היתר מכירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף היתר המכירה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוכן ירקות. חלק מהמוצרים מסומנים ב"היתר", כלומר כשרים על פי היתר המכירה.

בהלכה, היתר מכירה הוא התרת איסורי שנת השמיטה, באמצעות מכירת הקרקע לגוי, שקרקעותיו אינן צריכות לשבות בשנת השמיטה.

על פי ההיתר, האדמות החקלאיות של ארץ ישראל נמכרות לגוי למשך שנת השמיטה. על פי התומכים בהיתר זה, הפירות הגדלים בשדות המכורים אינם קדושים בקדושת שמיטה ועל כן ניתן לסחור בהם ולייצאם אל מחוץ לארץ ישראל. כמו כן, לדעת המתירים מותר לעשות בשדות המכורים עבודות האסורות בשמיטה רק מדרבנן (כלומר, לפי תקנות חכמים), ולאפשר לגויים לעשות בשדות מלאכות האסורות לפי התורה. חלק מהתומכים בהיתר גורסים שגם ליהודים מותר לעשות מלאכות בשדות המכורים.

ההיתר היה נושא לפולמוס רחב בעולם הרבני, שנתגלע בין תומכים למתנגדים, וגם היום הוא נושא מחלוקת בתוך הציבור הדתי, בעיקר בין חרדים אשכנזים מצד אחד לציונים דתיים וספרדים מנגד.

רקע הלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכירה לגוי כדי להימנע מאיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש במכירה לגוי משמש במספר תחומים בהלכה על מנת לעקוף איסורים. בין השאר הוא משמש בפסח במכירת חמץ וכדי להיפטר מקדושת בכור בהמה טהורה ובגליציה שימש כדי לאפשר להחזיק חנויות פתוחות בשבת.

יסוד היתר זה של מכירת האיסור לאדם אחר נמצא כבר במספר מקומות:

  1. במשנה[1] מבואר שאדם נותן פירות מעשר שני שלו במתנה לחבירו שיוכל לפדותם בלי תוספת חומש.
  2. במסכת נדרים[2] המודר הנאה מחבירו ואין לו מה לאכול, נותנו לאחר לשם מתנה והלה מותר בה.
  3. במסכת ביצה[3] במי שלא הניח עירוב תבשילין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא אחרים אופים ומבשלים לו. כיצד הוא עושה, מקנה קמחו לאחרים ואופים לו ומבשלים לו.
  4. בתוספתא במסכת פסחים[4] ישראל וגוי שהיו באים בספינה וחמץ בידי ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח.

אולם בעניין השמיטה ההיתר בעייתי יותר, כיוון שישנן דעות שחובת השמיטה חלה גם על אדמה של הגוי וכי יש איסור למכור אדמה בארץ ישראל לגוי.

דין הקרקעות של הגויים בארץ ישראל בשנת השמיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות שלוש דעות עיקריות לגבי תחולת השמיטה על אדמות בבעלות של גויים בארץ ישראל:

  1. מצוות השמיטה חלה גם על אדמות של גויים, לפי שיטת המבי"ט (רבי משה מטראני). התוצרת החקלאית של גויים מאדמות ארץ ישראל קדושה בקדושת שביעית ואסור ליהודי לעבוד בשדה של גוי בשמיטה. עם זאת, בניגוד לאדמות בבעלות יהודית, מותר לאכול תוצרת חד-שנתית משדות הגויים, כלומר לא חלה עליה גזירת ספיחין, ואין חובה למנוע מגוי לעבד את השדה שלו, בתנאי שהוא לא עושה זאת בשליחותו של יהודי. חלק מההולכים בשיטה זאת סוברים שמותר לקנות פירות מגויים, וחלק, כמו השל"ה (רבי ישעיה הלוי הורוביץ), אוסרים על כך ומתירים רק לקבלם במתנה.[5]
  2. מצוות השמיטה אמנם חלה על אדמת הגוי, אולם הפירות הגדלים באדמת הגוי אינם קדושים בקדושת שביעית.
  3. מצוות השמיטה אינה חלה על אדמות בבעלות גוי. האיסור של התורה לעבד את האדמה בשנת השמיטה חל אך ורק בארץ ישראל, וגבולות ארץ ישראל בימינו נקבעים על סמך הבעלות היהודית. אדמות הנמכרות לגוי אינן חלק מארץ ישראל, ויהודים יכולים לעבד את האדמה בשמיטה, כמו בכל מקום אחר מחוץ לארץ.[6]

תוקף מצוות שמיטה בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה מחלוקת לגבי התנאים הנדרשים להיות המצווה תקפה מהתורה. יש סוברים שמאז שיבת ציון קדושת ארץ ישראל לא בטלה ודי בכך בשביל להחיל את המצווה מן התורה. דעה זאת מבוססת על הבנה אחת של דברי הרמב"ם, ותמך בה בין השאר הנצי"ב מוולוז'ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין).[7]

אך הדעה המקובלת בהלכה שתמכו בה בית הלוי (הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק), החזון איש והראי"ה קוק המסתמכים על רש"י, בעלי התוספות, הרמב"ן, הרשב"א ועוד ראשונים רבים, שמצוות השמיטה בימינו היא מדרבנן, שכן שמיטה תלויה במצוות היובל. לפי דעה זו, בשביל לחדש את מניין שנות השמיטה מהתורה, יש צורך בישיבת רוב עם ישראל בארץ ישראל, או אף שיכירו איש את נחלת אבותיו.[8]

ישנה דעה שניתן לה תוקף של תורה או שעיקרה מהתורה[9] ומאידך, ישנה דעה שהיא מידת חסידות בלבד. דעה זו אינה מקובלת להלכה, אך משמשת את מצדדי היתר המכירה כסמך לשעת הדחק.

