מוזיאון הכישוף

מוזיאון הכישוף והקסמים
Museum of Witchcraft and Magic
	הכניסה למוזיאון. השלט בצד שמאל למעלה הוא ראשי התיבות של המוזיאון (MWM) הבנוי מזרדים
	הכניסה למוזיאון. השלט בצד שמאל למעלה הוא ראשי התיבות של המוזיאון (MWM) הבנוי מזרדים
מידע כללי
סוג	מוזיאון, בית כפר
כתובת	בוסקאסל
מיקום	בוסקאסל, קורנוול, הממלכה המאוחדת
מדינה	הממלכה המאוחדת
מייסדים	ססיל ויליאמסון
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1951
תאריך פתיחה רשמי	1954
קואורדינטות	50°41′20″N 4°41′31″W / 50.689°N 4.692°W
	Museum of Witchcraft and Magic

מוזיאון הכישוף והקסמים (באנגלית: Museum of Witchcraft and Magic), לשעבר מוזיאון הכישוף (Museum of Witchcraft), הוא מוזיאון המוקדש למכשפות ולכישוף אירופאיים השוכן בכפר בוסקאסל במחוז קורנוול שבדרום-מערב אנגליה בבריטניה. המוזיאון כולל מוצגים המוקדשים לכישוף עממי, כישוף טקסי, הבונים החופשיים וויקה, כשהאוסף של חפצים אלו תואר כגדול בעולם.

המוזיאון נוסד על ידי הקוסם האנגלי ססיל ויליאמסון (Cecil Williamson) בשנת 1951 כדי להציג את אוסף החפצים האישי שלו. בתחילה הוא היה ידוע כמרכז הפולקלור של האמונות הטפלות והכישוף (Folklore Centre of Superstition and Witchcraft), ושכן בעיירה קאסלטאון (Castletown) על האי מאן. בהקמת המוזיאון נעזר ויליאמסון בג'רלד גרדנר, מייסד דת הוויקה, שעקר עם אשתו לאי במעמד של "מכשפת הבית" (resident witch) של המוזיאון. לאחר הידרדרות הידידות ביניהם, רכש גרדנר את המוזיאון מוויליאמסון ב-1954, ושינה את שמו למוזיאון הקסמים והכישוף. המוזיאון של גרדנר בקאסלטאון היה פעיל עד שנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר מוניק וילסון, היורשת של גרדנר, מכרה את תוכנו לחברת ריפלי'ס (Ripley's).

בשנת 1954, פתח ויליאמסון שחזר לאנגליה מוזיאון מתחרה, בשם "מוזיאון הכישוף". מיקומו הראשון היה בווינדזור בברקשייר, ואחר-כך בבורטון-און דה-ווטר (Bourton-on-the-Water) בגלוסטרשייר. בשני המקרים הוא נתקל בהתנגדות אלימה, והוא החליט לעבור למקום שלישי והקים את המוזיאון בבוסקאסל ב-1960. ב-1996 מכר ויליאמסון את המוזיאון לגרהם קינג (Graham King), ששילב את אוסף ריצ'ל (Richel collection) של חפצי כישוף מאספן הולנדי ב-2000. המוזיאון ניזוק וחלק מהאוסף שלו אבד בשיטפון שפקד את בוסקאסל באוגוסט 2004. בשנת 2013 הועברה הבעלות לסיימון קוסטין (Simon Costin) ולמוזיאון הפולקלור הבריטי (Museum of British Folklore) בבעלותו.

