מבצע פוסטמסטר
.jpg) | ||||||||||
| אונית המשא האיטלקית Duchess D'Aosta במהלך הפשיטה | ||||||||||
| מערכה: המערכה באוקיינוס האטלנטי במלחמת העולם השנייה של מנהלת המבצעים המיוחדים | ||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||
| סוג העימות | מבצע צבאי | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריך | 14 בינואר 1942 | |||||||||
| מקום | מלאבו (לשעבר סנטה איזבל), ביוקו (לשעבר האי פרננדו פו), גינאה הספרדית | |||||||||
| קואורדינטות |
3°45′40″N 8°46′50″E / 3.76111°N 8.78056°E | |||||||||
| תוצאה | ניצחון בריטי | |||||||||
| ||||||||||
מבצע פוסטמסטר (באנגלית: Operation Postmaster) היה מבצע של הכוחות המיוחדים הבריטים שבוצע באי הספרדי פרננדו פו, הידוע כיום בשם ביוקו, במפרץ גינאה שבאפריקה, במהלך מלחמת העולם השנייה. המשימה בוצעה על ידי יחידת הקומנדו 62 (SSRF) ומנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) בינואר 1942. המטרה הייתה לתפוס ספינות איטלקיות וגרמניות בנמל ולהעבירן לשליטה בריטית בנמל לאגוס. יחידת הקומנדו, בפיקודו של מייג'ור גאס מארס-פיליפס יצאה מבריטניה באוגוסט 1941 והפליגה בספינת המכמורת מייד אוף הונור, אל ביוקו.
בתחילה סירבו מפקדים בריטים בטריטוריות שלהם במערב אפריקה לסייע לכוח הפשיטה, שכן ראו בדבר הפרת הנייטרליות הספרדית. האישור להמשך המבצע הגיע בסופו של דבר ממשרד החוץ בלונדון. ב-14 בינואר 1942, בזמן שקציני הספינות האיטלקיות והגרמניות השתתפו במסיבה, שאורגנה על ידי סוכן של מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטי, נכנס כוח הפשיטה לנמל על סיפון שתי גוררות, גברו על צוותי הספינות והפליגו עמן, כולל אניית המשא האיטלקית "דוכסה ד'אאוסטה". הפשיטה חיזקה את המוניטין של מנהלת המבצעים המיוחדים והוכיחה את יכולת המנהלת לתכנן ולנהל פעולות חשאיות ללא השפעה מדינית על בריטניה.[1]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1941 החלה האדמירליות הבריטית לקבל דיווחים על כך שצוללות גרמניות עושות שימוש בנהרות באזורים של צרפת של וישי ביבשת אפריקה כבסיסי תדלוק[1]. לאימות המידע נבחרה יחידת קומנדו מס' 62 (SSRF).[2] היחידה הוקמה בשנת 1941, והורכבה מ-55 אנשי צוות מאומנים בלוחמה זעירה שעבדו עם מנהלת המבצעים המיוחדים (SOE). תחת פיקוד מטה מבצעים משולבים יחידת קומנדו מס' 62 הייתה תחת פיקודו של מייג'ור גאס מארס-פיליפס.[3]
"מייד אוף הונור", מכמורת במשקל 65 טון, יצאה מנמל פול ב-9 באוגוסט 1941, לכיוון מערב אפריקה ועליה צוות של חמישה אנשים בפיקודו של מארס-פיליפס. שאר אנשי היחידה, בפיקודו של קפטן (צי מלחמתי) ג'פרי אפלארד, יצאו מוקדם יותר על סיפון ספינת תובלה צבאית. ב-20 בספטמבר 1941, לאחר שישה שבועות בהפלגה הגיעה ה"מייד אוף הונור" לפריטאון, סיירה לאון[4] שם תוכננה נקודת המפגש של שתי הקבוצות כאשר הקבוצה של אפלארד הגיעה כבר בסוף אוגוסט. לאחר הגעתה של ה"מייד אוף הונור", החלו החיפושים אחר בסיסי הצוללות של הגרמנים. בהפלגות לתוך הנהרות והדלתות הרבות באזור, הכוח לא הצליח לאתר צוללות כלשהן או עדות לבסיס צוללת.
