חקובו ארבנס גוסמן

חקובו ארבנס גוסמן
Juan Jacobo Árbenz Guzmán
	צילום מ-1951
לידה	14 בספטמבר 1913; קצאלטננגו, גואטמלה
פטירה	27 בינואר 1971 (בגיל 57); מקסיקו סיטי, המדינות המקסיקניות המאוחדות
מדינה	גואטמלה
מקום קבורה	בית הקברות הראשי של גוואטמלה סיטי
השכלה	המכון הטכנולוגי (גואטמלה)
תקופת הפעילות	מ-1932
תפקיד	נשיא גואטמלה (15 במרץ 1951–27 ביוני 1954)
מפלגה	מפלגת הפעולה המהפכנית
השקפה דתית	הכנסייה הקתולית
בן או בת זוג	מריה כריסטינה וילנובה
פרסים והוקרה	מסדר קצאל; לגיון ההצטיינות ;
חתימה

חואן חקובו ארבנס גוסמן (בספרדית: Juan Jacobo Árbenz Guzmán, ‏ 14 בספטמבר 1913 קצאלטננגו - 28 בינואר 1971 מקסיקו סיטי) היה פוליטיקאי ואיש צבא גואטמלי, נשיא גואטמלה בשנים 1954-1951. כנשיא השני שנבחר בבחירות דמוקרטיות וחופשיות, ניסה לבצע רפורמות מתקדמות, אך הודח בהפיכה צבאית שבה הייתה מעורבת סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, ה-CIA. גוסמן עצמו היה בזמנו ממנהיגי תנועת המחאה והמרד הצבאי שהביאו להדחתם של הנשיאים הקודמים חורחה אוביקו ופדריקו פונסה בשנת 1944 וכיהן בהמשך כשר ההגנה, בשנים 1951-1944.

רקע משפחתי ושנותיו המוקדמות

ארבנס גוסמן נולד בשנת 1913 בקצאלטננגו בגואטמלה. אביו, יאקוב ארבנס, היה רוקח דובר גרמנית, שהיגר משווייץ לגואטמלה בשנת 1901. אימו, אוקטביה גוסמן, הייתה ממוצא מסטיסי. אחרי שהאב התמכר למורפיום והזניח את עסקיו, המשפחה נאלצה לסגור את בית המרקחת ולעבור לנהל חווה קטנה שידיד טוב-לב, מהגר מגרמניה, מסר לידיהם. מאוחר יותר, בשנת 1934, התאבד האב.^[1]

מסלול לימודיו של ארבנס כלל את בית הספר של מריה כריסטינה בנט דה רלץ. לאחר מכן, החל משנת 1932, בגלל חוסר אמצעים כספיים, נרשם ללימודים בבית הספר הפוליטכני, במסגרת האקדמיה הצבאית של גואטמלה, בעקבות בחינה בה זכה למלגה. הצעיר הסגור ולעיתים מרדן באופיו, התבלט בהמשך כתלמיד וספורטאי מצוין.^[1]

הלימודים הקבילו לקריירה צבאית. ארבנס הצטיין באקדמיה הצבאית ונחשב לצוער יוצא מן הכלל. הוא זכה להתמנות לתפקיד לתפקיד "סמל ראשון", שנחשב יוקרתי, בפלוגת הפרשים הצוערים^[2], תפקיד שרק שישה צוערים זכו בו בשנים 1944-1924.^[3] אחרי סיום לימודיו, בשנת 1935, שירת כקצין בעיקר בפוארטה דה סן חוסה שבגואטמלה סיטי, וכן בסן חואן סאקאטפקס, שבה התוודע לתנאי החיים והעבודה הקשים של האוכלוסייה האינדיאנית המקומית. באותה תקופה הכיר את עמיתו, פרנסיסקו אראניה (1949-1905). בשנת 1937 נקרא לבית הספר הפוליטכני על מנת לשמש כמרצה בכמה מקצועות, ביניהם היסטוריה ומקצועות צבאיים ומדעיים. שם הוא לימד - בין היתר - היסטוריה צבאית של מרכז אמריקה, היסטוריה עולמית, אמנות המלחמה, טקטיקה, קשר וביצורים, גאומטריה, פיזיקה ומכניקה.^[4]

