מסצ'וסטס (BB-59)
_underway_c1944.jpg) | |
| מסצ'וסטס מול חופי פוינט וילסון שבוושינגטון בערך יולי 1944 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה | דקוטה הדרומית |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
בית לחם סטיל  |
| תחילת הבנייה | 20 ביולי 1939 |
| הושקה | 23 בספטמבר 1941 |
| תקופת הפעילות | 12 במאי 1942 – 27 במרץ 1947 (4 שנים ו־45 שבועות) |
| אחריתה | הפכה לספינת מוזיאון ב-1965 |
| מיקום |
41°42′22″N 71°09′48″W / 41.706194°N 71.163333°W |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם השנייה (מבצע לפיד) |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 38,580 טון, מרבי: 45,233 טון |
| אורך | 210 מטר |
| רוחב | 32.97 מטר |
| שוקע | 10.69 מטר |
| מהירות | 27 קשרים |
| גודל הצוות | 1,800 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 28,000 ק"מ |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 130,000 כוחות סוס (97 מגה-וואט) |
| שריון |
חגורת השריון: 12.2 אינץ' (310 מ"מ) שריון הסיפון: 6 אינץ' (152 מ"מ) צריחי התותחים: 18 אינץ' (46 ס"מ) ברבטות: 17.3 אינץ' (439 מ"מ) צריח הניתוב: 16 אינץ' (406 מ"מ) |
| חימוש |
תשעה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ) 20 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ) 28 תותחי 1.6 אינץ' (40 מ"מ) 35 תותחי 0.79 אינץ' (20 מ"מ) |
  | |
"מסצ'וסטס" (BB-59) (באנגלית: USS Massachusetts) הייתה השלישית מארבע אוניות המערכה המהירות מסדרת דקוטה הדרומית שנבנו עבור צי ארצות הברית בשנות ה-30. בהיותן אוניות המערכה האמריקאיות הראשונות שתוכננו לאחר שהמערכת של אמנת וושינגטון החלה להתפרק באמצע שנות ה-30, סדרת דקוטה הדרומית הצליחה לנצל סעיף אמנה שאפשר להן להגדיל את הסוללה הראשית לתותחי 16 אינץ' (406 מ"מ). עם זאת, הקונגרס סירב לאשר אוניות מערכה גדולות יותר החזיק את ההדחק שלהן קרוב לגבול אמנת וושינגטון של 35,000 טון אימפריאלי (36,000 טון מטרי). הדרישה לשריין את האוניות כנגד אותו קליבר של תותחים כפי שהם נשאו, בשילוב עם הגבלת ההדחק, הביאו לאוניות צפופות. הצפיפות החריפה על ידי שינויים בזמן המלחמה שחיזקו במידה ניכרת את סוללות הנ"מ שלהם והגדילו משמעותית את הצוותים שלהם.
עם כניסתה לשירות, מסצ'וסטס נשלחה לתמוך במבצע לפיד, הפלישה לצפון אפריקה הצרפתית, בנובמבר 1942. שם, היא ניהלה דו-קרב ארטילרי עם אוניית המערכה הצרפתית הבלתי-שלמה ז'אן באר וניטרלה אותה. מסצ'וסטס עברה לאחר מכן לזירת האוקיינוס השקט לצורך פעולות נגד האימפריה היפנית; היא בילתה את המלחמה בעיקר בליווי כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות כדי להגן עליהן מפני מתקפות שטח ואוויריות. בתפקיד זה, היא השתתפה במערכה באיי גילברט ומרשל ב-1943 ובתחילת 1944 ובמערכה בפיליפינים בסוף 1944 ובתחילת 1945. מאוחר יותר ב-1945 תמכה האונייה בכוחות בעלות הברית במהלך קרב אוקינאווה ולאחר מכן השתתפה בהתקפות על יפן, כולל הפגזת מטרות תעשייתיות על הונשו ביולי ואוגוסט.
לאחר המלחמה, חזרה מסצ'וסטס לארצות הברית והוצאה משירות והוקצתה לצי העתודה האטלנטי, נורפוק ב-1947. היא נותרה מחוץ לשירות עד 1962, אז נמחקה מרשימות הצי. שלוש שנים מאוחר יותר, היא הועברה לוועדת הזיכרון של מסצ'וסטס ונשמרה כספינת מוזיאון ב-Battleship Cove בפול ריבר, מסצ'וסטס. חלק ממרכיבי האונייה הוסרו בשנות ה-80 כדי להפעיל מחדש את אוניות המערכה מסדרת איווה, אבל האונייה נשארה בתצורתה בזמן המלחמה.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
סדרת דקוטה הדרומית הוזמנה בהקשר של חימוש ימי עולמי במהלך התמוטטות מערכת אמנת וושינגטון ששלטה בבניית אוניות מערכה במהלך שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30. על פי הסכמי וושינגטון ולונדון, מה שנקרא אוניות מערכה של אמנה הוגבלו להדחק בְּרֵיק של 35,000 טון אימפריאלי (36,000 טון מטרי) וסוללה ראשית של תותחי 14 אינץ' (356 מ"מ). בשנת 1936, בעקבות החלטת יפן לנטוש את מערכת ההסכמים, צי ארצות הברית החליט להפעיל את "סעיף המדרגות הנעות" באמנה שאפשרה להדחק לעלות ל-45,000 טון אימפריאלי (46,000 טון מטרי) ולהגדיל את החימוש כדי להגדיל לתותחי 16 אינץ' (406 מ"מ). התנגדויות הקונגרס להגדלת גודל האוניות החדשות אילצו את צוות התכנון לשמור על תפוסה קרובה ל-35,000 טון ככל האפשר תוך שילוב התותחים והשריון הגדולים מספיק כדי להביס תותחים באותו קליבר.
