מקסים רודינסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מקסים רודינסון
Maxime Rodinson
לידה 26 בינואר 1915
הרובע השלושה-עשר של פריז, פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 במאי 2004 (בגיל 89)
מרסיי, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 23 במאי 2004 עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק סורבון, אקול פראטיק דה אוטז אטיד, הספרייה הלאומית של צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס לזכר דויטשר (1974)
  • פרס האיגוד הרציונליסטי (1991) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מקסים רודינסון (26 בינואר 1915, פריז - 23 במאי 2004, מרסיי) היה היסטוריון, סוציולוג ומזרחן מרקסיסט צרפתי. הוא היה בנם של סוחר בגדים יהודי ואשתו, שמתו שניהם במחנה הריכוז אושוויץ. לאחר לימודי שפות שמיות, הוא הפך לפרופסור לגעז (אתיופית עתיקה) באקול פראטיק דה אוטז אטיד. רודינסון הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית בשנת 1937 "מטעמים מוסריים" אך גורש בשנת 1958 לאחר שביקר אותה. הוא התפרסם בצרפת כאשר הביע ביקורת נוקבת כלפי ישראל, ובמיוחד התנגד למדיניות ההתנחלות של ישראל בשטחים. הוא נודע בכך שטבע את המונח "אסלאמו-פשיזם" (le fascisme islamique) בשנת 1979, כשהשתמש בו לתאר את המהפכה האיראנית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו של רודינסון היו מהגרים יהודים ממוצא רוסי-פולני שהיו חברי המפלגה הקומוניסטית. הם הגיעו לצרפת בסוף המאה ה-19 כפליטים מפוגרומים באימפריה הרוסית. אביו היה סוחר בגדים שהקים עסק לייצור בגדים אטומים למים בחלק דובר היידיש של פריז, שנקרא פלאצל, ברובע המארה. הם הפכו מוקד משיכה לגולים רוסים אחרים, רובם מהפכנים שהיו עוינים למשטר הצארי. אביו ניסה להתאגד ולארגן שירותים חינוכיים ואחרים עבור קבוצת המהגרים שלו ממעמד הפועלים. בשנת 1892 סייע בהקמת ספרייה קהילתית ובה מאות יצירות ביידיש, רוסית וצרפתית ואחר כך היה ממייסדי "האיגוד המקצועי היהודי בפריז"[1]. בשנת 1920 הצטרפו הוריו למפלגה הקומוניסטית וברגע שצרפת הכירה בברית המועצות, בשנת 1924, הם הגישו בקשה לקבלת אזרחות סובייטית. רודינסון גדל במשפחה קומוניסטית נלהבת, לא דתית, אנטי ציונית ולא דיבר יידיש.

ילדתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו הייתה ענייה, ולכן רודינסון החל לעבוד כשליח בגיל 13 לאחר שקיבל תעודת בית ספר יסודי. אך למידתו שגשגה באמצעות ספרים מושאלים ומורים פרטיים שלא דרשו תשלום, ורודינסון החל ללמוד שפות שמיות, בהתחלה בשבת אחר הצהריים ובערבים.

בשנת 1932, הודות לכלל המאפשר לאנשים ללא תעודות לגשת לבחינת הקבלה התחרותית, רודינסון נכנס לבית הספר לשפות המזרח (אקול דה לנג'ס אוריינטלס) ותכנן לפתח קריירה כמתורגמן ודיפלומט. הוא למד ערבית אך מאוחר יותר, כשעבד על עבודת הגמר בנושא לימוד השוואתי של השפות השמיות, למד גם עברית, מה שהפתיע את משפחתו. בשנת 1937 הוא התקבל למועצה הלאומית למחקר, הפך לסטודנט במשרה מלאה לאסלאם והצטרף למפלגה הקומוניסטית.

בלבנון ובסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1940, לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה, קיבל רודינסון תפקיד במכון הצרפתי בדמשק. שהותו לאחר מכן בלבנון ובסוריה אפשרה לו לברוח מרדיפת היהודים בצרפת הכבושה ולהרחיב את ידיעותיו באסלאם. הוריו נספו באושוויץ בשנת 1943. רודינסון בילה את רוב שבע השנים הבאות בלבנון, כעובד מדינה בביירות ושישה חודשים בהוראה בצידון בבית הספר התיכון בעיר.

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 החל רודינסון לעבוד כספרן בספרייה הלאומית של צרפת בפריז, שם עמד בראש המדור המוסלמי. בשנת 1955 מונה למנהל באקול פראטיק דה אוטז אטיד, והיה פרופסור לשפת הגעז כעבור ארבע שנים. רודינסון עזב את המפלגה הקומוניסטית של צרפת בשנת 1958, בעקבות חשיפותיו של ניקיטה חרושצ'וב על פשעיו של סטלין, אך בכל זאת נותר מרקסיסט. לדברי רודינסון עצמו, ההחלטה התבססה על האגנוסטיות שלו, והסביר כי להיות חבר במפלגה זה כמו אדם דתי מאמין, והוא רוצה לוותר על "הכפיפות למגבלות המנגנון, אפילו למען מטרות צודקות."

