מיין (BB-10)
 | |
| USS מיין בלב ים ב-1918 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה | מיין |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
William Cramp & Sons  |
| תחילת הבנייה | 15 בפברואר 1899 |
| הושקה | 27 ביולי 1901 |
| תקופת הפעילות | 29 בדצמבר 1902 – 15 במאי 1920 (17 שנים) |
| אחריתה | נמכרה לגריטה ב-1922 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 12,560 טון, מקסימלי: 13,900 טון |
| אורך | 120.04 מטר |
| רוחב | 22.02 מטר |
| שוקע | 7.24 מטר |
| מהירות | 18 קשרים |
| גודל הצוות | 561 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 10,480 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 24 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור תלת-דרגתיים בהספק 16,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| שריון |
חגורת שריון: 8–11 אינץ' (203–279 מ"מ) ברבטות: 12 אינץ' (305 מ"מ) צריחים: 12 אינץ' (305 מ"מ) קזמטים: 6 אינץ' (152 מ"מ) מגדל הניווט: 10 אינץ' (254 מ"מ) |
| חימוש |
4 תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) 16 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) 8 תותחי 3 פאונד 47 מ"מ (1.9 אינץ') 6 תותחי 1 פאונד 37 מ"מ (1.46 אינץ') 4 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ) |
  | |
אוניית המערכה מיין (BB-10), הייתה אוניית מערכה הראשונה מסדרת מיין, והספינה השנייה של צי ארצות הברית שנקראה לכבוד המדינה ה-23. מיין הונחה בפברואר 1899 במספנת ויליאם קרמפ ובניו בפילדלפיה. היא הושקה ביולי 1901 והוכנסה לשירות בצי בדצמבר 1902. היא הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מילימטרים) ויכלה להפליג במהירות מרבית של 18 קשרים (33 קמ"ש).
מיין שירתה במשך כל שנות שירותה בצי הצפון-אטלנטי באוקיינוס האטלנטי, שהפך מאוחר יותר לצי האטלנטי; בשנים הראשונות לשירותה, היא הייתה אוניית הדגל של הצי, עד שהוחלפה ב-1907. מאוחר יותר באותה שנה, היא הצטרפה לשייט של הצי הלבן הגדול, אם כי צריכת הפחם הגבוהה שלה מנעה ממנה להמשיך עם הצי על פני סן פרנסיסקו. לאחר שחזרה לארצות הברית, היא שירתה כאוניית הדגל של השייטת השלישית. במהלך השתתפותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה מאפריל 1917 עד נובמבר 1918, מיין שימשה כספינת אימונים. היא נשארה בשירות פעיל עד מאי 1920, אז הוצאה משירות. האונייה נמכרה בסופו של דבר לגריטה בינואר 1922 ונגרטה תחת תנאי הסכם הצי של וושינגטון שנחתם באותה שנה.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקונגרס של ארצות הברית העביר תוכנית בנייה ימית גדולה בתגובה לפרוץ מלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898; התוכנית כללה שלוש אוניות מערכה חדשות, שהיו אמורות להפוך לסדרת מיין. הסדרה שילבה כמה פיתוחים טכנולוגיים משמעותיים, לרבות תותחים ראשיים בקליבר קטן יותר שהשתמשו באבק שרפה נטול עשן כדי להשיג מהירות לוע גדולה יותר (ובכך עוצמת חדירה גדולה יותר), שריון מוצק של קרופ שהיה חזק יותר משריון הארווי ששימש בכלי שיט קודמים, ודוודי צינור מים שסיפקו יותר כוח למנועים.
מיין הייתה באורך כולל של 393 רגל 11 אינץ' (120.07 מטרים), רוחב של 72 רגל 3 אינץ' (22.02 מטרים) ושוקע של 23 רגל 9 אינץ' (7.24 מטרים). ההדחק הסטנדרטי של האונייה היה 12,362 טונות ארוכות (12,560 טונות) וההדחק המרבי היה 13,700 טונות ארוכות (13,900 טונות). האונייה הונעה על ידי מנועי קיטור תלת דרגתיים בדירוג של 16,000 כוחות סוס (12,000 קילוואט), שהניעו שני מדחפים. קיטור סופק על ידי עשרים וארבעה דוודי ניקלאוס המופעלים על ידי פחם, אשר נפלטו לשלוש ארובות. מערכת ההנעה העניקה מהירות מרבית של 18 קשרים (33 קמ"ש). כפי שנבנתה, הותקנו לה תרנים צבאיים כבדים, אך אלה הוחלפו במהירות בתרני כלוב ב-1909. היה לה צוות של 561 קצינים ומלחים, שגדל ל-779–813.
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) /40 קליבר בשני צריחי תותחים תאומים על קו האמצע, מקדימה ומאחורה. הסוללה המשנית כללה 16 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) /50 קליבר Mark 6, אשר הונחו בתאים משוריינים בגוף האונייה. להגנה מטווח קרוב נגד סירות טורפדו, היא נשאה שישה תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) /50 קליבר המורכבים בתאים משוריינים לאורך דופן הגוף, שמונה תותחי 3 פאונד ושישה תותחי 1 פאונד. כפי שהיה מקובל עבור אוניות ראשה של התקופה, היא נשאה שני צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (457 מילימטרים), שקועים בגוף שלה בצד הרוחב.
חגורת השריון הראשית של מיין הייתה בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים) מעל מחסני התחמושת וחללי מכונות ההנעה ובעובי 8 אינץ' (203 מילימטרים) במקום אחר. לצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו חזיתות בעובי 12 אינץ' (305 מילימטרים), והברבטות התומכות היו בעלי אותו עובי של חיפוי שריון בצדדים החשופים. הסוללה המשנית הייתה מוגנת עם שריון בעובי 6 אינץ'. למגדל הניווט היו דפנות בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים).
