מרדכי רוביו

הרב מרדכי רוביו (נפטר תקמ"ג, 1783) היה ראש הרבנים בחברון בשלהי המאה ה-18.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בירושלים והשתקע בחברון. בחברון שימש כראש אב הדין וכראש הרבנים. כן עמד בראש הישיבות "חסד לאברהם ואמת ליעקב" בעיר. נסע לטורקיה בשליחות הקהילה לאיסוף כספים.

ספרו שו"ת שמן המר (ראשי התיבות – שאלות מן הרב מרדכי רוביו), יצא אחרי פטירתו. בהסכמת הרב יום טוב אלגאזי ורבני חברון.

בנו רבי אברהם גם הוא היה מרבני חברון, הוציא לאור את ספרי אביו, ונישא לבתו של רבי אברהם גרשון מקיטוב, גיס הבעש"ט^[1].

היתר המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – היתר המכירה

בספרו שמן המור^[2], עונה הרב רוביו לשאלת אחד מיהודי חברון, לקראת שנת השמיטה:

איש ישראל אשר קנה לו כרם בחברון ת"ו (תבנה ותכונן).... ואי לזאת שאול שאל האיש מה משפט ותקון יבחר לו להתנהג בו בשנת השמיטה כדי שלא תהא מכשילו עבודת הגוי אשר הוא חורש ומזמר בארץ אשר לו בשנה ההיא שנת השמיטה? יורנו המורה ויבא שכמ"ה [שכרו מן השמים].

בתשובה לשאלה, עונה הרב רוביו שיוכל למכור לגוי את הכרם ערב שנת השמיטה, הגוי יעבד את הכרם במשך שנת השמיטה, ואחרי השמיטה יחזור הכרם ליהודי. כך יהיה פטור בעל הכרם היהודי מהאחריות על שביתת שדהו בשביעית, ויוכל להתפרנס מדמי-המכירה. בתשובתו, מתייחס הרב רוביו בפירוט לאיסור ההלכתי "לא תחנם", שאחד מסעיפיו הוא האיסור למכור שדות בארץ ישראל לגויים, כדי שלא לתת להם חניה ואחיזה בארץ. הוא מציין שתי סיבות, מדוע למרות זאת המכירה מותרת:

סיבה משפטית: כל הקרקעות באותה תקופה היו שייכות לסולטאן העותמאני, שהחכיר אותן ליהודים. לגויים כבר הייתה חניה ואחיזה מלאה בארץ, וה"מכירה" לנכרי בודד אינה משנה את המצב. ”בזמננו זה, בעוונותינו הרבים, בכל השדות של ארץ ישראל יש להם חנייה, ואפילו בשדות שלנו, שמשועבדות הן להם, ולטסקא [חכירה] הן ביד ישראל, באופן שאף בשדות וכרמים של ישראל, גם בעודם בידינו, כבר עיקר החנייה היא שלהם”.
סיבה מעשית: איסור "לא תחנם" נועד למנוע התחזקות ההתיישבות הנכרית בארץ, אבל המכירה לפני השמיטה מטרתה הפוכה - לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ. ”על ידי תקון מכירה, הלא הוא גורם להיות לישראל חנייה בקרקע יותר, שיקנו כרמים בארץ הקדושה הלזו”.

תשובתו זו הייתה התשובה הראשונה בספרות ההלכה שהתירה במפורש את המכירה לגוי לפני השמיטה. עם זאת, הוא לא התיר כל איסור אחר הקשור לשמיטה בקרקע שנמכרה לגוי. בפרט, הוא לא התיר ליהודים לעבוד בשדות שנמכרו, או לסחור בפירות; הרווח היחיד של המוכר היה דמי-השכירות שקיבל מהקונה.^[3]

בעת חיפוש היתר לעבודת היהודים, עם תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בסוף המאה ה-19, חיפשו רבני חובבי ציון את הספר "שו"ת שמן המר" בו פורסם ההיתר, הספר שהיה נדיר במזרח אירופה הובא לפניהם מברלין לאחר מלאכת איתור.