פעילותו הפוליטית וההפיכה ב-1944

בשנת 1938 הכיר את מריה כריסטינה וילנובה קסטרו, בתו של בעל אחוזה אמיד מאל סלוודור, שאימצה דעות שמאליות נחרצות. השניים התחתנו ב-1939, בהתחלה ללא הסכמת הוריה. . מצבם הכלכלי של בני הזוג ארבנס היה טוב למדי בזכות שכרו הגבוה. בשנת 1943 הועלה לדרגת קפטן והיה למפקד יחידת הפרשים הצוערים, כשהמשיך להצטיין בכישוריו המנהיגותיים.^[3]

בהשפעת אשתו נחשף ונרתם למאבק למען עצמאות וצדק חברתי. מאוחר יותר בני הזוג קראו ספרים של מרקס, לנין וסטלין והתרשמו מהם עמוקות. בסוף שנות ה-1940 התיידד ארבנס עם מנהיגי הקומוניסטים שפעלו במחתרת, ובראשם חוסה מנואל פורטוני.^[5]

ביולי 1944 תמך ארבנס בתנועת המחאה שהביאה להתפטרותו של הנשיא הרודן, הגנרל חורחה אוביקו. ארבנס וכוחות דמוקרטים אחרים התנגדו להחלפת אוביקו באיש שלומו, הגנרל פדריקו פונסה. ארבנס התפטר מן הצבא ויצא לגלות באל סלוודור. ב-19 באוקטובר 1944, יחד עם המייג'ור פרנסיסקו חבייר אראניה, נמנה עם מובילי המרד הצבאי. בראש קבוצה של חיילים וסטודנטים תקפו את ה"ארמון הלאומי". הנשיא פונסה הובס ונשלח לגלות. ארבנס, אראניה ועורך הדין חורחה טוריאיו גארידו (Toriello Garrido), הרכיבו חונטה משולשת מהפכנית. החונטה הוציאה צווים שנועדו לקדם את המודרניזציה של המדינה. החונטה החליטה על קיום בחירות לאספה לאומית חוקתית עד סוף השנה. אישרה האספה החוקתית חוקה חדשה שנשארה בתוקף עד לאוגוסט 1954.

החוקה הנהיגה הפרדת הרשויות במדינה, ביטול הצנזורה, אוטונומיה של אוניברסיטת סן קרלוס בגואטמלה סיטי, הפסקת עבודות הכפייה, הנהגת שבוע עבודה של 40 שעות, פעילות חופשית של האיגודים המקצועיים, הפסקת המאסרים בגין אי תשלום חובות, הוקעת הגזענות כפשע והעניקה זכות הצבעה לנשים. בהתאם לתוצאות הבחירות הנשיאותיות מדצמבר 1944, ולחוקה החדשה, ב-15 במרץ 1945 החונטה מסרה את השלטון לנשיא הראשון שנבחר באופן דמוקרטי וחופשי, הפרופ' חואן חוסה ארוואלו, הוגה דעות וסופר שחזר מהגליה ממושכת. ארבנס גוסמן שהגיע לדרגת קולונל, כיהן כשר ההגנה בממשלתו של חואן חוסה ארוואלו.

שר בממשל ארוואלו

ארוואלו ניהל קואליציה של מפלגות שמאלניות, הידועה כ"מפלגת הפעולה המהפכנית" (Partido Acción Revolucionaria). הוא ביצע רפורמות חברתיות, לרבות חוק שכר מינימום, העלאת תקציב החינוך, הרחבת זכות הצבעה לנשים שידעו קרוא וכתוב, וחקיקת עבודה. אולם רבים מהשינויים שהוא הנהיג הועילו למעמד העליון והבינוני, אך מעט מאוד לאיכרים הפשוטים שהיוו את רוב האוכלוסייה. אף על פי שהרפורמות היו מוגבלות ומתונות, הן התקבלו בהסתייגות רבה על ידי הממשל האמריקאי, בעלי האחוזות, הכנסייה הקתולית, מעבידים כמו חברת יונייטד פרוט וחלק מהקצונה, שסברו כי הממשלה בלתי יעילה, מושחתת ומושפעת מאוד על ידי קומוניסטים. ידוע על ארגונן של לפחות 25 מזימות להפלתה, רובן על ידי קצינים שמרנים ממשפחות אמידות. במהלך "מהפכת אוקטובר" בשנת 1944, דרש אראניה להתמנות לראש המטה הכללי. אולם ארוואלו מינה מעליו כשר ההגנה את חקובו ארבנס, שהיה ממליכו ואיש אמונו.