מסצ'וסטס הייתה באורך כולל של 680 רגל (210 מטרים), רוחב של 108 רגל 2 אינץ' (32.97 מטרים) ושוקע של 35 רגל 1 אינץ (10.69 מטרים). ההדחק הסטנדרטי של האונייה היה 37,970 טון אימפריאלי (38,580 טון מטרי) וההדחק המרבי היה 44,519 טון אימפריאלי (45,233 טון). האונייה הונעה על ידי טורבינות קיטור של ג'נרל אלקטריק עם ארבעה צירים ושמונה דוודי Babcock & Wilcox המופעלים על ידי נפט. המנועים פיתחו יחד הספק אינדיקטורי[1] של 130,000 כוחות סוס (97,000 קילוואט), שהעניקו לה מהירות מרבית של 27.5 קשרים (50.9 קמ"ש). לאונייה היה טווח שיוט של 15,000 מיילים ימיים (28,000 ק"מ) במהירות של 15 קשרים (28 קמ"ש). היא נשאה שלושה מטוסים ימיים מסוג ווט OS2U קינגפישר לסיור אווירי, אשר שוגרו על ידי זוג מעוטים שהיו מוצבים על הירכתיים שלה. הצוות שלה בזמן השלום מנה 1,793 קצינים ומלחים אך במהלך המלחמה גדל הצוות ל-2,500.
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של תשעה תותחי 16 אינץ'/45 קליברים Mark 6 בשלושה צריחי תותחים תלת-קניים על קו האמצע, שניים מהם הוצבו בזוג ירי-על מקדימה, כשהשלישי מאחורה. הסוללה המשנית כללה 20 תותחים דו-תכליתיים 5 אינץ' (127 מ"מ) /38 קליברים מותקנים במִקְבָּעִים דו-קניים מקובצים באמצע האונייה, חמישה מִקְבָּעִים משני הצדדים. כפי שתוכננה, האונייה צוידה בסוללת נ"מ של 20 תותחי 1.1 אינץ' (28 מ"מ) /75 קליברים ושנים עשר מקלעי M2 בראונינג בקליבר 0.50 במִקְבָּעִים נפרדים, אך היא הושלמה עם סוללה של שבעה מִקְבָּעִים ארבע-קניים של תותחי בופורס 40 מ"מ (1.6 אינץ') במקום תותחי ה-1.1 אינץ' ו-35 תותחי אורליקון אוטומטיים 20 מ"מ (0.79 אינץ') במִקְבָּעִים נפרדים במקום מקלעי ה-0.5.
חגורת השריון הראשית הייתה בעובי 12.2 אינץ' (310 מילימטרים), בעוד הסיפון המשוריין הראשי היה בעובי עד 6 אינץ' (152 מילימטרים). חזיתות צריחי תותחי הסוללה הראשיים היו בעובי 18 אינץ' (457 מילימטרים), והם הותקנו על גבי ברבטות שהיו בעובי 17.3 אינץ' (439 מילימטרים). לצריח הניתוב היו דפנות בעובי 16 אינץ' (406 מ"מ).
שינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
מסצ'וסטס קיבלה סדרה של שינויים במהלך שירותה בזמן המלחמה, המורכבת בעיקר מתוספות לסוללת הנ"מ שלה וסוגים שונים של מערכות מכ"ם. התוספת הראשונה הייתה התקנת מכ"ם חיפוש אווירי SC, שהוזמן ב-1941, שהותקן בתורן הקדמי. מאוחר יותר הוא הוחלף בסט מסוג SK. במקביל, הותקן מכ"ם חיפוש עילי SG על המבנה העילי הקדמי; סט SG שני נוסף לתורן הראשי לאחר חוויות במהלך המערכה בגוודלקנל ב-1942. במהלך ההצטיידות ב-1942, היא קיבלה מכ"ם בקרת אש Mark 3, שהותקן על צריח הניתוב שלה כדי לסייע בכיוון תותחי הסוללה הראשיים שלה ומכ"מים Mark 4 עבור תותחי הסוללה המשניים. ה-Mark 3 הוחלף במהירות במכ"ם פיקוח אש מודרני יותר Mark 8, ומכ"מים Mark 4 עבור תותחי הסוללה המשניים. מאוחר יותר היא קיבלה סטים של Mark 12/22 במקום מכ"מי ה-Mark 4. מסצ'וסטס קיבלה גם משבש TDY. בשנת 1945 הוחלפו טווחי הזיהוי המסורתיים שלה במערכות מכ"ם מיקרוגל Mark 27.