איסורי השמיטה והיתר המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היתר המכירה מבוסס על כך שהאדמה החקלאית נמכרת לגוי, ועל כן חלים עליה הדינים של אדמת גוי. למכירה שלוש מטרות:

  1. לדאוג שהתוצרת לא תהיה קדושה בקדושת שביעית, כדי שיהיה ניתן לסחור בתוצרת, שיהיה ניתן לייצאה לחוץ לארץ ושהצרכן לא יצטרך לשמור אותה בקדושת שביעית.
  2. לאפשר עבודה בשדה, של יהודים או לפחות של גויים.
  3. לדאוג שלא יחול על התוצרת החד-שנתית גזירת ספיחין, כדי שהיא תהיה מותרת לאכילה.

לגבי כל אחת ממטרות אלה, ישנה מחלוקת האם שייכותו של השדה לגוי פותרת את הבעיה:

  • בעניין קדושת שביעית של הפירות, לפי שיטת המבי"ט ובנו המהרי"ט (רבי יוסף מטראני), הפירות והירקות הגדלים בשדה של גוי קדושים בקדושת שביעית. לעומת זאת, רבי יוסף קארו כתב בספרו "כסף משנה",[10] שהתוצרת החקלאית של שדה גוי אינו קדוש בקדושת שביעית. היישוב הישן בירושלים נהג כשיטת רבי יוסף קארו, אך הרידב"ז (הרב יעקב דוד וילובסקי) והחזון איש (רבי אברהם ישעיהו קרליץ) פסקו כשיטת המבי"ט וכך למעשה נהוג בבני ברק. בסוף ימיו הוביל הרב יוסף שלום אלישיב את הגישה שגורסת כי יש בפירות של גויים קדושת שביעית, בעוד שהעדה החרדית ותומכי היתר המכירה טוענים שאין בפירות של גויים קדושת שביעית.
  • לגבי איסור העבודה בשביעית, ישנן גישות שונות בקרב התומכים בהיתר המכירה. לפי השיטה המקלה, פוסקים כשיטה שבשדות גויים לא חלה השמיטה כלל, וממילא מותר ליהודי לעבוד בשדה. גישה אחרת גורסת ששמיטה חלה בשדות של גויים, אולם הגוי אינו מצווה על השמיטה והיהודי אינו חייב למנוע ממנו לעבוד בשדה של גוי, ולכן את העבודות בשדה על הגויים לעשות. בנוסף, התומכים בהיתר המכירה גורסים שבמלאכות דרבנן ניתן להקל, מכיוון ששמיטה כולה היא בימינו מדרבנן, ועל כן ניתן לעשותם על ידי יהודי. הרב שאול ישראלי טען[11] שהמתירים לא התירו את כל ארבעת המלאכות שמקורן בתורה: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. לעומת זאת, הרב שלמה זלמן אוירבך טען שהרבנים המתירים התירו לגמרי קצירה ובצירה מאחר שקדושת שביעית פקעה, ובתנאי שהקצירה והבצירה אינן נעשות לצורך הקרקע או האילן אלא רק בשביל הפירות.[12]
  • לגבי גזירת ספיחין, ישנה הסכמה גורפת כמעט, שהיא אינה חלה על שדות של גויים שעובדו על ידי גויים. לעומת זאת, הרדב"ז כתב שאיסור ספיחין חל על עבודה של ישראל בשדה של גוי, ולכן רק כשהיהודי עובד בהיתר, לפי אחת השיטות בסעיף הקודם, התוצרת החד-שנתית מותרת באכילה. המתנגדים להיתר המכירה טוענים שייתכן כי איסור ספיחין חל על פירות שגדלו בשדה גוי בעבודת גוי שאורגנה על ידי יהודי, או שיש חובה על הגוי למכור אותם ליהודי.[13] בנוסף, המתנגדים להיתר המכירה חוששים שמא גם על מלאכות מדרבנן חל איסור ספיחין.[14] הרב זלמן נחמיה גולדברג כותב שאיסור ספיחין לא חל כלל על פירות שאינם קדושים בקדושת שביעית, כך שמי שסובר שפירות גוי אינם קדושים בקדושת שביעית לא צריך לחשוש לספיחין.[15]

אופן ביצוע המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הבעיות המרכזיות של היתר המכירה של שמיטה לעומת שאר ההיתרים הנוגעים למכירה לגוי, היא שיש איסור למכור קרקע בארץ ישראל לגוי, מהפסוק לא תחנם. בעיה אחרת, הקיימת גם בהיתרים אחרים היא שעל מנת שהמכירה תחול יש צורך בכך שהמוכר באמת ובתמים יתכוון למכור את הקרקע, דבר הנקרא בלשון ההלכה "גמירות דעת". מגוון של פתרונות שונים ואף סותרים נתנו לבעיית "לא תחנם", תוך דאגה להשגת גמירות דעת של המוכר. פתרונות אלו כוללים:

  • טענה כללית שמכיוון שהמכירה נועדה לחזק את ההתיישבות בארץ ישראל האיסור של לא תחנם אינו חל.[16]
  • טענה בדעת המהרש"א שמכירה חזרה לגוי של קרקע שקנו מגוי אינה אסורה.[17]

פיתרונות הנוגעים לאופן המכירה:

  • מכירה לזמן מוגבל. פתרון זה שימש בשמיטת תרמ"ט ותמך בה הרב יצחק אלחנן ספקטור.[18] על מנת להדגיש שהמכירה היא אכן מכירה מלאה, נרשם בחוזה המכירה שיש רשות לקונה לחפור בשדה בורות שיחין ומערות ולעשות בו כל שינוי.[19] מצד שני, רישום זה ספג ביקורת בטענה שהיא מעמידה בספק את גמירות הדעת של המכירה, שכן אין כל כוונה שהגוי יחפור בשדה וספק אם מישהו יאפשר לו זאת.[20] בפועל המכירה נעשית לשנתיים, כיוון שקדושת פירות שביעית ממשיכה חודשים רבים לתוך השנה שאחרי שנת השמיטה.
  • מכירה של העצים על מנת שהגוי יקצץ אותם, יחד עם האדמה שהעצים יונקים ממנה (אך לא הקרקע שתחתיה). פתרון זה מבוסס על כך שמותר למכור לגוי עפר ועצים המיועדים לכריתה. פתרון זה משמש ביחד עם המכירה לזמן מוגבל באופן שהגוי הוא זה שבוחר האם לקצץ את העצים ורק אם הגוי אינו מקצץ אותם המכירה חלה.[21]
  • מכירה מוחלטת של הקרקע לזמן בלתי מוגבל, עם אופציה לקנות בחזרה את הקרקע לאחר השמיטה.[22]

