אלבמה (BB-60)

אלבמה (BB-60)
USS Alabama
	USS אלבמה במפרץ קסקו, 1942
	USS אלבמה במפרץ קסקו, 1942
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צי ארצות הברית
סדרה	דקוטה הדרומית
ציוני דרך עיקריים
מספנה	Norfolk Naval Shipyard
הוזמנה	1 באפריל 1939
תחילת הבנייה	1 בפברואר 1940
הושקה	16 בפברואר 1942
תקופת הפעילות	16 באוגוסט 1942 – 9 בינואר 1947 (4 שנים ו־21 שבועות)
אחריתה	הפכה לספינת מוזיאון ב-1964
מיקום	30°40′54″N 88°00′53″W / 30.68178°N 88.01479°W
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם השנייה
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 38,580 טון, מקסימלי: 45,233 טון
אורך	210 מטר
רוחב	32.97 מטר
שוקע	10.69 מטר
מהירות	27 קשרים
גודל הצוות	1,800 קצינים ומלחים
טווח שיוט	28,000 ק"מ
הנעה	טורבינות קיטור בהספק 130,000 כוחות סוס (97 מגה-וואט)
שריון	חגורת השריון: 12.2 אינץ' (310 מ"מ) ; שריון הסיפון: 6 אינץ' (152 מ"מ) ; צריחי התותחים: 18 אינץ' (46 ס"מ) ; ברבטות: 17.3 אינץ' (439 מ"מ) ; מגדל הניווט: 16 אינץ' (406 מ"מ)
חימוש	תשעה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ) ; 20 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ) ; 24 תותחי 1.6 אינץ' (40 מ"מ) ; 35 תותחי 0.79 אינץ' (20 מ"מ)

אוניית המערכה אלבמה (BB-60) (שמה באנגלית: USS Alabama) הייתה הרביעית והאחרונה מבין ארבע אוניות המערכה המהירות מסדרת דקוטה הדרומית שנבנו עבור צי ארצות הברית בשנות ה-30. בהיותן אוניות המערכה האמריקניות הראשונות שתוכננו לאחר שהסכמי אמנת וושינגטון החלו להתפרק באמצע שנות ה-30, בסדרת דקוטה הדרומית נעשה שינוי על ידי ניצול סעיף באמנה שאפשר להן להגדיל את הסוללה הראשית לתותחי 16 אינץ' (406 מילימטרים). עם זאת, סירוב הקונגרס לאשר אוניות מערכה גדולות יותר החזיק את ההדחק שלהן קרוב לגבול אמנת וושינגטון של 35,000 טונות ארוכות (36,000 טונות). הדרישה לשריין את האוניות כנגד אותו קליבר של תותחים כפי שהם נשאו, בשילוב עם הגבלת ההדחק, הביאו לאוניות צפופות. הצפיפות החריפה על ידי שינויים בזמן המלחמה שחיזקו במידה ניכרת את סוללות הנ"מ שלהם והגדילו משמעותית את הצוותים שלהם.

לאחר כניסתה לשירות, אלבמה נפרסה לזמן קצר כדי לחזק את צי הבית הבריטי, שהוטל עליו להגן על שיירות לברית המועצות. ב-1943 היא הועברה לאוקיינוס השקט לפעולות נגד יפן; הראשון שבהם היה המערכה באיי גילברט ומרשל שהחלה בנובמבר אותה שנה. בזמן שפעלה באוקיינוס השקט, היא שירתה בעיקר כמלווה של כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות כדי להגן על נושאות המטוסים מפני התקפות שטח ואוויריות. היא גם הפגיזה לעיתים קרובות עמדות יפניות לתמיכה בהתקפות אמפיביות. היא השתתפה במערכה על איי מריאנה ופלאו ביוני-ספטמבר ובמערכה בפיליפינים באוקטובר-דצמבר. לאחר שיפוץ בראשית 1945, היא שבה לצי לפעולות במהלך קרב אוקינאווה וסדרת ההתקפות על היבשת היפנית ביולי ואוגוסט, כולל מספר הפגזות של יעדי תעשייה בחופים.

אלבמה סייעה במבצע מרבד קסמים לאחר המלחמה, ונשאה כ-700 חיילים הביתה מאזור המלחמה לשעבר. היא הושבתה ב-1947 והוצבה בצי העתודה של האוקיינוס השקט, שם נשארה עד 1962, כאשר נמחקה רשמית מרשימות הצי. קמפיין להצלת האונייה מגריטה הביא לשימורה כספינת מוזיאון במפרץ מוביל, אלבמה.

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים זיהוי של סדרת דקוטה הדרומית

סדרת דקוטה הדרומית הוזמנה בהקשר של חימוש ימי עולמי במהלך התמוטטות מערכת אמנת וושינגטון ששלטה בבניית אוניות מערכה במהלך שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30. על פי הסכמי וושינגטון ולונדון, אוניות מערכה הוגבלו להדחק בתפוסה סטנדרטית של 35,000 טונות ארוכות (36,000 טונות) וסוללה ראשית של תותחי 14 אינץ' (356 מילימטרים). בשנת 1936, בעקבות החלטת יפן לנטוש את מערכת ההסכמים, צי ארצות הברית החליט להפעיל את "סעיף המדרגות הנעות" באמנה שאפשרה להדחק לעלות ל-45,000 טונות ארוכות (46,000 טונות) ולהגדיל את החימוש כדי להגדיל לתותחי 16 אינץ' (406 מ"מ). התנגדויות הקונגרס להגדלת גודל האוניות החדשות אילצו את צוות התכנון לשמור על תפוסה קרובה ל-35,000 טונות ככל האפשר תוך שילוב התותחים והשריון הגדולים מספיק כדי להביס תותחים באותו קליבר.