בשנת 1945, נפגע הנשיא ארוואלו בתאונה והתקשה זמנית לתקפד. בעקבות זאת, בין גנרל אראניה ובין המפלגה השלטת, PAR, סוכם במה שנקראה "ברית באראנקו" (Pacto del Barranco), שאראניה יהיה המועמד לנשיאות בבחירות הבאות בנובמבר 1950. תמורת זאת התחייב הגנרל לא לנסות להדיח את הממשלה. אולם בשנת 1949, לפי מקורות אחדים, אראניה נדחף על ידי גורמים פוליטיים גואטמלים עוינים לממשלה, ועל ידי CIA וחברת "יונייטד פרוט" הכל יכולה בגואטמלה, להציג בפני הנשיא ארוואלו אולטימטום שבו נדרש להפקיד את ההנהגה בפועל של המדינה לידי הצבא. ארבנס נתבקש אז על ידי הנשיא להכשיל את המזימה. קצינים נאמנים למשטר החדש הלכו לעצור את אראניה בגואטמלה סיטי, אך בחילופי אש שפרצו במקום ב-18 ביולי 1949 אראניה נורה למוות. בהמשך, הנשיא וארבנס לא העזו להודיע בריש גלי על מה שקרה וניסו לטייח את נסיבות התקרית.

נשיא

בסתיו 1950 התקיימו בפעם שנייה בגואטמלה בחירות נשיאותיות דמוקרטיות חופשיות. בבחירות גבר הקולונל ארבנס על יריבו הפרו-אמריקאי חוסה מיגל אידיגורס פואנטס. ארבנס קיבל 267,000 קולות, בתמיכתן של מפלגות דמוקרטיות בורגניות והמפלגה הקומוניסטית (שמנתה באותו רגע כמה מאות חברים והצליחה לאחר מכן לזכות ב-4 מושבים מתוך 56 של הפרלמנט). אידיגורס פואנטס זכה ב-140,000 קולות.

ב-15 במרץ 1951, בנאומו הראשון כנשיא, אמר ארבנס: "ממשלתנו מתכוונת להתחיל בדרך ההתפתחות הכלכלית של גואטמלה, תוך השגת שלושת היעדים המרכזיים הבאים: להפוך את ארצנו מאומה תלותית ומכלכלה חצי-קולוניאלית לארץ עצמאית מבחינה כלכלית; להפוך את גואטמלה מארץ מפגרת ומכלכלה במידה רבה חצי-פאודלית לארץ מודרנית וקפיטליסטית; ולפעול כך שהתמורות יתלוו בהעלאה ככל האפשר של רמת החיים של המוני העם".

ברוח זו, תכנן הממשל ארבנס לבנות תחנת כוח הידרואלקטרית בחורון-מרינאלה, באסקואינטלה, לבנות כביש אטלנטי וכן נמל חדש בסנטו תומאס, תחת השם "מתיאס דה גאלבס".