המוזיאון הוא אטרקציה תיירותית פופולרית וזוכה להערכה רבה של הקהילה של המיסטיקנים בבריטניה. אגודת צדקה, "ידידי מוזיאון הכישוף" (Friends of the Museum of Witchcraft), הוקמה כדי לגייס כספים לרכישת מוצגים. המוזיאון מכיל גם ספריה גדולה על נושאים הקשורים לכישוף הנגישה לחוקרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות: 1947–1960[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מלחמת העולם השנייה החליט מפיק הסרטים לשעבר ססיל וויליאמסון לעבור לעסקי המוזיאונים, וככל כנראה בשל עניין מיוחד בנושא - החליט לפתוח מוזיאון שיוקדש לנושא הכישוף. ב-1947 ניסה ויליאמסון לפתוח מוזיאון כדי להחזיק את אוסף חפצי הכישוף ותורת הנסתר שלו בסטרטפורד על האייבון, אך הוא ניצב מול האופוזיציה המקומית ונאלץ לנטוש את תוכניותיו. אז הוא החליט לפתוח אותו בעיירה קאסלטאון על האי מאן, אזור הידוע בפולקלור מקומי השופע בסיפורי פיות ומכשפות, עונה שבה מגיעים אליו תיירים רבים, וחוקים מקומיים שהקלו על הקמת המוזיאון. הוא הקים אותו בטחנת קמח ישנה רעועה הידועה בשם "טחנת המכשפות" (Witches' Mill) שרכש ב-1948, ובעצת אשתו פתח מסעדה סמוכה, המכונה "מטבח המכשפות" (the Witches' Kitchen).

המוזיאון נקרא לראשונה "מרכז הפולקלור של האמונות הטפלות והכישוף". חנוכת המוזיאון הייתה מתוזמנת לחפוף עם ביטול הממשלתי של חוק הכישוף של 1735 ביוני 1951. בריאיון לעיתון "סנדי פיקצ'וריאל" (The Sunday Pictorial), טען ויליאמסון שהוא חבר עם לפחות תריסר מכשפות, ושהוא הזמין מפגש מכשפות^[א] מדרום אנגליה לבוא ולבצע את הפולחנים שלהן במוזיאון שלו. ההיסטוריון רונלד האטון (Ronald Hutton) ראה בכך "די בוודאות" כהתייחסות למפגש המכשפות של בריקט ווד (Bricket Wood coven) בהרטופורדשייר שנוהל על ידי ג'רלד גרדנר, מייסד דת הוויקה. בראיונות עיתונאיים תואר גרדנר כ"מכשפת הבית" של המוזיאון וביצע פולחן כישוף בטקס הפתיחה של המוזיאון. העניין שגילתה העיתונות סייע לוויליאמסון לקדם את המוזיאון שלו, ואילו עבור גרדנר זו הייתה ההזדמנות כדי לקדם את הוויקה במרחק בטוח ממפגש המכשפות הראשי שלו.

גם לוויליאמסון היה עניין מעשי בקסמים, ובריאיון שפורסם ב-1952 עם המגזין הפופולרי "אילוסטרייטד" (Illustrated) הוא תיאר את עצמו כיועץ בנושא שיכול לסייע בהסרת קללות מאנשים. הוא אישר כי הוא מכיר רבים מן הלחשים הללו מקריאה עליהם בספרים. הוא התעניין בקוסם המנוח אליסטר קראולי וכתב לג'ראלד יורקה (Gerald Yorke), חברו של קראולי, לשאול האם יוכל לשלוח לו את ההוראות לטקסים של קראולי.

עם זאת, גרדנר היה חלוק על ויליאמסון על מה שהוא ראה כמוצגים סנסציוניים. בתגובה סילק ויליאמסון את התצלום של גרדנר מתצוגה.

הקרע ויליאמסון–גרדנר: 1953-1964[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאמסון החליט לחזור לאנגליה, ולקח איתו את אוסף חפצי הכישוף שלו. ב-1954 קנה גרדנר מוויליאמסון את "טחנת המכשפות", ושינה את שמה ל"מוזיאון הקסם והכישוף", ומילא אותו באוסף החפצים הפרטי. בשנות החמישים של המאה ה-20 דן גרדנר בהעברת המוזיאון שלו ללונדון עם ידידו דאז, צ'ארלס קרדל (Charles Cardell), אך החליט שלא לעשות זאת. לטענת ההיסטוריון רולנד האטון החלטה זו הותירה לגרדנר "בסיס מאובטח וקרוב ברוחו" שממנו הוא היה יכול לקדם את דת הוויקה באמצעות כתיבת ספרים דוגמת "כישוף היום" (Witchcraft Today‏, 1954) ו"משמעות הכישוף" (The Meaning of Witchcraft‏, 1959). גרדנר ניהל את המוזיאון עד מותו ב-1964.

