M2 בראונינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקלע כבד M2 בראונינג 0.5
IDF-M2 pic001a.jpg
מידע כללי
סוג מקלע כבד
נגזרות M2HB ו-M2HQCB לשימוש כללי, דגם M3 לשימוש אווירי, ועוד מגוון תת-דגמים
תכנון ג'ון בראונינג, 1918[1]
סמואל גרין, 1932 (שיפורים לדגם M2)
יצרן ארצות הבריתארצות הברית ג'נרל דיינמיקס, US Ordnance
בלגיהבלגיה FN Herstal
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת Manroy Engineering
שנות שירות 1932 עד ימינו
מלחמות מלחמות ועימותים רבים, הבולטים שבהם: מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, כל מלחמות ישראל, מלחמת פוקלנד, מלחמת המפרץ, מלחמת אפגניסטן השנייה, מלחמת עיראק
מחיר ליחידה כ-14 אלף דולר[2]
יחידות שיוצרו מעל 3 מיליון[4]
מידע טכני
קליבר \ 0.5 \ \mbox{BMG} \ ( 12.7 \times 99 \ \mbox{mm} )
12.7x99 מ"מ נאט"ו, 0.50 BMG
פעולה מכת גזים על ראש קנה
הזנה שרשיר, כדורי BMG 0.5
כוונות כוונת ברזל, אפשרות לכוונת טלסקופית
אורך כולל 1,650 מ"מ[2]
אורך קנה 1,143 מ"מ (45 אינץ')
משקל מלא 38 ק"ג (ללא חצובה), חצובה 20 ק"ג[2]
קצב אש 550 כדורים לדקה[2]
מהירות לוע 930 מטר לשנייה
טווח אפקטיבי 1,800–2,500 מטר[2]
טווח מקסימלי כ-7,000 מטר[3][2]
לוחמי חיל הנחתים האמריקאי יורים במק"כ M2 בעת אימון
לוחם צה"ל יורה במק"כ M2 בעת אימון

M2 בראונינג (ידוע גם בשם בראונינג 0.5 ו-Fifty-Cal) הוא מקלע כבד בקליבר 0.5 אינץ' (12.7x99 מ"מ נאט"ו). זהו אחד המקלעים הוותיקים והנפוצים בעולם שעדיין נמצאים בשימוש. הוא נכנס לשירות ב-1932 ונמצא בשירות מבצעי עד היום. ה-M2 משמש כמקלע הכבד הראשי של צה"ל, הכוחות המזוינים של ארצות הברית, צבא בריטניה ושל צבאות רבים בכל העולם, וידוע בזכות האמינות והדיוק המצוינים, וכוח האש הגדול שלו.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-M2, שבארצות הברית מכונה Ma Deuce או Fifty-Cal, ובצה"ל נקרא בפשטות אפס-חמש או מק"כ (ראשי תיבות של "מקלע כבד"), תוכנן בידי ג'ון בראונינג עוד בשנות ה-20 של המאה ה-20 (1921) ושופר על ידי ד"ר סמואל גרין בשנים 19271932. עד כניסתו לשירות בצבא ארצות הברית נקרא המקלע "מודל 1921" אך כאשר אומץ על ידי הצבא בשנת 1932 קיבל את הציון הצבאי M2. במהלך השנים הוכנסו מספר שיפורים ל-M2 שהעיקרי שבהם היא התקנת קנה מעובה (מודל HB) הניתן להחלפה מהירה (מודל HQCB, נקרא גם HB-QCB). מלבד שיפורים אלה, התכנון המקורי של בראונינג לא השתנה באופן משמעותי.

הקליבר של ה-M2 הוא 12.7x99 מ"מ והתחמושת שהוא יורה נקראת 0.50 BMG ותוכננה במיוחד עבורו (BMG מציין "מכונת ירייה בראונינג"). כיום, נעשה שימוש בתחמושת הזאת גם ברובי צלפים כבדים דוגמת הבארט M82A1.

