מוריץ שינברג

מוריץ שינברג
לידה	1860; פיאטרה ניאמץ, רומניה
פטירה	1939 (בגיל 79 בערך); תל-אביב, פלשתינה (א"י)
מדינה	האימפריה העות'מאנית

מוריץ שינברג (1860 – 1939) היה יזם מגדל השעון ביפו ומתקין השעונים בצריחו, ממקימי העיר תל אביב-יפו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוריץ שינברג נולד בעיירה פיאטרה ניאמץ שברומניה (אוסטרו-הונגריה דאז) ולאחר גירושי הוריו גדל ביאשי. עלה לארץ ישראל ב-1882 יחד עם אביו דב שינברג וסבו יוסף שינברג בעקבות התקווה שהפיח לורנס אוליפנט בקהילות היהודיות ברומניה להקים התיישבות חקלאית בארץ הקודש וליישב בה יהודים. גם אוליפנט הגיע לארץ ישראל ב-1882 והתיישב בחיפה.

כך כותב ביומנו מוריץ שינברג על נפתלי הרץ אימבר (עמ' 16):

"המשורר הלאומי נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה" כיבד ואפילו העריץ את אבי מאוד מאוד כי ראה בו מראשוני החלוצים, המגשימים בחייהם את חלום שיבת ציון. אימבר הכיר את אבי עוד מרומניה, כאשר נזדמן שם בנדודיו ממקום למקום כשבא לשיר את שירי ציון שלו. הוא התיידד והתרועע עם אבי ואהב אותו אהבת אח. כאשר ראה אותו בארץ ישראל הולך אחרי המחרשה בגן העברי הראשון, בא לידי התפעלות גדולה ממראה עיניו וחיבר לכבודו שיר ששרו אותו במשפחתנו זמן רב. בשיר זה, הדומה במקצת ל"יהי חלקי עמכם" של ח.נ. ביאליק, הרים המשורר את היהודי הישר והפעוט הזה לנס ולמופת בעיני כל ישראל."

משפחת שינברג רכשה נחלה ליד הכפר הערבי סומייל שתושביו היו בעיקר מהגרים פלאחים מצריים (בפינת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול של תל אביב היום).

עבודת האדמה לא צלחה. הסב והאב נפטרו ומוריץ שינברג מכר את הנחלה, התיישב בעג'מי שביפו (ליד בית הספר הצרפתי) וחזר לעבוד כשען וצורף, מקצוע שאותו רכש עוד ברומניה.

ב-1889 חכר ממשפחת זאיאן מגרש ריק (היום "פרויקט הרובע" ברחוב יפת 13 ביפו) והקים עליו את חנותו וביתו (בשיתוף עם יצחק ניימן. את יתרת המגרש מסר ליעקב ליטוינסקי שבנה עליו 11 חנויות).

שינברג גר תקופה מסוימת בשכירות בנווה צדק (נוסדה 1887). ב-1896 בנה בית מפואר בנווה צדק. בית זה נהרס במלחמת העולם הראשונה על ידי תותחיה של האנייה ז'אן דארק שכוונו לבית חרושת וגנר הסמוך שייצר צורכי מלחמה.

ב-1892 קיבל שינברג מאת המהנדסים הצרפתים שהקימו את מסילת הרכבת יפו–ירושלים את החוזה להתקנתם ותחזוקתם של שבעה שעונים בתחנות שונות לאורך המסילה.

ב-1897 פעל להקמת קואופרטיב לרווחת בעלי המלאכה היהודים ביפו ובסביבתה עקב המצב הכלכלי הקשה שממנו סבלו. שינברג היה נשיאו והקואופרטיב פעל ברחוב רזיאל 2. שער הכניסה עדיין קיים ושופץ בסוף העשור הראשון של המאה ה-21. מסיבות שונות (בעיקר בשל התנהגות בלתי הולמת של חבריו) הקואופרטיב נכשל ושינברג נאלץ לפרקו ב-1902.

הקמת מגדל השעון ביפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1902 יזם שינברג את הקמת מגדל השעון ביפו לכבוד יובל 25 שנים לשלטונו של השולטן עבדול חמיד השני. ייתכן שהבקשה להנצחת היובל הגיעה מאת השלטונות העותמאנים, אך אופייה וביצועה הופקד בידי נכבדי העיר, מוסלמים, נוצרים ויהודים, שהעלו הצעות שונות בהן חפירת באר ציבורית. שינברג ראה בבניית המגדל פרויקט בר ביצוע שיפאר את העיר ובו יוכל גם ליישם את כישוריו כבונה שעונים. השעון שהותקן הציג את השעה האירופית משני כיוונים ואת השעה המקומית משני הכיוונים האחרים (באותה התקופה נבנו מגדלים דומים באימפריה העותמאנית, וייתכן שהרעיון לבנות מגדל כזה ביפו הגיע לשינברג בהשראתם).