בחירת הקונה:

  • מכירה של הקרקע לידי אדם שאיננו נחשב עובד עבודה זרה, שכן לפי דעות מסוימות האיסור אינו חל על גויים שאינם עובדי עבודה זרה. בהתאם לכך, בשמיטות הראשונות בקשו הרבנים שהמכירה תהיה דווקא לערבי (ישמעאלי).[23] אמנם באחת השמיטות המכירה התבצעה לנוצרי מצרפת לבקשת הברון רוטשילד שהכירו. הרב שלמה גורן בהיותו הרב הראשי לישראל ביצע את המכירה לגוי שהיה בהליכי גיור והסכים לדחות את סיום הגיור לשנה על מנת להיות הבעלים של כל הקרקעות של ארץ ישראל עבור היתר המכירה.
  • מכירה לגוי שכבר יש לו קרקע משלו בארץ ישראל.[24]

אחת הטענות נגד היתר המכירה הכללית, שהועלתה על ידי החזון אי"ש, הייתה שמכיוון שהמכירה היא עבירה אם היא נעשית על ידי שליח היא אינה חלה על פי הכלל ההלכתי ש"אין שליח לדבר עבירה". כהתמודדות עם טענה זאת דאג הרב שלמה גורן שהחקלאים ימכרו את קרקעותיהם לרבנות הראשית והיא תמכור את הקרקעות שלה לגוי, באופן שאין במכירה שליחות. הרב ויטמן ביקש מאותה סיבה שנציג של כל קיבוץ יבצע את המכירה בפועל.[25] במכירה פרטנית, אך היה מי שדרש שכל חברי הקיבוץ יבצעו את הקניין.[26]

טענה נוספת שהועלתה נגד היתר המכירה לאחר הקמת המדינה הייתה שהחוק במדינת ישראל אוסר מכירה ללא רישום בטאבו. כמענה לכך, בה' אב תשל"ט, לקראת השמיטה בשנת תש"מ, חוקקה הכנסת, בלחצו של הרב שלמה גורן, תיקון לחוק המאפשר ביצוע עסקת מקרקעין לצורך היתר המכירה, ללא תשלום האגרה וללא רישום בטאבו.[27]

הצורך בהיתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל בהלכה שאין להשתמש בהיתרים גורפים שכאלו אלא כאשר יש צורך גדול לכך. לכן מוסכם כמעט על כל הרבנים מאז ייסודו של ההיתר במאה ה-19 ועד היום, כי השימוש בהיתר המכירה לגיטימי רק במקרה של צורך דוחק ביותר המחייב את השימוש בו. כך, כל הרבנים שפעלו על פי ההיתר ציינו את המציאות הדוחקת המחייבת שימוש בהיתר וציינו כי ההיתר ניתן רק לשנה ספציפית והתנאים ייבחנו מחדש בשנים הבאות. גם המתנגדים להיתר המכירה התייחסו ברובם לטיעון ההכרח וטענו כי המצב אינו מחייב שימוש בהיתר (הגם שלשיטת חלק מהם אין להשתמש בהיתר בשום תנאי).

הטענות לגבי הצורך בהיתר כללו:

  • שמירת השמיטה היא סכנה לחקלאים אשר חלקם עלולים למות ברעב בהיעדר מקור פרנסה. טענה זאת הופיעה כבר בשמיטת תרפ"ט, התגברה לאחר מכן עם הגידול ביישוב היהודי בארץ ישראל.[28] ונעלמה כמעט לגמרי לקראת סוף המאה ה-20, כאשר היקף החקלאות מהתל"ג נהיה קטן מאוד. המתנגדים להיתר המכירה, ובהם הנצי"ב, טענו שאין בו צורך קיומי כי ניתן לגייס תרומות לפרנס את המתיישבים. ממבט היסטורי טוען פרופ' פרידמן שהמתנגדים להיתר אכן צדקו בתקופה ההיא שכן כל ההתיישבות בארץ ישראל באותה תקופה הייתה סמוכה על שולחנו של הברון רוטשילד. הרב אהרון אורלנסקי, רבה של פתח תקווה, כתב לגבי שמיטת תרפ"ט שאין צורך בהיתר המכירה ודווקא המנוחה מעבודת הקרקע תאפשר לקרקע לנוח ולחקלאים להשקיע במשק החי.[29]
  • הוברת השדות תפגע בחקלאות גם לאחר שנת השמיטה בשל אובדן קשרים מסחריים וכוח אדם.
  • שמירת השמיטה תביא לביטול ההתיישבות בארץ ישראל. טענה זאת מופיעה, למשל, במכתב של האדר"ת,[30] ולאחר מכן מופיע רבות בדברי הרב קוק.[31]
  • שמירת השמיטה תמנע הגעת תרומות למען יישוב הארץ, שכן התורמים ייראו במתיישבים בטלנים. במיוחד היה חשש מצד הרב שמואל מוהליבר שהברון רוטשילד לא יסכים לתמוך במושבות אם לא יעבדו את האדמה בשמיטה.[32] הנצי"ב, לעומת זאת, טען שאם ישמרו שמיטה כהלכתה יגיעו תרומות מספקות לתושבי המושבות שיחזיקו אותם בחיים וכי דווקא שמירת השמיטה תביא לזרם של תרומות.
  • עם הקמת מדינת ישראל, עלתה הטענה שיש צורך בשימוש בהיתר המכירה היות שהמדינה מוקפת אויבים ומחשש ממצור כלכלי.
  • טענה נוספת שעלתה בשנים יותר מאוחרות היא שללא היתר המכירה לא תוכל להתקיים חקלאות יהודית בארץ ישראל וקיום חקלאות יהודית הוא ערך חשוב.[33]
  • שמירת שמיטה תפגע בייצוא החקלאי לאורך שנים בגלל אובדן לקוחות.[34]
  • שמירת צביון השמיטה בתודעת היהודים והם לא יזלזלו בה בריש גלי. אי הזדקקות להיתר המכירה תגרום לרבים מהחקלאים לחלל אותה ותביא רבים מתושבי ישראל לקנות פירות האסורים באכילה בהיעדר מקור מזון אחר.[35]
  • אי שימוש בהיתר המכירה תגרום לחקלאים לעבוד את האדמה באיסור.[36]
  • חשש להתמוטטות מערכת הכשרות ללא שימוש בהיתר.