אלבמה הייתה באורך כולל של 680 רגל (210 מטרים), רוחב של 108 רגל 2 אינץ' (32.97 מטרים) ושוקע של 35 רגל 1 אינץ (10.69 מטרים). הדחק האונייה היה 37,970 טונות ארוכות (38,580 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 44,519 טונות ארוכות (45,233 טונות) במעמס קרבי מלא. האונייה הונעה על ידי טורבינות קיטור של ג'נרל אלקטריק עם ארבעה צירים ושמונה דוודי Babcock & Wilcox המופעלים על ידי נפט בדירוג של 130,000 כוחות סוס (97,000 קילוואט), שהעניקו לה מהירות מרבית של 27.5 קשרים (50.9 קמ"ש). לאונייה היה טווח שיוט של 15,000 מיילים ימיים (28,000 ק"מ) במהירות של 15 קשרים (28 קמ"ש). היא נשאה שלושה מטוסים ימיים מסוג ווט OS2U קינגפישר לסיור אווירי, אשר שוגרו על ידי זוג מעוטים על הגוחה שלה. הצוות שלה בזמן השלום מנה 1,793 קצינים ומלחים אך במהלך המלחמה גדל הצוות ל-2,500.

האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של תשעה תותחי 16 אינץ'/45 קליבר Mark 6 בשלושה צריחי תותחים משולשים על קו האמצע, שניים מהם הוצבו בזוג ירי-על מקדימה, כשהשלישי מאחורה. הסוללה המשנית כללה 20 תותחים דו-תכליתיים 5 אינץ' (127 מ"מ) /38 קליבר מותקנים בצריחים תאומים מקובצים באמצע האונייה, חמישה צריחים משני הצדדים. כפי שתוכננה, האונייה צוידה בסוללת נ"מ של 20 תותחי 1.1 אינץ' (28 מ"מ) /75 קליבר ושנים עשר מקלעי M2 בראונינג בקליבר 0.50 בצריחים בודדים, אך היא הושלמה עם סוללה של שבעה צריחים מרובעים של תותחי בופורס 40 מ"מ (1.6 אינץ') במקום תותחי ה-1.1 אינץ' ו-35 תותחי אורליקון אוטומטיים 20 מ"מ (0.79 אינץ') בצריחים בודדים במקום מקלעי ה-0.5.

חגורת השריון הראשית הייתה בעובי 12.2 אינץ' (310 מילימטרים), בעוד הסיפון המשוריין הראשי היה בעובי עד 6 אינץ' (152 מילימטרים). בצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו חזיתות בעובי 18 אינץ' (457 מילימטרים), והם הותקנו על גבי ברבטות שהיו בעובי 17.3 אינץ' (439 מילימטרים). במגדל הניווט היו דפנות בעובי 16 אינץ' (406 מ"מ).

שינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבמה קיבלה סדרה של שינויים במהלך הקריירה שלה בזמן המלחמה, המורכבת בעיקר מתוספות לסוללת הנ"מ שלה וסוגים שונים של מערכות מכ"ם. התוספת הראשונה הייתה התקנת מכ"ם חיפוש אווירי SC, שהוזמן ב-1941, שהותקן בתורן הקדמי. מאוחר יותר הוא הוחלף בסט מסוג SK. במקביל, הותקן מכ"ם חיפוש עילי SG על המבנה העילי הקדמי; סט SG שני נוסף לתורן הראשי לאחר חוויות במהלך המערכה בגוודלקנל ב-1942. במהלך ההצטיידות ב-1942, היא קיבלה מכ"ם בקרת אש Mark 3, שהותקן על מגדל הניווט שלה כדי לסייע בכיוון תותחי הסוללה הראשיים שלה ומכ"מים Mark 4 עבור תותחי הסוללה המשניים. ה-Mark 3 הוחלף במהירות במכ"ם פיקוח אש מודרני יותר Mark 8, ומכ"מים Mark 4 עבור תותחי הסוללה המשניים. מאוחר יותר היא קיבלה סטים של Mark 12/22 במקום מכ"מי ה-Mark 4. אלבמה קיבלה גם משבש TDY. בשנת 1945 הוחלפו טווחי הזיהוי המסורתיים שלה במערכות מכ"ם מיקרוגל Mark 27.

סוללת הנ"מ הקלה של האונייה הורחבה בהדרגה. עוד ארבעה צריחים מרובעים של תותחי 40 מ"מ נוספו בסוף 1942, אבל עד שהיא עברה את השיפוץ שלה בנובמבר 1943, החימוש שהוקצה הוגדל לשנים עשר צריחים מרובעים. שני צריחים נוספים היו אמורים להתווסף לסיפון הקדמה בשנת 1945, אך ניסיון עם אוניות אחרות הוכיח שהן נרטבים יתר על המידה ברוב תנאי הים ולפיכך בלתי ניתנים לשימוש, כך שהן מעולם לא הותקנו על גבי אלבמה. במאי 1943 הותקנו לה עוד שמונה תותחי 20 מ"מ, מה שהביא את הסך הכולל ל-53 תותחים. עד 1945, סוללת תותחי ה-20 מ"מ גדלה ל-56 תותחים, כולם בצריחים בודדים. היא הייתה אמורה להחליף את אלה בארבעים צריחים תאומים, אבל העבודה לא נעשתה לפני שהמלחמה הסתיימה והיא הוצאה משירות.

היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייה ופעילות אטלנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השדרית של אלבמה הונחה ב-1 בפברואר 1940 במספנת הצי של נורפוק. היא הושקה ב-16 בפברואר 1942; ספינת העגורן מס' 1 (לשעבר קירסיירג') סייעה בהתקנת השריון והחימוש הכבדים של האונייה. היא נכנסה לשירות רק שישה חודשים לאחר מכן ב-16 באוגוסט. לאחר מכן החלו עבודות האבזור, וב-11 בנובמבר היא החלה את שיוט הניסויים שלה במפרץ צ'ספיק. לאחר מכן היא החלה בהכשרה ראשונית כדי להכין את צוות האונייה לשירות בזמן מלחמה, תחילה מתוך מפרץ קאסקו, מיין. ב-11 בינואר 1943, אלבמה חזרה למפרץ צ'ספיק להכשרה נוספת לפני שעברה לנורפוק. לאחר מכן היא שובצה לקבוצת משימה (TG) 22.2 ונשלחה חזרה למפרץ קאסקו ב-13 בפברואר לאימון טקטי.

הפריסה הראשונה של אלבמה נערכה באפריל עם משימה זמנית יחד עם צי הבית הבריטי כדי לתגבר את כוחות הצי של בעלות הברית הזמינים לליווי השיירות הארקטיות לברית המועצות. באותה תקופה, הבריטים שלחו כמה אוניות ראשה לים התיכון כדי לתמוך בפלישת בעלות הברית לסיציליה, תוך שהרחיקו את הכוחות הדרושים כדי להתמודד עם כוח הצי הגרמני בנורווגיה, ובעיקר אוניית המערכה טירפיץ. בהתאם לכך, אלבמה ואחותה דקוטה הדרומית יצאו לדרך ב-2 באפריל כחלק מכוח המשימה (TF) 22. מלוות על ידי חמש משחתות, שתי אוניות המערכה הפליגו לאיי אורקני דרך Little Placentia Sound ותחנת הצי ארגנטיה, ניופאונדלנד, והגיעו לבסיס הצי הבריטי הראשי בסקפה פלו ב-19 במאי. שם, הן התארגנו כ-TF 61, צי הבית, והאוניות החלו בהכשרה יסודית כדי להכשיר את האוניות האמריקאיות עם מקבילותיהן הבריטיות לפעולות משותפות. על TF 61 פיקד אדמירל משנה אולף מ. הוסטבדט; במהלך שלושת החודשים הבאים, הן פעלו לעיתים קרובות עם אוניות המערכה אנסון ודיוק אוף יורק.

אלבמה, דקוטה הדרומית וכמה יחידות בריטיות חיפו על מבצע לחיזוק האי שפיצברגן באוקיינוס הארקטי בתחילת יוני. בחודש שלאחר מכן, אלבמה השתתפה במבצע גוברנור, שנועד להסיח את תשומת הלב הגרמנית במהלך הפלישה לסיציליה. בעלות הברית גם קיוו לפתות את טירפיץ להטביע אותה, אך הגרמנים לא שמו לב לאוניות ונשארו בנמל. ב-1 באוגוסט, אלבמה ודקוטה הדרומית נותקו כדי לחזור לארצות הברית; הן עזבו מיד והגיעו לנורפוק ב-9 באוגוסט, שם עברה אלבמה שיפוץ לקראת פעולות נגד כוחות יפנים בזירת האוקיינוס השקט. אלבמה הגיחה מהמספנה ב-20 באוגוסט והחלה את המסע לאוקיינוס השקט דרך תעלת פנמה, שאליה עברה ב-25 באוגוסט. היא הגיעה לאפאטה בהברידים החדשים ב-14 בספטמבר.

פעולות באוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה באיי גילברט ומרשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהגיעה לדרום האוקיינוס השקט, אלבמה החלה בתוכנית אימונים נרחבת שנמשכה חודש וחצי כדי להכין את אוניית המערכה לפעול עם כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות. לאחר מכן היא יצאה לפיג'י ב-7 בנובמבר לפני שעזבה ארבעה ימים לאחר מכן כדי לתמוך במערכה באיי גילברט ומרשל, שהחלה עם הפלישה לטאראווה ב-20 בנובמבר. אלבמה ליוותה את נושאות המטוסים בזמן שהן תקפו בשדות תעופה יפניים באיים הסמוכים באיי מרשל כדי לנטרל את יכולתן להפריע לנחיתה. לאחר מכן היא תמכה בנחיתה על בטיו באטול טאראווה ב-20 בנובמבר, ולאחר מכן בנחיתה במקין. אלבמה ירתה פעמיים לעבר מטוסים יפניים שהתקרבו לצי בליל 26 בנובמבר.