הוא זכה לפרסום כשפרסם את הספר "מוחמד" בשנת 1961, ביוגרפיה על חיי הנביא שנכתבה מנקודת מבט סוציולוגית, ספר שעדיין אסור בחלקים של העולם הערבי. חמש שנים לאחר מכן פרסם את "האסלאם והקפיטליזם", מחקר על דעיכתה הכלכלית של חברות מוסלמיות. שעליו קיבל פרס בשנת 1995 מהארגון הרציונליסטי.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקר האסלאם מנקודת מבט מרקסיסטית וסוציולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של רודינסון שילבה תיאוריות סוציולוגיות ומרקסיסטיות, אשר, לדבריו, עזרו לו להבין "שעולם האסלאם כפוף לאותם חוקים ונטיות כמו שאר בני המין האנושי". ספרו הראשון היה מחקר על מוחמד ("מוחמד", 1960), שהציב את הנביא בהקשרו החברתי. זה היה מחקר רציונליסטי שניסה להסביר את מקורותיו הכלכליים והחברתיים של האסלאם[2]. עבודה מאוחרת יותר הייתה "האסלאם והקפיטליזם" (1966), הכותרת המהדהדת את התזה המפורסמת של מקס וובר בנוגע להתפתחות הקפיטליזם באירופה ועליית הפרוטסטנטיות. רודינסון ניסה להתעלות מעל שתי דעות קדומות: הראשון הנפוץ באירופה שהאסלאם הוא בלם להתפתחות הקפיטליזם, והשני, הנפוץ בקרב המוסלמים, כי האסלאם היה שוויוני. הוא הדגיש אלמנטים חברתיים, וראה באסלאם גורם נייטרלי. לאורך כל עבודותיו המאוחרות יותר על האסלאם הדגיש רודינסון את הקשר בין הדוקטרינות בהשראת מוחמד לבין המבנים הכלכליים והחברתיים של העולם המוסלמי. רודינסון טבע גם את המונח "תאולוגוצנטריות" על הנטייה להסביר את כל התופעות האמפיריות בעולם המוסלמי תוך התייחסות לאסלאם, תוך התעלמות מתפקיד "ההתניה ההיסטורית והחברתית" בהסבר על האירועים. בספרו מוחמד (1971) כותב רודינסון:

אין לי שום רצון להונות איש ... אני לא מאמין שהקוראן הוא ספרו של אללה. אם כן הייתי צריך להיות מוסלמי. אבל הקוראן קיים, ומכיוון שאני, כמו רבים אחרים שאינם מוסלמים, התעניינתי בלימדו ומחקרו, אני מחויב באופן טבעי להביע את דעותיי. במשך כמה מאות שנים ההסבר שהפיקו נוצרים ורציונליסטים היה שמוחמד אשם בזיוף, בכך שהוא ייחס לאללה בכוונה את מחשבותיו והוראותיו. ראינו שהתאוריה הזו אינה ברת קיימא. הסביר ביותר, כפי שהסברתי באריכות, הוא שמוחמד באמת חווה תופעות חושיות המתורגמות למילים ולביטויים וכי הוא פירש אותן כמסרים מהישות העליונה. הוא פיתח את הרגל לקבל את הגילויים בצורה מסוימת. כנותו מופיעה מעל לכל ספק, במיוחד במכה כשאנו רואים כיצד אללה דוחק, נבוך והוביל אותו לצעדים שהוא לא היה מוכן לנקוט.

עמדותיו בסכסוך הערבי ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמיכה בהגדרה עצמית לפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רודינסון נקט עמדה פומבית לטובת הגדרה עצמית של הפלסטינים במהלך מלחמת ששת הימים. כמה חודשים לפני שפרסם את מאמרו המפורסם, השתתף רודינסון בכינוס שנערך באולם ה"מודיטלה" בפריז למען המאבק הפלסטיני. ביוני 1967 פרסם מאמר תחת הכותרת "ישראל, עובדה קולוניאלית" בכתב העת של ז'אן פול סארטר, "Les Temps Modernes", המאמר הביא לו פרסום כסנגור של העניין הפלסטיני. הוא הקים את Groupe de Recherches et d'Actions pour la Palestine עם עמיתו ז'אק ברק[3].