במדיניותו בחר ארבנס בנמרצות להשתחרר מהתלות בארצות הברית בכל המישורים. מדיניות זו נתפסה כהתגרות במעצמה וכהיענות לדרישות הקומוניסטים מ"מפלגת העמל הגואטמלית", שהוציא מן המחתרת והפכם לבני בריתו. הוא סירב לשלוח יחידה גואטמלית למלחמת קוריאה. הצעד המרחיק לכת ביותר היה תוכנית הרפורמה האגררית שנהגתה על ידי חבריו הקומוניסטים.^[6]

הרפורמה האגררית

באותה תקופה 2% מהאוכלוסייה של גואטמלה שלטה על 70 % מהאדמות. תוכנית הרפורמה האגררית נתקלה בהתנגדות חריפה מצד בעלי האדמות המאורגנים, איגוד החקלאים של גואטמלה, על ידי המעמד העליון והכנסייה הקתולית, שראו בה "שוד מפלצתי" ו"חוק טוטליטרי", והרתיעה אפילו את המפלגות הדמוקרטיות שתמכו בנשיא. החוק 900 כפי שהוא נקרא, עבר בכל זאת את אישור הפרלמנט ב-17 ביוני 1952.^[7] באותה שנה הקומוניסטים התארגנו בחופשיות תחת השם החדש של "מפלגת העמל הגואטמלית".

החוק 900 הסמיך את הממשלה להקים רשת של מועצות חקלאיות שתהיינה אחראיות על הפקעת האדמות שאינן בשימוש חקלאי בתוך אחוזות ששטחן גדול מ-672 אקרים (2.7 קמ"ר). האדמה המופקעת תחולק למשפחות אינדיבידואליות. בעלי האדמות המופקעות היו אמורים לקבל פיצויים בהתאם לערך האדמה כפי שנקבע בהערכות המיסים ממאי 1952 (כשבעלי אחוזות רבים הצהירו על ערך מופחת על מנת להעלים מיסים). התשלום עבור האדמות ישולם על באמצעות איגרות חוב לאורך 25 שנה עם רבית בשיעור 3%. הרפורמה הופעלה במשך 18 חדשים, במהלכם חולקו 1,500,000 אקרים (6,100 קמ"ר) ל-100,000 משפחות. ארבנס, בעל אדמות בעצמו, ויתר על 1,700 אקרים (7 קמ"ר) במסגרת הרפורמה. ביצוע הרפורמה האגררית התלווה בפלישות רבות של האיכרים העניים לאדמות, גם כאלו שלא הופקעו כחוק.

חברת United Fruit Company האמריקנית, הרגישה מאוימת במיוחד על ידי תוכנית הרפורמה האגררית, מפני ש-85% מהאדמות הלא מעובדות ולא בשימוש היו בבעלותה. בחישובי המיסים הצהירה UFC באופן עקבי על ערך מופחת של אדמות אלה. בשנת 1952 הצהירה כי האדמות אלה שוות בערך 3$ לכל אקר. כשממשלת ארבנס ביקשה לפצות אותה בהתאם למחיר זה, טענה החברה שערכן האמיתי של האדמות הוא 75$ וסירבה לנמק הערכה חדשה זו.^[^{דרוש מקור]}.

לחברת יונייטד פרוט היה במדינה מעמד יוצא דופן, כאשר היא שלטה גם על מסילות הברזל (באמצעות IRCA - International Railways of Central America) וגם על תחנות כוח. באותם ימים של מלחמה קרה חששה ההנהגה האמריקאית שגואטמלה בהנהגתו של ארבנס גוסמן תוביל את המדינה להתקרבות לברית המועצות ולהשכנת משטר קומוניסטי של ממש. חברת "יונייטד פרוט" ניצלה את השפעתה בחוגי הממשל ארצות הברית, בעיקר באמצעות האחים דאלס - אלן דאלס, שהיה מנהל ה-CIA וג'ון פוסטר דאלס שהיה מזכיר המדינה. ג'ון פוסטר דאלס נמנה עם בעלי המניות של יונייטד פרוט, ועוזרו, ג'ון מורס קבוט, היה מעורב בניהול חברה זו.

