הבונים החופשיים בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בניין הלשכה הגדולה למדינת ישראל בתל אביב. נהרס מאי 2005.

הבונים החופשיים החלו את פעילותם בארץ ישראל החל מסוף המאה ה-19. הראשונים הגיעו בעיקר מארצות הברית, במטרה למצוא שרידים ארכאולוגיים שיוכיחו את אמיתותן של אגדות מסוניות הטוענות כי מוצא הארגון הוא בבית המקדש שבנה שלמה המלך בימי מלכותו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1867 הגיע לארץ הקפטן האנגלי צ'ארלס וורן, בונה חופשי מלשכת המחקר של אנגליה. יחד עם קבוצת ארכאולוגים חפרו לראשונה בירושלים וחשפו את מערת צדקיהו, שלימים נקבעה על ידי החוקרים כמקום חציבתן של אבני המקדש. חשיפתה של מערת צדקיהו משכה אל הארץ בונים חופשיים אחרים, ביניהם מארק טוויין, שהיה בונה חופשי בלשכה מסונית ממיזורי. מחקריו הארכאולוגיים של וורן כללו גם את חשיפת מנהרות הכותל, העוברות לאורך הכותל המערבי.

באותה שנה הגיע לארץ גם רוברט מוריס (Robert Morris), בונה חופשי מקנטאקי. לאחר שראה שאין אף לשכה של הארגון בארץ הקודש - החליט להקים כזו. יחד עם חברים אחרים בארגון שפגש, הקימו ב-13 במאי 1868 את הלשכה המסונית הראשונה בירושלים, שכונתה "Reclamation Lodge of Jerusalem" ופעלה בשפה הצרפתית. מערת צדקיהו שימשה להם כמקום המפגש לטקס פתיחת הלשכה (אשר כונה בפי מוריס בשם "Moot Lodge").

לשם הקניית חוקיות ללשכה מסונית יש לקבל חסות באמצעות צ'ארטר מלשכה גדולה מוכרת. תוכניתו של מוריס לקבל צ'ארטר שכזה מלשכתו בארצות הברית נכשלה, ועל כן פנה אל ידידו ויליאם מרסר וילסון (William Mercer Wilson), נשיאה הראשון של הלשכה הגדולה של קנדה במחוז אונטריו, בבקשה להשגת הצ'ארטר. בין שמות עותרי הצ'ארטר ניתן למצוא שמות של אישים כגון אלברט ג. מאקי (מגדולי הסופרים בנושא הבנייה חופשית) וקרל נטר (ממייסדי "כל ישראל חברים" ו"אליאנס" הצרפתית) אשר בדיוק באותה שנה סיים את תפקידו כמנהל בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" אותו ייסד. את הצ'ארטר קיבלו לבסוף ב-17 בפברואר 1873, וזמן קצר לאחר מכן, ב-7 במאי, נוסדה לשכת Royal Salomon Mother Lodge מס' 293 בירושלים (בערבית - Suleiman El-Moluki).

לא עבר זמן רב והדברים התגלגלו לרעת לשכת Royal Salomon Mother Lodge, בעיקר מפאת חוסר ניסיון בהליכי הטקסים המסוניים ועקב חוסר תקשורת עם הלשכה הגדולה שבקנדה. הדבר התבטא בצירוף בונים חופשיים מלשכות לא מוכרות (כאלה שפעלו ללא צ'ארטר) אל הלשכה. בסופו של דבר דרשה הלשכה הגדולה שבקנדה להסיר את הצ'ארטר מלשכת ירושלים ולהחזיר אליה ספרים וחפצים של הבנייה החופשית. לשכת ירושלים סירבה לעשות כן ופעלה לזמן קצר ללא צ'ארטר.