בצוואתו הוריש גרדנר את המוזיאון לעוזר שלו בתפעול המוזיאון, בתוספת תנאי שאם העוזר אינו מעוניין בכך יעבור הניהול למוניק וילסון (Monique Wilson) "הכוהנת הגדולה" של גרדנר. העוזר לא היה מעוניין ומוניק וילסון ניהלה את המקום לזמן קצר, ואז המקום נסגר והאוסף נמכר. חברת הבידור ריפלי'ס (.Ripley's Entertainment Inc) רכשה את האוסף ב-1972 ופתחה את "מוזיאון הכישוף והקסם" בגטלינבורג בטנסי ובסן פרנסיסקו בקליפורניה. בשל לחץ מהכנסייה המקומית וקבוצות דתיות שינתה ריפלי'ס ב-1975 את שם המוזיאונים ל"עולם הבלתי מוסבר" (World of the Unexplained). לאוסף הכישוף נוספו אטרקציות ומוצגים נוספים. ב-1985 סגרה ריפלי'ס את שני המוזיאונים בשל מכירת כרטיסים דלה. האוסף חולק בין המוזיאונים האחרים של ריפלי'ס. חלק מאוסף הכישוף נשלח ל"מוזיאון ריפלי'ס, תאמינו או לא" בבלקפול באנגליה.

בשובו לאנגליה ב-1954 פתח ויליאמסון את המוזיאון, הידוע כיום בשם "מוזיאון הכישוף" בווינדזור בברקשייר. במקום זה הוא נשאר פתוח בעונת התיירות, והצליח למדי, אבל דעת הקהל עדיין הייתה עוינת נגדו, ולכן החליט ויליאמסון להזיז אותו שוב. בשנת 1954 העביר ויליאמסון את המוזיאון לבורטון-און דה-ווטר (Bourton-on-the-Water) בגלוסטרשייר. המוזיאון סבל מרדיפות שונות, כולל כתובות שצוירו על הקירות וחתולים מתים שנתלו על עצים, ובסופו של דבר נגרם למוזיאון נזק רב בשל הצתה מכוונת.

בוסקאסל: 1960-הווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1960 העביר ויליאמסון את המוזיאון לבוסקאסל בקורנוול. ויליאמסון הציג כמה חפצים הקשורים לכישוף טקסי, אבל היה מעוניין יותר באמונות עממיות ומנהגים אותם כינה "מכשפה של שולי הדרך" (wayside witch)

ויליאמסון פרש בשנת 1996, ומכר את המוזיאון לגרהם קינג (Graham King) וליז קרואו (Liz Crow). קינג, נאו-פגן שהתעניין בכשפים, היה בעל עסק שייצר מצלמות למומחים בהמפשייר, כאשר גילה כי המוזיאון עומד למכירה במאמר בעיתון. ויליאמסון וקינג גיבשו סופית את הרכישה בחצות ליל כל הקדושים בשנת 1996. קינג וקרואו ארגנו מחדש את המוזיאון והוציאו ממנו חלק ממוצגים הסנסציוניים ביותר, כגון בובת תצוגה נשית לבושה חלקית, שהונחה על מזבח לייצג את המיסה השחורה. קינג הופיע בסדרות טלוויזיה של ה-BBC כמו "קהילה על חוף הים" (A Seaside Parish) ו"מופע עתיקות נודד" (Antiques Roadshow). הוא ארגן את קבורתה של ג'ואן וייט (Joan Wytte), אישה שמתה ב-1813 בכלא בודמין לאחר שהואשמה בכישוף, וגופתה הייתה במוזיאון במשך שנים רבות. היא נקברה באזור מיוער מקומי ב-1998. המוזיאון נפגע במהלך השיטפון הגדול של חודש אוגוסט 2004 בבוסקאסל, ונסגר לשיפוצים עד מרץ 2005.