לעומת זאת, המתנגדים להיתר המכירה טוענים שהנזק הכלכלי בשמירת השמיטה אינו גדול ואינו מצדיק עקירת המצווה.[37] בנוסף, המתנגדים מנו את הטעמים הבאים מדוע לא כדאי להנהיג את היתר המכירה:

  • התרומות שהגיעו למושבות בארץ ישראל יתמעטו אם לא ישמרו שמיטה.[38]
  • אי שמירת המצווה עלולה להביא מארה על הארץ.[39]

טענות הלכתיות נגד היתר המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איסור "לא תחנם" (האיסור לתת לגויים חנייה בקרקע ארץ ישראל).
  • ביטול, הלכה למעשה, של מצוות השמיטה.
  • חשש שיעשה שימוש בעתיד בהיתר המכירה ללא צורך, גם כאשר מצב החקלאים ישתפר.
  • נטען שאין תוקף למכירה מאחר שאין רישום בטאבו על הקרקעות ואין לה תוקף משפטי (להבדיל ממכירת חמץ שתקפה במטלטלין) ופעמים שמדובר בקרקעות מנהל שלא ניתנות למכירה כלל.
  • האפשרות שביצוע היתר המכירה יעשה בצורה "חובבנית". קרו מקרים שקיבוצים חתמו על היתר המכירה רק בתוך שנת השמיטה לאחר שכבר סיפקו ירקות לשדות.[דרושה הבהרה]

דחיית הטיעונים ההלכתיים לשלילת היתר המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נטען שבזמן הזה איסור "לא תחנם" נוהג רק מדרבנן, כיוון שאין מתקיים התנאי של "כל יושביה עליה". וא"כ בעצם בימינו כל האיסור ענינו רק גזירת חכמים למנוע התיישבות גויים בארץ ישראל -ואיך ייתכן לומר שמכירת הקרקע לגוי, שנובעת מתוך רצון לחזק את ההתיישבות היהודית - תגרום לחיזוק אחיזת הגויים בארץ?
  • נטען שהאיסור מדאורייתא חל רק על מכירה לגוי שאין לו קרקע (חניה) בארץ ישראל ואילו המכירה היא לבעל קרקעות.[40]
  • נטען שאיסור "לא תחנם" חל רק על עובדי עבודה זרה בעוד שהמכירה היא למוסלמי.[41]
  • אמנם יש כאן "בריחה" מחיוב מצוות השמיטה, אך על ידי כך ימנע חילול פירות הקדושים בקדושת שביעית.
  • מצינו ש"הערמה" מותרת אפילו במצוות מדאורייתא (כגון מעשר שני), וכל שכן שאפשר לעשות הערמה בשמיטה בימינו, שנוהגת רק מדרבנן - שהרי כל תקנת רבנן היא כדי לשמש "זכר" לשביעית, וממילא גם אותה מכירה יכולה לשמש לצבור הרחב כתזכורת למצוות השמיטה המקורית.

כשרות תוצרת היתר המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצר אחד, שתי כשרויות: מימין תפוצ'יפס מיבול חו"ל, בהכשר של הבד"ץ של העדה החרדית, ומשמאל תפוצ'יפס מיבול ארץ ישראל, על פי היתר מכירה, בהשגחת הרבנות המקומית נתיבות
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

התומכים בהיתר המכירה סוברים כמובן שהתוצרת כשרה לאכילה. ישנם מהתומכים בהיתר המכירה אשר מעדיפים להחמיר על עצמם ולא לאכול מפירות היתר המכירה. בגלל ההתנגדות להיתר המכירה, ישנם כאלו אשר בכוונה אוכלים מהיתר המכירה כדי להראות שהתוצרת היא כשרה.

המתנגדים להיתר המכירה מעדיפים לא לקנות מתוצרת היתר המכירה ממספר סיבות:

  • הם חוששים לדעות שהירקות אסורים משום ספיחין, למשל אם למכירה אין תוקף או שבגלל העבודה של היהודי חלה גזירת ספיחין.
  • הם אינם רוצים לאכול פירות שלא הופקרו (הנקראות "שמור ונעבד").
  • הם אינם רוצים לחזק את אלו המסתמכים על היתר המכירה.
  • הם חוששים לשיטה שהפירות קדושים בקדושת שביעית ואינם רוצים למסור לידי המוכרים כסף אשר לא ישמרו אותו בקדושת שביעית.[42]

לרוב הדעות של המתנגדים להיתר המכירה, פירות שלא חל עליהם איסור ספיחין מותר בדיעבד להשתמש בתוצרת של היתר המכירה וכך פסק הרב משה פיינשטיין, בניגוד לדעה אחרת לאסור, לגבי אתרוגים שהובאו מישראל משמיטת תשי"ג. בתשובותו של הרב פיינשטיין הוא כותב שהנימוק של סיוע לעוברי עבירה לא חל בנידון היתר המכירה מכיוון שהחקלאים פועלים על פי רבנים שפסקו להם היתר.[43] הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (מבוסטון) פסק שלא לקנות מפירות היתר המכירה בארצות הברית, מכיוון שכל ההיתר נקבע משום שעת הדחק וגם אם ליהודי ישראל מדובר על שעת הדחק, ליהודי ארצות הברית זה לא שעת הדחק.[44]