ב-26 באוגוסט 1889 עזב אברהם לוי (Abraham Levy), יהודי בונה חופשי, את הלשכה כשבדעתו לייסד לשכה חדשה שתפעל בצורה מסודרת על פי כל הכללים המסוניים. את הלשכה החליט להקים ביפו, העיר שבה רוב הבונים החופשיים התגוררו בלאו הכי. יחד עם חברים לשעבר של הלשכה בירושלים עתרו לקבלת צ'ארטר מלשכה צרפתית אשר פעלה על פי הנוסח המצרי בפריז - נוסח אשר לא היה מקובל על ידי שאר הלשכות באירופה. ב-25 באוגוסט 1891, לאחר קבלת הצ'ארטר, ייסדו את לשכת The Port of Solomon’s Temple שכונתה גם בשם Gate of Solomon’s Temple - 'שער היכל שלמה'[1]. הלשכה פעלה בביתם של בני משפחת יעקב אלחנן ליטוינסקי (Litwinsky) ביפו ופעלו בה ערבים ויהודים כאחד. באותה שנה הגיעה לפלשתינה קבוצת מהנדסים צרפתיים לשם בניית מסילת הרכבת הראשונה שחיברה בין יפו לירושלים. מהנדסים אלה היו בונים חופשיים והצטרפו ללשכת The Port of Solomon’s Temple אך עזבו אותה כאשר סיימו את עבודתם וחזרו לצרפת. אז גם דעכה העבודה בלשכה, ובסופו של דבר היא נסגרה.

בראשיתה של המאה ה-20 הגיעו חברי לשכת The Port of Solomon’s Temple למסקנה כי עליהם לייסד לשכה חדשה על מנת שהבנייה החופשית לא תגווע בארץ. על כן, בפברואר של 1906 ייסדו ביפו את לשכת "ברקאי". אחד מחברי הלשכה באותו זמן היה שען יהודי בשם מוריס שנברג (Maurice Schönberg), אשר היה אחראי על התקנת השעונים על מגדל השעון המפורסם שביפו. אותו שנברג, שמתוקף עבודתו נסע פעמים רבות לפריז, יצר קשרים עם ארגון ה-Grand Orient שבצרפת ועל כן, ב-13 במרץ 1906, חברי לשכת "ברקאי" עתרו רשמית ל-Grand Orient במטרה לקבל מהם צ'ארטר. אחד החותמים על העתירה לצ'ארטר היה האח דוד יודלוביץ' (David Yudelovich), מראשוני המעצבים של התרבות העברית החדשה בארץ-ישראל. ממייסדי בית-הספר העברי הראשון בארץ, בראשון לציון 1886, שבו לימד עברית בעברית. יודלוביץ גם הקים ב-1898 את גן הילדים העברי הראשון בארץ, ולימד את הערבים הראשונים לדבר בשפה העברית. הוא השתתף רבות בעיתוניו של אליעזר בן-יהודה, הצבי ועוד. יודלוביץ' כתב את הספר הראשון בעברית על הבנייה החופשית. במקביל עבד כמנהל הייצוא של היקב בראשון לציון.

אח נוסף מלשכת "ברקאי" היה אלכסנדר הווארד (Alexander Howard), ערבי-נוצרי ממוצא לבנוני (שמו האמיתי היה אסכנדר עוואד, Iskander Awad) אשר עבד כסוכנו של תומאס קוק במזרח-התיכון, דבר שהקנה לו מעמד גבוה וכספים רבים בהם השתמש לרכישת מלונות ביפו, בירושלים ובלטרון. אלכסנדר בנה בתים רבים ביפו ורחוב אחד נקרא בזמנו על שמו – Howard Street (כיום רח' דוד רזיאל), שם גם בנה את ביתו הפרטי בבית מס' 1. אלכסנדר מינה את אחיו ללשכה, רולה פלויד, כעוזרו האישי בעסקיו, ומספר שנים לאחר מכן ירש פלויד את תפקידו של הווארד כסוכנו של תומאס קוק. יחד ניהלו את חברת הכרכרות הראשונה (אשר נקראה דיליז'נס באותה תקופה) בארץ שנסעו מנמל יפו לירושלים.

ביתו הפרטי של Alexander Howard שימש כמקום המפגש של חברי הלשכה (אותו בית שימש מאוחר יותר, בנדיבותו של אלכסנדר, כמקום מפגש של מהגרים יהודים שעלו לארץ בסוף המאה ה-19 ותחילתה של המאה ה-20. בסביבות שנת 1890 הפך הבית למשרדים הראשיים של ארגון "חובבי ציון" הרוסי שעודד התיישבות בפלשתינה). אף שפעלו בחסותה של ה-Grand Orient, לא ידעו חברי הלשכה לדבר בשפה הצרפתית ועל כן פעלה הלשכה בשפה הערבית. אף-על-פי-כן, את הדו"חות ששלחה הלשכה ל-Grand Orient כתבו בשפה הצרפתית. את הטקסים ערכו בערבית על-פי תרגומים של הנוסח הסקוטי שהובאו ככל הנראה ממצרים.

