מריה דולמביאנקה
.jpg) | |
| לידה |
21 באוקטובר 1861 קרקוב, האימפריה האוסטרית  |
|---|---|
| פטירה |
7 במרץ 1919 (בגיל 57) לבוב, הרפובליקה הפולנית השנייה |
| מקום קבורה |
Cemetery of the Defenders of Lwów |
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה |
זכויות האישה |
| הושפעה על ידי |
יאן מטייקו, קרלוס-דוראן, ז'אן ז'אק הנר, ויליאם אדולף בוגרו, לאופולד הורוביץ, וויצ'ך גרסון, טוני רובר-פלורי |
| פרסים והוקרה |
צלב העצמאות (פולין) |
| בן או בת זוג |
מריה קונופניצקה |
  | |
מריה דולמביאנקה (פולנית: Maria Dulębianka; 21 באוקטובר 1861 – 7 במרץ 1919) הייתה אמנית ופעילה חברתית פולנית.
דולמביאנקה הייתה פעילה בתנועת שדרשה קבלת נשים לאקדמיה לאמנויות בקרקוב ולהקמת גימנסיה בלבוב לנערות לקבל גישה להשכלה גבוהה. היא פרסמה מאמרים והעבירה הרצאות בנושאי נשים. פעילה במאבק למען זכות הבחירה לנשים, התמודדה כמועמדת בבחירות לפרלמנט בגליציה בשנת 1908.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מריה דולמביאנקה נולדה ב־21 באוקטובר 1861 בקרקוב, באימפריה האוסטרית, למריה מוויצ'ולקובסי והנריק דולבנה.[1] משפחתה הייתה בעלת אדמות שהוחכרו. היא למדה בבית הספר מלישבסקה בקרקוב ולקחה שיעורים פרטיים באמנות מיאן מטייקו עד שנת 1872. לא הצליחה להתקבל לאקדמיה לאמנויות בקרקוב מכיוון שהייתה אישה, והמשיכה בלימודיה בבית הספר לאמנויות בווינה. שם למדה אצל ליאופולד הורוביץ.[2]
לאחר שנתיים היא עברה תחילה לוורשה, שם התאמנה אצל וויצ'ך גרסון, ולאחר מכן בשנת 1884 לפריז כדי להתאמן באקדמיה ז'וליאן. בפריז למדה אצל ויליאם-אדולף בוגרו, קרולוס-דוראן, ז'אן ז'אק הנר וטוני רוברט-פלורי עד 1886. רוב ציוריה של דולמביאנקה היו דיוקנאות או סצנות של נשים וילדים. לאחר שהציגה לראשונה בקרקוב, השתתפה בתצוגות בוורשה ובהמשך בפריז.
בשנת 1887 שבה דולמביאנקה לוורשה בכוונה לפתוח בית ספר לאמנות לנשים. היא תמכה בבחירת נשים, ודגלה בקבלת נשים לאקדמיה לאמנויות בקרקוב כבר בשנת 1885. בשנת 1889 הכירה את מריה קונופניצקה, אם לשמונה ילדים וסופרת, שהתגוררה באופן עצמאי ונפרדה מבעלה, ירוסלב קונופניצקי.
