חקובו ארבנס גוסמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חקובו ארבנס גוסמן, נשיא גואטמלה בשנים 1954-1951. הצילום משנת 1950, מזמן כהונתו כשר ההגנה

חואן חקובו ארבנס גוסמןספרדית: Juan Jacobo Árbenz Guzmán, ‏ 14 בספטמבר 1913 קצאלטננגו - 28 בינואר 1971 מקסיקו סיטי) היה פוליטיקאי ואיש צבא גואטמלי, נשיא גואטמלה בשנים 1954-1951. כנשיא השני שנבחר בבחירות דמוקרטיות וחופשיות, ניסה לבצע רפורמות מתקדמות אך הודח בהפיכה צבאית שבה הייתה מעורבת סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, CIA. בזמנו היה בעצמו ממנהיגי תנועת המחאה והמרד הצבאי שהביאו להדחתם של הנשיאים חורחה אוביקו ופדריקו פונסה בשנת 1944 וכיהן בהמשך כשר ההגנה בשנים 1951-1944.

רקע משפחתי ושנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבנס גוסמן נולד כבנם של יאקוב ארבנץ, רוקח דובר גרמנית שהיגר משווייץ לגואטמלה בשנת 1901 ושל אוקטביה גוסמן, ממוצא מסטיסי. אחרי שהאב התמכר למורפיום והזניח את עסקיו, המשפחה נאלצה לסגור את בית המרקחת ולעבור לנהל חווה קטנה שידיד טוב-לב, מהגר מגרמניה, מסר לידיהם. מאוחר יותר, בשנת 1934, האב התאבד.‏[1]

מסלול לימודיו של ארבנס כלל את בית הספר של מריה כריסטינה בנט דה רלץ ואחר כך החל משנת 1932, בגלל חוסר אמצעים כספיים נרשם ללימודים בבית הספר הפוליטכני, במסגרת האקדמיה הצבאית של גואטמלה. בעקבות בחינה זכה למלגה. הצעיר הסגור ולפעמים מרדן באופיו, התבלט בהמשך כתלמיד וספורטאי מצוין.‏[2]

הלימודים הקבילו לקריירה צבאית. ארבנס התמנה לתפקיד שנחשב יוקרתי של "רב סמל ראשון" של אגודת הצוערים הפרשים, שרק שבעה צוערים זכו בו בשנים 1944-1924 .‏[3] אחרי סיום לימודיו בשנת 1935 שרת כקצין בעיקר בפוארטה דה סן חוסה שבגואטמלה סיטי וכן בסן חואן סאקאטפקס, שבה התוודע לתנאי החיים והעבודה הקשים של האוכלוסייה האינדיאנית המקומית. באותה תקופה הכיר את עמיתו, פרנסיסקו אראניה (1949-1905). בשנת 1937 נקרא לבית הספר הפוליטכני על מנת שישמש מרצה לכמה מקצועות, כולל היסטוריה ומקצועות צבאיים ומדעיים, לימד למשל היסטוריה צבאית של מרכז אמריקה, היסטוריה עולמית, אמנות המלחמה, טקטיקה, קשר וביצורים, גאומטריה, פיזיקה ומכניקה.‏[4]

פעילותו הפוליטית וההפיכה ב-1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938 הכיר את מריה קאריסטינה וילנובה קסטרו, בת של בעל אחוזה אמיד מאל סלוודור שאימצה דעות שמאליות נחרצות. השניים התחתנו ב-1939, בהתחלה ללא הסכמת הוריה. מצבם הכלכלי של בני הזוג ארבנס היה טוב למדי בגלל שכרו הגבוה. בשנת 1943 הועלה לדרגת קפטן והיה למפקד יחידת הפרשים הצוערים, כשהמשיך להצטיין בכישוריו המנהיגותיים.‏[5]

בהשפעת אשתו נמשך גם למאבק למען עצמאות וצדק חברתי. מאוחר יותר בני הזוג קראו ספרי מרקס, לנין וסטלין והתרשמו מהם עמוקות. בסוף שנות ה-1940 התיידד עם מנהיגי הקומוניסטים שפעלו במחתרת, ובראשם חוסה מנואל פורטוני.‏[6]

ביולי 1944 תמך ארבנס בתנועת המחאה שהביאה להתפטרותו של הנשיא הרודן, הגנרל חורחה אוביקו. הוא וכוחות דמוקרטים אחרים התנגדו להחלפת אוביקו באיש שלומו, הגנרל פדריקו פונסה. ארבנס התפטר מן הצבא ויצא לגלות באל סבלדור. ב-19 באוקטובר 1944 יחד עם המייג'ור פרנסיסקו חבייר אראניה נמנה עם מובילי המרד הצבאי. בראש קבוצה של חיילים וסטודנטים תקפו את ה"ארמון הלאומי". הנשיא פונס הובס ונשלח לגלות. ארבנס, אראניה והעורך דין חורחה טורייו גארידו (Toriello Garrido) הרכיבו חונטה משולשת מהפכנית. החונטה הוציאה צווים שנועדו לקדם את המודרניזציה של המדינה. חונטה החליטה על קיום בחירות לאסיפה לאומית חוקתית עד סוף השנה. אישרה האסיפה החוקתית חוקה חדשה שנשארה בתוקף עד לאוגוסט 1954.