תולדות ההיתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התומכים בהיתר המכירה מוצאים שורשים להיתר כבר בדברי המבי"ט, [45] המהרי"ט והרב ישראל משקלוב בעל פאת השולחן.[46] באמצע המאה ה-18 התיר הרב מרדכי רוביו, בעל "שמן המר", להסתמך על מכירה של כרם לנכרי כדי לעקוף את מצוות השמיטה.[47] אזכורים לשמירת שמיטה בארץ ישראל בעת החדשה נמצאו בעיתון הלבנון כ"א באדר תרכ"ג (1863), ובו מכתב פנייה מתושבי ירושלים לחברת כל ישראל חברים בראשות משה מונטיפיורי ובו בקשת עזרה ברישיון להקמת אחוזה ביישוב מוצא (קלאניא) ליישוב. במכתב הם מפרטים את שמירת השמיטה בשנת תרכ"א. בשנת תרל"ה פנה קרל נטר לרבי אליהו גוטמכר בבקשת היתר לעבוד בשמיטה באדמות מקווה ישראל. הרב גוטמכר הורה לו לשמור את השמיטה כהלכתה. אם כי באופן כללי היהודים שעבדו בחקלאות (כמו במוצא), עבדו בשדות הערביים המקומיים.

עם הקמת המושבות הראשונות בימי העלייה הראשונה, התעורר מצב בו יישובים שלמים של יהודים התפרנסו מחקלאות בארץ ישראל. בשנת תרמ"ב (1882), התקיימו רק פתח תקווה, מוצא ובית הספר החקלאי מקווה ישראל והם שמרו את השמיטה על ידי הימנעות מכל עבודות חקלאיות.

עם הגידול במספר המושבות, לקראת השמיטה בשנת תרמ"ט (1889), החל לחץ מצד חלק מחקלאי ארץ ישראל אשר חששו ששמירת השמיטה תשאיר אותם ללא מקור פרנסה. פקידי הברון רוטשילד פנו לרבני חובבי ציון: הנצי"ב מוולוז'ין, רבי שמואל מוהליבר מביאליסטוק ורבי מרדכי אליאשברג בבקשת היתר. הנצי"ב סירב להתיר, הרב מוהליבר והרב אליאשברג צידדו בהיתר מכירה, אך רצו את הסכמתו של הרב יצחק אלחנן ספקטור, שנחשב לגדול הדור. הרב ספקטור הצטרף להיתר, וכן הצטרפו אליו הרבנים ישראל יהושע מקוטנא[48] ושמואל זאנוויל קלפפיש מורשה. פסק ההלכה היה שניתן למכור את הקרקע לשנתיים לנוכרים ובאופן זה לעבוד את האדמה בשנת שמיטה, אך הרב ספקטור הורה שאת המכירה יערכו בהסכמת ועל ידי בית הדין שבירושלים. הרב מקוטנא סייג את היתרו בכך שכמעט ואין חקלאות בארץ ישראל ואין את ברכת השמיטה. רבני ירושלים האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין (מהרי"ל דיסקין) והרב שמואל סלנט סירבו להצטרף להיתר וקבעו כי אין להתחמק משמירת השמיטה, ואדרבא יש לשמוח על ההזדמנות לשמור את השמיטה. גם הרב מרדכי גימפל יפה מחובבי ציון התנגד להיתר באמרו שלא ייתכן שמיד בשמיטה הראשונה לאחר הקמת המושבות לא יקיימו את מצוות שמיטה.[49] עם זאת, רבני העדה הספרדית - הרב יעקב שאול אלישר והרב רפאל מאיר פאניז'יל תמכו בהיתר המכירה.[50] בנוסף, הרב ספקטור סייג את תמיכתו בכך שיהודים לא יעבדו בשדות בשנה זו. פקידי הברון רוטשילד השמיטו את דעתו זו, מה שגרר מכתב חריף מצד הרב ספקטור.

רוב המושבות פעלו בהתאם להיתר המכירה ועבדו את האדמה. אולם חלק מחקלאי פתח תקווה (שהיו נאמנים לרבני ירושלים) וחקלאי מזכרת בתיה (שהיו נאמנים לרב גימפל יפה) שמרו את מצוות השמיטה מבלי להסתמך על היתר המכירה. הדבר הביא לסכסוך חריף ביניהם לבין הברון רוטשילד, אשר ראה בהם עצלנים. לתמיכתם יצאו מספר רבנים, בהם רבי יהודה אריה ליב אלתר בעל ה"שפת אמת", הנצי"ב, הבית הלוי ובד"צ ירושלים בהקמת "ועד השמיטה", לסיוע כספי לאיכרים שלא הסתמכו על ההיתר. גם איכרי גדרה בהתחלה סירבו להסתמך על ההיתר, אך בלחצם של פקידי הברון הם נכנעו ולאחר מספר חודשים החלו לעבוד.[51] הברון האשים את הרב מוהליבר באחריות לאיכרי מזכרת בתיה, ובין השניים חל סכסוך מר.[52]

בשתי השמיטות הבאות, הפולמוס שכך ורבני ירושלים, הרב דיסקין והרב שמואל סלנט הביעו תמיכה בעל פה בהיתר מכירת העצים על מנת לקוץ על מנת להתיר עבודות שאסורות מדרבנן, פתרון שהוצע על ידי הרב נפתלי הירץ הלוי וסודר על ידו ובהמשך על ידי חתנו הרב יוסף צבי הלוי.[53] היתר זה הוסכם על ידי הרב דיסקין רק כהוראת שעה, ואף הרב נפתלי הירץ הסתייג מהיתר זה באמרו שנראה כהערמה, והוא הוסיף תיקונים לנוסח ההיתר. בשמיטה שלאחריה, בשנת תר"ע, הופסק גם היתר זה על ידי מתנגדי ההיתר ובראשים הרידב"ז.

