רחוב רזיאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שלט רחוב.svg
רח' רזיאל
RazielSt.
מראה הרחוב. בית סורסוק משמאל ומגדל נוה צדק נראה באופק
מראה הרחוב. בית סורסוק משמאל ומגדל נוה צדק נראה באופק
מדינה ישראל
עיר תל אביב-יפו
רובע 7
שכונה מנשייה, יפו העתיקה
קרוי על שם דוד רזיאל, מפקד האצ"ל וממייסדיו ונציב בית"ר
רחובות מסתעפים שדרות ירושלים, רחוב הדואר, רחוב יונתן רטוש, רחוב רציף העלייה השנייה, רחוב מרזוק ועזר, רחוב יועזר איש הבירה, רחוב בן פרחיה, רחוב בית אשל, רחוב מפרץ שלמה, רחוב יפת, רחוב נחום גולדמן, רחוב 3338,
אתרים בית סורסוק, מגדל השעון (יפו), בית הסראייה (יפו), בית הבלאדייה (יפו), שער ירושלים (יפו), שער השליטים, תחנת המשטרה ביפו, השוק היווני
קואורדינטות 32°03′22″N 34°45′28″E / 32.056111111111°N 34.757722222222°E / 32.056111111111; 34.757722222222
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רחוב רזיאל הוא היום רחוב בצפונה של יפו, המחבר בין שדרות ירושלים ורחוב אילת בקצהו הצפון-מזרחי לבין כיכר השעון בצידו הדרום-מערבי, עד למלחמת העצמאות שמו של הרחוב היה מורכב משני רחובות: רחוב נג'יב בוסטרוס ורחוב אסכנדר עוואד (אלכסנדר הווארד) שהוא כיום "כיכר השעון".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחוב הוקם על תוואי הדרך ההיסטורית מיפו לשכם והלאה לדמשק; דרך שהמשכה מזרחה הוא בתוואי הרחובות רחוב אילת, דרך יפו-תל אביב, דרך בגין וציר ז'בוטינסקי של היום. רחוב רזיאל שימש כרחוב הראשי והחשוב של העיר עד לסלילת שדרות ירושלים. ברחוב עברה בעבר מסילת ברזל (מסילת הטרזינה) ששמשה קרוניות אשר הובילו סחורות מנמל יפו אל תחנת הרכבת של יפו. משפחת סורסוק מביירות רכשה קרקעות לאורך דרך שכם באמצע הצאה ה-19. התיאור הראשון של בנייה לצד דרך שכם מופיע במדריך הטיולים הצרפתי 'בדקר' משנת 1876[1].

חלקו הצפון מזרחי של רחוב רזיאל (משדרות ירושלים עד רח' הדואר) נקרא בעבר "רחוב בוסטרוס", על שם נג'יבּ חביב בוסטרוס, ערבי נוצרי, שבנה בו שורת חנויות. בבנין שברחוב רזיאל 11 נותר שלט שיש ובו חקוק שמו הקודם של הרחוב בצרפתית (Rue Negib Bustros) ושנת סלילתו 1886. שמו של רחוב בוסטרוס מופיע לראשונה באוגוסט 1894 ,במודעת פרסום של מלון 'פלשתינה'. חלקו הדרום המערבי של רחוב רזיאל (מרח' הדואר עד כיכר השעון) נשא את השם "עוואד" או "הווארד", על שמו של ערבי מרוני אמיד שמוצאו ממלטה ונקרא איסכנדר עוואד ובהמשך שינה את שמו לאלכסנדר הווארד[1].

בת משפחת סורסוק, איזבלה סורסוק, נישאה לנג'יב בוסטרוס, וחלקה עם אחיה אלפרד מוסא סורסוק את הבעלות על החנויות והדירות ברחוב שנשא את שמו של בעלה, שנפטר ככל הנראה בסוף שנות התשעים של המאה התשע־עשרה. בשנת 1902 החלה תנופת בנייה ברחוב ביזמת השען והצורף מוריץ שיינברג, שהחכיר את הקרקע ממשפחת סורסוק. הוא ובנה שני בתים ובהם שבע עשרה חנויות[1]. בשנת 1907 חכר שטח נוסף ובנה עוד מבנים. רבים משוכרי החנויות היו יהודים, ביניהם חיים אמזלג, משפחת שלוש, חיים מוטרו, הפרדסן רואימי והלל קרוגליאקוב[2].