סוללת הנ"מ הקלה של האונייה הורחבה בהדרגה. עוד ארבעה מִקְבָּעִים ארבע-קניים של תותחי 40 מ"מ נוספו בסוף 1942, ובפברואר 1943 נוספו שני מִקְבָּעִים ארבע-קניים נוספים, לגגות צריחים 2 ו-3. בשלב זה, הותקנו לה עוד 24 תותחי 20 מ"מ, מה שהביא את הסך הכולל ל-61 תותחים. עוד שני מִקְבָּעִים ארבע-קניים של תותחי 40 מ"מ נוספו בפברואר, ועוד שבעה תותחי 20 מ"מ נוספו מאוחר יותר באותה שנה לסוללה כוללת של שישים קנים. בתחילת 1944 החל הצי להבין שתותחי ה-20 מ"מ פחות יעילים ותוכנן לצמצם את מספר התותחים הללו ל-33 קנים לטובת יותר תותחי 40 מ"מ. עד אוקטובר, במסצ'וסטס היו שלושים ושניים מהתותחים, שישה מהם היו במִקְבָּעִים נסיוניים ארבע-קניים ודו-קניים. היא קיבלה עוד שישה מִקְבָּעִים ארבע-קניים של תותחי 40 מ"מ, מה שהביא את הסך הכולל ל-72 קנים. שניים מהמִקְבָּעִים הארבע-קניים החדשים הללו הורכבו בחזית, אולם הם לא היו שמישים בכל מצבי הים פרט בים השקט ביותר, והם הוסרו בשיפוץ האונייה לאחר המלחמה, וכך גם הצריח על גבי צריח מספר 2.
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנייה ופעילות אטלנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
_off_Casablanca_1942.jpg)
"מסצ'וסטס" נבנתה במספנת Fore River של בית לחם סטיל, והשדרית שלה הונחה ב-20 ביולי 1939. היא הושקה ב-23 בספטמבר 1941, ולאחר שבנייתה וציודה הושלמו, היא נכנסה לשירות פעיל בצי ב-12 במאי 1942. לאחר מכן היא ערכה את הפלגת המבחן שלה לפני שעברה למפרץ קאסקו, מיין; לאחר מכן היא הוצבה בכוח המשימה הימי המערבי, שהיה אמור לתמוך במבצע לפיד, הפלישה לצפון אפריקה הצרפתית. מסצ'וסטס יצאה לדרך ב-24 באוקטובר כדי להצטרף לשאר היחידה, אותה פגשה בים ארבעה ימים לאחר מכן. היא הפכה לאוניית הדגל של אדמירל משנה הנרי קנט יואיט, חלק מקבוצת המשימה (TG) 34.1, שכללה גם את הסיירות הכבדות "ויצ'יטה" ו"טסקלוסה" וארבע משחתות. האוניות נפגשו עם שאר צי הפלישה ב-28 באוקטובר כ-450 מיילים ימיים (830 ק"מ) דרומית מזרחית ל-Cape Race והמשיכו מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
"מסצ'וסטס" השתתפה בקרב הימי על קזבלנקה, שהחל מוקדם בבוקר 8 בנובמבר. על האוניות הוטלה המשימה לנטרל את ההגנות הצרפתיות הראשוניות, שכללו תותחי חוף על אל האנק, מספר צוללות, ואת אוניית המערכה הבלתי שלמה ז'אן באר שעגנה בנמל כשרק מחצית מהסוללה הראשית שלה מותקנת. "מסצ'וסטס" החלה לירות בשעה 07:04 בטווח של 22,000 מטרים (72,000 רגל) וזמן קצר לאחר מכן ספגה אש מ"ז'אן באר" באותו בוקר, והיא השיבה באש בשעה 07:40. "ויצ'יטה" וטסקלוסה ירו בתחילה לעבר הסוללות הצרפתיות על אל האנק ועל מעגני הצוללות הצרפתיות, בעוד "מסצ'וסטס" תקפה את "ז'אן באר". כוחות הצי הצרפתי, בראשות הסיירת "פרימוז'ה", הגנו בצורה עיקשת. “מסצ'וסטס" והסיירות האמריקאיות שברו ניסיונות של משחתות צרפתיות לתקוף את הצי לפני שחזרו להפגיז את "ז'אן באר"; במהלך הפעולה, "מסצ'וסטס" קלעה חמש פגיעות על "ז'אן באר" והשביתה את צריח הסוללה הראשי שלה.
כאשר "ז'אן באר" יצאה מכלל פעולה, "מסצ'וסטס" והאוניות האחרות העבירו את האש להשמדת סוללות ארטילריית חוף, מערומי תחמושת וספינות סוחר בנמל. אחד הפגזים שלה בקוטר 16 אינץ' פגע גם במבדוק היבש הצף שהחזיק את הצוללת "לה קונקראן"; המבדוק היבש שקע, אך "לה קונקוראן" לא ניזוקה והצליחה לצאת לדרך, אולם הוטבעה על ידי PBY קטלינה בים. המגינים הצרפתים הסכימו להפסקת אש ב-11 בנובמבר, שאפשרה לאוניות של TG 34.1 לנתק מגע עבור פעולות אחרות. "מסצ'וסטס" יצאה לדרך לארצות הברית ב-12 בנובמבר כדי להתחיל בהכנות למבצעים בזירת האוקיינוס השקט.
