מדיניות השכן הטוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מדיניות השכן הטובאנגלית: Good Neighbor policy) היא מדיניות חוץ אמריקנית שהנהיג ממשל רוזוולט כלפי מדינות אמריקה הלטינית. למרות שמדיניות זו נקבעה בפועל על ידי רוזוולט, הרי מי שהגה וטבע את המונח, היה הנרי קליי.

עקרון המדיניות הוא כי ארצות הברית לא תתערב ולא תשתתף בבעיות פנים של המדינות השכנות, דבר שיבטיח את אמון הממשל במדינות השונות. למעשה, מדיניות זו נחלה הצלחה מעטה יחסית.

תהליכים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוקטרינת מונרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דוקטרינת מונרו

נשיא ארצות הברית, ג'יימס מונרו, הציג ב-1823 את מדיניותה הבדלנית של ארצות הברית, על פיה לא תתערב במלחמות אירופאיות על טריטוריות דרום אמריקאיות. מדיניות זו, הייתה אבן הפינה למדיניות השכנות הטובה, כשהעיקרון המנחה בשניהם דומה: על ארצות הברית להימנע מלהוות גורם בעל הכרעה בעתידן של מדינות דרום אמריקה. אם כי בין שתי העמדות הבדלים רבים, בין השאר דוקטרינת מונרו הצהירה כי ניסיון כיבוש והקמת טריטוריה אירופית נוספת בשטחי דרום אמריקה תהווה צעד מלחמתי כנגד ארצות הברית. על פי עקרון השכנות הטובה, ארצות הברית לא אמורה להתערב כל עיקר במתרחש בתוככי שכנותיה.

התערבות ממשלת ארצות הברית במדינות דרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסיום מלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898, התרחשו סדרת קרבות בהשתתפות כוחות חיל הנחתים של ארצות הברית ברחבי אמריקה הלטינית. קרבות אלו לעיתים נקראו "מלחמות הבננה" (Banana Wars) משום שהמניע העיקרי לקרבות אלו היה הדאגה להמשך אספקת פירות מרחבי האזור אל ארצות הברית. בין השאר הייתה ארצות הברית מעורבת בסכסוכים שונים בקובה, ניקרגואה, פנמה, האיטי, הונדורס ומקסיקו.

מדיניותו של רוזוולט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוולט עצמו דגל במדיניות פרגמטית, תוך הימנעות בשימוש בכוח אלא בעת הצורך. הוא עצמו הגדיר את שיטתו במשפט "דבר רכות ושא עמך מקל גדול" ("speak softly, and carry a big stick"). רוזוולט הכריז ב-4 במאי 1933 כי כוונתו לכבד את מדיניות הארצות השכנות ולא להתערב בענייניהם הפנימיים. מדיניות זו אושרה בשנית בהכרזתו של מזכיר המדינה דאז, קורדל הול בספטמבר באותה שנה: "מדיניותה המוחלטת של ארצות הברית מעתה והלאה היא להימנע מהתערבות צבאית כלשהי".

השלכות מעשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות החלטה זו, סיימה ארצות הברית את הכיבוש בניקרגואה, הסיגה את כוחותיה מהאיטי ופעלה לתיקון פלאט באמנת קובה-ארצות הברית.

בנוסף, להחלטה הייתה משמעות תרבותית רבה על תפיסת החברה האמריקנית את העמים והתרבויות המרכז ודרום אמריקניות. עד לראשית המאה ה-20, למדינות אלו הייתה תדמית שלילית לרוב בקרב הציבור האמריקני, ובאופן סטריאוטיפי תושבי אמריקה הלטינית נתפסו כעצלנים, משונים ומוזרים. במהלך התקופה השתנתה הגישה במעט, והציבור האמריקני נחשף לפנים נוספות של העמים השונים. בין השאר אחראית לכך כרמן מירנדה, שהציגה והפכה את התרבות הדרום אמריקאית לפופולרית ומוכרת.

התערוכה העולמית של ניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלון שהופץ בזמן התערוכה המציג את צ'ילה כ"גן עדן תיירותי"

בשנת 1939, כשמדיניות החוץ של רוזוולט הגיעה לשיאה, התקיים בניו יורק התערוכה העולמית. מתוך הצגת ניגוד למצב המלחמתי ההולך ומתפתח בין עמי אירופה, בעקבות כיבושי ואיומי המשטר הנאצי, הציגה התערוכה את השלום השורר בין עמי אמריקה. ארגנטינה, ברזיל, וונצואלה, מקסיקו, ניקרגואה, צ'ילה, קובה וארגון מדינות אמריקה השתתפו בתערוכה והציגו ביתנים משלהם.

סיומה של המדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות זו הסתיימה עם תחילת המלחמה הקרה, מתוך צורך להגן על השתלטות גורמים בעלי זיקה סובייטית על מדינות דרום אמריקאיות. בין השאר ניתן למנות את התערבות ה-CIA בהדחתו של חקובו ארבנס גוסמן נשיא גואטמלה, התמיכה האמריקנית במהלך הפלישה למפרץ החזירים בקובה, הדחת סלבדור איינדה נשיא צ'ילה והעלאת הרודן אוגוסטו פינושה לשלטון, ותמיכת ארצות הברית במורדים בניקרגואה (שהוביל לתביעת ארצות הברית על ידי הממשל הניקרגואי בבית הדין הבינלאומי לצדק).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]