אלבמה וחמש אוניות מערכה מהירות אחרות הפגיזו את נאורו ב-8 בדצמבר, שבה השתמשו היפנים כמקור לפוספטים. המשחתת בויד, שנפגעה מאש ארטילריה יפנית, הגיעה לצד אלבמה והעבירה שלושה פצועים לאוניית המערכה. לאחר מכן ליוו האוניות את המובילים בנקר היל ומונטריי בחזרה לאפאטה, אליה הגיעו ב-12 בדצמבר. אלבמה יצאה לדרך ב-5 בינואר 1944 לפרל הארבור, והגיעה ב-12 בינואר לצורך תחזוקה שכללה החלפת אחד מהמדחפים שלה. היא הגיעה לפונאפוטי שבאיי אליס ב-21 בינואר, שם הצטרפה לצי למבצע הבא במערכה. היא שובצה לקבוצת משימה (TG) 58.2, אשר יצאה לדרך ב-25 בינואר כדי להתחיל במבצע פלינטלוק, הפלישה לקווג'לין. אלבמה, דקוטה הדרומית וקרוליינה הצפונית הפגיזו את האי רואה-נאמור במהלך 29 ו-30 בינואר, כשהם מכוונים לעמדות הגנה, שדות תעופה ומתקנים אחרים. במשך שארית המערכה, היא סיירה מצפון לקווג'לין כדי להישמר מפני התקפת נגד יפנית אפשרית שלא יצאה לפועל.

במהלך החודשיים הבאים, כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות יצא לסדרה של פשיטות על איים שבשליטת יפן במרכז האוקיינוס השקט כדי להתכונן למתקפה הגדולה הבאה. האוניות של TG 58.2 התייצבו ב-12 בפברואר כדי להשתתף במבצע כדור ברד, פשיטה גדולה על האי טרוק, שהיה אזור ההיערכות העיקרי של הצי היפני במרכז האוקיינוס השקט. אלבמה ליוותה את נושאות המטוסים שתקפו את האי במהלך 16–17 בפברואר, והסבה נזק כבד לכוחות ולתשתית היפנים שם. הצי המשיך לפשוט על בסיסים יפניים בסאיפאן, טיניאן וגואם. במהלך מתקפה אווירית יפנית על הצי ב-21 בפברואר, הצריח מספר 9 של אלבמה של תותחי 5 אינץ' ירה בטעות לתוך צריח מס' 5, הרג חמישה ופצע אחד עשר אנשי צוות. באותו יום, אלבמה השתתפה בסריקה לדרום מזרח סאיפאן כדי לחפש כלי שיט יפניים שעשויים להיות באזור. לאחר שלא מצאה אף אחד, הצי הפליג למג'ורו כדי למלא דלק ותחמושת. בהיותה שם, היא שימשה כאוניית הדגל של תת אדמירל מארק מיצ'ר, מפקד כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות, בין 3 ל-8 במרץ.

אלבמה ושאר הצי עזבו את מג'ורו ב-22 במרץ כדי לתקוף את מערך המטרות הבא: פלאו, יאפ, אוליטי ו-וולאי באיי קרוליין. בשלב זה, אלבמה הועברה ל-TG 58.3 כחלק מהחיפוי של נושאת המטוסים יורקטאון. במהלך הדרך לאיי קרוליין, האוניות הותקפו על ידי קבוצת מטוסים יפניים בליל 29 במרץ ואלבמה הפילה את אחד המטוסים וסייעה בהפלת אחר. למחרת, נושאות המטוסים החלו בפשיטות שלהם ואלבמה עמדה מנגד, והעסיקה מטוסים יפניים כשהם תקפו את הצי. היא עזרה להרחיק מטוס יפני בודד מאוחר באותו יום לפני שהצליח לצמצם טווח לתקיפה. לאחר מכן חזר הצי למג'ורו להתחדשות בטרם יצא שוב ב-13 באפריל; אלבמה ליוותה כעת את נושאת המטוסים הוותיקה אנטרפרייז לשורה של תקיפות לאורך חופי מערב גינאה החדשה לתמיכה בפעולות הצבא במערכה בגינאה החדשה. הפעולה האחרונה בסדרת הפשיטות כללה את חזרת הצי לאיי קרוליין כדי לפגוע בפונפיי, שאותה הפגיזו אלבמה וחמש אוניות מערכה נוספות ב-1 במאי. לאחר מכן חזרה הקבוצה שוב לאניווטוק ב-4 במאי כדי להתחיל בהכנות לפלישה לאיי מריאנה.

המערכה על איי מריאנה ופלאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבמה התייצבה עם שאר TF 58 בתחילת יוני, כעת כחלק מ-TG 58.7; הצי הגיע אל היעד הראשוני, סאיפאן, ב-12 ביוני. למחרת, אלבמה השתתפה בהפגזה הכנה על האי שנועדה להחליש את ההגנות היפניות כדי ששולות מוקשים יוכלו להתחיל לפנות גישות לחוף הנחיתה. התותחנים של אלבמה לא היו מנוסים בהפגזות חוף כמו אוניות הפגזה ייעודיות אחרות, והירי שלה לא היה יעיל במיוחד. לאחר מכן היא חיפתה על נושאות המטוסים כשהם תקפו עמדות יפניות ברחבי האי, וכוחות קרקע נחתו על האי ב-15 ביוני. הנחיתה הייתה פריצה של היקף ההגנה הפנימי של יפן שהניעה את הצי היפני לשגר מתקפת נגד גדולה עם הצי הנייד הראשון, כוח הפגיעה העיקרי של נושאות המטוסים.

