מעצר ימים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעצר ימים או בהגדרתו הפורמלית, מעצר לצורכי חקירה, הוא מעצר טרם הגשת כתב אישום, שהוא תחילתו של ההליך ההמשפטי פלילי. שמו ניתן לו כיוון שהוא מוגבל למספר מרבי של ימים. מעצר הוא כלי שיצר החוק שלא לשם ענישה, אלא למניעת שיבוש מהלך החקירה או ביצוע עבירות נוספות על ידי אדם החשוד בביצוע מעשה פלילי. לאחר מעצר ראשוני שאורכו עד 24 שעות, רשאית המשטרה לבקש מעצר ימים של החשוד, כיוון שטרם מוצתה החקירה. הפרוצדורה מוגדרת בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים).

ההליך הפורמלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשאים להחליט על מעצר ימים, הם בית המשפט והמשטרה. סעיף 4 לחוק קובע עדיפות לכך שמעצרו של אדם יהיה מלכתחילה בצו שופט. אולם, קיימים מצבים המפורטים בסעיף 23 לחוק, בהם יש למשטרה סמכות לעצור בלא צו, אלא בשל חשד לביצוע עבירה, שיבוש הליך חקירה ועוד.

כאשר שוטר מוסמך מחליט לבצע מעצר, עליו על פי סעיף 25 לחוק, להביא את החשוד לתחנת המשטרה, שם ייבדק על ידי הקצין הממונה על חקירות אשר יקבע האם לשחרר את העצור או שאכן קיימת עילה למעצרו. עילת המעצר מוגדרת בסעיף 13 לחוק. סעיף 29 לחוק קובע כי כאשר החליט הקצין הממונה שישנה עילה, עליו להביא את החשוד בפני שופט בית משפט השלום תוך 24 שעות, על מנת שיינתן צו מעצר. אישור זה יינתן אם בית המשפט יקבע שקיימת עילה להארכת מעצר לצורך ביצוע הליכי חקירה, מכוח סעיף 13 לחוק. במהלך הדיון בבית המשפט, יש לחשוד זכות לטעון לטובתו, בעצמו או באמצעות עורך דינו.

פרק הזמן המרבי למעצר ימים הוא 30 יום, אלא במקרים בהם אישר היועץ המשפטי לממשלה בקשה לתקופת מעצר נוספת. אישור כזה ייעשה בדרך כלל במקרים בהם יש חשש כי החשוד עלול לבצע מעשים פלילים נוספים או יפגע בחקירה. לאחר 75 ימים, רק לבית המשפט העליון סמכות להאריך את המעצר ומקרים כאלו הם נדירים[1].

תנאים לביצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית משפט השלום יורה על מעצר חשוד, אם לאור חומר החקירה שלפניו הוא מתרשם כי:

  • קיים חשד סביר שהחשוד ביצע עבירה.
  • קיים חשד סביר לשיבוש הליכי חקירה אם החשוד לא ייעצר.
  • אי מעצר חשוד עלול להוות סיכון לאדם או לציבור.
  • נדרשות פעולות חקירה היכולות להתבצע אך ורק אגב מעצר.

גם אם מתקיימים כל התנאים המצדיקים מעצר, לבית המשפט שמור שיקול הדעת להחליט על חלופות אחרות. חלופת מעצר משמעותה שחרור ממעצר בתנאים שיבטיחו את השגת מטרת המעצר כגון: מעצר בית, שחרור בתנאים מסוימים ואו בערובה, צו הרחקה, וכדומה.

זכויות החשוד בתקופת מעצר הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחשוד זכות להיפגש עם עורך דינו בהיותו במעצר. אם אין בידי החשוד אמצעים לשכור עורך דין עקב מצבו הכלכלי, יוכל החשוד להגיש בקשה למנות לו עורך דין מטעם המדינה, ללא תשלום. הפגישה עם עורך הדין תיעשה ביחידות ובתנאים המבטיחים את סודיות השיחה בינו לבין החשוד. אולם, המשטרה יכולה להחליט על דחיית הפגישה של החשוד עם בא כוחו במקרים חריגים כגון: כשהחקירה נמצאת בעיצומה והפסקתה עלולה לסכנה, כשיש חשש לסיכול מעצר חשודים אחרים, כשקיים חשש לסיכון חיי אדם וכדומה.

כל חשוד זכאי לתנאי מעצר הולמים. קרי, כי בתא המעצר יהיו תנאי תברואה הולמים, יסופקו טיפולים רפואיים ותנאי השגחה מיוחדים. אולם, המשטרה יכולה להגביל זכות זו לצורכי החקירה. בפ"ד מדינת ישראל נ' פלוני[2] החליט בית המשפט לשחרר חשוד ממעצר עקב תנאי מעצר שאינם נאותים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רינת קיטאי סנג'רו, "המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין", 99 (2011).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ בש"פ 2100/16 מדינת ישראל נ' ואיל מוטלק, ניתן ב-14 במרץ 2016
    2. ^ ב"ש (רמלה) 1816/98 מדינת ישראל נ' פלוני