כשעלה הראי"ה קוק לארץ, סמך גם הרב קוק ידיו על ההיתר, בגלל המצוקה הגדולה של היישוב החדש אשר פרנסתו הייתה תלויה בחקלאות. מולו התייצב הרידב"ז, רבה של צפת, אשר שלל את ההיתר. בעקבות כיבוש הארץ בידי בריטניה, הקים הרב קוק את הרבנות הראשית לישראל, ומאז ההיתר מיושם באמצעותה. אך קיבוצי פועלי אגודת ישראל, בהתאם לפסיקותיו של החזון איש שאף הוא התנגד להיתר, מיישמים פתרון חלופי של אוצר בית דין תוך הסתמכות על פסיקותיו המקילות יותר של החזון איש לגבי הלכות שמיטה. נוהג זה נמשך מאז בכל שנות השמיטה עד היום, על ידי הרבנות הראשית לישראל. כיום רוב היישובים החקלאיים בארץ ישראל משתמשים בהיתר המכירה, אך רוב החרדים אינם סומכים על ההיתר ומעדיפים לקנות בשנת השמיטה תוצרת חקלאית מערבים או מחו"ל. חלק מהיישובים החקלאיים הדתיים אימצו את "אוצר בית דין" כפתרון.

הרב עובדיה יוסף גם כן הורה להיתר המכירה, וכן רבו הרב עזרא עטיה הסכים עמו.[54]

בסוף שנת 2007 תשס"ז לקראת שנת שמיטה שחלה בתשס"ח דווח כי המדינה מכרה על פי היתר המכירה את כל קרקעות המושבים, הקיבוצים והחקלאים בישראל - כ-1.75 מיליון דונם, ב-70 מיליארד ש"ח לידי אל"ם במיל' חאמדה גאנם.[55]

פולמוס השמיטה בשנים האחרונות תשס"א, תשס"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ראשית הפולמוס ההיסטורי בסוגיה, ובעיקר מאז שנות ה-50, התפתחה בישראל חלוקה חברתית בין חרדים לציונים דתיים: רוב החרדים האשכנזים הקפידו שלא להסתמך על היתר המכירה וצרכו תוצרת חקלאית שמקורה ביבוא מחו"ל או מגידולים על קרקע שגם ללא המכירה אינה בבעלות יהודית. הציונים דתיים, וכן רבים מן החרדים הספרדים, לעומת זאת, הסתמכו על היתר המכירה, על כל פנים כצרכנים. לקראת שנת השמיטה בתשס"א התחולל שינוי במדיניות החרדית: לראשונה בהיסטוריה נעשה ניסיון להחיל את ההחמרה ההלכתית לא רק על צרכנים חרדים ועל חנויות המשרתות את הציבור החרדי, אלא גם על חנויות שלקוחותיהן אינם חרדים. החרדים יצאו בהתקפות חריפות נגד הרב הראשי הספרדי, הרב אליהו בקשי דורון, שפעל להמשך ההתבססות על היתר מכירה בישראל. באחת הכותרות בעיתון 'יתד נאמן' הליטאי נכתב 'בושה וגלימה', רמז לגלימה המסורתית שלובש הרב הראשי הספרדי. הרב של תנובה, זאב ויטמן, הביע הסתייגות מהיתר המכירה הכללי של הרבנות הראשית ופעל לביצוע היתר מכירה פרטני לחלקות ספציפיות.[56]

הפולמוס החריף לאין שיעור לקראת שנת השמיטה בתשס"ח. לאחר שבמהלך השנים הגדילו החרדים את השפעתם על הרבנות הראשית (ואחת העדויות לכך היא בחירתו של הרב יונה מצגר ולאחריו הרב דוד לאו בתמיכת החרדים), הרבנות הראשית החליטה להפריט את המדיניות באופן שכל רב יחליט כראות עיניו, אם בעירו תהיה אפשרות לצרוך תוצרת של היתר מכירה, או שתינקט המדיניות המחמירה שבעבר איפיינה רק את הציבור החרדי.

ארגון רבני צהר, ארגון ציוני דתי, איים שיקים מערך כשרות חלופי למערך הכשרות של הרבנות הראשית, על מנת לתת מענה במקומות בהם הרבנות הראשית אינה מכירה בהיתר מכירה.[57][58] פרשה זו הסתיימה בכך שבג"ץ, בתשובה לעתירת ארגונים חקלאיים, פסל את החלטות הרבנות שנתנו אוטונומיה לכל רב מקומי לפסוק בעצמו בנוגע להיתר מכירה, וקבע כי בכל מקום בו יסרב הרב המקומי לתת היתרי כשרות המסתמכים על היתרי המכירה, על הרבנות הראשית למנות רב שיעניק תעודות כשרות.[59] בעקבות זאת החליטה הרבנות הראשית למנות מספר רבנים שיעניקו תעודות כשרות לתוצרת היתר מכירה בכל מקום שבו הרבנים המקומיים לא יעשו זאת.

בנוסף למחלוקת שפרצה בין החרדים הליטאים, לארגונים דתיים לאומיים, באותה תקופה הופיעה חוברת "מן השורש", שנכתבה על ידי הרב יוסף יקותיאל אפרתי, מקורבו של הרב יוסף שלום אלישיב, ובה הוא תקף בחריפות את דעתם של המקילים בהיתר המכירה, כאשר בין היתר כוונתו הייתה אל הרב עובדיה יוסף, שבאותה שנה היה ראש המתירים.

בתגובה לדברים אלה, הופיעה באותה שנה חוברת אנונימית בשם "מחולת המחניים", שתקפה בצורה קשה את דרכו של הרב אפרתי, ובאופן מפורט יותר, את התנהגותם ויחסם של הרבנים המחמירים בעניין השמיטה, כלפי פסקו של הרב עובדיה יוסף. בעיתונות פורסם, כי מחבר החוברת הוא נכדו של הרב עובדיה יוסף, דבר שהחמיר עוד יותר את הפולמוס סביב הנושא.