.jpg)
מנהלת המבצעים המיוחדים שמרה על נוכחות במערב אפריקה, שם יכלה לאסוף מידע על שטחי ממשלת וישי, ספרד ופורטוגל מתוך כוונה לזהות ולסכל כל פעילות העשויה לאיים על הנכסים של בריטניה באזור.[5] בעת שכוח הקומנדו חיפש את בסיסי הצוללות הגרמניים, נודע לסוכני מנהלת המבצעים על שלושה כלי שיט בנמל סנטה איזבל (כיום מלאבו) באי הספרדי פרננדו פו 30 קילומטרים (19 מיל) מול חופי אפריקה בסמוך לגבול בין ניגריה וקמרון הבריטית.
שלוש הספינות היו אוניית המשא האיטלקית בת 8,500 טון "דוכסה ד'אאוסטה", הגוררת הגרמנית הגדולה "ליקומבה", וארבה מונעת בדיזל "ביבונדי". ל"דוכסה ד'אאוסטה" היה מכשיר רדיו פעיל שנחשב לאיום, בשל האפשרות להעביר נתונים אודות תנועות הצי של בעלות הברית. רשימת המטען המוצהר של ה"דוכסה" כללה 1,300 טון צמר, 143 טון עורות, 590 טון חומרי צביעה, 1,800 טון קופרה, 250 טון סיבי אזבסט גולמיים ויותר מ-1.1 מיליון מוטות נחושת. העמוד הראשון בהצהרת המטען של הספינה לא הוצג לרשויות הנמל ורב-החובל של הספינה סירב למסור פרטים כלשהם, מה שהוביל להשערות שהיא נושאת גם נשק או תחמושת. באוגוסט 1941, סוכן מנהלת המבצעים, לאונרד גיזה, שאסף מידע על כלי השיט, הגיש תוכנית לתפוס את "ליקומבה" ולנטרל את "דוכסה ד'אאוסטה".[6] האישור לביצוע פשיטה צבאית בנמל הנייטרלי ניתן על ידי האדמירליות ב-20 בנובמבר 1941.
כדי להעביר את כוח הפושטים לאי, המושל הבריטי של ניגריה סר ברנרד בורדיון סיפק שתי גוררות, "וולקן" ו"נוניאטון". הכוח הפושט כלל 32 אנשים: ארבעה סוכני מנהלת המבצעים, 11 חיילי קומנדו ועוד 17 אנשים שגויסו מהאוכלוסייה המקומית כצוות של שתי הגוררות. תכנון המשימה נעצר בשל סירובו של הגנרל סר ג'ורג' גיפארד, שהיה מפקד פיקוד אפריקה המערבית, לתמוך במשימה. הוא סירב לתת את 17 הגברים הנדרשים לצוות, והצהיר שהדבר ייראה כפיראטיות ועלול להוביל להשלכות מדיניות. בתגובה לטענותיו האדמירליות השעתה את המבצע. להתנגדות הצטרפו גם משרד החוץ הבריטי, וגם שגרירות בריטניה במדריד, שחששו מהתגובות האפשריות של ממשלת ספרד. האישור הסופי, ניתן רק ב-6 בינואר 1942, בטענה שניתן יהיה למנוע כל הוכחה לקשר בין הפעולה לבריטניה.[4][1] האדמירליות שלחה את הקורבטה "אה"מ ויולט", עם סיפור כיסוי שהיא ביצעה יירוט ותפסה את כלי השיט בים בעת שניסו לעשות את דרכם הביתה לאירופה.
המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוכן מנהלת המבצעים, ריצ'רד ליפט, השיג עבודה בחברת הספנות ג'ון הולט ושות' (מליברפול), לה היו משרדים עסקיים באי. לאחר שנכנס לתפקידו, הוא החל בהכנות לפשיטה. הוא למד שהצוות של "דוכסה ד'אאוסטה" נהג להיענות להזמנות למסיבות בחוף וערכו מסיבה משלהם על סיפון הספינה ב-6 בינואר 1942. במסווה של חוגג, ליפט הצליח להשיג מידע על מוכנות הספינה לשיט, כוח האדם וסידורי האבטחה.