מלחמה באוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]
המערכה באיי גילברט ומרשל[עריכת קוד מקור | עריכה]
"מסצ'וסטס" הגיעה לנומאה שבקלדוניה החדשה ב-4 במרץ 1943 ובילתה את החודשים הבאים בליווי שיירות לאיי שלמה לתמיכה בפעולות במהלך המערכה באיי שלמה. ב-30 ביוני היא סיפקה חיפוי להתקפה אמפיבית על ניו ג'ורג'יה, חלק ממבצע גלגלון; באותה תקופה, היא שובצה לקבוצת אוניות המערכה עבור TF 36.3, שכלל את אוניית האחות שלה "אינדיאנה" ו"קרוליינה הצפונית". במהלך השבוע הבא פתחו היפנים מספר התקפות ימיות ואוויריות על כוחות אמריקאים המעורבים במערכה, אך אף אחת לא תקפה את כוח אוניות המערכה.
היא עזבה את האזור ב-19 בנובמבר כדי להשתתף במערכה באיי גילברט ומרשל, בליווי קבוצת המשימה המובילה TG 50.2, שוב יחד עם "אינדיאנה" ו"קרוליינה הצפונית", שביצעה סדרה של התקפות אוויריות על מקין, טאראווה ואבמאמה באיי גילברט. פעולות אלו תמכו בנחיתות בטאראווה ובמקין, גם כדי להחליש את ההגנות היפניות באיים וגם לבודד את חילות המצב היפניים מכוחות באיים סמוכים שאולי יוכלו לתגבר אותם או לצאת למתקפות נגד. ב-8 בדצמבר היא השתתפה בהפגזה של עמדות יפניות בנאורו. לצורך המתקפה היא נותקה לגיבוש TG 50.8 בפיקודו של אדמירל משנה ויליס לי, יחד עם "קרוליינה הצפונית", "אינדיאנה", "דקוטה הדרומית", "וושינגטון" וכמה משחתות מלוות.
המבצעים במהלך המערכה נמשכו בינואר 1944, עם הפלישה לקווג'לין; בשלב זה, מסצ'וסטס הועברה ל-TG 58.1, בפיקודו של הצי החמישי. במשך רוב המלחמה בזירת האוקיינוס השקט, "מסצ'וסטס" שירתה עם כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות, באותו זמן שכונה TF 58, מחפה על נושאות המטוסים מפני התקפות שטח ותורמת את סוללת הנ"מ הכבדה שלה נגד התקפות אוויריות יפניות. נושאות המטוסים תקפו מטרות רבות באיי מרשל, שוב כדי לבודד את חיל המצב בקווג'לין. "מסצ'וסטס" הפגיזה את האי ב-30 בינואר יחד עם "וושינגטון", "קרוליינה הצפונית" ו"אינדיאנה", יום לפני שהנחתים עלו לחוף.
"מסצ'וסטס" המשיכה בתפקידה כמלווה של כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות במהלך מבצע כדור ברד ב-17 בפברואר, פשיטה גדולה של נושאות מטוסים על האי טרוק, שהיה אזור ההיערכות העיקרי של הצי היפני במרכז האוקיינוס השקט. האונייה הייתה כעת חלק מ-TG 58.3 למהלך המתקפה. הצי המשיך לערוך סדרה של תקיפות על האיים סאיפאן, טיניאן וגואם, מה שעורר התקפות אוויר יפניות כבדות בתגובה. "מסצ'וסטס" תרמה את סוללת הנ"מ הכבדה שלה להגנת הצי. הצי האמריקאי עבר לאחר מכן לאיי קרוליין, ופגע במספר איים באזור.
ב-22 באפריל, הצי תמך בנחיתה בהולנדיה במערב גינאה החדשה. בדרך חזרה מהאזור, הצי פגע שוב בטרוק. ב-1 במאי, "מסצ'וסטס" הצטרפה לקבוצת הפגזות בשם TG 58.7 שתקף את פונפיי באיי סניאבין, שוב בפיקודו של לי. לאחר ההתקפה, הצי נסוג לאניווטוק באיי מרשל. משם, האונייה נותקה לצורך שיפוץ במספנת הצי פיוג'ט סאונד, שכלל החלפה של קני התותחים שלה, מכיוון שהם נשחקו עד אז. כתוצאה מכך, היא לא הייתה זמינה למערכה על איי מריאנה ופלאו שהתנהלה ביוני ויולי. היא עזבה את החוף המערבי ביולי ועצרה בפרל הארבור בדרך, ועזבה לשם ב-1 באוגוסט כדי להצטרף שוב לצי באיי מרשל.