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיין נבנתה על ידי מספנת ויליאם קרמפ ובניו בפילדלפיה; השדרית שלה הונחה ב-15 בפברואר 1899. הספינה הושקה ב-27 ביולי 1901 והוכנסה לשירות בצי ב-29 בדצמבר 1902. מיין פעלה עם הצי הצפון-אטלנטי החל מ-1903; במהלך ארבע השנים הבאות, היא השתתפה בתרגילי אימונים שונים בזמן שלום באוקיינוס האטלנטי ובקריביים. בתקופה זו היא גם יצאה לים התיכון. היא שימשה כאוניית הדגל של אדמירל משנה רובלי ד' אוונס. ב-16 באפריל 1907, אוונס העביר את דגלו לאוניית המערכה שנכנסה לשירות לאחרונה קונטיקט.
הפעולה המשמעותית הבאה של מיין הייתה השייט של הצי הלבן הגדול ברחבי העולם, שהתחיל בסקירה ימית עבור הנשיא תאודור רוזוולט בהמפטון רודס. השייט של הצי הלבן הגדול נתפס כדרך להפגין כוח צבאי אמריקאי, במיוחד כלפי יפן. המתיחות החלה לעלות בין ארצות הברית ליפן לאחר ניצחונה של האחרונה במלחמת רוסיה–יפן ב-1905, במיוחד בשל התנגדות גזענית להגירה היפנית לארצות הברית. העיתונות בשתי המדינות החלה לקרוא למלחמה, ורוזוולט קיווה להשתמש בהפגנת הכוח הימי כדי להרתיע את התוקפנות היפנית. ב-17 בדצמבר, הצי יצא מהמפטון רודס ושייט דרומה לאיים הקריביים ולאחר מכן לדרום אמריקה, וערך עצירות בפורט אוף ספיין, ריו דה ז'ניירו, פונטה ארנס וולפראיסו, בין ערים אחרות. לאחר הגעתו למקסיקו במרץ 1908, הצי בילה שלושה שבועות באימון ירי. לאחר מכן חידש הצי את מסעו במעלה חוף האוקיינוס השקט של אמריקה, ועצר בסן פרנסיסקו, שם נותקה מיין משאר הצי. הדוודים של האונייה התגלו כמאוד לא יעילים, ודרשו כמויות מוגזמות של פחם כדי לעמוד בקצב של הצי. גם אוניית המערכה אלבמה עזבה את הצי, בגלל ראש צילינדר סדוק.
מיין ואלבמה חצו את האוקיינוס השקט באופן עצמאי, דרך גואם והפיליפינים. לאחר הפלגה באוקיינוס ההודי, הן עברו את תעלת סואץ ושייטו בים התיכון. הן חצו את האוקיינוס האטלנטי וחזרו לחוף המזרחי של ארצות הברית באוקטובר 1908, הרבה לפני שאר הצי הלבן הגדול. לאחר שחזרו, מיין הוקצתה כאוניית הדגל של השייטת השלישית, הצי האטלנטי, ופעלה מול החוף המזרחי במשך החודשים הבאים. ב-14 בפברואר, מיין, אוניות המערכה החדשות ניו המפשייר, מיסיסיפי ואיידהו, שתי סיירות משוריינות ושתי סיירות תצפית אורגנו כדי לפגוש את הצי הלבן הגדול החוזר. מיין ושאר השייטת, בפיקודו של אדמירל משנה קונוויי הילייר ארנולד, יצאו לאוקיינוס האטלנטי ונפגשו עם הצי הלבן הגדול ב-17 בפברואר. הצי המשולב הגיע להמפטון רודס ב-22, שם נערכה סקירה ימית גדולה עבור תאודור רוזוולט כדי לחגוג את המסע. ב-31 באוגוסט 1909, האונייה הושבתה זמנית בפורטסמות', ניו המפשייר. היא חזרה לשירות ב-15 ביוני 1911 לתפקיד בצי האטלנטי.
ב-6 באפריל 1917 הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה, ונכנסה למלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה, מיין הועסקה כספינת אימונים לאנשי חדר מכונות, שומרים חמושים לאניות סוחר וצוערים מהאקדמיה הימית של ארצות הברית. ב-11 בנובמבר 1918 חתמה גרמניה על שביתת הנשק שסיימה את המלחמה. מיין השתתפה בסקירת צי שהתקיימה בניו יורק ב-26 בדצמבר כדי לחגוג את ניצחון מדינות ההסכמה. באותה תקופה, רוב אוניות המערכה של הצי האטלנטי שימשו כאוניות תובלה להסעת חיילים אמריקאים חזרה מצרפת. עם זאת, אוהיו ואחיותיה לא צורפו למשימה זו, בשל הטווח הקצר שלהן וגודלן הקטן, מה שלא אפשר מגורים לנוסעים נוספים. מיין במקום זאת נשארה בחוף המזרחי עם הצי האטלנטי. ב-15 במאי 1920, היא הושבתה במספנת הצי של פילדלפיה וסווגה מחדש כ-BB-10 ב-17 ביולי. היא נשמרה במשך שנה וחצי לפני שנמכרה לגריטה ב-23 בינואר 1922 ל-JG Hitner ו-WF Cutler מפילדלפיה. עד 17 בדצמבר 1923, היא פורקה מנשקה בהתאם לאמנה הימית של וושינגטון, שקבע צמצום משמעותי בכוח הצי. לאחר מכן האונייה נגרטה.