כוח הפשיטה עזב לאגוס בשתי הגוררות בבוקר 11 בינואר 1942, ובדרך הם תרגלו הורדת סירות קלות מתקפלות והרמתן לסיפון בים. הכוח התקרב לנמל סנטה איזבל ובשעה 23:30 ב-14 בינואר 1942 היו שתי הגוררות כ-180 מטרים (590 רגל) מהנמל. על החוף, ליפט הזמין את הקצינים של ה"דוצ'סה ד'אאוסטה" לארוחת ערב ובה השתתפו 12 קצינים איטלקים ועוד שני קצינים גרמנים "מליקומבה".
כוח הפשיטה התפצל ותפס את "דוכסה ד'אאוסטה", ואת ה"ליקומבה" ו"ובורונדי", שעגנו יחד. הגוררת "נונאטון" נקשרה וגררה את ה"ליקומבה" וה"בורונדי".
לאחר סיום ההכנות, מטענים שהונחו על שרשראות העגינה פוצצו, ו"נוניאטון" החלה לגרור את "ליקומבה מהנמל. אחד עשר גברים מהגוררת "וולקן" עלו על ה"דוכסה ד'אאוסטה"; גם שם הוצמדו מטענים לשרשראות העוגן בעוד חלק מהפושטים החלו לאסוף שבויים שהיו מתחת לסיפון. לאחר פיצוץ שרשרת העוגן, ה"וולקן" החלה לגרור "את דוכסה ד'אאוסטה" מחוץ לנמל. למרות הפיצוצים ונהירת אוכלוסיית העיירה למזח, לא נעשו ניסיונות לעצור את יציאת הספינות. אש נגד מטוסים נפתחה לעבר יעדים לא ברורים מתוך מחשבה שהפיצוצים נגרמו כתוצאה מהתקפה אווירית, אך תותחי ה-6 אינץ' שהגנו על הנמל מפני התקפה מהים נותרו דוממים.[4] מהכניסה לנמל ועד ליציאה עם הספינות הנגררות, נמשכה הפעולה 30 דקות, ללא נפגעים לצד הפושט.
ב-15 בינואר 1942, בעת השיט, מארס-פיליפס קבע שגרת שמירות על 29 השבויים. במהלך הערב החלו בעיות במנועי הגוררות ובחבלי הגרירה שנקשרו לכלי השיט שנתפסו. למחרת הגיעה "וולקן" לנקודת המפגש ויורט בים על ידי הקורבטה ויולט. הגוררת "נונאטון", שסבלה מבעיות מנוע, הצליחה ליצור קשר באמצעות סמפור דרך נמל לאגוס, עם מובלת פחם מניגריה בשם "אילורין אשר" נשלחה לגרור אותם לנמל.
בעקבות המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנהלת המבצעים המיוחדים הוכיחה את יכולתה לבצע פעולות מבצעיות חשאיות, ללא השלכות פוליטיות. יו דלטון, השר הממונה על המנהלת, הודיע לראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל על תוצאות הפשיטה. הוא גם הצהיר כי "ממשלות נייטרליות אחרות יתרשמו מכך שבריטניה תתעלם במידת הצורך מהפורמליות המשפטית של מלחמה במאמציה לנצח".[1]
ממשלת ספרד זעמה על הפשיטה, שנראתה כהפרת הנייטרליות של ספרד.
בגרמניה דיווחו תחנות רדיו כי "משחתת בריטית נכנסה לנמל והטילה פצצות עומק כדי להסיר את כבלי העוגן וצוות הספינה נורה". מהדורת 21 בינואר 1942 של "פלקישר באובכטר" פרסמה מאמר עם הכותרת "הכחשות בריטיות – שקרים של האדמירליות על מעשה פיראטיות". המודיעין הימי הבריטי פרסם הודעה משלהם: "לאור טענות הגרמנים לפיהן כוחות הצי של בעלות הברית ביצעו פעולת נגד ספינות מדינות הציר בנמל הספרדי סנטה איזבל, פרננדו פו, האדמירליות הבריטית רואה צורך לציין כי אף ספינה בריטית או של בעלות הברית היו בקרבת מקום..כתוצאה מהטענות...של השידור הגרמני, המפקד העליון הבריטי שיגר סיורי תצפית לכיסוי האזור. זה עתה התקבל דיווח כי ספינה לא מזוהה גדולה נצפתה, וכלי שיט של הצי הבריטי מתקדמים למקום כדי לחקור את הנושא".