כך כותב ביומנו מוריץ שינברג (עמ' 52):

"בשנת 1902 חל איזה חג יובל בחצר השולטן עבדול חמיד. פקידי הממשלה הטורקית יחד עם נכבדי יפו הערבים והנוצרים הוזמנו לאספה בבית הממשלה כדי לדון איך לחוג את יובלו של השולטן ובאיזה אופן להנציח ביפו את זכר המאורע הזה על ידי איזה מפעל ציבורי חשוב. גם אני הייתי בין הקרואים. היו שהציעו לחפור ולבנות באר ציבורית ועוד הצעות ממין זה. הבנתי מיד שמכל ההצעות הללו לא יצא דבר, יען כי את הכסף שיאספו למטרות אלו ישלשלו הנאספים לתוך כיסיהם. על כן הצעתי דבר שנראה לי ליותר ממשי וניתן להגשימו בנקל: הצעתי הייתה לבנות מגדל יפה באמצע העיר, ובמגדל זה לשים שעון גדול שיראה את הזמן מארבעה צדדים – בשני כיוונים את השעה האירופית, ובשניים [האחרים] את השעה הערבית. דעתי נתקבלה. את סידור השעון כמובן שמסרו לי ואני התמסרתי לדבר הזה במרץ רב, ואמנם התקנתי את השעון העירוני הגדול הנראה עד היום בכיכר שלפני בית הממשלה ביפו"

הקמת מגדל השעון בשכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבי שכם, שהתקנאו בבניין המגדל ביפו, החלו באותם ימים בבניית מגדל השעון שכם וביקשו משינברג להתקין בו את השעון, וכך עשה.

כך כותב ביומנו מוריץ שינברג (עמ' 53):

"כשבאו מנכבדי שכם ליפו וראו את השעון המראה את אותו הזמן מכל ארבעה צדדיו מצא הדבר חן בעיניהם והתקנאו באנשי יפו שזכו לדבר יפה כזה. לא ארכו הימים ובאו אלי מראשי העיר שכם ובקשה בפיהם לעשות גם להם שעון כזה אבל בהוספה שהשעון שלהם גם יצלצל בצלצול רם וחזק למען ישמעוהו בסביבה במרחק של לפחות 3 קילומטרים. קיבלתי על עצמי להתקין להם שעון כזה התחלתי בהכנות. אולם, לאחר שאנשי שכם עסקו באוסף הכספים ואספו יותר מהנחוץ, נעלם לפתע כל הכסף שנצטבר וכאשר התורמים שאלו איה שעוננו ענו להם שהוא נפל לתוך הים וכי יש צורך בתרומות חדשות. אספו עוד פעם כספים והפעם השעון כבר לא נפל הימה ומעשי ידי מפארים עד היום הזה את עיר שכם המהוללה."

בניית 34 חנויות על רחוב בוסטרוס (רזיאל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1902 בנה שינברג 17 חנויות ברחוב היהודים הראשון של יפו, רחוב רזיאל (בוסטרוס), על אדמה שחכר מאלמנתו של בוסטרוס (מבית היזם ואיש הנדל"ן הלבנוני סורסוק) על צידה המערבי של דרך שכם לשעבר.

ב-1904 בנה 17 חנויות נוספות מצידו המזרחי של רחוב רזיאל (בוסטרוס) עם דירות מעליהן וכן הוסיף דירות מעל 17 החנויות שכבר נבנו.

כך שינברג מעיד ביומנו (עמ' 68–69):

"את העיר יפו ראיתי כשער הארץ אשר דרכו עוברת ותעבור כל העלייה.... ומכיוון שהרחוב העיקרי והראשי ביפו הוא רחוב בוסטרוס, שמתי לי למטרה להגדיל ברחוב זה את הרכוש היהודי".

רחוב זה שתחילתו בבית הסראייה (יפו) וככר השעון היא ראשיתה של ההתפתחות של יפו לכיוון צפון והפך לעורק הראשי המקשר בין יפו ובין השכונות העבריות נווה צדק ונווה שלום, ובהמשך בין יפו ותל אביב העתידה להיבנות. הרחוב התפתח לרחוב המשגשג ביותר ביפו שרוב סוחריו ודייריו היו יהודים.

בנוסף לתרומתו לפיתוחה של יפו שינברג היה חבר פעיל בתנועת הבונים החופשיים בארץ ישראל, הקים קבוצת תיאטרון שבה אף שיחק וכן היה לתקופה מסוימת בעלים של בית קולנוע (ראינוע).

פרעות תרפ"א ותרפ"ט והמעבר לתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מאורעות תרפ"א ומאורעות תרפ"ט (1921 ו-1929) עזבו את יפו רוב תושביה היהודים ועברו לתל אביב. ב-1922 שינברג קנה מגרש על הפינה הצפון מזרחית של הרחובות אלנבי וביאליק ובנו בוריס בנה שם בניין. ב-1930 בנה בניין בפינה הדרום מערבית של דרך יפו תל אביב ורחוב הרצל ומיקם בקומת הקרקע שלו את כלבו שינברג ששימש את תושבי יפו תל אביב לאורך שנים.

מוריץ שינברג נפטר ב-1939 בתל אביב.