עד 1914 קודשו בלשכת "ברקאי" יותר ממאה בונים חופשיים (שכללו 82 ערבים וטורקים, 29 יהודים, 6 נוצרים אמריקאים ו-6 זרים שככל הנראה היו נוצרים גם כן). רוב החברים החדשים נולדו בארץ אך כמה מהם הגיעו ממצרים, מטורקיה, מסוריה, מלוב וממזרח אירופה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלו חברי לשכה רבים על ידי המשטר העות'מאני ובעקבות זאת השעתה לשכת "ברקאי" את פעילותה. מיד עם סיום המלחמה חזרה הלשכה לפעול, אולם רק למשך שלוש שנים, ואז נסגרה שוב, ככל הנראה בעקבות הטבח שנעשה ב-47 יהודים שהתגוררו ביפו, ב-1 במאי 1921.

ביולי 1922, קיבלה בריטניה את המנדט לשלטון על פלשתינה. רק אחר כך, ב-1925, חזרה הלשכה לפעילות רצופה, אך הפעם רוב הפועלים בה היו יהודים. באותה תקופה נפתחו מספר לשכות ערביות על ידי הלשכה הגדולה של מצרים והבונים החופשיים מהמגזר הערבי עברו ללשכות אלה. בפלשתינה של אותה עת החלה מתיחות בין היהודים והערבים, מה שגרם גם למתיחות בין הלשכות הערביות והלשכות היהודיות.

בשנת 1927 נוסדה לשכת "הר ציון" בירושלים על ידי העיתונאי ישעיהו קרניאל (עזמות) יחד עם עו"ד חיים שמטרלינג (גלעד) ואחרים נוספים. בינואר 1929 הכריזו חברי הלשכה על בחירתו של קרניאל לנשיא והוחלט על כך שהעברית תהיה שפת העבודה של הלשכה שפעלה עד אז, כמקובל, באנגלית.

בסופו של דבר, ב-9 בינואר 1932, נוסדה "הלשכה הגדולה של פלשתינה". כך הוקמה לראשונה לשכה גדולה של בונים חופשיים בארץ הקודש, אשר, בניגוד ללשכות גדולות בשאר המקומות בעולם, לא איחדה תחתיה את יתר הלשכות שפעלו באותה העת בארץ. איחודן של לשכות אלו הגיע רק מאוחר יותר עם הקמת "הלשכה הגדולה של מדינת ישראל".

הלשכות אשר פעלו בשפה האנגלית, שקיבלו את הצ'ארטר שלהן מהלשכה הגדולה של אנגליה, סירבו להצטרף ללשכה הגדולה החדשה והמשיכו לעבוד בנפרד בעוד שלשכות מסוימות אשר פעלו בשפה הגרמנית עבדו תחת הלשכה הגדולה הסימבולית של גרמניה. לשכות גרמניות אלה נוסדו על ידי גרמנים שמצאו מקלט בפלשתינה לאחר שגרמניה הנאצית החלה לרדוף את הבונים החופשיים שישבו בגרמניה. אותם בונים חופשיים גרמנים תרמו רבות לפיתוחן של ה-"מושבות הגרמניות" בירושלים ובחיפה.

למרות המתיחות שהייתה בין היהודים והערבים באותה העת, עשתה הלשכה הגדולה מאמצים רבים לצרף אליה אחים חדשים לא-יהודיים: ערבים, מוסלמים, נוצרים, ארמנים, דרוזים ובהאים. באותה העת היו רק לשכות ספורות אשר כללו אך ורק ערבים: לשכת נור אל-חיכמה ("אור החוכמה") ולשכת ירושלים, שתיהן בירושלים; לשכת "כורש" בעמאן ולשכת "גליל" מס' 31 בנצרת.