דעות הרבנים בעניין היתר מכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסכת מעשר שני פרק ד משנה ה
  2. ^ מח.
  3. ^ יז.
  4. ^ פרק ב
  5. ^ יעקב דוד רידב"ז, קונטריס השמיטה, תרס"ט, עמודים יא-יב.
  6. ^ ספר התרומות; הגר"א בביאורו על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף ו'.
  7. ^ הבנה זו ברמב"ם אינה מתאימה לנוסחאות כתבי היד של הרמב"ם, בהם כתוב במפורש שבזמן שאין היובל נוהג שמיטת הקרקעות גם היא אינה אלא מדברי חכמים
  8. ^ הדעה מבוססת על פרשנות של רבי יהודה הנשיא לפסוק בספר דברים טו ב, שבה הוא מניח שדין שמיטת כספים מוקש לשמיטת קרקע
  9. ^ ספר השמיטה, עמוד מז, בשם המהרי"ל דיסקין.
  10. ^ על משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ד', הלכה כ"ט.
  11. ^ התורה והמדינה, ד', עמודים קסא-קעב.
  12. ^ התורה והמדינה, קובץ ד', עמוד ק"פ.
  13. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קמה; הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב שבמצב כזה לא חל איסור ספיחין, שם עמוד קנז.
  14. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קמה.
  15. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנז; אך הרב וייסמנדל חלק עליו, שם עמוד קמו.
  16. ^ ספר השמיטה, עמוד ק"ח.
  17. ^ ספר השמיטה, עמוד קט.
  18. ^ ספר השמיטה, עמוד סא.
  19. ^ ספר השמיטה, עמוד עו.
  20. ^ מכתב של הרב זאב ויטמן, אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנב.
  21. ^ ספר השמיטה, עמוד עה.
  22. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנד.
  23. ^ ספר השמיטה, עמוד קט.
  24. ^ ספר השמיטה, עמוד קח.
  25. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנ.
  26. ^ הרב מנחם מאיר ווייסמאנדל, אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנה.
  27. ^ פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל, כרך י"ב, עמוד 295.
  28. ^ אגרות הראי"ה, כרך א', עמוד שנז.
  29. ^ תקות אהרן, ז', עמוד ב' וח' עמוד א'; נראה שבשמיטת תרס"ג הוא סבר אחרת, לפי עדותו של האדר"ת, אגרות הראיה חלק א', נוספות ט'.
  30. ^ "אבל ההפסד לא יתואר, אינו משום חיי נפש של האיכרים, אשר גם כן יעלו ליותר משלוש מאות בתי אבות (משפחות) הי"ו, רק פשוטו כמשמעו שכל היישוב יתבטל לגמרי באין שום שם וזכר לו חלילה." אגרות הראי"ה, חלק א, נוספות ט.
  31. ^ למשל באגרות הראי"ה, כרך א, עמוד שסא: "אמנם אני הנני בעניי מן המתירים, בשביל תקון יישוב ארץ הקודש".
  32. ^ יוסי צינדוביץ הרב שמואל מוהליבר והקונגרס הציוני הראשון, הצופה, 3 ביוני 2004.
  33. ^ הרב שלמה אבינר, עיטורי כהנים (תשרי התשס"ח, עמוד 9): "אמר לי הוגה דתי אחר: כיוון שהשמיטה אינה נוחה, יש לפתור את הבעיה על ידי הקמת מדינה תעשייתית. כאשר סיפרתי על כך לרבנו הרב צבי יהודה, הוא הזדעזע מאוד. כיצד יעלה על הדעת לבטל את החקלאות בארץ ישראל?!". וגם עמוד 24.
  34. ^ הרב שלמה אבינר, עיטורי כהנים, תשרי התשס"ח, עמוד 20, טענה משנת תשל"ג.
  35. ^ על הלוחמים נגד "היתר המכירה" בשביעית, הרב משה צוריאל.
  36. ^ היתר המכירה, מאתר הלכה יומית מפסקי הרב עובדיה יוסף, בשם הרב שלמה זלמן אוירבך לגבי שמיטת ה'תשנ"ד.
  37. ^ שופר, תשרי תשס"ח, עמוד 9.
  38. ^ שו"ת משיב דבר, סימן נ"ו עמוד 116-117.
  39. ^ הנצי"ב בשו"ת "העמק דבר", והרידב"ז.
  40. ^ הראי"ה קוק, ‏שבת הארץ, באתר HebrewBooks
  41. ^ תירוץ זה הובא על ידי הרב קוק (שו"ת משפט כהן, סימן סב) בהתבסס על הבנה בדברי הבית חדש (חושן משפט, סימן רמט). מאוחר יותר התברר שהבנה זו הסתמכה על נוסח משובש, מעשה ידי הצנזורה הנוצרית, ובאמת בדברי הב"ח מפורש שלא כך.[1]. אמנם הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק י יורה דעה סימן מא) כתב שזו הייתה דעת הראשונים (שו"ת הרשב"א חלק א סימן ח, המאירי עבודה זרה כ, א)
  42. ^ קונטריס השמיטה, עמוד יב.
  43. ^ אגרות משה, כרך א', סימן קפ"ו.
  44. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קמג.
  45. ^ תשובות חכמי צפת בעניין השמיטה.
  46. ^ הרב צבי יהודה קוק, עיטורי ירושלים, תשרי התשס"ח, עמוד 3.
  47. ^ שופר, תשרי תשס"ח, עמוד 10.
  48. ^ שו"ת ישועות מלכו, יו"ד סימן נ"ג, עמוד 43.