בשלב זה, הצי השלישי תפס את הפיקוד על כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות וכל היחידות הכפופות סווגו מחדש מסדרה 50 לסדרה 30. "מסצ'וסטס" בהתאם, הצטרפה ל-TG 38.3 שערך סדרה של תקיפות בסוף אוגוסט ותחילת ספטמבר לקראת הנחיתות במורוטאי ובפלליו. אלה כללו תקיפות ב-9 וב-10 בספטמבר באי מינדנאו בפיליפינים כדי לנטרל שדות תעופה שבידי יפן שעלולים להפריע לנחיתה. בין 12 ל-14 בספטמבר, הצי עבר לתקוף מטרות באזור ויסאיאס. "מסצ'וסטס" ליוותה את נושאות המטוסים לתקיפות נוספות על לוזון, במיוחד בסביבות הבירה מנילה, וויסאיאס בין 21 ל-22 בספטמבר. במהלך המערכה שנמשכה חודש הושמדו כ-1,000 מטוסים יפנים והוטבעו או נוטרלו בדרך אחרת 150 ספינות.
המערכה בפיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
_refuels_Fletcher_class_destroyers_1945.jpg)
ב-6 באוקטובר היא התייצבה עם שאר הצי כדי להתחיל בהכנות לפלישה לפיליפינים, עדיין כחלק מ-TG 38.3. המבצע הראשון היה תקיפה גדולה בבסיסי אוויר יפנים באי אוקינאווה ב-10 באוקטובר, כחלק ממאמץ לצמצם את יכולתה של יפן להפריע לנחיתות מבסיסי אוויר באזור. בין 12 ל-14 באוקטובר, תקף כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות בסיסים בפורמוזה (טאיוואן), לפני שחזר לצי הפלישה מול לייטה, היעד הראשוני. במהלך ההתקפות על אוקינאווה ופורמוזה, הצי עבר התקפות אוויריות כבדות, אך מסצ'וסטס לא הייתה מעורבת, שכן ההתקפות היפניות התרכזו בקבוצות משימה 38.1 ו-38.4. ב-16 באוקטובר, קבוצה של סיירות ומשחתות יפניות התייצבה כדי לתקוף כלי שיט אמריקאיים שניזוקו בהתקפות, מה שגרם למסצ'וסטס ולשאר TG 38.3 ו-38.2 לחזור צפונה כדי להעסיק אותם, אבל הם לא הצליחו לאתר את היפנים לפני שהם חזרו לנמל באממי אושימה.
למחרת, חזר כוח המשימה של נושאות המטוסים לפגוע בלוזון, באותו יום שבו עלו יחידות הארמייה השישית לחוף בלייטה; הפשיטות על לוזון נמשכו ב-19 באוקטובר. הנחיתה על לייטה הובילה להפעלתו של מבצע Sho-Gō 1, המענה המתוכנן של הצי היפני לנחיתה של בעלות הברית בפיליפינים. התוכנית הייתה מבצע מסובך עם שלושה ציים נפרדים: הכוח הצפוני בפיקודו של תת-אדמירל ג'יסאבורו אוזאווה, הכוח המרכזי בפיקודו של תת-אדמירל טקאו קוריטה, והכוח הדרומי בפיקודו של תת-אדמירל שוג'י נישימורה. נושאות המטוסים של אוזאווה, שעד כה התרוקנו מרוב כלי הטיס שלהם, היו אמורות לשמש פתיון לאוניות המערכה של קוריטה ונישימורה, שהיו אמורות להשתמש בהסחת הדעת כדי לתקוף את צי הפלישה ישירות.
אוניותיו של קוריטה זוהו במצר סן ברנרדינו ב-24 באוקטובר 1944, ובקרב בים סיבויאן שלאחר מכן, הטביעו מטוסי נושאות מטוסים אמריקאים את אוניית המערכה החזקה מוסאשי, מה שגרם לקוריטה להפוך באופן זמני למסלול. זה שכנע את האדמירל ויליאם פ. הולסי, מפקד הצי השלישי, לשלוח את כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות להשמיד את הכוח הצפוני, שעד אז זוהה. מאוחר יותר באותו ערב, קומודור ארלי ברק, ראש הסגל של מיצ'ר, הציע למיצ'ר לנתק את "דקוטה הדרומית" ו"מסצ'וסטס" (יחד עם זוג סיירות קלות ומסך משחתות) כדי לשלוח אותם לפני נושאות המטוסים להילחם בפעולה לילית עם הכוח הצפוני. מיצ'ר הסכים, ובשעה 17:12 הורה לאדמירל משנה פורסט שרמן להוציא את התוכנית לפועל. הולסי התערב לפני ששרמן הספיק לשלוח את האוניות צפונה והכריע נגד מיצ'ר, והורה להן לשמור על אוניות המערכה עם הצי הראשי. כשהולסי שלח את מיצ'ר צפונה לרדוף אחרי נושאות המטוסים היפניות, הוא הקים את TF 34, המורכבת מ"מסצ'וסטס" וחמש אוניות מערכה מהירות נוספות, שבע סיירות ושמונה עשרה משחתות, בפיקודו של תת-אדמירל לי.
