ג'יימס מונרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'יימס מונרו
28 באפריל 1758; מחוז ווסטמורלנד שבוירג'יניה - 4 ביולי 1831; ניו יורק (בגיל 73)
James Monroe 02.jpg

ג'יימס מונרו
שם בשפת המקור James Monroe
מדינה ארצות הבריתFlag of the United States.svg  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית - רפובליקנית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-5
תקופת כהונה 4 במרץ 18173 במרץ 1825 (8 שנים)
סגן דניאל תומפקינס
הקודם בתפקיד ג'יימס מדיסון
הבא בתפקיד ג'ון קווינסי אדמס

ג'יימס מונרואנגלית: James Monroe‏; 28 באפריל 1758 - 4 ביולי 1831) היה נשיאה החמישי של ארצות הברית, משנת 1817 ועד לשנת 1825. לפני כן כיהן כסנאטור מטעם וירג'יניה, כמושל המדינה, כמזכיר המלחמה וכמזכיר המדינה.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בווירג'יניה לספנס מונרו ואליזבת ג'ונס. לחם בהצטיינות במלחמת העצמאות, ולמד משפטים. בשנותיו הפוליטיות הראשונות הצטרף לאנטי פדרליסטים בוועידת וירג'ינה שאישרה את חוקת ארצות הברית. ב־1790 נבחר לסנאט של ארצות הברית. ב־1794 עד 1796 כיהן כשגריר לצרפת. מאוחר יותר, תחת הנשיא תומאס ג'פרסון, סייע במשא ומתן לרכישת לואיזיאנה.

מזכיר המדינה ומזכיר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונרו נבחר להיות מושל וירג'יניה פעם נוספת ב-1811, אבל שירת רק ארבעה חודשים לאחר שמונה לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. הנשיא מדיסון ניסה לרצות את הפלגים הרדיקליים של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית במינויו. מונרו לא עסק רבות במלחמת 1812. לאחר שריפת הבית הלבן ב-1814, מדיסון מינה את מונרו למזכיר המלחמה של ארצות הברית. מונרו התפטר מתפקיד מזכיר המדינה ב-1 באוקטובר, אולם ללא מינוי מחליף עד ה-28 בפברואר, הוא שירת בשני התפקידים. מונרו תכנן לפלוש לקנדה כדי לנצח במלחמה, אבל הסכם שלום הושלם בפברואר 1815. מונרו התפטר במרץ מתפקידו וחזר להיות מזכיר המדינה, תפקיד שבו נשאר עד שהפך לנשיא.

הבחירות ב-1816 וב-1820[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסיפה המפלגתית לא חוותה התנגדות בתקופות ג'פרסון ומדיסון, אולם ב-1816 המצב היה שונה. צירים מניו יורק התנגדו להמשך השליטה של וירג'יניה במוסד הנשיאות. הם לא הצליחו להסכים על מועמד מובטח, ומונרו הפך למועמד לנשיאות. המפלגה הפדרליסטית נכחדה בגלל התנגדותה למלחמה, ומונרו ניצח בקלות בבחירות. הפדרליסטים אפילו לא שלחו מועמד, למרות שרופוס קינג התמודד נגד מונרו וזכה לתמיכתם. קינג זכה רק בקונטיקט, דלאוור ובמסצ'וסטס, וזכה רק ב-34 אלקטורים מתוך 217.

קריסת המפלגה הפדרליסטית גרמה לכך שלא הייתה התנגדות למונרו, ובבחירות ב-1820 הוא התמודד שוב ללא תחרות, הישג שרק ג'ורג' וושינגטון זכה לו. אלקטור אחד מניו המפשייר תמך בג'ון קווינסי אדמס, ומנע תמיכה פה אחד של האלקטורים במונרו. מונרו היה האחרון מוותיקי מלחמת העצמאות שכיהן כנשיא.

נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטון המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונרו התעלם מאילוצים מפלגתיים כשמינה מינויים פוליטיים, ודבר זה הקטין את המתיחות הפוליטית וכונה אחר כך "עידן הרגשות הטובים". ב-1817 הוא יצא לסיור ברחבי האומה כדי ליצור אחדות לאומית. הפדרליסטים המשיכו לקרוס, ללא כל השפעה מעבר לרמה המקומית. ללא ההתנגדות, האסיפה המפלגתית של הדמוקרטים-רפובליקנים הפסיקה להיפגש, ופוליטיקה מפלגתית כמעט לא הייתה קיימת באותה תקופה.

בעיות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפופולריות של מונרו נשארה גבוהה אפילו כשנוצרו בעיות בתוך המדינה. בהלת 1819 גרמה למיתון. הניסיון לצרף את מיזורי לאיחוד כמדינת עבדות נכשל, כשמתנגדי העבדות ניסו לבטל באופן הדרגתי את העבדות שם. לבסוף, ב-1820 הושגה פשרת מיזורי, שקיבלה את מיין כמדינה חופשית אל האיחוד כדי לאזן את מיזורי. בנוסף, העבדות נאסרה מצפון לקו הרוחב '36°30. הפשרה שרדה עד 1854, כשסטיבן דאגלס הצליח להעביר את חוק קנזס נברסקה שביטל את הפשרה.

