מושא פנימי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מושא פנימי הוא מונח בתורת התחביר המציין תיאור אופן שמובע באמצעות שם פעולה הגזור מפועל המשפט.[1]

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושא הפנימי עצמו דומה למושא ישיר, כיוון שבשני המקרים מגיע המושא אחרי הפועל ללא שימוש במילת יחס. חרף כך, בשונה מהמושא הישיר, במושא הפנימי לא מצוין מקבל הפעולה, אלא שם הפעולה השאול מהפועל.

המושא הפנימי משמש לשני צרכים. הראשון הוא לשם הדגשת הפועל, למשל בפסוק ”שָׁם פָּחֲדוּ פָחַד“ (תהלים י"ד, ה). השני הוא המרת תואר הפועל בשם תואר, המצריך לפניו שם עצם, למשל בפסוק ”כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ“ (שמואל א', כ', יז), שבא במקום "כי אהב אותו כנפשו". לשני המשפטים יש משמעות מילולית זהה.[2]

בערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערבית קרוי המושא הפנימי בשם مَفْعُول مُطْلَق (תעתיק מדויק: מַפְעוּל מֻטְלַק; בתרגום חופשי: פעול מוחלט).[3] בדומה לעברית, המושא הפנימי בערבית יכול לשמש לשם הדגשת הפועל (למשל במשפט ”ضَرَبَ ضَرْبًا“, תעתיק מדיוק: "צַ'רַבַּ צַ'רְבַּא"; תרגום מילולי: "(הוא) הכה הכאה", בתרגום חופשי: "הוא הכה נמרצות");[4] או לשם המרת תואר הפועל בשם עצם (למשל במשפט ”فَرِحَ فَرْحًا عَظِيمًا“, תעתיק מדיוק: "פַרִחַ פַרְחַא עַטִ'ימַא"; תרגום מילולי: "(הוא) שמח שמחה גדולה").[5] נוסף על כך, ושלא כמו בעברית, יכול המושא הפנימי בערבית לשמש לשם תיאור כמות או מידה (למשל במשפט ”سَارَ سَيْرَ ثَلَاثِ كِيلُومِتْرَاتٍ“, תעתיק מדויק: "סַארַ סַיְרַ תַ'לַאתִ' קִילוֹמִתְרַאתִ"; תרגום מילולי: "(הוא) הלך הליכת שלושה קילומטרים"); לשם השוואת הפעולה לשם או למצב אחר (למשל במשפט ”قَعَدَ قُعُودَ ٱلْأَمِيرِ“, תעתיק מדויק: "קַעַד קֻעוּדַ אלְ-אַמִירִ"; תרגום מילולי: "(הוא) ישב ישיבת נסיך"); או לשם גזירת תואר הפועל משם עצם (למשל משם הפועל تَمَام, תעתיק מדויק: "תַמַאם", תרגום מילולי: "שלמות", נגזר תואר הפועל تَمَامًا, תעתיק מדויק: "תַמַאמַא", תרגום מילולי: "לחלוטין").[6]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מושא פנימי, באתר מילון אבניאון
  2. ^ פרשת נשוא – 'הניף תנופה': על המושא הפנימי במקרא ובימינו, באתר האקדמיה ללשון העברית, 9 ביוני 2016
  3. ^ אברהם שרוני, מילון ערבי-עברי שימושי, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991, עמ' 791
  4. ^ עמליה השכל, כלים לפיענוח טקסט בשפה הערבית, אוניברסיטת אריאל בשומרון, 2020, עמ' 150-145
  5. ^ Wright, William, A Grammar of The Arabic Language, Cambridge University Press, 1874, Part Third, pp. 53-56
  6. ^ דן בקר, תשעים ותשעה פרקי דקדוק ערבי, אוניברסיטת תל אביב, 1993, עמ' 164-161