אחרי שקינג רכש את המוזיאון, הוקמה אגודה הידועה בשם "ידידי המוזיאון" (Friends of the Museum). היא עורכת פעם בשנה סוף שבוע של הרצאות. לאחר מכן שונתה הגדרתה החוקית לארגון צדקה. כדי להנציח את יום השנה השישים להקמת המוזיאון, פרסמה "חברת אמנות תורת הנסתר" (Occult Art Company) בשנת 2011 אנתולוגיה שכותרתה "מוזיאון הכישוף: היסטוריה קסומה". הרעיון לספר היה של יושבת ראש האגודה, ג'ודית נובל (Judith Noble), כשהספר עצמו נערך על ידי קריאן גודווין (Kerrian Godwin). הוא הכיל תרומות של 51 אנשים שהיו מעורבים בקהילות האזוטריות והפגניות, כולל דמויות בולטות כמו רונלד האטון, פיליפ הסלטון (Philip Heselton), פטרישה קרואותר (Patricia Crowther) ומריאן גרין (Marian Green). איתן דויל וייט (Ethan Doyle White) שהתמחה בלימודי פגניות הכין ביקורת על הספר בכתב העת פומגרנטה (Pomegranate - "רימון"). הוא אומנם בירך על הספר, אבל תיאר את תוכנו כ"אוסף של דברים שונים זה מזה, כאשר האיכות של המאמרים והרלוונטיות שלהם לנושא שלפנינו אינם אחידים".^[1]

בליל כל הקדושים 2013 העביר קינג את הבעלות על המוזיאון, אוספיו והספרייה שבו למעצב ולאוצר המוזיאונים סימון קוסטין (Simon Costin), שהקים את המוזיאון של הפולקלור הבריטי ב-2009. קינג שמר בידיו את הבעלות על מבנה המוזיאון שהושכר למוזיאון של קוסטין. קוסטין הצהיר לעיתון "הגארדיאן של קורנוול" כי "המוזיאון ימשיך לפעול כפי שהוא. הוא לא ישתנה כלל."

מוצגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לתוכניתו המקורית של ויליאמסון, רוב המוצגים במוזיאון כוללים חפצי אמנות הקשורים לכישוף עממי ולפולקלור היסטוריים. בין השאר יש במוזיאון חדר המשחזר את הקוטג' המסורתי של אישה העוסקת בכישוף עממי, המכונה "הקוטג' של ג'ואן", עם בובת תצוגה של אישה העוסקת בכישוף עממי מהמאה התשע עשרה, מוקפת עשבי תיבול שונים ומכשירים לניבוי עתידות. המוזיאון מכיל גם מוצגים המוקדשים למשפטי המכשפות בתקופה המודרנית המוקדמת, הדת הפגנית המודרנית של הוויקה, וכן מנהגים אזוטריים אחרים כגון כישוף טקסי, הבונים החופשיים ואלכימיה. יש גם תצוגה קטנה על כת השטן הדתית המודרנית, שבה נעשתה הבחנה בינה לבין כישוף פגני מודרני.

כמה חפצים באוסף היו בבעלות דמויות בולטות בהיסטוריה של הקסמים והכישוף; הוא מכיל גביע פולחני ששימש את הקוסם אליסטר קראולי מייסד דת התלמה, קמעות שנוצרו על ידי ג'רלד גרדנר, חרבות פולחניות ולוח מזבח שהיה שייך בעבר לאיש הוויקה אלכס סנדרס (Alex Sanders). אוסף החפצים של המוזיאון ממשיך לגדול על ידי רכישות חדשות. מתרגלים עכשוויים רבים של כישוף וקסמים הורישו את כלי העבודה שלהם למוזיאון בצוואותיהם. לדברי האנתרופולוגית הלן קורניש (Helen Cornish), המוצגים במוזיאון "פועלים לבנות נרטיבים הממחישים כישוף לאורך זמן וממקמים אותו ככוח משמעותי בהווה".