ה-M2 מקורר באמצעות אוויר ומוזן על ידי שרשיר. עקרון הפעולה שלו מבוסס על רתע קצר. מנגנון זה עובד באופן הבא:

  1. בהתחלה, הבריח והקנה נעולים ביחד, לאחר הירי הגזים מכים בקנה, בסיס הקנה מכה בבריח, וזה גורם לפתיחת הנעילה.
  2. אחרי מרחק קצר, הבריח והקנה נפרדים, והבריח ממשיך לנוע ביחס לקנה.
  3. פעולה זו מושכת את שרשיר התחמושת לתוך הנשק, ובאותו הזמן גורפת כדור חדש.
  4. הבריח חוזר, פולט את התרמיל וטוען קליע לבית הבליעה.
  5. אם ההדק עדיין לחוץ, הקליע נורה, ומחזור הירי מתחיל שוב מהשלב הראשון בעקבות הרתע.

קצב הירי התאורטי של המקלע הוא 550 קליעים לדקה. בפועל, לא ניתן להגיע לקצב אש כזה, בגלל מגבלות של התחממות הקנה. כדי למנוע התחממות קנה רצינית, הירי נעשה בדרך כלל בצרורות קצרים, כאשר בין צרור לצרור נותנים מספר שניות לקנה להתקרר.

ה-M2 מסוגל הן לירי בבודדות והן לירי אוטומטי מלא. כאשר הוא מיוצב על חצובה נייחת, טווח הירי המקסימלי של ה-M2 הוא כ-7 ק"מ, ואילו הטווח האפקטיבי הוא כ-2 ק"מ. הצלף האמריקאי קרלוס הת'קוק השתמש במקלע כבד M2 בראונינג לצליפה לטווחים ארוכים בירי בודד, והצליח לרשום פגיעה בירי מטווח 2,286 מטר.

המקלע שוקל כ-38 ק"ג והחצובה שלו שוקלת כ-20 ק"ג.

ייעודו המקורי של מקלע ה-0.5 היה לשמש כנשק נגד כלי רכב, כולל רכב קרבי משוריין, וכלי טיס. עם זאת, בעקבות השיפור בשריון של הרק"מים במהלך מלחמת העולם השנייה ייעודו הוסב למקלע כבד ומקלע נגד מטוסים, שגם השריון שלהם שופר, דבר שהצריך נשק חזק יותר מאשר מקלעי ה-0.3 אינץ' שהיו עד אז בחיל האוויר וכוחות הנ"מ של ארצות הברית. במלחמת העולם השנייה הצטיין ה-M2 במגוון רב של תפקידים והפך למקלע הכבד העיקרי של הכוחות המזוינים של ארצות הברית, בו הוא משרת ללא תחליף עד היום.

ה-M2 משמש במגוון תפקידים:

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז תכנונו, ה-M2 כמעט שלא נשתנה. השינויים העיקריים היו מעבר מקנה מקורר-מים בדגם M1921 המקורי לקנה מעובה מקורר-אוויר. דבר זה הגביר את הניידות של המקלע והקטין את משקלו. הקנה המעובה מקטין את התחממות הקנה ומאפשר ירי צרורות ארוך יותר. דגם זה זכה לציון M2-HB. שינויים נוספים כללו מספר שיפורים חימושיים במנגנון הפעולה ואפשור הטענת שרשירי תחמושת הן מימין והן משמאל.

תת-דגמים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקלעי בראונינג 0.5 על מפציץ אמריקאי מדגם B-25 מיטשל.