דולמביאנקה הייתה אז כמעט בת 30,[3] וקונופניצקה הייתה מבוגרת ב -19 שנים. השתיים לא נפרדו, ומרגע פגישתן הפכה קונופניצקה לנושא העיקרי בציוריה של דולמביאנקה. אופי היחסים שלהן לא מוסכם סופית על ידי אנשי אקדמיה,[4] בין השאר משום שלאחר מותן נשרפו מכתביהן על ידי בני המשפחה,[5] אך גם משום שהן היו צנזוריות, מודעות שעשויים לקרוא את התכתובות שלהן, ולעיתים נדירות כתבו על ענייני משפחה אפילו בעבודותיה שפורסמו, נראה כי היו להן גם מערכות יחסים אחרות עם נשים שהיו לסביות ידועות, אם כי המונח לא היה בשימוש באותה עת.[6]
לקונופניצקה הייתה השפעה חזקה על דולמביאנקה, שהשתתפה יותר ויותר בפרויקטים של רווחה חברתית ובאקטיביזם למען זכויות נשים. בשנת 1890 עזבו בנות הזוג את ורשה והחלו לנסוע. הן ביקרו בגרמניה, באיטליה, בצרפת ובאתרי בריאות באוסטריה ובאזורים הצ'כיים של אוסטריה-הונגריה, ולעיתים נדירות חזרו לפולין. הן נסעו באופניים ודולמביאנקה משכה תשומת לב בלבושה: היא התנערה מלבוש הנשים המסורתי, במקום זאת הייתה לבושה במכנסיים או חצאית ארוכה וישרה, חולצות ועניבות, ונעליים עם עקב שטוח. היא גם קיצרה את שערה והרכיבה תמיד משקפי מונוקל או פינס-נז.[7]
בכל מקום בו התגוררו דאג קונופניצקה כי לדולנביאנקה יהיה סטודיו שיאפשר לה להמשיך לצייר. היא הציגה בתערוכות והשתתפה באירועים בדרזדן, קייב, לונדון, לבוב, מינכן, פריז ופראג. בשנת 1900, בתערוכת פריז, זכו שני ציוריה - "על תשובה", "גורל היתום" - בפרסי הצטיינות. ציור שלישי "סטודיו לבנות" נרכש, כשהוא עדיין מוצג, על ידי המוזיאון הלאומי בקרקוב.[7]
בשנת 1897 הצטרפה דולמביאנקה למרכז האמנציפציה בלבוב ולחצה בהצלחה על מועצת העיר להקים בית ספר תיכון לנשים, שיאפשר לבנות להגיע להשכלה גבוהה.[2] היא פרסמה מאמרים בנושאי נשים בכתב עת פמיניסטי ועבדה כעורכת עבור "גלוס קובייט" (קול נשים) וקורייר לבובסקי (שליח לבוב). בשנת 1901 העבירה דולמביאנקה הרצאה בזקופנה בנושא: "מדוע תנועת הנשים מתפתחת כל כך לאט?". בשנה שלאחר מכן היא נשאה הרצאה על פעילות אמנותית של נשים ובשנת 1903 פרסמה את המאמר "אודות יצירתיות נשים" בגלוס קובייט.
בשנת 1902 חגגו 25 שנות קריירה של קונופניצקה כסופרת, מחווה כבוד הגבוה ביותר שהיה ניתן להעניק באותה תקופה, היא קיבלה בית בסארנובייץ כמתנה לאומית. משנת 1903 היא ודולמביאנקה בילו את האביב והקיץ בבית האחוזה, אך המשיכו לנסוע בשאר ימות השנה.
דולמביאנקה החל בקמפיין למען נשים להשגת זכות הבחירה בגליציה בשנת 1907. היא הדגישה את היעדרן של זכויות פוליטיות לנשים בפילהרמונית ורשה, והסבירה כי לנשים יש רק ייפוי כוח, אך אין להן זכויות אקטיביות אמיתיות.[8] בשנה שלאחר מכן היא עשתה קמפיין כמועמדת המפלגה האגררית לפרלמנט בגליציה. בתמיכת ועדת הבחירות העממית ומועדון החינוך לנשים פרוגרסיביות, היא פתחה את הקמפיין שלה בנאום לפני הבחירות על אידיאל השוויון. החוברת שלה "העמדה הפוליטית של האישה", מתחה ביקורת על המפלגות הפוליטיות על התעלמות מנשים והסתבכות לגחמות דעת הקהל, והעלתה תמיכה באג'נדות מעמדיות ולאומניות. אף על פי שקיבלה 511 קולות ממצביעים גברים, שמה נמחק מרשימת ההצבעה מכיוון שנשים לא היו זכאיות לכהן בפרלמנט וקולות תומכיה בוטלו.
בשנת 1909 נאמה דולמביאנקה בשם ה"סטרוניקטו ג'וטרה" ("מפלגת המחר"), והתוותה פלטפורמה שדרשה שוויון חברתי, עצמאות פולין ושיתוף פעולה של פולנים ואוקראינים. כאשר בריאותה של קונופניצקה החלה להידרדר בשנת 1910, עברו בנות הזוג לצמיתות ללבוב, שם יכלו לקבל עבורה טיפול בסנטוריום קיסיילקי.[1]
קונופניצקה, בת הלוויה של דולמביאנקה במשך שני עשורים, נפטרה ב־8 באוקטובר 1910 ודולמביאנקה ארגן הלוויה בה השתתפו אלפי אבלים.