הצי היפני הגיע ב-19 ביוני, והוביל לקרב ים הפיליפינים. אלבמה הייתה האונייה הראשונה שגילתה את המטוסים היפנים המתקרבים על המכ"ם שלה, 141 מיילים ימיים (261 ק"מ) משם, בשעה 10:06. אוניית המערכה איווה אישרה במהירות את הדיווח, ו-40 דקות לאחר מכן הגיעו המטוסים היפנים מעל הצי. בסך הכל שבעה גלים פגעו בצי האמריקאי, אם כי רק שלושה מהם פגעו ב-TG 58.7. מתוכם, אלבמה הצליחה ירות לעבר מטוסים יפניים בשניים מהתקיפות. במהלך אחת ההתקפות, זוג מטוסים חדרו מבעד לסיור האוויר הקרבי ותקפו את דקוטה הדרומית, ואלבמה הייתה בין הכלים שירו עליהם. כשעה לאחר אותה מתקפה, שני מפציצי טורפדו ניסו לתקוף שוב את דקוטה הדרומית, אך אלבמה עזרה להרחיק אותם עם מטח של אש נ"מ. במהלך המתקפה האחרונה הזו, מפציץ צלילה בודד הצליח להשתמש בהסחת דעת התותחנים עם מפציצי הטורפדו כדי להתקרב לאלבמה, אך הטייס החטיא בכל זאת עם הפצצות שלו ולא גרם לנזק. תת-אדמירל ויליס א' לי, מפקד ה-TG 58.7, שיבח את מפעילי המכ"ם של אלבמה על הזיהוי המהיר של המטוסים היפנים, מה שאפשר לנושאות המטוסים האמריקאיות לשגר את מטוסי הקרב שלהן מבעוד מועד ליירט את התוקפים הרחק מהצי.

אלבמה נשארה בעמדה, ליוותה את נושאות המטוסים בזמן שהם פשטו על סאיפאן, גואם, טיניאן ורוטה לאורך המערכה. לאחר מכן היא נותקה מהצי לאניווטוק באיי מרשל לצורך תחזוקה תקופתית. לאחר מכן הפכה האונייה לאוניית הדגל של אדמירל משנה אדוארד הנסון, מפקד פלגת אוניות המערכה (BatDiv) ה-9, ועזבה את האי ב-14 ביולי יחד עם בנקר היל. השלב הבא במערכה, הפלישה לגואם, החל ב-21 ביולי ואלבמה ביצעה את תפקידה של ליווי נושאת מטוסים במהלך המבצעים שם במשך שלושת השבועות הבאים. ב-11 באוגוסט, היא עזבה כדי לחזור לאניווטוק לפני שיצאה למתקפה הבאה ב-30 באוגוסט, בשם הקוד מבצע קיפאון II; זה כלל סדרה של נחיתות על פלליו, אוליטי ויאפ. בשלב זה, כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות הועבר מהצי החמישי לצי השלישי ובהתאם לכך סומנה היחידה מחדש כ-TF 38, ואלבמה הייתה כעת חלק מ-TG 38.3. היא ליוותה את נושאות המטוסים בזמן שהם פתחו בסדרת תקיפות על האיים בין 6 ל-8 בספטמבר כדי להתכונן להתקפות האמפיביות.

המערכה בפיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התקיפות באיי קרוליין, כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות עזב את האזור כדי להתחיל בפשיטות ראשוניות בפיליפינים, כאשר התקיפות הראשונות התרחשו בין 12 ל-14 בספטמבר. מטוסים של נושאות המטוסים פגעו בבסיסים יפניים באיים סבו, לייטה, בוהול ונגרוס. סדרה נוספת של תקיפות, שהתרכזה סביב הבירה מנילה, התרחשה ב-21 וב-22 בספטמבר, ובמרכז הפיליפינים ב-24. אלבמה חזרה לסייפאן ב-28 בספטמבר לפני שהמשיכה לאוליטי, שהייתה כעת אזור היערכות מרכזי של הצי האמריקאי, ב-1 באוקטובר. חמישה ימים לאחר מכן, התייצב כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות להתחיל בפשיטה גדולה על האי פורמוזה (טאיוואן) ואיים אחרים כדי לנטרל את שדות התעופה שם לקראת הפלישה לפיליפינים. אלבמה המשיכה ללוות את נושאות המטוסים במסגרת TG 38.3, וסיפקה תמיכה כבדה נגד מטוסים. ב-14 באוקטובר, הצי פנה דרומה כדי להתחיל בפשיטות על לוזון בפיליפינים ואלבמה ירתה לעבר מטוסים שניסו לתקוף את הצי. התותחנים של האונייה טענו כי השמידו שלושה מטוסים יפניים וגרמו נזק לאחרים.

קרב מפרץ לייטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבמה תמכה בנחיתה בלייטה ב-15 באוקטובר לפני שחזרה לחפות על נושאות המטוסים כדי ללוות אותם לסדרה נוספת של תקיפות אוויריות על איים ברחבי הפיליפינים ב-21 באוקטובר, עד שהועברה ל-TG. 38.4. הנחיתה על לייטה הובילה להפעלתו של מבצע Sho-Gō 1, המענה המתוכנן של הצי היפני לנחיתה של בעלות הברית בפיליפינים. התוכנית הייתה מבצע מסובך עם שלושה ציים נפרדים: הכוח הצפוני בפיקודו של תת-אדמירל ג'יסאבורו אוזאווה, הכוח המרכזי בפיקודו של תת-אדמירל טקאו קוריטה, והכוח הדרומי בפיקודו של תת-אדמירל שוג'י נישימורה. נושאות המטוסים של אוזאווה, שעד כה התרוקנו מרוב כלי הטיס שלהם, היו אמורות לשמש פתיון לאוניות המערכה של קוריטה ונישימורה, שהיו אמורות להשתמש בהסחת הדעת כדי לתקוף את צי הפלישה ישירות.

