ביג'נדר – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
מ משתמש:Anaplo/ביג'נדר הועבר לביג'נדר |
(אין הבדלים)
| |
גרסה מ־16:45, 1 בספטמבר 2010
ביג'נדר (מאנגלית: Bigender, הלחם של המילים: "בי" - שתיים ו-"ג'נדר" - מגדר) מתאר נטייה לנוע בין התנהגות מגדרית נשית לגברית בהתאם להקשר. המושג מוכר על ידי האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה תחת הקבוצה הטרנסג'נדרית.[1] מחקר מ-1999 שנערך על ידי מחלקת סן פרנסיסקו לבריאות הציבור הראה כי בקרב האוכלוסייה הטרנסג'נדרית, פחות מ-3% מאלה שהמין הביולוגי שלהם הוא זכר ופחות מ-8% מאלה שהמין הביולוגי שלהם הוא נקבה, מגדירים עצמם כביג'נדרים.[2]
בעוד שאינטרסקסואל מחזיק בזהות מגדרית אחת בהתאם לסיטואציה, ביג'נדר משנה במודע או לא במודע את ההתנהגות המגדרית שלו מבעיקר גברית לבעיקר נשית, ולהפך.
שימוש במונח
המונח הופיע מתוך הקהילה הטרנסג'נדרית עצמה ולא ממקור חיצוני (בניגוד למונח "טרנסקסואל" שהוגדר לראשונה בידי ארגוני בריאות הנפש).
משום שביג'נדר הוא עדיין מונח המוגדר על ידי עצמו, לא ניתן לתת מתאר של התנהגות ביג'נדרית טיפוסית. כל תיאור של ביג'נדר הוא רק דוגמה לדרך שבה אדם המגדיר את עצמו כביג'נדר יכול להיראות. למרות שקיימים דפוסי התנהגות, המאפיין הברור היחידי הוא תחושת המגדר הכפול.
אוריינטציה מינית
אף על פי שלעתים נדמה שזהות ביג'נדרית מוכרחה להתקיים בנוכחות זהות ביסקסואלית, זהות מגדרית ואוריינטציה מינית הם שני מונחים עצמאיים. אפשר להיות ביג'נדר ולא ביסקסואל, או להיות ביסקסואל ולא להיות ביג'נדר.
עבור חלק מהביג'נדרים, תויות כמו הומוסקסואל, לסבית או ביסקסואל יכולים להיות פחות רלוונטיות או מספקים בגלל התרכזותם בנטייה מינית ולא בזהות מגדרית. אנשים מסוימים מעדיפים מונחים שמפנים למגדר, בעוד שאחרים מעדיפים לא לציין אוריינטציה מינית בכלל. משום שביג'נדר הוא מונח הקשור למגדר, לא לאירוטיקה, ביג'נדר יכול להיות גם א-מיני.
בתרבות הפופולרית
בעוד שזמרים כמו דייוויד בואי ובוי ג'ורג' ידועים בשילובם של אספקטים נשיים וגבריים, זמרים שמחליפים בין זהות גברית עיקרית לבין זהות נשית עיקרית, כמו אדי איזרד ואנני לנוקס, מתאימים יותר למונח "ביג'נדר". אולם לקרוסדרסינג אין בהכרח קשר לזהות מגדרית.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Schneider, M., et al. APA Task Force on Gender Identity, Gender Variance, and Intersex Conditions, 2008
- ^ Clements, K. San Francisco Department of Public Health, 1999