מלחמת העצמאות האיטלקית השלישית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחמת העצמאות האיטלקית השלישית
מערכה: מלחמת אוסטריה-פרוסיה
מלחמה: איחוד איטליה
Custozza1866.jpg
הסתערות רגימנט האולאנים ה-13 האוסטרי בקרב קוסטוצה
תאריך התחלה: 20 ביוני 1866
תאריך סיום: 12 באוגוסט 1866
משך הסכסוך: 7 שבועות ו-5 ימים
מקום: צפון איטליה
תוצאה: ניצחון איטלקי
צירוף ונציה לממלכת איטליה
הצדדים הלוחמים

ממלכת איטליהממלכת איטליה  ממלכת איטליה

האימפריה האוסטריתהאימפריה האוסטרית  האימפריה האוסטרית
ליכטנשטייןליכטנשטיין נסיכות ליכטנשטיין

ראשי מדינה
ממלכת איטליהממלכת איטליה ויטוריו אמנואלה השני  האימפריה האוסטריתהאימפריה האוסטרית פרנץ יוזף הראשון
ליכטנשטייןליכטנשטיין יוהאן השני 
מפקדים

ממלכת איטליהממלכת איטליה ג'וזפה גריבלדי
ממלכת איטליהממלכת איטליה אלפונסו לה מארמורה

האימפריה האוסטריתהאימפריה האוסטרית הארכידוכס אלברכט
האימפריה האוסטריתהאימפריה האוסטרית וילהלם פון טגטהוף

כוחות

ארמיית מיצ'ו:

  • 11 דיוויזיות רגלים
  • 1 דיוויזיית פרשים

סך הכל: 120,000 חיילים

ארמיית הפו:

  • 5 דיוויזיות רגלים

סך הכל: 80,000 חיילים

הכוחות של גריבלדי:

  • גדודי מתנדבים

סך הכל: 20,000 חיילים

סך הכל: 220,000 חיילים

ארמיית הדרום:

  • הקורפוסים ה-5, ה-7 וה-9
  • 2 בריגדות פרשים

סך הכל: 130,000 חיילים

אבידות

11,197

  • 1,633 הרוגים
  • 3,926 פצועים
  • 5,638 שבויים ונעדרים

9,727

  • 1,392 הרוגים
  • 4,471 פצועים
  • 3,864 שבויים ונעדרים

מלחמה העצמאות האיטלקית השלישית, הייתה סכסוך מקביל למלחמת אוסטריה-פרוסיה, שנערך בין האימפריה האוסטרית לממלכת איטליה, ואשר הביאה לצירוף ונציה לממלכת איטליה המאוחדת.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 במרץ 1861 הוכתר ויטוריו אמנואלה השני למלך איטליה, אך הממלכה לא כללה עדיין את ונציה ואת אזור רומא, שהיה חלק ממדינת האפיפיור. בשנת 1862 ניסה ג'וזפה גריבלדי לארגן מסע לשחרור רומא, אולם ויטוריו אמנואלה שחשש מהסתבכות בין-לאומית, שלח את גנרל אנריקו צ'אלדיני, שעצר את גריבלדי בקרב אספרומונטה ולקח אותו בשבי.

בשנת 1866 התגברו המחלוקות בין פרוסיה לאוסטריה לגבי השליטה בגרמניה, ואיטליה החליטה לנצל את המצב לטובתה. ב-8 באפריל 1866 חתמה ממשלת איטליה על ברית צבאית עם פרוסיה, באמצעות הגישור של הקיסר נפוליאון השלישי מצרפת. צבאות איטלקים, בראשות הגנרל אלפונסו פררו לה מארמורה, היו אמורים לרתק את האוסטרים בחזית הדרומית, ובד בבד, תוך ניצול העליונות הימית שלהם, התכוונו האיטלקים לאיים על חוף דלמטיה ולתפוס את טרייסטה.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב בצקה
קרב ליסה

ב-16 ביוני פתחה פרוסיה במעשי איבה, על ידי תקיפת מספר מדינות גרמניות, שהיו בעלות ברית של אוסטריה, ושלושה ימים לאחר מכן הכריזה איטליה מלחמה על אוסטריה, וב-23 ביוני פתחה במעשי איבה.

הכוחות האיטלקיים חולקו לשתי ארמיות: הראשונה, תחת אלפונסו פררו לה מארמורה, נפרסה בלומברדיה, ממערב לנהר מינצ'ו, ומטרתה הייתה מבצרי קואדרילאטרו האדירים של האוסטרים; השנייה, תחת אנריקו צ'אלדיני, נפרסה ברומאניה, מדרום לנהר הפו, ומטרתה הייתה מנטובה ורוביגו.

לה מארמורה התקדם בתחילה למנטובה ופשיירה דל גארדה, אך הובס ב-24 ביוני בקרב קוסטוצה ונסוג לאחור לנהר מינצ'ו. צ'אלדיני לעומת זאת, לא פעל באופן נמרץ בתחילת המלחמה, ונכשל בהטלת מצור על המבצר האוסטרי בורגופורטה.