אוניותיו של קוריטה זוהו במצר סן ברנרדינו ב-24 באוקטובר 1944, ובקרב בים סיבויאן שלאחר מכן, הטביעו מטוסי נושאות מטוסים אמריקאים את אוניית המערכה החזקה מוסאשי, מה שגרם לקוריטה להפוך באופן זמני למסלול. זה שכנע את האדמירל ויליאם פ. הולסי, מפקד הצי השלישי, לשלוח את כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות להשמיד את הכוח הצפוני, שעד אז זוהה. כשהולסי שלח את מיצ'ר צפונה לרדוף אחרי נושאות המטוסים היפניות, הוא הקים את TF 34, המורכבת מאלבמה וחמש אוניות מערכה מהירות נוספות, שבע סיירות ושמונה עשרה משחתות, בפיקודו של תת-אדמירל לי. TF 34 הועמד לפני נושאות המטוסים, ושימש עבורן כמסך חיפוי. בבוקר 25 באוקטובר, החל מיצ'ר את ההתקפה הראשונה שלו על הכוח הצפוני, ויזם את הקרב מול כף אנגניו; במהלך שש תקיפות על הצי היפני, האמריקנים הטביעו את כל ארבעת נושאות המטוסים ופגעו בשתי אוניות מערכה ישנות שהוסבו לנושאות מטוסים היברידיות. ללא ידיעת הולסי ומיצ'ר, קוריטה חידש את גישתו דרך מצר סן ברנרדינו בסוף 24 באוקטובר ועבר למפרץ לייטה למחרת בבוקר. בזמן שמיצ'ר היה עסוק עם הכוח הצפוני המטעה, קוריטה עבר לתקוף את צי הפלישה; בקרב מול סאמאר, הוא נעצר על ידי קבוצה של נושאות מטוסים מלוות, משחתות ומשחתות ליווי, TU 77.4.3, המכונה טופי 3. קריאות נואשות לעזרה מאוחר יותר באותו בוקר הובילו את הולסי לנתק את אוניות המערכה של לי כדי להפליג דרומה ולהתערב בקרב.

עם זאת, הולסי המתין יותר משעה לאחר שקיבל פקודות מאדמירל צ'סטר וו. נימיץ, מפקד צי האוקיינוס השקט, לנתק את ה-TF 34; העיכוב הוסיף שעתיים להפלגת אוניות המערכה דרומה. הצורך לתדלק משחתות האט עוד יותר את התקדמות TF 34 דרומה. התנגדות כבדה של טופי 3 הביאה את אוניות המערכה והסיירות של קוריטה לאי סדר והובילה אותו להפסיק את המתקפה לפני שוושינגטון ושאר TF 34 יכלו להגיע. הולסי ניתק את אוניות המערכה איווה וניו ג'רזי בתור TG 34.5 לרדוף אחרי קוריטה דרך מצר סן ברנרדינו בעוד לי לקח את שאר אוניותיו רחוק יותר לדרום מערב כדי לנסות לנתק את בריחתו, אך שתי הקבוצות הגיעו מאוחר מדי. ההיסטוריון ה. פ. וילמוט שיער שלו הולסי היה מנתק את TF 34 באופן מיידי ולא מעכב את אוניות המערכה על ידי תדלוק המשחתות, יכלו האוניות להגיע בקלות למיצר לפני הכוח המרכזי, ובשל העליונות הניכרת של התותחים הראשיים המוכווני מכ"ם שלהם, להשמיד את אוניותיו של קוריטה.

פעולות מאוחרות יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלא הצליחו ליירט את הצי היפני הפורש, אלבמה ושאר אוניות TF 34 חזרו לתפקידיהם בחיפוי על נושאות המטוסים. ב-30 באוקטובר, הצי נסוג לאוליטי כדי לחדש תחמושת ודלק. ב-3 בנובמבר, הצי יצא לסדרה נוספת של פשיטות על שדות תעופה יפניים ומתקנים אחרים על לוזון, כאשר הכוח האמפיבי התכונן לנחיתה הבאה שלו באי מינדורו במערב הפיליפינים. במהלך השבועות הבאים, אלבמה שייטה עם המובילים, והגנה עליהם מפני מטוסים יפניים, בזמן שנושאות המטוסים תקפו מטרות על לוזון וויסאיאס במרכז הפיליפינים. הצי חזר לאוליטי פעם נוספת ב-24 בנובמבר ועד תחילת דצמבר אלבמה הייתה עסוקה בתחזוקה שוטפת ואימונים עם כלי שיט אחרים בצי. במהלך תקופה זו, הצי אורגן מחדש ואלבמה שובצה ל-TG 38.1. הצי יצא שוב ב-10 בדצמבר לתקיפות נוספות על לוזון שנמשכו בין 14 ל-16 בדצמבר; נושאות המטוסים אספו כל כך הרבה מטוסים שהם יכלו לדכא את שדות התעופה היפניים כל הזמן כדי למנוע מהם להפריע למעבר צי הפלישה של מינדורו.