אחרי הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף שער של המדריך לבונה החפשי של אוהלמן כפי שתורגם על ידי ישעיהו קרניאל (עזמות) במהלך שנת 1940
אגרת משנת 1930, של אספת לשכת הר ציון (הבונים החפשיים) אשר נשיאה הראשון היה ישעיהו קרניאל (עזמות)

עם הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 נסגרו מיוזמתן מספר לשכות דוברות ערבית. לבסוף, ב-20 באוקטובר 1953, נוסדה "הלשכה הגדולה למדינת ישראל", אשר איחדה תחתיה את כל הלשכות בישראל. הלשכות שפעלו באותה העת חולקו על פי השפות שבהן פעלו: 19 לשכות דוברות עברית, 5 לשכות דוברות גרמנית, 4 לשכות דוברות אנגלית, לשכה אחת דוברת רומנית ומספר לשכות דוברות ערבית.

הבנייה החופשית בארץ ישראל פעלה תמיד מתוך כבוד ושוויון בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. על אף שהבנייה החופשית אינה דת, פותחת תמיד את עבודתה כשספרי הקודש של שלוש הדתות המונותאיסטיות (התנ"ך, הברית החדשה והקוראן) מונחים על הכן מתוך מתן כבוד לשלוש הדתות הגדולות הפועלות בישראל.

בנין הלשכה הגדולה (2 היכלים, עזרה ומשרדים) היה קיים שנים רבות ברחוב ויצמן 5 (פינת רחוב ברקוביץ') בתל אביב. במאי 2005 נהרס הבניין בתל אביב, והפעילות עברה אל מגדל המוזיאון (ברקוביץ 4 ת"א) שנמצא ליד. מספטמבר 2018, הפעילות עברה להיכל ברח' גלגלי הפלדה 7 הרצליה.

ביטאון הלשכה הגדולה של הבונים החופשים במדינת ישראל, המופיע מאז שנת 1933, קרוי "הבונה החופשי".

בסוף שנת 2011 על רקע טענות אידאולוגיות כגון הדרישה לאמונה באל עליון ואי קבלת נשים פרשה מן המסדר קבוצה מצפון הארץ בראשותו של יחיאל אבידן בעקבות "פרשת המדרכות" לנשים בבית שמש וחוסר התגובה של הלשכה הגדולה, שהצטרפה ללשכות הליברליות בחסות המזרח הגדול של צרפת, GODF, ובחסותו הקימו גרעין אדמיניסטרטיבי הנקרא "משולש בראשית" שעתיד להוות את המזרח הגדול של ישראל ובהמשך הוקמה ב-13 בינואר 2013 הלשכה הראשונה המעורבת גברים ונשים הדוברת עברית בחיפה של ה-GODF, לשכת "כוכב הצפון" מס' 4012.

במהלך שנת 2012 קבוצה שנייה של לשכות, בראשות מוטי צבירן וארנסט לב, פרשה על רקע אי סדרים כלליים בקידום במשרות, לטענתם, בלשכה הגדולה למדינת ישראל והקימו את "הלשכה הגדולה ירושלים", אשר הוקמה על בסיס אותם עקרונות כשל הלשכה הגדולה.

נכון ל-2014 קיימות בארץ 6 רשויות מסוניות, של בונים חופשיים, מוכרות, כדלהלן;

  • הלשכה הגדולה למדינת ישראל, הגדולה מכולן בארץ, בתפיסה אנגלית.
  • המזרח הגדול של צרפת, GODF, עם תפיסה ליברלית ושוויונית המקבל נשים וגברים גם יחד.
  • מסדר "זכות האדם", Droit Humane, עם תפיסה שוויונית המקבל נשים וגברים גם יחד.
  • הלשכה הגדולה של צרפת, GLF, לגברים בלבד.
  • מסדר ממפיס-מצרים \מסדר עצמאי בו קיימות לשכות מעורבות לגברים ונשים.
  • הלשכה הגדולה ירושלים.

לשכות הבונים החופשיים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכל הבונים החופשיים בירושלים

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות: לאון זלדיס, בני-אור בארץ הקודש. (תולדות הבנייה החופשית בארץ ישראל). דני דורון, הבנייה החופשית - מבט אישי, הוצאת איתי בחור, 2012. (ההיסטוריה והעקרונות של הבנייה החופשית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על שם נמל יפו, ששימש להעברת עצים לבית המקדש בימי המלך שלמה - סיפור אחווה מקראי העומד בבסיס האמונה המאסונית