החוקה הנהיגה הפרדת הרשויות במדינה, ביטול הצנזורה, אוטונומיה של אוניברסיטת סן קרלוס בגואטמלה סיטי, הפסקת עבודות הכפייה והנהגת שבוע עבודה של 40 שעות, פעילות חופשית של האיגודים המקצועיים, והפסקת המאסרים בגין אי תשלום חובות, הוקעת הגזענות כפשע והעניקה זכות הצבעה לנשים. בהתאם לתוצאות הבחירות הנשיאותיות מדצמבר 1944, ולחוקה החדשה, ב-15 במרץ 1945 החונטה מסרה את השלטון לנשיא הראשון שנבחר באופן דמוקרטי וחופשי, הפרופ' חואן חוסה ארוואלו, הוגה דעות וסופר שחזר מהגליה ממושכת. ארבנס גוסמן שהגיע לדרגת קולונל כיהן כשר ההגנה בממשלתו של חואן חוסה ארוואלו.

שר בממשל ארוואלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארוואלו ניהל קואליציה של מפלגות שמאליות הידועה כ"מפלגת הפעולה המהפכנית" (Partido Acción Revolucionaria). הוא ביצע רפורמות חברתיות, לרבות חוק שכר מינימום, העלאת תקציב החינוך, הרחבת זכות הצבעה לנשים שידעו קרוא וכתוב, וחקיקת עבודה. אולם רבים מהשינויים שהוא הנהיג הועילו למעמד העליון והבינוני אך מעט מאוד לאיכרים הפשוטים שהיוו את רוב האוכלוסייה. אף על פי שהרפורמות היו מוגבלות ומתונות, הן התקבלו בהסתייגות רבה על ידי הממשל האמריקאי, על ידי בעלי האחוזות, הכנסייה הקתולית, מעבידים כמו חברת יונייטד פרוט וחלק מהקצונה, שסברו כי הממשלה בלתי יעילה, מושחתת ומושפעת מאוד על ידי קומוניסטים. אורגנו לפחות 25 מזימות להפילה, רובן על ידי קצינים שמרנים ממשפחות אמידות. במהלך "מהפכת אוקטובר" 1944, דרש אראניה להתמנות לראש המטה הכללי. אולם ארוואלו מינה מעליו כשר ההגנה את חקובו ארבנס שהיה ממליכו ואיש אמונו.

בשנת 1945 כשנפגע הנשיא ארוואלו בתאונה והתקשה זמנית לתקפד, בין גנרל אראניה ובין המפלגה השלטת, PAR, סוכם במה שנקראה "ברית באראנקו" (Pacto del Barranco) שאראניה יהיה המועמד לנשיאות בבחירות הבאות בנובמבר 1950. תמורת זאת התחייב הגנרל לא לנסות להדיח את הממשלה. אולם בשנת 1949 לפי מקורות אחדים, אראניה, נדחף על ידי גורמים פוליטיים גואטמלים עוינים לממשלה, על ידי CIA וחברת "יונייטד פרוט" הכל יכולה בגואטמלה, להציג בפני הנשיא ארוואלו אולטימטום שבו נדרש להפקיד את ההנהגה בפועל של המדינה לידי הצבא. ארבנס נתבקש אז על ידי הנשיא להכשיל את המזימה. קצינים נאמנים למשטר החדש הלכו לעצור את אראניה בגואטמלה סיטי אך בחילופי אש שפרצו במקום ב-18 ביולי 1949 אראניה נורה למוות. בהמשך הנשיא וארבנס לא העזו להודיע בריש גלי על מה שקרה וניסו לטייח את נסיבות התקרית.

נשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1950 התקיימו בפעם שנייה בגואטמלה בחירות נשיאותיות דמוקרטיות בצורה חופשית. בבחירות גבר הקולונל ארבנס על יריבו הפרו-אמריקאי חוסה מיגואל אידיגורס פואנטס. ארבנס קיבל 267,000 קולות, בתמיכתן של מפלגות דמוקרטיות בורגניות ושל המפלגה הקומוניסטית (שמנתה באותו רגע כמה מאות חברים והצליחה לאחר מכן לזכות ב-4 מושבים מתוך 56 של הפרלמנט). אידיגורס פואנטס זכה ב-140,000 קולות.