בשנת 1911 היא הקימה את ועדת הבחירות לנשים שתלחץ על שילוב נשים במועצת העיר לבוב.
בהמשך עבודתה לאבטחת זכויות ולסיוע לעניים, הקימה דולמביאנקה את "איגוד זכויות האישה", את "ליגת הגברים להגנת זכויות נשים" ועוד ארגונים. הובילה את ועדת העבודה האזרחית, הקימה מטבחים לעניים, משתלות ילדים ומועדון לילדי רחוב וליתומים.
בשנת 1914 היא דחקה בחברי ועדת העבודה האזרחית לתמוך בלגיונות של פילסודסקי, כאשר לבוב נכבשה על ידי הצבא הרוסי הקיסרי. היא וועדת העבודה האזרחית סיפקו סיוע לחיילים ולאזרחים בזמן שהעיר הייתה תחת כיבוש רוסי.
בשנת 1918, כאשר קיבלה פולין מחדש את עצמאותה, לבסוף ניתנה לנשים זכות הצבעה. דולמביאנקה כיהנה כציר לוועדת הממשלה הזמנית ונבחרה ליו"ר ליגת הנשים. עם פרוץ מלחמת פולין-אוקראינה בנובמבר היא הצטרפה לצלב האדום הפולני, ארגנה את שירות הבריאות הפולני והשתתפה בהגנת לבוב.
בתחילה עבדה כאחות, אך ויתרה על התפקיד כדי לשמש כשליח. היא ארגנה מאמצי סיוע לחיילים פולנים שנכלאו במחנות שבויים באוקראינה.[1] בביקור במחנה שבויים, היא חלתה בטיפוס וחזרה ללבוב.
דולמביאנקה נפטרה ב-7 במרץ 1919 בלבוב ונקברה בקבר של קונופניצקה בבית העלמין בליצ'קיב. ההלוויה הפכה לאירוע פטריוטי, שמשך אליו פעילי תנועת נשים ואמהות חד הוריות, ועוד אנשים שעזרה להם. מאוחר יותר נקברו שרידיה של דולמביאנקה מחדש בקבר נפרד.
מורשתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דולמביאנקה, כמו נשים פעילות רבות, נעלמה מספרי ההיסטוריה עד לתחיית הפמיניזם בשנות התשעים. היא זכתה להכרה בזכות עבודתה החלוצית בנושא זכויות נשים, בעזרתה בקבלת נשים לאקדמיה לאמנויות, ובהקמת בית הספר התיכון הראשון לנשים בלבוב. הקמפיין ההיסטורי שלה בשנת 1908 זכור כאבן דרך במאבק למען זכות הבחירה לנשים בפולין.
בשנת 2018 יצא סרט, סילאצקי מאת מרתה דזידו ופיוטר ליבובסקי. זה תיאר את מאבקן של נשים פולניות להשגת שוויון זכויות ואת דולמביאנקה שיחקה מריה סוורין.[9]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 100 lat temu zmarła Maria Dulębianka | dzieje.pl - Historia Polski, web.archive.org, 2019-03-07
- ^ 1 2 Mapa Kultury - Trzy namiętności Marii Dulębianki, web.archive.org, 2016-03-06
- ^ "Kochała Marię Konopnicką, wywalczyła prawa wyborcze kobiet. Dlaczego Dulębianka nie ma pomnika?", wyborcza.pl
- ^ Wielcy i niezapomniani: Maria Konopnicka - Co się kryje pod maską Matki Polki - Krzysztof Tomasik, queer.pl (בפולנית)
- ^ Tomasik, Krzysztof (25 March 2015). "Wielcy i niezapomniani: Maria Konopnicka" [Great and unforgettable: Maria Konopnicka]. queer.pl (in Polish). Kraków, Poland. Archived from the original on 7 February 2020. Retrieved 7 June 2019.
- ^ Maria Konopnicka - lesbijka i zła matka - Wiadomości, web.archive.org, 2017-10-19
- ^ 1 2 Dulebianka, Marie, Oxford University Press, 2011-10-31, Benezit Dictionary of Artists
- ^ "Wybory w kurii miejskiej we Lwowie1861–1914 jako pretekst dla ukazaniaspołeczno-politycznego potencjałumiasta", web.archive.org, 2019-06-07
- ^ Kobiet prawa - wspólna sprawa - Opinie - Kultura - kulturapoznan.pl, web.archive.org, 2019-06-07