_refueling_Massachusetts_(BB-59)_1945.jpg)
TF 34 הועמד לפני נושאות המטוסים, ושימש עבורן כמסך חיפוי. בבוקר 25 באוקטובר, החל מיצ'ר את ההתקפה הראשונה שלו על הכוח הצפוני, ויזם את הקרב מול כף אנגניו; במהלך שש תקיפות על הצי היפני, האמריקנים הטביעו את כל ארבעת נושאות המטוסים ופגעו בשתי אוניות מערכה ישנות שהוסבו לנושאות מטוסים היברידיות. ללא ידיעת הולסי ומיצ'ר, קוריטה חידש את גישתו דרך מצר סן ברנרדינו בסוף 24 באוקטובר ועבר למפרץ לייטה למחרת בבוקר. בזמן שמיצ'ר היה עסוק עם הכוח הצפוני המטעה, קוריטה עבר לתקוף את צי הפלישה; בקרב מול סאמאר, הוא נעצר על ידי קבוצה של נושאות מטוסים מלוות, משחתות ומשחתות ליווי, TU 77.4.3, המכונה טופי 3. קריאות נואשות לעזרה מאוחר יותר באותו בוקר הובילו את הולסי לנתק את אוניות המערכה של לי כדי להפליג דרומה ולהתערב בקרב.
עם זאת, הולסי המתין יותר משעה לאחר שקיבל פקודות מאדמירל צ'סטר וו. נימיץ, מפקד צי האוקיינוס השקט, לנתק את ה-TF 34; העיכוב הוסיף שעתיים להפלגת אוניות המערכה דרומה. הצורך לתדלק משחתות האט עוד יותר את התקדמות TF 34 דרומה. התנגדות כבדה של טופי 3 הביאה את אוניות המערכה והסיירות של קוריטה לאי סדר והובילה אותו להפסיק את המתקפה לפני ש"וושינגטון" ושאר TF 34 יכלו להגיע. הולסי ניתק את אוניות המערכה "איווה" ו"ניו ג'רזי" בתור TG 34.5 לרדוף אחרי קוריטה דרך מצר סן ברנרדינו בעוד לי לקח את שאר אוניותיו רחוק יותר לדרום מערב כדי לנסות לנתק את בריחתו, אך שתי הקבוצות הגיעו מאוחר מדי. ההיסטוריון ה. פ. וילמוט שיער שלו הולסי היה מנתק את TF 34 באופן מיידי ולא מעכב את אוניות המערכה על ידי תדלוק המשחתות, יכלו האוניות להגיע בקלות למיצר לפני הכוח המרכזי, ובשל העליונות הניכרת של התותחים הראשיים המוכווני מכ"ם שלהם, להשמיד את אוניותיו של קוריטה.
הצי נסוג לאוליטי כדי למלא דלק ותחמושת לפני שיצא לסדרת פשיטות על שדות תעופה יפניים ומתקנים אחרים על לוזון בזמן שהכוח האמפיבי התכונן לנחיתה הבאה שלו באי מינדורו במערב הפיליפינים. מסצ'וסטס הייתה כעת חלק מ-TG 38.1. נושאות המטוסים תקפו את מנילה ב-14 בדצמבר ולאחר שהצי נסוג ב-17 בדצמבר, טייפון קוברה סחף את האזור, פגע בצי והטביע שלוש משחתות, אם כי מסצ'וסטס לא ניזוקה משמעותית בתקרית. היא דיווחה על פציעה אחת בקרב הצוות שלה ואובדן שניים ממטוסי הסיור שלה. מ-30 בדצמבר עד 23 בינואר 1945, "מסצ'וסטס" פעלה עם נושאות המטוסים של TF 38, שביצעו סדרה של פשיטות על פורמוזה ואוקינאווה, כדי לתמוך בפלישה למפרץ לינגאיין בצפון הפיליפינים. נושאות המטוסים של TG 38.1 ריכזו את התקפותיהן על פורמוזה.
פעולות מחוץ ליפן ובהמשך השירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
_replenishing_USS_Massachusetts_(BB-59)_in_1945.jpg)
עד פברואר, כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות חזר תחת פיקוד הצי החמישי, ו"מסצ'וסטס" הייתה כעת חלק מ-TG 58.1. האונייה המשיכה בתפקידה כמלווה של נושאות המטוסים במהלך סדרת התקפות על הונשו; אלה נעשו כדי לתמוך בפלישה הקרובה לאיוו ג'ימה. כוח המשימה עזב את אוליטי ב-10 בפברואר, ולאחר ביצוע תרגילים מול טיניאן ב-12 בפברואר ותדלוק ב-14 בפברואר, החל את ההתקפות על הונשו ב-16 בפברואר. פשיטות נוספות התבצעו למחרת וב-18 בפברואר, האוניות של TG 58.1 נסוגו לתדלק בים. נושאות המטוסים גם פשטו על איוו ג'ימה במהלך הקרב שם, כאשר אוניות TG 58.1 תרמו את כוח האש שלהן החל מ-20 בפברואר. TF 58 נסוגו לתדלק ב-24 בפברואר ולאחר מכן ביצעו תקיפות נוספות באזור טוקיו במהלך 25 ו-26 בפברואר. לאחר מכן הם יצאו דרומה כדי לפשוט על אוקינאווה ב-1 במרץ לפני שנסוגו למחרת לאוליטי, אליה הגיעו ב-4 במרץ.