את רוב שטח הרחוב ירשה ביתו ביתו של אלפרד מוסא סורסוק, ליידי איבון קוקריין סורסוק. בשנת 1948, כאשר קמה מדינת ישראל, הייתה קוקריין אזרחית לבנונית—בריטית—אירית וכן בעלת דרכון דיפלומטי, כיוון שבעלה היה דיפלומט. קוקריין ירשה את האדמות של המשפחה ביפו ובחיפה, ונכסי מקרקעין אלו הוחרמו על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים ועברו אחר כך לבעלות רשות הפיתוח. גורמים רבים פעלו במשך השנים לשכנע את ממשלות ישראל להכיר בתביעתה של קוקריין להחזיר לה את רכושה. מפני שראו בכך עניין עקרוני, הכרה בכך שקוקריין היא בת למשפחה שאי אפשר לכלול אותה בהגדרה של אויבי ישראל, אף על פי שהמשפחה מתגוררת בארץ הנמצאת במצב מלחמה עם ישראל. גם הואתיקן התערב, וכן מנהיגים ביהדות בריטניה, ביניהם חבר הפרלמנט גרוויל ג'אנר (אנ'), ראש ועד שליחי הקהילות של יהדות בריטניה[3].

קוקריין פנתה לשלטונות ישראל בעניין נכסיה לראשונה בשנת 1950. ב-1 בפברואר 1951 נמסרה לה החלטת הוועדה המיוחדת, שהוקמה לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, שלא להמליץ על החזרת נכסיה שהוחרמו. היא חידשה את בקשתה בשנת 1966, ושוב הוחלט לא להחזיר את נכסיה. היא פנתה שוב בשנת 1978 כאשר הפעם ייצג אותה עו"ד חיים הרצוג, יליד אירלנד שהיה אחר כך נשיאהּ השישי של מדינת ישראל. ב-13 במאי 1979 שוב החליטה הוועדה שלא להמליץ בפני האפוטרופוס על שחרור נכסיה. בספטמבר 1979 פנה הרצוג לבג"ץ בשמה של קוקריין, שבינואר 1980 שפסק לטובתה. גם שר החוץ יצחק שמיר, התייחס בחיוב לעתירתה של קוקריין ולבסוף הוועדה המיוחדת המליצה לאפוטרופוס לשלם לה פיצוי כספי עבור נכסי המקרקעין שלה[4]. האדריכל וחוקר יפו שמואל גילר, שחקר את ההיסטוריה של הרחוב, יצר קשר עם בני משפחת סורסוק בבירות שאישרו שאכן קיבלו פיצוי ממדינת ישראל[1].

מבנים חשובים לאורך הרחוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רחוב רזיאל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 שמואל גילר, רחוב היהודים של יפו: על תולדות רחוב הווראד-בוסטרוס-רזיאל, קתדרה 157, תשרי תשע"ו, עמ' 53-76.
  2. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 141.
  3. ^ דן ארקין, ליידי קוקריין זכתה, אחרי 30 שנה, במאבק על "אדמותיה האבודות" ביפו ובחיפה, מעריב, 29 באוגוסט 1980
  4. ^ גנזך המדינה, חיים הרצוג - הנשיא השישי - מבחר תעודות מפרקי חייו - הסדרה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, עורכים: ימימה רוזנטל, חגי צורף, ארנון למפרום
יפו העתיקה
ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות.
כנסיית פטרוס הקדושמסגד מחמודיהמגדל השעון (יפו)כיכר השעוןרחוב יפתכנסיית מאר מיכאלכנסיית גאורגיוס הקדושרחוב רזיאלבית הקברות הפרוטסטנטי ביפוכיכר קדומיםגן המדרוןנמל יפוסלע אנדרומדהשוק הפשפשיםחוף תל אביבהים התיכוןתחנת המשטרה ביפובנק אנגלו-פלשתינהבית הספר טביתאגבעת אנדרומדהקולג' האחיםמגדלור יפובית שמעון הבורסקאיבית הכנסת לעולי לובמוזיאון אילנה גורתיאטרון הסימטהבית החולים הצרפתי על שם סנט לואי ביפובית העוליםבית מרכז האמנויותמאפיית אבולעפיהבית הסראייהסביל אבו נבוט ב'מסגד היםמנזר ניקולאס הקדושמיומנהנא לגעתבית הסראייה הישן (יפו)רחוב יהודה הימיתגן הפסגהטיילת יפובית המכסOld giaffa map.png
אודות התמונה

(1) מגדלור יפו (2) בית שמעון הבורסקאי (3) כנסיית מאר מיכאל (4) כנסיית פטרוס הקדוש (5) מנזר ניקולאס הקדוש (6) מסגד הים
(7) החמאם ובית הסראייה הישן (8) בית מיומנה (9) בית הכנסת לעולי לוב (10) מוזיאון אילנה גור (11) תיאטרון הסימטה
(12) כנסיית גאורגיוס הקדוש (13) בית העולים (14) בית הספר טביתא (15) קולג' דה פרר (16) בית הקברות הפרוטסטנטי
(17) תחנת המשטרה ביפו (18) מאפיית אבולעפיה (19) בית הסראייה (20) סביל אבו נבוט ב' (21) בנק אנגלו-פלשתינה
(22) בית החולים הצרפתי על שם סנט לואי ביפו (23) גבעת אנדרומדה (24) בית מרכז האמנויות, (25) בית המכס בנמל יפו, (26) נא לגעת