בנאומו הראשון כנשיא ב-15 במרץ 1951 אמר ארבנס: "ממשלתנו מתכוונת להתחיל בדרך ההתפתחות הכלכלית של גואטמלה, תוך השגת שלושת היעדים המרכזיים הבאים: להפוך את ארצנו מאומה תלותית ומכלכלה חצי-גולוניאלית לארץ עצמאית מבחינה כלכלית; להפוך את גואטמלה מארץ מפגרת ומכלכלה במידה רבה חצי-פאודלית לארץ מודרנית וקפיטליסטית; לפעול כך שהתמורות יתלוו בהלאה ככל האפשר של רמת החיים של המוני העם".

ברוח זו, תכנן הממשל ארבנס לבנות תחנת כוח הידרואלקטרית בחורון-מרינאלה, באסקואינטלה, לבנות כביש אטלנטי וכן נמל חדשה בסנטו תומאס, תחת השם "מתיאס דה גאלבס".

במדיניותו בחר ארבנס בנמרצות להשתחרר מהתלות בארצות הברית בכל המישורים. מדיניות זו נתפסה כהתגרות במעצמה וכהיענות לדרישות הקומוניסטים מ"מפלגת העמל הגואטמלית", שהוציא מן המחתרת והפכם לבני בריתו. סירב לשלוח יחידה גואטמלית למלחמת קוריאה. הצעד המרחיק לכת ביותר היה תוכנית הרפורמה האגררית שנהגתה על ידי חבריו הקומוניסטים.‏[7]

הרפורמה האגררית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה תקופה 2% מהאוכלוסייה של גואטמלה שלטה על 70 % מהאדמות. תוכנית הרפורמה האגררית נתקלה בהתנגדות חריפה מצד בעלי האדמות המאורגנים האיגוד החקלאים של גואטמלה, על ידי המעמד העליון והכנסייה הקתולית שראו בה "שוד מפלצתי" ו"חוק טוטליטרי", והרתיעה אפילו את המפלגות הדמוקרטיות שתמכו בנשיא. החוק 900 כפי הוא נקרא, עבר בכל זאת את אישור הפרלמנט ב-17 ביוני 1952.‏[8] באותה שנה הקומוניסטים התארגנו בחופשיות תחת השם החדש של "מפלגת העמל הגואטמלית".

החוק 900 הסמיך את הממשלה להקים רשת של מועצות חקלאיות שתהיינה אחראיות על הפקעת האדמות שאינן בשימוש חקלאי בתוך אחוזות ששטחן גדול מ-672 אקרים (2.7 קמ"ר). האדמה המופקעת תחולק למשפחות אינדיבידואליות. בעלי האדמות המופקעות היו אמורים לקבל פיצויים בהתאם לערך האדמה כפי שנקבע בהערכות המסים ממאי 1952 (כש בעלי אחוזות רבים הצהירו על ערך מופחת על מנת להעלים מסים). התשלום עבור האדמות ישולם על באמצעות אגרות חוב לאורך 25 שנה עם רבית בשיעור 3%. הרפורמה הופעלה במשך 18 חדשים, במהלכם חולקו 1,500,000 אקרים (6,100 קמ"ר) ל-100,000 משפחות. ארבנס, בעל אדמות בעצמו, ויתר על 1,700 אקרים (7 קמ"ר) במסגרת הרפורמה. ביצוע הרפורמה האגררית התלווה בפלישות רבות של האיכרים העניים לאדמות, גם כאלו שלא הופקעו כחוק.

חברת United Fruit Company ה אמריקאית הרגישה במיוחד מאוימת על ידי תוכנית הרפורמה האגררית, מפני ש-85% מהאדמות הלא מעובדות ולא בשימוש היו בבעלותה. חישובי המסים הצהירה UFC באופן עקבי על ערך מופחת של אדמות אלה. בשנת 1952 היא הצהירה כי האדמות שוות האלה שוות בערך 3$ כל אקר. כשממשלת ארבנס ביקשה לפצות אותה בהתאם למחיר זה, טענה החברה שערכן האמתי של האדמות הוא 75$ וסירבה לנמק הערכה חדשה זו.[דרוש מקור].

