מרחב אווירי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המרחב האווירי של מדינה מוגדר כאותו החלק של האטמוספירה אשר נמצא מעל שטחה הריבוני הכולל שטחים יבשתיים ומים טריטוריאליים, ונתון לשליטתה.

הגדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החוק הבינלאומי, המרחב האווירי של מדינה כולל בתוכו גם את חלק האטמוספירה שמעל המים הטריטוריאליים שלה, כלומר עד למרחק של 12 מייל מהחוף. למרות זאת ועל פי הסכמים בינלאומיים מדינות שונות מעניקות שירותים של פיקוח על התעבורה האווירית גם בשטחים שהם מעבר לגבולותיה הטריטוריאליים. מרחב אווירי מפוקח הוא החלק במרחב האווירי אשר הסדרי התעבורה שבו נתונים תחת פיקוח של הרשויות, בעוד מרחב אווירי בלתי מפוקח הוא החלק באטמוספירה אשר אינו נתון לפיקוח הרשויות.

זכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהסכמים בין מדינות מעגנים את זכויות המרחב האווירי במימד האופקי של השטחים הנתונים לריבונותם, הרי שבמימד האנכי לא קיימים הסכמים כאלה. למרות זאת, מקובל כי המרחב האווירי שמעל גובה של כ-30 ק"מ מעל פני הקרקע שהוא הגבול העליון שבו כלי טיס ובלונים רגילים מקיימים פעילות סדירה, נחשבים כבר לחלק מן החלל החיצון והם אינם כפופים למגבלות חוקיות של הטריטוריות היבשתיות שמתחתם. יש הרואים את הגבול האנכי של המרחב האווירי בגובה של כ-160 ק"מ מעל פני הקרקע שהוא הגובה המינימלי שבו חלליות יכולות לקיים מסלול הקפה יציב, כגבול העליון של הריבונות האווירית.

הפדרציה האווירונאוטית הבינלאומית (Fédération Aéronautique Internationale, או FAI) קבעה את קו קרמן (Kármán line) בגובה של כ-100 ק"מ מעל פני הים כגבול שבין אטמוספירת כדור הארץ והחלל החיצון ומכאן גם את הגבול האנכי של המרחב האווירי הריבוני של מדינות.

ריבונות אווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריבונות האווירית היא פועל יוצא מריבונותה של מדינה, ומשמעותה העיקרית קשורה לזכות של מדינה לקבוע חוקים ותקנות באשר לאופן התנהלות התעבורה האווירית בשטח המרחב האווירי שלה. על פי המוסכם באמנת התעופה האזרחית הבינלאומית, חדירה למרחב האווירי של מדינה על ידי כלי טיס אזרחי של מדינה אחרת, לא תחשב להפרת הריבונות, אך על כלי הטיס להשמע ולפעול על פי הנחיות הפיקוח האווירי של אותה המדינה אשר במרחב האווירי שלה הוא שוהה.

סיווגים של המרחב האווירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרחב האווירי העולמי מחולק למקטעים המופרדים בשלושה ממדים, המכונים סוג (class). רוב מדינות העולם משתמשות בסיווגים שנקבעו על ידי הארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית (International Civil Aviation Organization), או בחלק מהם.

כללי הסיווג נקבעו ב-12 במרץ 1990 והם מגדירים את כללי ההתנהגות וחוקי התעבורה האווירית בעיקר בנושא הקשר בין כלי הטיס ורשויות הפיקוח על התעבורה האווירית (ATC).

קיימים 4 כללי יסוד לפעילות במרחב האווירי:

  • הפרדה - יש לקיים מרחק מינימלי בין כלי טיס ובינם לבין האדמה על מנת להימנע מתאונות הנובעות מהתנגשות. יש לקבוע ולהקפיד לשמור על מרחק, כיוון, ומהירות.
  • אישור - כל שינוי באחד הפרמטרים הקשורים בתנועה בתוך המרחב האווירי מחייב אישור הפיקוח.
  • מידע - יש להתייחס לכל מידע המתקבל כגורם סיכון אפשרי ולפעול למניעתו.
  • חוקי טיס - כלי טיס יכול לפעול על פי חוקי ניווט ראייה (VFR) או חוקי ניווט מכשירים (IFR) או במצב ביניים המכונה חוקי ניווט ראייה מיוחדים (SVFR).

פירוט הסוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה של המרחב האווירי בגרמניה
  • סוג A - כל הפעילות האווירית תתנהל על פי חוקי ניווט מכשירים או ניווט ראייה מיוחד. כל כלי הטיס כפופים לאישור הפיקוח אשר יקבע להם נתוני הפרדה.
  • סוג B - הפעילות האווירית תתנהל באמצעות כל אחת מאפשרויות הניווט. כל כלי הטיס כפופים לאישור הפיקוח אשר יקבע להם נתוני הפרדה.
  • סוג C - כמו סוג B , אך טיסות בניווט מכשירים או ניווט ראייה מיוחד יופרדו על פי הנחיות הפיקוח. טיסות בניווט ראייה לא יופרדו באמצעות הפיקוח, אך ימסר להם מידע באשר לטיסות האחרות בניווט ראיה.
  • סוג D - כמו סוג C אך לטיסות בניווט ראייה ימסר מידע על כל שאר הטיסות.
  • סוג E - טיסות בניווט מכשירים ובניווט ראייה מיוחד יפעלו תחת הפרדה ועל פי אישורי הפיקוח האווירי. טיסות בניוט ראייה לא זקוקות לאישור הפיקוח האווירי אך הוא יספק מידע לגבי פעילותן.
  • סוג F - כל סוגי הטיסות מותרות. אין צורך באישור הפיקוח האווירי אך לטיסות בניווט מכשירים הוא יספק מידע לגבי הפרדה בין כלי הטיס לפי הצורך
  • סוג G - כמו סוג F אך לא ימסר מידע לגבי הפרדה אלא לפי הצורך.

הגבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות שונות עשויות לקבוע מפעם לפעם או באופן קבוע באזורים מסוימים, הגבלות על הפעילות במרחב האווירי שלהן. בדרך כלל הכוונה היא לקביעת אזורים או מסלולים האסורים לטיסה אזרחית מטעמי בטיחות של כלי הטיס עצמם כמו למשל מעל אזורים בהם מתחוללות שריפות גדולות או אזורים הנתונים לסכנה של זיהומים קשים כגון קרינה רדיואקטיבית. בנוסף לכך נקבעות הגבלות טיסה באזורים מסוימים מטעמים של שמירה על סודיות עקב סיבות של ביטחון לאומי כגון מעל שטחים שבהם ממוקמים מתקנים צבאיים סודיים או בעלי חשיבות אסטרטגית.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעבורה האווירית בישראל מפוקחת על ידי יחידות הבקרה האווירית של חיל האוויר. יחידות הבקרה האווירית אוספות מידע ומייצרות את תמונת המרחב האווירי של מדינת ישראל, עומדות בקשר עם מגדלי הפיקוח האזרחיים והצבאיים הממוקמים בנמלי התעופה הצבאיים והאזרחיים השונים ומקיימות איתם תיאום מבצעי שוטף לגבי התנועה האווירית במרחב האווירי של המדינה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]