הדגמים הראשונים היו בעלי קנה מקורר-מים, אך הוחלפו תוך זמן קצר בקנה מעובה שהיה פחות כבד ומסורבל מהקנה מקורר-המים. דגמי ה-M2HB באו בשלושה תת-דגמין:

אחרי מלחמת העולם השנייה פותחו עוד מספר תת-דגמים:

  • Caliber .50 Machine Gun, Browning, M2, Heavy Barrel, Soft Mount (Navy)
  • Caliber .50 Machine Gun, Browning, M2, Heavy Barrel, Fixed Type (Navy) - בדגם זה פותחה הזנה דו-צדדית והדק המופעל על ידי סולנואיד (סליל חשמלי).
  • דגמים שהותאמו לצריחי טנקי ה-M48 פטון וה-M1 אברהמס.

מקלעי נ"מ ומקלעים על גבי כלי טיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20 רכשו הכוחות המזוינים של ארצות הברית מקלעי M1921 (ה"אבא" של ה-M2) לשימוש נגד מטוסים, הן כמקלע המותקן על גבי מטוסי קרב ומפציצים, והן כמקלע המותקן על עמדת נ"מ קרקעית. הדרישה העיקרית מהם הייתה אמינות, קצב ירי גבוה (מעל 500 כדורים לדקה), דיוק ומשקל סביר. מאחר שמקלעים אלו לא היו אידיאליים לתפקיד, נעשו ניסיונות לפתח דגמי נ"מ על בסיס ה-M2.

אחרי מספר ניסיונות פיתחה חברת פריג'ידר דגם מהיר-ירי על בסיס ה-M2, אך דגם זה כלל שינויים רבים מהתכנון המקורי של ה-M2 והחלפת רוב החלקים. למקלע זה היה קנה קצר יותר, באורך 36 אינץ', קצב אש מהיר ביותר - של כ-1,250 כדורים לדקה, אך הוא סבל מבעיות אמינות וחלקים שנשברו. שיפור של מקלע זה זכה לציון AN/M2 כאשר AN זה קיצור ל-Army/Navy (שפיתחו במשותף את הדגם הזה של המקלע) והיה בעל קצב אש ציקלי של 750-850 כדורים לדקה.[5] בסוף מלחמת העולם השנייה הוחלפו מקלעים אלה בדגמי ה-M2HB המתקדמים יותר. מאוחר יותר הם עברו התאמות לייעודם כנשק נ"מ וכמקלע המותקן על גבי מסוקים למטרות סיוע קרקעי. פותחו מספר דגמים, רובם ניסיוניים, והם זכו לשמות XM213/M213, XM218, GAU-15/A, GAU-16/A ו-GAU-18/A, כאשר כל דגם מהווה שיפור של הקודם לו.

מקלען גרמני יורה ב-M3M בראונינג שמותקן על מסוק CH-53GS.

ניסיון נוסף ומוצלח יותר להתאמת הבראונינג למקלע נ"מ היה פיתוח ה-M3 בראונינג, וגרסה צבאית שלו שזכתה לציון AN/M3. לגרסה זו היה קצב אש של כ-750 כדורים לדקה, וכדי לשפר את קצב הירי הותקן מנגנון האצה לההזנה התחמושת, דבר ששיפר את קצב האש לעד 1,200 כדורים לדקה. מקלע זה הגיע לבשלות מבצעית רק אחרי מלחמת העולם השנייה ושירת במלחמת קוריאה - כשהותקן על מטוסי ה-F-86 סייבר, ה-F-84 ת'אנדרג'ט ו-F-80 שוטינג סטאר - ובמלחמת וייטנאם, אז הותקן על פוד XM14/SUU-12/A. הוא נמצא בשירות גם היום על מטוס ה-Embraer EMB 314 Super Tucano.