אוניות TF 58 יצאו שוב ב-14 במרץ לפשיטה נוספת על יפן; "מסצ'וסטס" שוב הוקצתה ל-TG 58.1. האוניות תדלקו בדרך ב-16 במרץ. יומיים לאחר מכן החלו נושאות המטוסים בסדרה נוספת של התקפות על יפן עצמה, החל ממטרות באי קיושו כדי להחליש את הכוחות היפניים לפני הפלישה לאוקינאווה באפריל. התקפת נגד גדולה המורכבת מ-48 קמיקזות פגעו בצי, אך ההתקפות התרכזו ב-TG 58.4 וכתוצאה מכך מסצ'וסטס לא הייתה מעורבת בכבדות. למחרת, במהלך פשיטות על אזור קורה, מפציצים יפניים תקפו את הצי ופגעו קשות בנושאת המטוסים "ואספ", חלק מ-TG 58.1, אם כי "מסצ'וסטס" לא נפגעה. נזק כבד שנגרם ליחידות אחרות על ידי מפציצים וקמיקזות גרם למיצ'ר, מפקד TF 58, להסיג את הצי שלו ולארגן אותו מחדש. "מסצ'וסטס" נשארה ב-TG 58.1, אבל שתי סיירות נותקו כדי ללוות את "הורנט" בחזרה לאוליטי.
ב-23 במרץ, אוניות TF 58 הפליגו לדרום מערב כדי להתחיל בהתקפות הכנה על אוקינאווה לקראת הנחיתה על האי. למחרת, נושאות המטוסים של TG 58.1 השמידו שיירה של שמונה אוניות תובלה מחוץ לקיושו ו"מסצ'וסטס" נותקה יחד עם אוניות המערכה "אינדיאנה", ניו ג'רזי" ו"ויסקונסין" כ-TF 59 להפגיז את אוקינאווה, ולאחר מכן לחזור לקבוצות נושאות המטוסים שלהן. האונייה בילתה את רוב חודש אפריל בפעילות מחוץ לאי, ועזרה להדוף התקפות אוויר יפניות כבדות. לאורך תקופה זו, קבוצות המשימה של נושאות המטוסים ערכו סבבים בעמדה, כאשר שתי קבוצות פעלו בכל זמן נתון. התקפות קמיקזה כבדות ונשנות פגעו בכלי שיט רבים במהלך המערכה, אך מסצ'וסטס לא הייתה מטרה למטוסים המתאבדים. בסוף מאי, הצי השלישי חידש את הפיקוד על כוח המשימה, והיחידה של "מסצ'וסטס" זכתה למספר מחדש של TG 38.1. ב-5 ביוני, האונייה עברה בטייפון נוסף שלא גרם נזק רציני ל"מסצ'וסטס". חמישה ימים לאחר מכן, מסצ'וסטס הפליגה להפגיז מתקנים יפניים באי מינאמי דאיטו ג'ימה באיי ריוקיו. בעקבות ההפגזה הזו, TF 38 נסוג למפרץ לייטה לאחר שלושה חודשים של פעילות רציפה.
הצי חזר לאחר מכן למפרץ לייטה כדי להתכונן למבצע הגדול הבא מול יפן. כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות התייצב ב-1 ביולי לצורך התקפות על הונשו, ובתחילה התרכז באזור סביב טוקיו. ב-14 ביולי, "מסצ'וסטס" נותקה ליצירת TG 34.8.1. עם "אינדיאנה", "דקוטה הדרומית", שתי סיירות כבדות ותשע משחתות. האוניות נשלחו להפציץ מתחם תעשייתי בקמאישי שכלל את חברת הברזל היפנית ואת מפעלי הפלדה קמאישי; מתחם זה היה מרכז ייצור הברזל והפלדה השני בגודלו ביפן, וזו הייתה פעולת ההפצצה הראשונה שנערכה נגד איי הבית היפנים. שבועיים לאחר מכן, היא חזרה על ההפגזה, שכוונה הפעם למתקני תעשייה בהממאצו. למבצע זה הצטרפה אליהם אוניית המערכה אה"מ "קינג ג'ורג' החמישי" ושלוש משחתות של צי האוקיינוס השקט הבריטי. התקפה נוספת על קמאישי התרחשה ב-9 באוגוסט, הפעם TG 34.8 חוזקה על ידי אוניית המערכה "אלבמה".