ב-17 בדצמבר נסוג הצי כדי לתדלק בים, אך מאוחר ביום סחף טייפון קוברה את האזור ופגע בצי. תנאי הסופה - אלבמה רשמה משבי רוח בגובה של 83 קשרים (154 קמ"ש) וים סוער שגרמו לה להתגלגל עד שלושים מעלות - הטביעו שלוש משחתות וגרמו נזק חמור למספר כלי שיט אחרים, אם כי אלבמה יצאה עם נזק קל בלבד למבנה העילי שלה, ושני המטוסים שלה נהרסו. הצי חזר לאוליטי ב-24 בדצמבר ואלבמה נותקה לצורך שיפוץ במספנת הצי בפיוג'ט סאונד. היא נכנסה למבדוק היבש שם ב-18 בינואר 1945 לעבודה שנמשכה עד 25 בפברואר, ואז היא הוצפה החוצה מהמבדוק היבש לצורך תיקונים נוספים, שהסתיימו ב-17 במרץ. לאחר מכן החלה האונייה סדרה של ניסויים ימיים ותרגילי אימון לאורך חופי קליפורניה לפני שיצאה ב-4 באפריל לפרל הארבור. היא הגיעה לשם ב-10 באפריל, בילתה שבוע בתרגילי אימון נוספים, ולאחר מכן המשיכה לאוליטי, והגיעה לשם ב-28 באפריל.

פעולות מול יפן וסיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוליטי, אלבמה הצטרפה מחדש לכוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות, שבשלב זה חזר לצי החמישי. כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות יצא לדרך ב-9 במאי כדי לתמוך בכוחות הנלחמים בקרב אוקינאווה, שעלו לחוף ב-1 באפריל. היפנים אספו עתודות משמעותיות של מטוסים לתקיפות קמיקזה נגד צי הפלישה. במהלך מתקפה אחת כזו ב-14 במאי, כ-120 מייל דרומית-מזרחית לאי הבית היפני קיושו, אלבמה הפילה שני מטוסים יפניים ועזרה להשמיד שניים אחרים, אך קמיקזה אחת בכל זאת חדרה להגנה נגד מטוסים של הצי ופגעה באנטרפרייז. הפעולות מול אוקינאווה נמשכו במשך השבועיים הבאים וב-4–5 ביוני, הצי נפגע מטייפון נוסף ואלבמה - חלק מ-TG 38.1 בזמן זה - שוב נגרם נזק שטחי בלבד, אם כי כלי שיט רבים אחרים בקבוצה ניזוקו קשות. הצי חידש את פעילותו הרגילה לתמיכה בקרב אוקינאווה ב-7 ביוני, כולל תקיפות אוויריות על שדות תעופה יפניים בקיושו למחרת בהם תמכה אלבמה. בליווי של חמש משחתות ב-9 ביוני, אלבמה, אינדיאנה ומסצ'וסטס הפליגו להפגיז מתקנים יפניים באי מינאמי דייטו ג'ימה; הן חזרו על המתקפה למחרת. הצי חזר לאחר מכן למפרץ לייטה כדי להתחיל בהכנות לסדרה של התקפות על איי הבית היפנים.

הצי השלישי חידש את השליטה בצי נושאות המטוסים עבור פעולות אלו, שהחלו ב-1 ביולי כאשר הצי יצא ממפרץ לייטה. נושאות המטוסים ביצעו התקפות רחבות טווח על יעדים צבאיים ותעשייתיים שונים ברחבי יפן, במיוחד כשהם התרכזו באזור סביב טוקיו. בלילה שבין 17 ל-18 ביולי, אלבמה, ארבע אוניות מערכה אמריקאיות נוספות, אוניית המערכה הבריטית אה"מ קינג ג'ורג' החמישי וזוג סיירות הפגיזו שישה מתקנים תעשייתיים מצפון-מזרח לטוקיו. ב-9 באוגוסט הפגיזה אלבמה מטרות בקמאישי בחברה עם שתי אוניות מערכה ושש סיירות אמריקאיות ובריטיות. באותו יום העבירה אלבמה גורם רפואי למשחתת אאולט, שלקחה אותם למשחתת בורי, שנפגעה מקמיקזה ונזקקה לסיוע רפואי. כאשר קיבלה את ההודעה על הכניעה היפנית ב-15 באוגוסט, אלבמה עדיין הייתה בים מול חופי יפן. היא תרמה מלחים ונחתים לכוח הכיבוש הראשוני, והיא שייטה עם נושאות המטוסים בזמן שהם השתמשו במטוסיהם כדי לחפש מחנות שבויים.

ב-5 בספטמבר, אלבמה הפליגה לתוך מפרץ טוקיו, שם היא העלתה מחדש אנשי צוות שעלו לחוף. היא נשארה שם עד 20 בספטמבר, אז יצאה לדרך לאוקינאווה, שם לקחה 700 חיילים, שרובם השתייכו לגדודי הבנייה של הצי, כדי לשאת אותם בחזרה לארצות הברית כחלק ממבצע ממבצע מרבד קסמים. האונייה הגיעה לסן פרנסיסקו ב-15 באוקטובר ונשארה שם לחגיגות יום הצי שנערכו שם ב-27 באוקטובר, שם אירחה כ-9,000 מבקרים. יומיים לאחר מכן, היא נסעה לסן פדרו, קליפורניה, שם עגנה עד 27 בפברואר 1946, אז יצאה לדרך לשיפוץ בפיוג'ט סאונד כדי להכין אותה להשבתה.