דגם זה נכנס גם לצבא ארצות הברית תחת הציון M3, בשתי גרסאות: M3M ו-M3P. גרסת ה-FN M3P של FN Herstal היא מקלע מקובע הנשלט מרחוק. היא מותקנת על גבי מערכת הגנה אווירית אוונג'ר (AN/TWQ-1 Avenger) ומסוק ה-Bell OH-58 Kiowa.‏[6] מקלע ה-M3M הוא מקלע נייד שפותח עבור חיל הים של ארצות הברית תחת הציון GAU-21/A, ונמצא גם בשימוש חיל הנחתים של ארצות הברית. מקלע זה נכנס לשירות גם בצבא קנדה ובזרועות השונות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית. בחיל האוויר של ארצות הברית מחליף ה-GAU-21 את ה-GAU-18 כמקלע על גבי מסוקים מאחר ויש לו קצב אש גבוה יותר (1,100 כדורים לדקה), אורך קנה גדול יותר (10,000 כדורים) ורתע נמוך יותר.

דגם QCB[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של דגם M2E2 עם קנה וערכת QCB להחלפה מהירה

אחת הבעיות העיקריות של ה-M2 היו התיאום בין הקנה לבית הבליעה. בגלל מגבלות מכניות שהיו בתקופת פיתוח המקלע, היה קשה מאוד לחבר את הקנה לבית הבליעה כך שיתאימו זה לזה באופן מדויק, דבר החשוב להבטחת ירי תקין. כאשר הקנה לא מתואם עם בית הבליעה יכולים להיות מעצורים בירי, וחמור מכך, הכלי יכול להתפוצץ ולפצוע את מפעילו. כתוצאה מכך, החלפת קנה ב-M2 (פעולה חשובה ותדירה במקלעים) דרש מיומנות רבה ואחריות גדולה. כתוצאה מכך, הוחלט בצה"ל שהחלפת קנה ב-M2HB תתבצע רק באישור ופיקוח קצין. גם צבא ארצות הברית היה מודע לבעיה וב-1997 יצא במכרז לפיתוח דגם חדש של ה-M2HB שיפתור את הבעיה הזו. במכרז זכתה חברת סאקו דיפנס אך הפרויקט בוטל אחרי שלא קיבלה תקציב ממשלתי. ב-2007 השיג הצבא תקציב ויצא במכרז נוסף, בו שוב זכתה סאקו, הפעם כחברה-בת של ג'נרל דיינמיקס. החברה פיתחה קיט תיאום להחלפת קנה (הכולל מתאם וידית נשיאה לקנה) שאפשר גם תזמון יעיל יותר של מעגל הירי. בנוסף שיפרה החברה את הבריח של המקלע, התקינה על הקנה סתרשף חדש שמפחית את הרשף ב-95%. כעת ניתן היה להחליף את הקנה במהירות ובבטיחות מבלי לפגוע בתיאום שבין הקנה לבית הבליעה. הכלי המשופר זכה לציון M2-HB-QCB או M2HB-QCB ולעתים גם M2-HQCB, כאשר QCB פירושו "קנה להחלפה מהירה" (Quick Change Barrel).

המקלע המשופר M2HB-QCB זכה לציון הלא-רשמי M2E2 וב-2010 זכה לציון רשמי מצבא ארצות הברית ונקרא באופן רשמי M2A1. ביוני 2011 החל הצבא לשדרג את מקלעיו מדגמי ה-M2HB לדגמי ה-QCB ובפברואר 2012 הכריז שישדרג את כל 45,000 מקלעי ה-M2HB שלו. מאוחר יותר החליט חיל הנחתים של ארצות הברית לשדרג גם הוא את מקלעיו לדגם M2A1 עם קנה להחלפה מהירה, ושדרוג זה יתחיל ב-2016 ואמור להסתיים ב-2018.

גם צה"ל החליט לשדרג את מקלעי ה-M2HB שלו לדגם ה-M2HQCB עם קנה להחלפה מהירה (QCB) וב-2012 החל תהליך השדרוג והסבת המקלעים.[7]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מלחמת העולם הראשונה הבינו הכוחות המזוינים של ארצות הברית את הצורך במקלע כבד, בעל יכולת לחדור שריון ולפגוע הן במטרות אדם והן במטרות חומר, כגון כלי רכב ומטוסים. כתוצאה מכך דרש הגנרל ג'ון פרשינג לפתח מקלע כבד בקליבר 0.5 אינץ', בדומה לכלי ירייה דומים שהיו בשימות צרפת וגרמניה (בקוטר 11 מ"מ ו-12 מ"מ).

