מנהלת המבצעים המיוחדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מנהלת המבצעים המיוחדים (Special Operations Executive; ובקיצור SOE), ארגון שהפעילה בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. הארגון הוקם ביולי 1940 על פי הוראתו של וינסטון צ'רצ'יל תחת פיקודו של ד"ר יו דלטון, במטרה שיוביל לחימה בגרמנים באמצעים אחרים מלבד התנגשות צבאית ישירה. הארגון העסיק והפעיל למעלה מ-13 אלף איש. הארגון אסף מודיעין וביצע פעולות חבלה במדינות הכבושות באירופה. לעתים זכה הארגון לכינוי "נערי רחוב בייקר" ("the Baker Street Irregulars") על שם קבוצה בדיונית שהופיעה בסיפורי שרלוק הולמס.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון הוקם ממיזוג של שלוש מחלקות חשאיות שהתקיימו קודם לכן: מחלקה D, שהייתה חלק מ-SIS ושעליה פיקד לורנס גראנד, מחלקה של משרד המלחמה ששימשה למחקר מודיעין צבאי, וארגון תעמולה שנקרא מחלקה EH. בהמשך הוצאה מחלקת התעמולה מה-SOE ושימשה להקמתו של גוף חדש, מנהלת הלוחמה הפוליטית (Political Warfare Executive). הראשון להתמנות למפקדו של הארגון היה סיר פרנק נלסון. באפריל 1942 הוחלף על ידי צ'ארלס האמברו, ובספטמבר 1943, בעקבות התפטרות של האמברו, הוחלף על ידי קולין גובינס.

משימתו של הארגון הייתה לעודד ולקדם ריגול וסבוטז' מעבר לקווי האויב ולשמש כליבת ההתנגדות בבריטניה עצמה במקרה של פלישה של מדינות הציר למדינה, תרחיש שאליו התכוננו בבריטניה בשנותיה הראשונות של המלחמה. על הארגון היה ממונה השר ללוחמה כלכלית (בתחילה דלטון, בהמשך לורד סלבורן).

מנהלת המבצעים המיוחדים קיימה במידה מסוימת תחרות אל מול SIS, ותחרות זו פגעה בשיתוף הפעולה בין שני הארגונים. בעוד שב-SIS הועדפו תנאים שקטים שבהם יוכל הארגון לאסוף מודיעין ולעבוד אל מול אישים בעלי השפעה ורשויות, SOE העדיפו תנאים של תסיסה ולעתים קרובות תמכו בארגונים לא ממוסדים, כדוגמת קבוצות קומוניסטים במדינות שונות. במספר מקרים פעילות זו של SOE הובילה לעימות עם משרד החוץ, על אף שהארגון היה מחויב לכלל ש"אין לפוצץ בלא הסכמת משרד החוץ".

הארגון פורק באופן רשמי ב-1946.

מרכזי פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקומו של מטה הארגון היה ברחוב בייקר 64 (64 Baker Street). אתר חשוב נוסף בלונדון ששימש את הארגון היה בית האסטון, שבו נעשה מחקר בנשק ובטקטיקה. תחת שם הכיסוי ISRB (הלשכה למחקר בין שירותים; Inter Services Research Bureau) הוקם מוסד לפיתוח ציוד לשימוש במלחמה חשאית. המוסד פעל מחוץ לולוויאן גרדן סיטי, ובו פותחו מכשירי רדיו, כלי נשק, חומרי נפץ ומלכודות פתאים (Booby traps).

מרכז האימונים של הארגון היה בגילדפורד (Guildford). סוכנים שיועדו לשרת בתחום עברו אימוני קומנדו באריסאיג (Arisaig) שבסקוטלנד ואימונים מיוחדים במיומנויות כדוגמת שיטות חבלה, וטלגרפיה באמצעות קוד מורס במגוון מבנים ברחבי בריטניה. לאחר הכשרות אלו קיבלו הסוכנים הכשרה בצניחה, כאשר היה צורך בכך, בבית הספר לצניחה בשדה התעופה רינגוואי שבאזור מנצ'סטר.

סוכנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי המחתרת הצרפתית במחוז סבואה עילית באוגוסט שנת 1944. השלישי והרביעי משמאל הם סוכני מנהלת המבצעים המיוחדים

מגוון אנשים שעסקו לפני המלחמה במקצועות שונים שימשו את מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית כסוכנים. לרוב נדרשו הסוכנים להכיר היטב את המדינה שבה פעלו, ולשלוט היטב בשפה המדוברת בה. לסוכנים בעלי אזרחות כפולה היה יתרון, ולכך נודעה חשיבות מיוחדת בצרפת. במקומות אחרים, כדוגמת הבלקנים, הייתה חשיבות פחותה יותר ליכולתם של הסוכנים להיטמע באוכלוסייה, שכן תנועות המחתרת התקוממו בצורה גלויה יותר ולפיכך הצורך בכך שקיומם של סוכנים בשירות הבריטים יישמר בסוד היה קטן יותר.

אנשי צבא גולים או נמלטים ממדינות שנכבשו, ובמיוחד בהולנד ובנורווגיה, שימשו כמקורות חשובים לגיוס סוכנים. במקומות אחרים, כדוגמת צרפת ופולין, גילו הסוכנים נאמנות ראשונה במעלה לממשלות הגולות, ושירותם לטובת המודיעין הבריטי היה רק אמצעי במטרה לקדם את שאיפתם להשתחרר מעול הכיבוש הנאצי. הבריטים לא נמנעו מלגייס כסוכנים גם אנשים בעלי רקע מפוקפק, בעלי עבר פלילי וקומוניסטים.

SOE הפעיל קנדים רבים; הממשלה הקנדית גייסה מתנדבים לשירות חשאי ב-SOE וב-MI9.

בין הסוכנים הנודעים שהפעיל הארגון היו:

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

SOE היה תלוי במידה רבה בביטחון של תשדורות הרדיו. שלושה מרכיבים היו מעורבים בכך:

  • יכולותיהם של מכשירי הרדיו
  • נוהלי הביטחון בשידורי הרדיו
  • אמצעי הצפנה טובים

מכשירי הרדיו הראשונים ששימשו את הארגון סופקו על ידי SIS. אלו היו גדולים, מגושמים ובעלי צריכת חשמל גבוהה. SOE רכש מספר מכשירי רדיו מתאימים בהרבה מפולנים גולים, ובהמשך פיתח וייצר מכשירי רדיו משל עצמו. כמה מאלו, יחד עם הסוללות, שקלו 4 ק"ג ויכלו להיכנס למזוודה קטנה, על אף שלטווחים ארוכים מ-800 ק"מ נדרש סט גדול יותר של משדרי רדיו.

נוהלי ההפעלה הביטחוניים של מכשירי הרדיו היו בתחילה לא בטוחים; המפעילים נדרשו להעביר תמסורות ארוכות בפרקי זמן קבועים. לאחר שכמה מפעילים נהרגו או נתפסו על ידי הרשויות הגרמניות, שופרו הנהלים, שהפכו לגמישים ובטיחותיים יותר.

בדומה למכשור הרדיו, גם מכשור ההצפנה הראשוני ששירת את הארגון הגיע מ-SIS. לאו מרקס, הקריפטוגרף הראשי של הארגון, היה אחראי על פיתוח קודים טובים יותר שיחליפו את ההצפנה באמצעות שירים (Poem code).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אירי ריקין, "קארט בלאנש" מאת ג'פרי דיבר| בונד? ג'יימס בונד?, הארץ, ‏ 31/08/2011.
  2. ^ דויד הוארת, לבדו ימות האדם, הוצאת עם עובד, 1958.