היחס למוזיאון בקרב העוסקים בכישוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"אנציקלופדיה של המכשפות, כישוף וויקה", תיארה רוזמרי אלן גווילי (Rosemary Ellen Guiley) את המוזיאון כ"אוסף הגדול ביותר של כלי עזר ואביזרים בעולם הקשורים לקסם עממי, כישוף, ויקה וקסם פולחני". המוזיאון משמש כמרכז מידע לאמצעי התקשורת ולציבור. ארגון עצמאי, "ידידי מוזיאון הכישוף", פועל לגיוס כספים שבאמצעותם ניתן לרכוש פריטים נוספים עבור האוסף. המוזיאון משמש גם כמקום מפגש עבור בני דת הוויקה ופגנים אחרים.

לדברי דויל וייט, המוזיאון הפך "למשהו דומה לאתר עלייה לרגל" עבור המכשפות הבריטיות, עם "מקום מיוחד שאין לו תחליף בלבם של רבים בקהילת הנסתר הבריטית". קורניש ניהלה מחקר אתנוגרפי בין המכשפות המקומיות שהיו להן יחסים עם המוזיאון בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ובתחילת שנות ה-2000. היא מצאה שיש דעות מעורבות על היבטים של המוזיאון. בהתייחסה אל החדר הקרוי "הקוטג' של ג'ואן", היא גילתה כי כמה מכשפות חשו כי הוא מהווה "סמן של הזדהות היסטורית, וממחיש את האופן שבו מכשפות עצמאיות כפריות מספקות מוקד מרכזי ומקור מורשת, ואילו עבור אחרות הוא מציין בעיה מתמשכת של בדיה היסטורית המוצגת באור רומנטי". מתרגלי כישוף שונים שרואיינו על ידי קורניש היו ספקנים לגבי הטענות שוויליאמסון העלה לגבי רבים מן החפצים שהציב במוזיאון, ופקפקו אם יש ראיות מספיקות המצדיקות את המשך הצגתם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cornish, Helen (2005). "Cunning Histories: Privileging Narratives in the Present". History and Anthropology. Vol. 16, no. 3. pp. 363–376.
Cornish, Helen (2009). "Spelling Out History: Transforming Witchcraft Past and Present". The Pomegranate: The International Journal of Pagan Studies. Vol. 11, no. 1. London: Equinox Publishing. pp. 14–28.
Cornish, Helen (2013). "The Life of the Death of 'The Fighting Fairy Woman of Bodmin': Storytelling around the Museum of Witchcraft". Anthropological Journal of European Cultures. Vol. 22, no. 1. pp. 79–97.
Cornish Guardian (6 בנובמבר 2013). "Timing was spooky for deal on museum". Cornish Guardian. אורכב מ-המקור ב-2015-04-18. נבדק ב-2018-08-24. {{cite news}}: (עזרה)
Costin, Simon (15 באוקטובר 2014). "The Museum of Witchcraft". Civilian. אורכב מ-המקור ב-18 באפריל 2015. {{cite web}}: (עזרה)
Doyle White, Ethan (2011). "Review of The Museum of Witchcraft: A Magical History". The Pomegranate: The International Journal of Pagan Studies. London: Equinox Publishing. 13 (1): 106–108. אורכב מ-המקור ב-2012-03-16. נבדק ב-2018-08-24.
Guiley, Rosemary Ellen (2008). "Museum of Witchcraft". The Encyclopedia of Witches, Witchcraft and Wicca (שלישית ed.). New York: Checkmark Books. pp. 240–242. ISBN 978-0816071043.
Hutton, Ronald (1999). The Triumph of the Moon: A History of Modern Pagan Witchcraft. Oxford and New York: Oxford University Press. ISBN 978-0198207443.
Irwin, Colin (2005). In Search of Albion - From Cornwall to Cumbria: A Ride Through England's Hidden Soul. Andre Deutsch. ISBN 978-0233001166.
Kelly, Aidan A. (2007). Inventing Witchcraft: A Case Study in the Creation of a New Religion. Loughborough, Leicestershire: Thoth Publications. ISBN 978-1-870450-58-4.