ב-1918 החלו מהנדסים בניסיונות לפתח כדור בקליבר 0.5 אינץ', אך ההתקדמות המשמעותית חלה רק כאשר הממציא והמהנדס, ג'ון בראונינג, לקח על עצמו את הפרויקט ופיתח, בנוסף לכדור הנקרא על שמו ה-0.5 BMG, גם את המקלע הכבד שיירה אותו. בדגם המקורי התגלו מספר בעיות: משקל רב, קושי לשלוט בירי, קצב אש לא מספק יחסית למקלע (פחות מ-500 כדורים לדקה) ומהירות לוע נמוכה מידי (רק 700 מטר לשנייה). רובן נפתרו עד 1921, אז הוצג המודל M1921, בשתי גרסאות: גרסה אחת בעלת קנה מקורר מים וגרסה שנייה, קלה יותר, עם קנה מקורר-אוויר. דגמים אלה נכנסו לשירות מוגבל בחיל האוויר של ארצות הברית ובחיל הים של ארצות הברית כמקלע נגד מטוסים שהותקן הן על מטוסים והן בסוללות נ"מ קרקעיות. גם במודל זה היו מספר בעיות וחיל האוויר לא ראה בו מחליף ראוי למקלעי הנ"מ בקליבר 0.3 אינץ' שהותקנו על גבי כלי טיס ועמדות קרקע. עם זאת, לחיל הים האמריקני היה ניסיון חיובי עם המקלע ובאמצעות מתן חוות דעת חיוביות ושכנוע להמשיך לשפר את המקלע, תרם לסבב שיפורים נוסף במקלע ולאימוצו על ידי כלל הכוחות המזוינים של ארצות הברית למגוון רב של תפקידים ומטרות. אורך הקנה המקורי היה 36 אינץ' אך בהמשך הוא הוארך ל-45 אינץ' כדי לשפר ביצועים בליסטיים כגון טווח, דיוק ועוצמת חדירה. עם זאת, בגרסאות בהן נדרש מקלע קומפקטי יותר (כגון במקלע דלת על גבי מסוקים) נמשך השימוש בקנה 36 אינץ'.

בעקבות הבעיות שעדיין נותרו במקלעי בראונינג מדגמי M1921 ו-M1921A1, ודגמי M1922 ו-M1923, ואחרי מותו של ג'ון בראונינג ב-1926, לקח המהנדס הראשי של נשקיית ספרינגפילד, ד"ר סמואל גרין, את שיפור המקלע תחת חסותו, בהכרה שלמרות הבעיות הקטנות שעדיין נותרו מדובר בתכנון גאוני ואמין ביותר. בשנים 19271932 גרין למד את תכנונו של בראונינג וביצע מספר שיפורים חימושיים במקלע (כגון חיזוק הקפיצים המחזירים) והאחדה של תתי-הדגמים השונים של המקלע לדגם בעל מכלול אחיד המאפשר הסבה בין תתי-הדגמים השונים באמצעות החלפה של קנה, שרוול קנה ועקב קת והדקים. שיפורים אלה פתרו את כל הבעיות שנתגלו במקלע והוא נכנס לשירות ב-1932/1933 בשם Browning Machine Gun, Cal. .50, M2.

מאז נעשו רק שינויים קטנים במקלע, כאשר המרכזי שבהם הוא פיתוח ערכת QCB להחלפת קנה מהירה עם תיאום פשוט ומהיר. ערכת QCB פותחה בתחילת המאה ה-21, כ-80 שנה לאחר פיתוח המקלע המקורי.

כיום מייצרות את ה-M2 החברות הבאות: ג'נרל דיינמיקס (General Dynamics) וחברת U.S. Ordnance האמריקאיות, חברת FN Herstal הבלגית וחברת Manroy Engineering הבריטית.

משתמשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-M2 ונגזרותיו מצויים בשימוש במספר רב של צבאות בעולם. כמעט כל הצבאות המודרניים המערביים כיום וצבאות ברית נאט"ו משתמשים ב-M2 או בנגזרות שלו. גם מספר מדינות ערב, בייחוד בעלות בריתה של ארצות הברית, משתמשות במקלע.

להלן, רשימת המדינות המשתמשות ב-M2 ונגזרותיו:[8]

הבראונינג 0.5 בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקלע M2HQCB של צה"ל בתצוגת יום העצמאות ה-66
מק"כ 0.5 על מרכבה סימן 4מ מופעל מתוך הצריח באמצעות סולנואיד (סלילים חשמליים).
מק"כ 0.5 על מרכבה סימן 4מ מופעל מתוך הצריח באמצעות סולנואיד (סלילים חשמליים).
מק"כ 0.5 על עמדת קטלנית המותקנת על גבי רכב קרבי משוריין של צה"ל ומשמשת כחימוש העיקרי של נגמ"שים כבדים בצה"ל.

ה-M2 בראונינג שירת בצה"ל מאז הקמתו ולקח חלק פעיל בכל מלחמות ישראל. ה-M2 נקרא בצה"ל מק"כ - ראשי תיבות של "מקלע כבד" - ולעתים מק"כ M2 או מק"כ 0.5 (המספר 0.5 מציין את הקליבר שלו באינצ'ים) או פשוט אפס-חמש. נהוג לקרוא לו בטעות בשם מק"ח, ראשי תיבות של "מקלע קליבר חמישים" (שכן בארה"ב נהוג לרשום את הקליבר שלו כ-.50) או "מקלע חטיבתי".

המק"כ בצה"ל משמש במגוון תפקידים:

כיום נמצאים בצה"ל הדגמים M2HB, בעל קנה מעובה, שמוחלף בהדרגה בהדגם המשופר M2HQCB (ראשי תיבות של Heavy Quick Change Barrel). דגם ה-M2HQCB, שנקלט ב-2012, הוא מקלע M2HB בראונינג 0.5 משופר בעל קנה מעובה הניתן להחלפה מהירה ופשוטה יותר מבלי לאבד את התיאום ובכך משפר את מבצעיות הכלי וכן את אחזקתו.[7][12]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונות של ה-M2 בשירות הכוחות המזוינים של ארצות הברית

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ M2 .50 Caliber Machine Gun
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 מקלע בראונינג M-2, באתר FAS
  3. ^ זה הטווח המקסימלי אליו מגיע הקליע.
  4. ^ "Report: Profiling the Small Arms Industry - World Policy Institute - Research Project". World Policy Institute. 2000. בדיקה אחרונה ב-30 באוקטובר 2011. 
  5. ^ "Aircraft Gunnery .50 Cal.". browningmgs.com. בדיקה אחרונה ב-8 בינואר 2017. .
  6. ^ 6-6 Cavalry aircrews field new Kiowa Warrior weapons system. US Army.
  7. ^ 7.0 7.1 ליאור צרור, "במחנה", ‏הכירו את כלי הנשק החדשים של זרוע היבשה, באתר צה"ל, 26 בינואר 2012.
  8. ^ Jones, Richard D. Jane's Infantry Weapons 2009/2010. Jane's Information Group; 35 edition (January 27, 2009). ISBN 978-0-7106-2869-5.
  9. ^ "Manroy Website". Manroy.co.uk. בדיקה אחרונה ב-8 בספטמבר 2008. 
  10. ^ mod.co.uk defence news accessed 26 Sept 2010
  11. ^ http://www.diesigns.com/down/HHK_CH-53.pdf
  12. ^ שי פוגלמן, חיי הנצח של מכונת ההרג בראונינג אם-2, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2016.