ההפיכה ביוני 1954

היסחפותו של הנשיא ארבנס אחרי מנהיגי מפלגת העמל הגואטמלית הקומוניסטית ורעיונות שנחשבו קומוניסטים, האיצה את סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית להכין בשנת 1951 תוכנית להדחתו, שקיבלה את הכינוי "מבצע PBFORTUNE". בשנת 1954 ממשל אייזנהאור התרשם מההתערבות המוצלחת באיראן שבה הודחה ממשלת מוחמד מוסאדק. ב-19 בפברואר 1954 השתיל ה-CIA מצבור נשק, כביכול סובייטי, בניקרגואה, על מנת להוכיח קשרים צבאיים חשאיים בין ממשלת גואטמלה ובין ברית המועצות. אולם הסתבר כי מבצע זה, שקיבל את שם הקוד "Washtub" היה מיותר. מול החרם שהוטל עליה על ידי ארצות הברית, הזמינה ממשלת ארבנס נשק מצ'כוסלובקיה. היה מדובר בנשק גרמני מימי המלחמה, שהובא בחשאי לגואטמלה במאי 1954 באנייה השוודית "Alfhem".

ממשלת ארבנס הוקיעה בכנס של ארגון מדינות אמריקה בקרקאס את התוכניות האמריקאיות להתערבות בענייני גואטמלה. היא פרסמה דוח"ות של הבית הלבן הקשורים במבצע PBFORTUNE ולפעולות חבלה נגד שלטונות גואטמלה.

ממשל אייזנהאור החליט לצוות על ה-CIA להפעיל את המבצע "PBSUCCESS", דהינו, הפיכת השלטון ארבנס. במסגרת המבצע חדרו לגואטמלה כוחות מניקרגואה ומהרפובליקה הדומיניקנית וגויסו כוחות מתוך גואטמלה עצמה. מולם הצבא הגואטמלי לא היה מוכן להגן על שלטון הנשיא. ארבנס גוסמן התפטר ב-27 ביוני 1954 ובמקומו הושכן משטר צבאי בראשות הקולונל קרלוס קסטייו ארמס. לארבנס ומשפחתו הותר לבקש מקלט פוליטי בשגרירות מקסיקו בדרך לעזיבת גואטמלה.

השנים בגלות

ארבנס ומשפחתו נאלצו לחיות בגלות. הם שהו לתקופות קצובות במקסיקו, שווייץ, צרפת, צ'כוסלובקיה, ברית המועצות ואורוגוואי. בשנת 1957 הצטרף ארבנס כחבר במפלגת העמל הגואטמלית, בעלת האידאולוגיה הקומוניסטית ושהפכה עם הדחתו לבלתי חוקית.

בשנת 1960 הזמין פידל קסטרו את ארבנס ומשפחתו להתיישב בקובה. בשנת 1970 עברו מקובה למקסיקו. ארבנס גוסמן נפטר במקסיקו סיטי בינואר 1971, בעת שהתרחץ באמבטיה.

בשנת 1995 גופתו הועברה לקבורה מחדש במולדתו, לפי החלטת הנשיא רמירו דה לאון קרפיו, ונטמנה בבית הקברות הכללי של גואטמלה סיטי.

חייו הפרטיים

לחקובו ארבנס ולמריה כריסטינה וילנובה קסטרו נולדו שלושה ילדים: אראבלה, מריה לאונורה וחקובו. בשנת 1965, אראבלה בת ה-25, דוגמנית במקצועה, התאבדה. הבן, חואן חקובו ארבנס וילנובו (יליד 1946) הוא פוליטיקאי

לקריאה נוספת

Gleijeses, Piero Shattered hope: the Guatemalan revolution and the United States, 1944-1954. Princeton University 1992

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חקובו ארבנס גוסמן בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ ¹ ² Gleijeses, Piero עמוד 136
^ בספרדית sargento primero de la Compañía de Caballeros Cadetes
^ ¹ ² אגלי קולינה מרין
^ Gleijeses, Piero עמוד 137
^ Gleijeses, Piero עמוד 141-142
^ Gleijeses, Piero עמוד 145
^ Gleijeses, Piero עמוד 146

[G136-1] ¹ ² Gleijeses, Piero עמוד 136

[2] בספרדית sargento primero de la Compañía de Caballeros Cadetes

[אקמ-3] ¹ ² אגלי קולינה מרין

[4] Gleijeses, Piero עמוד 137

[5] Gleijeses, Piero עמוד 141-142

[6] Gleijeses, Piero עמוד 145

[7] Gleijeses, Piero עמוד 146

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

	ערך ללא מקורות
	בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.