פרטי הפשיטה נשמרו בסוד אפילו מפני ראשי המטות הבריטים, ורק ב-18 בינואר 1942 נמסרה להם ההודעה שה"דוכסה ד'אאוסטה" יורטה במרחק 230 מיל (370 קילומטרים) מהחוף והועברה ללאגוס.[4]
באי פרננדו פו, ריצ'רד ליפט, שנשאר שם, נלקח לחקירה על ידי השלטונות הספרדיים ב-17 בינואר 1942. הוא הצליח לשכנע אותם שאין לו שום קשר עם יציאת הספינות, וכמו כן הוא לא הוציא כסף על המסיבה עבור קציני הספינות. הוא שוחרר ממעצר ב-27 בינואר 1942, אך נשללה ממנו האפשרות לעזוב את האי. לבסוף הוא עזב בחשאי בסירת קאנו, והגיע לשטח בריטי ב-1 במרץ 1942.[1] לאחר המבצע, מייד אוף הונור נשארה בלאגוס ונמכרה לממשלת סיירה לאון כמכמורת שהוסבה. הדוכסה ד'אאוסטה הועברה לנמל גרינוק שבסקוטלנד ולאחר מכן נוהלה על ידי חברת רכבות קנדית תחת השם אמפייר יוקון עבור משרד השינוע המלחמתי.[4][7] ה"ליקומבה" נוהלה על ידי חברת ספנות בשם "קווי אלדר דמפסטר" ששינו את שמה ל"מלאקל" ב-1947 ושנה לאחר מכן היא נמכרה לליבריה.
לאחר הפשיטה זכה מארס-פיליפס באות השירות המצוין, הייז ואפליארד זכו בעיטור הצלב הצבאי; ליפט וגיז מונו למסדר האימפריה הבריטית. המלח המקצועי היחיד בפשיטה מהקומנדו, טוראי אנדרס לאסן, היה הראשון שעלה על "דוכסה ד'אאוסטה". על יעילותו בהוצאת הספינה לדרך, ניתנה לאסן אות שבח, וכן הוענק לו באופן מיידי הצלב הצבאי.
מרץ-פיליפס נהרג במהלך מבצע אקווטינט בחוף אומהה בספטמבר 1942. באותה משימה, הייז התחמק מלכידתו וחצה את הגבול לספרד, שם הועבר לגרמנים שהחזיקו אותו בבידוד במשך תשעה חודשים לפני שהוצא להורג על ידי כיתת יורים ב-13 ביולי 1943.[8] אפליארד הצטרף מאוחר יותר ל-SAS, ובאותו היום שבו הוצא הייז להורג, הוכרז כנעדר כשמטוסו לא חזר ממשימה.[9] לאסן הצטרף גם לשירות האוויר המיוחד; הוא זכה בשני עיטורים וקודם לדרגת רב-סרן. הוא נהרג באיטליה ב-1945, וזכה בצלב ויקטוריה לאחר מותו על פעילותו שם.
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט "היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית" משנת 2024 מציג גרסה בדיונית של המבצע.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 ביניי מרקוס, גיבורי המלחמה החשאית, לונדון: Hodder and Stoughton, 2006, עמ' 121-146, מסת"ב 978-0-340-82910-3
- ^ צ'אפל, מייק, יחידות לוחמה זעירה 1940–1945 יחידות עילית #64, kubsui: Osprey Publishing, עמ' 48, מסת"ב Osprey Publishing
- ^ פוט, מייקל, מנהלת המבצעים: דוח על פעילות הבריטים במבצעים מיוחדים, ניו יורק: Routledge, 2004, עמ' 167, מסת"ב 0-7146-5528-7
- ^ 1 2 3 4 5 מסנג'ר צ'ארלס, יחידות הקומנדו 1940–1946, לונדון: William Kimber, 1985, עמ' 53-55, מסת"ב 0-7183-0553-1.
- ^ מבצעים מיוחדים: קבוצת אפריקה והמזרח התיכון. קטלוג הארכיון הלאומי
- ^ Richards & Foot, p.93
- ^ "Empire U, V W, Y, Z". World Ship Society. נבדק ב-1 בספטמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Brown, p.62
- ^ Binney, pp.167–168