לאחר התבוסה בקוסטוצה, התארגנו האיטלקים למתקפת נגד אוסטרית, ואילו האוסטרים ניצלו את ההזדמנות, ופשטו על ואלטלינה וואל קמוניקה (קרב וצה ד'אליו).

על אף התבוסה בקוסטוצה, היה מהלך המלחמה לטובת איטליה, בעקבות הניצחונות הפרוסיים בבוהמיה, ובמיוחד קרב קניגרץ ב-3 ביולי. בעקבות הקרב נאלצו האוסטרים לפרוס מחדש את אחד משלושת הקורפוסים מאיטליה לווינה. הכוחות האוסטריים שנותרו באיטליה, רוכזו באזור טרנטינו והאיזונצו.

ב-5 ביולי קיבלה ממשלת איטליה ידיעות על מאמצי התיווך של נפוליאון השלישי להסדר המצב, שיאפשר לאוסטריה לקבל תנאים נוחים מפרוסיה, ובמיוחד לשמור על ונציה. איטליה שרצתה לשפר את תנאיה לקראת המשא ומתן, החליטה לצאת למתקפה חדשה נגד האוסטרים, מכיוון שעד לאותה העת הוכו כוחותיה בקרבות נגד הצבא האוסטרי.

ב-14 ביולי במהלך מועצת מלחמה שהתקיימה בפרארה, הוחלט על תוכניות המלחמה האיטלקיות החדשות, על פי הנקודות הבאות:

  • על צ'אלדיני הוטל להוביל את עיקר הצבא שמנה 150,000 חיילים דרך ונציה, ואילו על לה מארמורה, עם כ-70,000 גברים, היה להביס את הכוחות האוסטריים במבצרי קואדרילאטרו;
  • על הצי האיטלקי, בפיקודו של האדמירל קרלו די פרסאנו, היה אמור להפליג מאנקונה במטרה לתפוס את טרייסטה.
  • על מתנדביו של גריבלדי (הנקראים "קצ'אטורי דלה אלפי" - ציידי האלפים), מחוזקים על ידי דיוויזיית רגלים, היה להתקדם לתוך טרנטינו, ולכבוש את בירת המחוז, טרנטו.

ב-8 ביולי חצה צ'אלדיני חצה את נהר הפו, וב-22 ביולי התקדם לעבר אודינה בלי להיתקל בצבא האוסטרי. באותו זמן, מתנדביו של גריבלדי התקדמו מברשה לכיוון טרנטו בפלישה לטרנטינו, וניצחו בקרב בזקה ב-21 ביולי. אולם על התקדמותם של צ'אלדיני וגריבלדי, האפילה תבוסת הצי האיטלקי בקרב ליסה ב-20 ביולי.

הרווחים האיטלקיים נותרו מוגבלים למדי, ועם הפסקת מעשי האיבה האוסטרו-פרוסיים, היו האוסטרים מוכנים לשלוח תגבורות לאיטליה. מכיוון שהאיטלקים לא היו מוכנים להסתכן בתבוסה נוספת, נאלצו האיטלקים לגשת אל שולחן המשא ומתן. ב-9 באוגוסט נקרא גריבלדי בטלגרף על ידי המפקד העליון של הצבא לפנות את טרנטינו, ותשובתו הייתה פשוט "אובדיסקו" ("אני אציית"), ובכך התפרסם באיטליה זמן קצר לאחר מכן. ב-12 באוגוסט הוסכם על הפסקת הלחימה בשביתת הנשק של קורמונס, וב-3 באוקטובר נחתם חוזה וינה.

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 באוגוסט 1866 נחתם שלום פראג, ועל פי ההסכם נאלצה אוסטריה למסור לאיטליה את ונציה. אולם מכיוון שהאוסטרים לא הובסו כלל על ידי האיטלקים, הם סירבו למסור את ונציה ישירות לאיטליה, ומשום כך מסרו אותה לצרפת, שבתורה העבירה זאת לאיטליה. מאידך, האיטלקים שחשו בכך מושפלים, וכן נפגעו מכך שלא שותפו בשיחות השלום, סירבו לקבל את ונציה מצרפת, אלא דרשו לקיים משאל עם שיכריע בעניין. המשאל נערך ב-2122 בספטמבר, והתוצאה הייתה תמיכה מוחלטת בהצטרפות לאיטליה.

בשנת 1870 סופחה רומא לממלכת איטליה, אולם איחוד איטליה הושלם רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם צירוף טרנטו, פריולי וטרייסטה לאיטליה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דייוויד תומפסון, אירופה מאז נפוליאון, כרך א', עמודים: 285-311. הפרקים: * איחוד מדיני באיטליה וגרמניה ו* ההסדר המדיני של 1871. הוצאת תל- אביב 1984.
  • א.י.פ. טיילור, המאבק על השלטון באירופה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975, פרק שמיני "מלחמות ביסמרק: תבוסת אוסטריה", עמ' 143-151.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]