לאחר הכניעה היפנית ב-15 באוגוסט, עזבה מסצ'וסטס את האזור ב-1 בספטמבר, לכיוון פיוג'ט סאונד לצורך שיפוץ. השיפוץ נמשך עד 28 בינואר 1946, אז הפליגה דרומה לסן פרנסיסקו, קליפורניה, לפני שהמשיכה להמפטון רודס, וירג'יניה, אליה הגיעה ב-22 באפריל. היא הושבתה ב-27 במרץ 1947 בנורפוק, וירג'יניה, והוקצתה לצי העתודה האטלנטי.
תוכניות גובשו במהלך התקופה שבה הייתה במילואים לחדש את "מסצ'וסטס" ואת שאר אוניות הסדרה שלה אם יהיה צורך בהן לשירות פעיל עתידי. במרץ 1954, תוכנית לצייד את ארבע האוניות בסוללות משניות המורכבות מעשרה צריחי תותחים דו-קניים בקוטר 3 אינץ' (76 מ"מ) הוצעה, אך התוכנית לא יצאה לפועל. תוכנית נוספת להסב את האונייה לאוניית מערכה עם טילים מונחים עלתה בשנים 1956–1957, אך עלות ההסבה התבררה כמדי יקרה. היא הייתה מסירה את כל שלושת צריחי הסוללה הראשיים ומחליפה אותם במשגר טילי RIM-8 Talos כפול מקדימה, שני משגרי RIM-24 טרטר מאחור, נשק נגד צוללות וציוד לטיפול במסוקים. עלות הפרויקט הסתכמה ב-120 מיליון דולר. "מסצ'וסטס" נותרה מחוץ לשירות עד 1 ביוני 1962, אז נמחקה מרשימות הצי. בזמן שהייתה במילואים, הצי הוציא כ-5,000 טון של ציוד לשימוש על כלי שיט אחרים, כולל שני המעוטים המונעים בחומרי נפץ ששימשו לשיגור מטוסים ימיים.
ספינת מוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ש"מסצ'וסטס" הושבתה ויועדה לפירוק, קבוצה מהצוות הקודם שלה לחצה לשימור אוניית המערכה כספינת מוזיאון. ועדת הזיכרון של מסצ'וסטס גייסה בהצלחה מספיק כסף כדי לרכוש את כלי השיט מהצי, כולל באמצעות קמפיין תרומות לילדים במדינה, וב-8 ביוני 1965, הצי העביר את הבעלות על כלי השיט למדינה. חודשיים לאחר מכן, ב-14 באוגוסט, היא עגנה בפול ריבר, מסצ'וסטס, ב-Battleship Cove. המוזיאון כולל גם את המשחתת "ג'וזף פ. קנדי ג'וניור", הצוללת "ליונפיש", הקורבטה המזרח-גרמנית לשעבר "הידנזי", זוג סירות PT ותערוכות רבות אחרות.
בתחילת שנות ה-80, כאשר הצי הפעיל מחדש את ארבע אוניות המערכה מסדרת איווה, חלקים נלקחו מאוניות מערכה שהשתמרו, כולל "מסצ'וסטס", כדי להחזיר את אוניות האיווה לשירות. רכיבי חדר מכונות שלא היו זמינים עוד במלאי של הצי היוו את רוב החומר שהוצא מהאוניות. מסצ'וסטס הוכרזה כנקודת ציון היסטורית לאומית ונוספה למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים ב-14 בינואר 1986. מלבד הרכיבים שהוסרו בשנות ה-80 והמעוטים שלה, שנלקחו לשימוש בכלי שיט אחרים כשהם עדיין ברשות הצי, "מסצ'וסטס" עדיין נמצאת במידה רבה בתצורתה בזמן המלחמה.
בנובמבר 1998, "מסצ'וסטס" נסגרה לציבור לקראת יציאתה המתוכננת לבוסטון, שם היא הייתה אמורה לעבור שיפוץ. היא יצאה למסע של 300 מיל (480 קילומטרים) לבירה בשעה 06:30 4 בנובמבר 1998 עם גוררת שהעבירה אותה מתחת לגשרים בראגה, הר הופ וניופורט, ואז במעלה החוף לבוסטון. היא הגיעה ב-7 בנובמבר ונכנסה למבדוק היבש מס' 3 של בוסטון, שם בדיקה קבעה שאוניית המערכה זקוקה לציפוי פלדה נוסף לאורך גוף האונייה שלה בקו המים כדי להגן מפני קורוזיה של מי ים. בנוסף, הסקר גם איתר מסמרות דולפות וזיהה צורך להסיר שניים מהמדחפים של אוניית המערכה לצורכי תיקון. במשך ארבעת החודשים הבאים מסצ'וסטס עברה תיקונים כדי לתקן את הבעיות הללו, כולל תוספת של כמעט 225,000 ליברות (102,000 קילוגרם) של פלדה לגוף שלה ותוספת של תרכובת הידועה בשם Red Hand Epoxy כדי לעטוף ולהגן על הגוף מפני הידרדרות נוספת. במרץ 1999 יצאה "מסצ'וסטס" מתקופת העגינה היבשה שלה וחזרה בגרירה ל-Battleship Cove, והגיעה למעגן בשעה 15:30 ב-13 במרץ 1999 לקהל של אזרחים, נכבדים, ותיקים ופקידים אזרחיים.