  49. ^ "כי איך שתהיה ההלכה קבועה בעניין השמיטה בזמן הזה, דאורייתא או דרבנן, ראויים ומחויבים אנו לקיימה בזה עכ"פ בשמיטה הראשונה אשר זכינו למושבות, ולתת לנו יתד במקום קודשו" ("החבצלת" תרמ"ט, גיליון 34).
  50. ^ היתר המכירה, באתר הלכה יומית - מפסקי הרב עובדיה יוסף. שם כתוב שההיתר התחיל מהרבנים הספרדים והרבנים האשכנזים הצטרפו אליו.
  51. ^ ראו חבצלת י"ב אב תרמ"ט. הצפירה גיליון 10 תרמ"ט.
  52. ^ הרב שמואל מוהליבר זצ"ל ומזכרת בתיה באתר דעת.
  53. ^ ספר השמיטה, עמוד ס'.
  54. ^ ילקוט יוסף עמ' תרטו מהדורת תש"ס.
  55. ^ קובי נחשוני, היתר המכירה יצא לדרך, ynet.
  56. ^ צהר ל"ב, הרב זאב ויטמן, היתר המכירה בשמיטה תשס"ח - שינויים וחידושים.
  57. ^ קובי נחשוני, יוזמה: מערך כשרות עוקף רבנות, באתר ynet, 28 בספטמבר 2007
  58. ^ יאיר שפירא, ‏הופכים את הבאסטה, באתר בשבע - ערוץ 7
  59. ^ בג"ץ עם רבני צהר, באתר nrg‏, 24 באוקטובר 2007
  60. ^ http://www.daat.ac.il/daat/shmita/mamarim/otsar.htm
  61. ^ מכתבו של הגרנ"ה [מתאריך כ"ז אלול תרנ"ה] התפרסם ב'שערי ציון' תרח"ץ, חוברת ד-ז. וראה 'הוראות שעה' מחתנו הגר"י הלוי, פרק יב.
  62. ^ אתר בית הספרים הלאומי
  63. ^ ספר השמיטה, הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, עמ' נט - סב
  64. ^ מכתבו של הגרנ"ה [מתאריך כ"ז אלול תרנ"ה] התפרסם ב'שערי ציון' תרח"ץ, חוברת ד-ז. וראה 'הוראות שעה' מחתנו הגר"י הלוי, פרק יב.
  65. ^ אחיעזר ארקין, הרב שמואל מוהליבר ומזכרת בתיה, אתר דעת.
  66. ^ הובאה תשובתו בשו"ת ישועות מלכו, יורה דעה, סימן נה.
  67. ^ אמנות עתיך, מכון התורה והארץ, גיליון 69 (שבט-אדר תשס"ז), עמ' 14.
  68. ^ אחיעזר ארקין, הרב שמואל מוהליבר ומזכרת בתיה, אתר דעת.
  69. ^ מכתבו של הגרנ"ה [מתאריך כ"ז אלול תרנ"ה] התפרסם ב'שערי ציון' תרח"ץ, חוברת ד-ז. וראה 'הוראות שעה' מחתנו הגר"י הלוי, פרק יב.
  70. ^ ספר שבילי דוד, ח"ד יור"ד, וע"ש שכתב להתיר אפילו בלי מכירה.[דרושה הבהרה]
  71. ^ שו"ת ישועות מלכו, יורה דעה, סימן נג.
  72. ^ ספר השמיטה, עמ' נט-ס; בצאת השנה, עמ' נה; הרב שלמה יוסף זווין, שמיטה, סיני, כרך מד (תשרי - אדר ב' תשי"ט), עמ' רצח; הרב משה פטרובר, האם אין דוחק בהיתר המכירה לדעת המתירים?, המעין, גיליון 215 (תשרי תשע"ו), עמ' 53.
  73. ^ בשו"ת אבני נזר, יור"ד, ב תנח.
  74. ^ שו"ת שמחה לאיש יו"ד סימן כ"ו דף קז-קט .
  75. ^ 'הלבנון' ח' אייר תרמ"ב [מיינץ שנה 19 גיליון טו] עמ' 119
  76. ^ אוצרות יוסף קונטרס שביעית בזמן הזה, וילנא תרפ"ח עמ' 90 - 102
  77. ^ בתשובה משנת תרס"ג להרב ריינס. התשובה הודפסה בתשובות הרב שמואל מוהליבר.
  78. ^ שו"ת בית יצחק ח"ב סי' קכא
  79. ^ צבי גאון יעקב סי' צג
  80. ^ היתר המכירה, באתר הלכה יומית - מפסקי הרב עובדיה יוסף. שם כתוב שההיתר התחיל מהרבנים הספרדים והרבנים האשכנזים הצטרפו אליו.
  81. ^ במבוא לספרו שבת הארץ
  82. ^ ("פירות שביעית", עמ' רא)
  83. ^ ראה מכתביו שהודפסו באגרות ראיה, א' ב'נוספות', אגרת ט, י [עמ' שעז-שעח].
  84. ^ שו"ת הר צבי זרעים ח"ב סי' מו-נב
  85. ^ בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ח' יורה דעה סימן כ"ח, אות ג') כותב: "הדבר ידוע שאלו שלא סומכים על המכירה הם רק מיעוטא דמיעוטא".
  86. ^ פסקים וכתבים זרעים סי' מז, נ, נג. וראה פסקים וכתבים ג' סי' עב, שם הסתייג מ'אוצר ב"ד'
  87. ^ ]"הפולמוס מסביב להיתר המכירה", בהקדמה ל'מדריך שמיטה תשמ"ז', ונדפס מחדש ב'קטיף שבעית', תשס"ז
  88. ^ השגותיו נמצאו בעזבונו ונדפסו בתחומין כרך ז'
  89. ^ יביע אומר ח"י יו"ד סימנים לז - מג
  90. ^ מאמר מרדכי סי' טז
  91. ^ ילקוט יוסף הלכות שביעית פרק כה
  92. ^ בספרו דבר השמיטה
  93. ^ בית הלוי, חלק ג
  94. ^ ראה בספרו קונטרס השמיטה, תרס"ט
  95. ^ מוזכר בילקוט יוסף הלכות שביעית מהדורת תשע"ה עמוד תשסט
  96. ^ ס"ס כב
  97. ^ דבר שאול, עמודים 31-48
  98. ^ קונטרס 'קול התור'
  99. ^ עמדתו פורסמה, בין השאר, במאמרו "תוקפו של היתר המכירה לשמיטה עם תקומת המדינה", נדפס במקור בהצופה, י"ב מרחשון תשמ"ז, עמ' 8. וכן ב'תורת המדינה' עמ' 452-454)
  100. ^ בספרו שמיטה כהלכתה, קונטרס היתר מכירה לנכרי.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.