לחברת יונייטד פרוט היה במדינה מעמד יוצא דופן, כאשר היא שלטה גם על מסילות הברזל (במאצעות IRCA - International Railways of Central America) ועל תחנות כוח. באותם ימים של מלחמה קרה חששה ההנהגה האמריקאית שגואטמלה בהנהגתו של ארבנס גוסמן תוביל את המדינה להתקרבות לברית המועצות ולהשכנת משטר קומוניסטי ממש. חברת "יונייטד פרוט" ניצלה את השפעתה בחוגי הממשל ארצות הברית, בעיקר באמצעות האחים דאלס - אלן דאלס, שהיה מנהל ה-CIA וג'ון פוסטר דאלס שהיה מזכיר המדינה. ג'ון פוסטר דאלס נמנה עם בעלי המניות של יונייטד פרוט, ועוזרו, ג'ון מורס קבוט, היה מעורב בניהול חברה זו.

ההפיכה ביוני 1954[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסחפותו של הנשיא ארבנס אחרי מנהיגי מפלגת העמל הגואטמלית הקומוניסטית ורעיונות שנחשבו קומוניסטים, האיצה את סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית להכין בשנת 1951 תוכנית להדחתו, שקיבלה את הכינוי "מבצע PBFORTUNE". בשנת 1954 הממשל אייזנהאור התרשם מההתערבות המוצלחת באיראן שבה הודחה ממשלת מוחמד מוסאדק . ב- 19 בפברואר 1954 השתילה CIA מצבור נשק כביכול סובייטי בניקרגואה על מנת להוכיח קשרים צבאיים חשאיים בין ממשלת גואטמלה ובין ברית המועצות. אולם הסתבר כי מבצע זה, שקיבל את שם הקוד "Washtub" היה מיותר. מול החרם שהוטל עליה על ידי ארצות הברית, כן הזמינה ממשלת ארבנס נשק מצ'כוסלובקיה. היה מדובר בנשק גרמני מימי המלחמה שהובא בחשאי לגואטמלה במאי 1954 באנייה השבדית "Alfhem".

ממשלת ארבנס הוקיעה בכנס של ארגון מדינות אמריקה בקרקאס את התוכניות האמריקאיות להתערבות בעיניני גואטמלה. היא פירסמה דוח"ות של הבית הלבן הקשורים במבצע PBFORTUNE ולפעולות חבלה נגד שלטונות גואטמלה.

הממשל אייזנהאור החליט לצוות על ה-CIA להפעיל את המבצע "PBSUCCESS", דהינו, הפיכת השלטון ארבנס. במסגרת המבצע חדרו לגואטמלה כוחות מניקרגואה ומהרפובליקה הדומיניקנית וגויסו כוחות מתוך גואטמלה עצמה. מולם הצבא הגואטמלי לא היה מוכן להגן על שלטון הנשיא. ארבנס גוסמן התפטר ב-27 ביוני 1954 ובמקומו הושכן משטר צבאי בראשות הקולונל קרלוס קסטייו ארמס. לארבנס ומשפחתו הותר לבקש מקלט פוליטי בשגרירות מקסיקו בדרך לעזיבת גואטמלה.

השנים בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבנס ומשפחתו נאלצו לחיות בגלות. הם חיו לתקופות קצובות במקסיקו, שווייץ, צרפת, צ'כוסלובקיה, ברית המועצות ואורוגוואי. בשנת 1957 הוא הצטרף כחבר למפלגת העמל הגואטמלית, בעלת האידאולוגיה הקומוניסטית ושהפכה עם הדחתו לבלתי חוקית.

בשנת 1960 פידל קסטרו הזמין אותם להתיישב בקובה. בשנת 1970 עברו מקובה למקסיקו. הוא נפטר במקסיקו סיטי בינואר 1971, בעת שהתרחץ באמבטיה.

בשנת 1995 גופתו הועברה לקבורה מחדש במולדתו, לפי החלטת הנשיא רמירו דה לאון קרפיו, ונטמנה בבית הקברות הכללי של גואטמלה סיטי.

ארבנס היה נשוי החל משנת 1939 למריה קאריסטינה דה וילנובו. לזוג נולדו שלושה ילדים: אראבלה, מריה לאונורה וחקובו. הבת הבכורה, אראבלה, דוגמנית במקצועה, התאבדה בגיל 25 בשנת 1965. הבן, חואן חקובו ארבנס וילנובו (יליד 1946) הוא פוליטיקאי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gleijeses, Piero Shattered hope: the Guatemalan revolution and the United States, 1944-1954. Princeton University 1992

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gleijeses, Piero עמוד 136
  2. ^ Gleijeses, Piero עמוד 136
  3. ^ אגלי קולינה מרין
  4. ^ Gleijeses, Piero עמוד 137
  5. ^ אגלי קולינה מרין
  6. ^ Gleijeses, Piero עמוד 141-142
  7. ^ Gleijeses, Piero עמוד 145
  8. ^ Gleijeses, Piero עמוד 146