שיפור פנימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס דרש הקצאת סכומים גבוהים לפרויקטים של "שיפור פנימי" כגון סלילת דרכים. מונרו ביטל חוק שנועד לתחזק דרכים, כי האמין שנתן כוח רב מדי לממשלה על חשבון המושלים.

מלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונרו הוביל לבעיה חוקתית כששלח ב-1817 את הגנרל אנדרו ג'קסון להילחם מול פלורידה הספרדית וללכוד אינדיאנים עוינים. הקונגרס דרש חקירה, אולם הדמוקרטים-רפובליקנים תמכו בג'קסון ובהתרחבות ארצות הברית מערבה. לאחר ויכוח נוקב, הקונגרס ביטל את ההאשמות נגד ג'קסון.

מונרו האמין שיש להפוך את האינדיאנים מציידים לחקלאים, וניסה להעביר חוקים ברוח השקפתו, שנדחו בידי הקונגרס.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלורידה הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיונים עם ספרד בנוגע לרכישת פלורידה הפכו להיות בעייתיים כשג'קסון פלש לטריטוריה באישור הנשיא, למרות שמונרו הכחיש שנתן לו אישור לכך. ג'ון קווינסי אדמס הצליח להגיע להסכם עם ספרד ב-1819, שרכש את פלורידה בתמורה ל-5 מיליון דולרים (92.5 כיום) וביטול כל תביעה בנוגע לטקסס. פלורידה הצטרפה לאיחוד ב-1821.

דוקטרינת מונרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דוקטרינת מונרו

לאחר המלחמות הנפוליאוניות שהסתיימו ב-1815, כמעט כל הקולוניות הספרדיות והפורטוגזיות באמריקה הלטינית הפכו לעצמאיות. האמריקנים קיבלו זאת בשמחה. מזכיר המדינה ג'ון קווינסי אדמס העדיף להימנע מהצהרות עד לצירוף פלורידה לאיחוד. הרוסים דרשו את החוף של האוקיינוס השקט, והאירופאים לחצו להשיג מחדש את הקולוניות שאיבדו.

מונרו הודיע לקונגרס ב-1822 על הכרתו בארגנטינה, צ'ילה, פרו, קולומביה ומקסיקו, ושלח אליהן שגרירים. הוא הכריז שארצות הברית צריכה ליצור קשרים עם מדינות אלו ולהתנתק מאירופה. מונרו הכריז בקונגרס, ב-2 בדצמבר 1823 על מה שהפך לדוקטרינת מונרו. הדוקטרינה גורסת כי יבשת אמריקה צריכה להיות חופשית מקולוניאליזם אירופאי, וממעורבות אירופאית בעניינם של המדינות בה. בנוסף, ארצות הברית צריכה לשאוף לנייטרליות בסכסוכים בין המעצמות האירופאיות, או בינן לבין הקולוניות שלהן, אבל להחשיב כל קולוניה חדשה באמריקה, או התערבות בענייניה של מדינה באמריקה, כאקט של עוינות כלפי ארצות הברית. הנאום עצמו נכתב בידי אדמס, שעיצב את הדוקטרינה בתמיכת בריטניה. בריטניה, על הצי החזק שלה, לא הייתה מעוניינת גם היא בכיבוש מחדש של אמריקה הלטינית, והציעה להכריז במשותף עם ארצות הברית על רצונן לשמור עליה חופשית מכיבוש אירופאי.

תוצאת הדוקטרינה הייתה מדיניות בדלנית. מונרו הכריז שלא רק שאמריקה הלטינית צריכה להישאר חופשייה מכיבוש אירופאי, אלא בנוסף, אל לרוסיה להמשיך להתקדם דרומה לאורך חוף האוקיינוס השקט. מעמדם החופשי והעצמאי של האמריקות, הכריז, חייב להישמר, והם לא יהיו יעד לכיבוש מצד מעצמה אירופאית כלשהי.

קבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונרו איזן את הקבינט שלו. ג'ון קלהון, דרומי, היה מזכיר המלחמה, בעוד שג'ון קווינסי אדמס, צפוני, היה מזכיר המדינה. אדמס היה דיפלומט מוכשר, וקלהון ארגן מחדש את משרדו כדי להפחית את הגירעונות משנות המלחמה. כיוון שמונרו לא רצה למנות את הנרי קליי משיקולים פוליטיים, היה חסר לו אדם מערבי בקבינט. מונרו הוא הנשיא היחיד במאה ה-19 שהשלים שתי קדנציות עם אותו סגן הנשיא.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת ג'יימס מונרו