באותה תקופה ציין כי התמיכה במאבק הפלסטיני הייתה בולטת בעיקר בימין האנטישמי ובשוליים השמאליים המאואיסטים. הוא קרא לפלסטינים להביא את עניינם לאירופאים ליברליים, והזהיר אותם מפני הסכנה של הוספת אופי דתי לסכסוך, אשר יפגע במוניטין של צדקת המאבק:

בלהט המאבק האידיאולוגי נגד הציונות, אותם ערבים המושפעים ביותר מנטייה דתית מוסלמית יתפסו את הדעות הקדומות הדתיות והעממיות כלפי היהודים באופן כללי ויפעלו נגד כל היהודים ממניעים אנטישמיים ולא רק נגד הציונות

.

עמדתו התאורטית נגד הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנטי ציונות שלו התבססה על שתי תוכחות עיקריות: העמדת הפנים של הציונות הכופה על כל האנשים ממוצא יהודי בכל רחבי העולם זהות ואידאולוגיה לאומנית, ושליטה על שטח במחיר גירוש ושליטה על הפלסטינים. מכאן שבספרו "ישראל והערבים" משנת 1968 הוא ראה בפלסטינים את הישות הלאומית היחידה בשטחי ארץ ישראל ההיסטורית[4]:

ערביי פלסטין נהגו להחזיק באותן זכויות על השטח הפלסטיני כמו שיש לצרפתים בצרפת והאנגלים באנגליה. זכויות אלה הופרו ללא התגרות מצידן. אין להתחמק מהעובדה הפשוטה הזו.

במקום אחר, הוא הדגיש כי:”"גיניתי באופן בלתי מתפשר את הפשעים שבוצעו בחסות התנועה הציונית, בניגוד להתנצלויות של מתנגדי על המעשים הללו, זה נתן לי את הזכות לבקר רעיונות ופרקטיקות מקבילות, פחות או יותר, בקרב הערבים, אשר באופן מובן שאינם מעוניינים בשיחות מוטות בעליל. הצלחתי מצידי להסביר לקהל הערבי, ולדעת הקהל הערבית, כי התנהגותם של הציונים, אף כי היא בהחלט ראויה לביקורת, שייכת לטווח התנהלות האנושית. אמרתי וחזרתי, למשל לפני שלוש ועדות שכונסו על ידי האסיפה העממית המצרית בסוף שנת 1969, כי ... הצטערתי על הטעות ההיסטורית של הקמת מדינת ישראל על אדמות ערב, אך יש שם לאום, או קבוצה אתנית חדשה עם תרבות משל עצמה, ולא קהילה דתית שיכולה לאמץ את השפה הערבית ואת התרבות הערבית, וגם לא כוח של כובשים שאפשר יהיה להחזיר אותו למקום ממנו הגיעו בקלות רבה.”

גישתו לסכסוך הישראלי-פלסטיני כללה קריאה למשא ומתן שלום בין יהודים ישראלים לפלסטינים. כי לא ניתן לראות בישראל רק מדינה קולוניאלית-מתנחלת, אלא עובדה לאומית. ליהודי ישראל יש זכויות קיבוציות שהפלסטינים צריכים לכבד:

אם יש שתי קבוצות אתניות או יותר באותה מדינה, ואם יש להימנע מסכנת השליטה האחת על ידי השנייה, יש לייצג את שתי הקבוצות הללו כקהילות מובחנות ברמה הפוליטית, ולתת לכל אחת מהן הזכות להגן על האינטרסים והשאיפות שלה.

זו הסיבה שבגללה הוא לא הסכים עם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), והזהיר אותו מפני האשליה שלוחמת הגרילה שהצליחה במלחמת העצמאות של אלג'יריה נגד צרפת תצליח בפלסטין. במקביל, הוא דחק בישראלים להפסיק להעמיד פנים שהם חלק מאירופה ולקבל את היותם חלק מהמזרח התיכון, ולכן, על הישראלים ללמוד לחיות עם שכניהם, על ידי התחשבות בעוולות שנעשו נגד הפלסטינים ואימוץ שפת הפשרה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Arabs (1981) מסת"ב 0-226-72356-9 — original French publication: 1979
  • Marxism and the Muslim world (1982) מסת"ב 0-85345-586-4, original French publication: 1972
  • Israel and the Arabs (1982) מסת"ב 0-14-022445-9
  • Marxist-Leninist Scientific Atheism and the Study of Religion and Atheism in the USSR (Religion and Reason) by James Thrower with introduction by Maxime Rodinson (1983) מסת"ב 90-279-3060-0
  • Cult, Ghetto, and State: The Persistence of the Jewish Question (1984) מסת"ב 0-685-08870-7
  • Israel: A Colonial-Settler State? (1988) מסת"ב 0-913460-22-2
  • Europe and the Mystique of Islam (2002) מסת"ב 1-85043-106-X, translation of 'La Fascination de l’Islam,' 1980
  • Muhammad (2002) מסת"ב 1-56584-752-0, original French publication: 1960
  • Islam and Capitalism (1973) מסת"ב 0-292-73816-1, original French publication of 'Islam et le capitalisme' in 1966.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מקסים רודינסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]