ספינת מילואים ומוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבמה הושבתה ב-9 בינואר 1947 בתחנת הצי בסיאטל והוקצתה לצי העתודה הפסיפי, שהוצב בברמרטון, וושינגטון. תוכניות גובשו במהלך התקופה שבה הייתה במילואים לחדש את אלבמה ואת שאר אוניות הסדרה שלה אם יהיה צורך בהן לשירות פעיל עתידי. במרץ 1954, תוכנית לצייד את ארבע האוניות בסוללות משניות המורכבות מעשר תותחים תאומים בקוטר 3 אינץ' (76 מילימטרים) הוצעה, אך התוכנית לא יצאה לפועל. תוכנית נוספת להסב את האונייה לאוניית מערכה עם טילים מונחים עלתה בשנים 1956–1957, אך עלות ההסבה התבררה כמדי יקרה. היא הייתה מסירה את כל שלושת צריחי הסוללה הראשיים ומחליפה אותם במשגר טילי RIM-8 Talos כפול מקדימה, שני משגרי RIM-24 טרטר מאחור, נשק נגד צוללות וציוד לטיפול במסוקים. עלות הפרויקט הסתכמה ב-120 מיליון דולר.

ב-1 ביוני 1962, אלבמה נמחקה מרשימות הצי ונועדה לגריטה; בעקבות ההחלטה על הגריטה, מדינת אלבמה העבירה הצעת חוק להקמת "נציבות אוניית המערכה של USS אלבמה" במטרה לשמר את אוניית המערכה כספינת מוזיאון. המושל ג'ורג' וואלאס חתם על החוק ב-12 בספטמבר 1963, והוועדה החלה לגייס כספים לרכישת האונייה; בסופו של דבר נאספו כ-800,000 דולר, מתוכם שמינית הגיעה מילדים במדינה, השאר הגיעו בעיקר מתרומות תאגידים.

ב-16 ביוני 1964 העניק הצי את האונייה למדינה, עם הוראה שלפיה תישמר לצי את היכולת להחזיר את האונייה לשירות במקרה חירום. אלבמה נמסרה רשמית ב-7 ביולי במהלך טקס בסיאטל, ולאחר מכן היא נגררה למוביל, אלבמה כדי לשחזר אותה כמוזיאון, דרך תעלת פנמה. בדרך לתעלה טבעה בטעות אחת הסירות הגוררות. מדחפים של האונייה הוסרו לצורך ההפלגה כדי למנוע כל נזק. נושאת המטוסים לקסינגטון, ותיקה בכוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות ועדיין בשירות, ליוותה את האונייה בזמן שהיא נגררה דרך מפרץ מקסיקו. אלבמה הגיעה למוביל ב-14 בספטמבר לאחר שעברה כ-5,600 מיילים ימיים (10,400 ק"מ), הגרירה הארוכה ביותר של כלי שיט שלא היה ספינת מלחמה פעילה. התעלה במפרץ מוביל למעגן הקבוע שלה טרם הושלם, והיא נאלצה להמתין עד סוף החודש עד לסיום עבודת החפירה. לאחר שהאונייה עגנה במעגן שלה, החלו עבודות להכנת האונייה למבקרים, כולל ניקוי בהתזה משטחים צבועים, מריחת פריימר ולאחר מכן צביעה מחדש של האונייה כולה. המוזיאון נפתח ב-9 בינואר 1965.

בתחילת שנות ה-80, כאשר הצי הפעיל מחדש את ארבע אוניות המערכה מסדרת איווה, חלקים נלקחו מקרוליינה הצפונית ומשאר אוניות המערכה שהשתמרו, כולל קרוליינה הצפונית ומסצ'וסטס, כדי להחזיר את אוניות האיווה לשירות. רכיבי חדר מכונות שלא היו זמינים עוד במלאי של הצי היוו את רוב החומר שהוצא מהאוניות. האונייה הוכרזה כנקודת ציון היסטורית לאומית בשנת 1986. במהלך הקריירה שלה כספינת מוזיאונים, אלבמה שימשה כתפאורה לכמה סרטים, כולל מצור ימי ב-1992 ו-USS אינדיאנפוליס: אנשי אומץ ב-2016.

בתחילת שנות ה-2000, המוזיאון גייס כספים להשלמת תיקונים גדולים באלבמה, כולל הסרת 2.7 מיליון גלונים של מים מזוהמים עם מזוט מהאונייה. הדבר כלל הקמת סכר סביב האונייה ושאיבתו עד לייבוש האזור, מה שאפשר גם לעובדים לתקן את גוף האונייה. במקביל, הצוללת USS דראם, כלי שיט נוסף במוזיאון, הועברה מהמים לתצוגה ביבשה כדי שניתן יהיה לתקן את גוף האונייה שלה. אלבמה נפגעה בהוריקן קתרינה בספטמבר 2005, ספגה מים ונטייה שמאלה; התיקונים בוצעו על ידי Volkert, Inc.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר האינטרנט הרשמי של אלבמה

מדיה וקבצים בנושא אלבמה בוויקישיתוף