מריליון
 | |
| מקום הקמה |
איילסברי  |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
מ-1979 |
| זרם | ניאו-פרוג |
| סוגה | רוק |
| חברת תקליטים |
EMI רקורדס, סאנקטוארי רקורדס גרופ, פוני קניון, אדל רקורדס, קרוליין רקורדס, Castle Communications, I.R.S. רקורדס, קפיטול רקורדס, ליברטי רקורדס |
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
| חברים | |
|
Steve Hogarth Mark Kelly Pete Trewavas Steve Rothery Fish Ian Mosley | |
  | |
מריליון (באנ' Marillion) היא להקת ניאו פרוג-רוק בריטית שהוקמה באיילסברי ב-1979. הלהקה הצליחה לבסס את עצמה כאחת הלהקות המשפיעות ביותר של הנאו-פרוג, צורה של רוק מתקדם אשר פרח בשנות ה-80.[1] ההרכב הזה, שנמשך עד 1988, הוציא ארבעה אלבומים, כולל Misplaced Childhood עם שני הלהיקים הגדולים ביותר של הלהקה, Kayleigh ולבנדר. לאחר שפיש פרש מלהקה, ארבעת החברים של הלהקה, שניגנו יחד מאז 1984, החליטו להמשיך עם סטיב הוגארת' כסולן. בהרכב זה פעילה הלהקה עד היום.
היסטוריית הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלהקה נוסדה בתחילה ב-1979 כהרכב אינסטרומנטלי תחת השם Silmarillion, המבוססת על ספר באותו שם מאת טולקין.[2] החברים המייסדים כללו את סטיב רות'רי (גיטרה), דאג אירווין (בס חשמלי), בריאן ג'לימן (מקלדת) ומיק פוינטר (תופים). ב-1981 הצטרף ללהקה הזמר דרק וויליאם דיק, הידוע יותר בשם פיש, וכך גם הבסיסט דיז מיניט. כתוצאה מכך, ג'לימן ומניט הוחלפו בקלידן מארק קלי ובסיסט פיט טרוואבס. עם ההרכב הזה, הלהקה הוציאה לראשונה את הסינגל Market Square Heroes באוקטובר 1982. האלבום הגיע למקום ה-60 במצעד הבריטי. ה-B-side של הסינגל המקסי כלל את הרצועה גרנדל באורך 17 דקות. ביצירה המוקדמת הזו של מריליון, בנוסף לקולו של פיש, שהזכיר את פיטר גבריאל, ניתן לשמוע כמה הקבלות שספגו ביקורת לעיתים קרובות לג'נסיס, וזו הסיבה שמריליון כונתה לעיתים קרובות בזחיחות "הג'נסיס השנייה הכי טובה בכל הזמנים".[3]
בתחילת 1983, אלבום הבכורה העצמאי יותר מבחינה לירית ומוזיקלית Script for a Jester's Tear. לאחר שהמתופף מיק פוינטר הוחלף באיאן מוסלי, באו שלושה אלבומים נוספים שהיו מצליחים ופורצי דרך באותה מידה בתחום הנאו-פרוג. התפתחות זו הגיעה לשיא ב-1984 עם הלהיט הידוע ביותר שלהם, הבלדה[4]Kayleigh (קיילי, שרבים מכירים כ"Do you remember" ואף סברו בטעות שמדובר בשיר של פיל קולינס) מהאלבום השלישי Misplaced Childhood, והשיר Incommunicado מהאלבום שלאחר מכן Clutching at Straws, הפכו שירי הלהקה ללהיטים בינלאומיים ב-1985 ו-1987.
עטיפות האלבומים עוצבו על ידי האמן מארק ווילקינסון.
ב-15 בספטמבר 1988, הודיעה חברת התקליטים EMI על עזיבתו של פיש. לפי ההודעה לעיתונות, היו חילוקי דעות רציניים בתוך הלהקה לכיוון המוזיקלי. הקונפליקטים הראשונים בין פיש לחברי הלהקה האחרים התעוררו ב-1985 במהלך ההקלטה של Misplaced Childhood בברלין. הוויכוחים הפכו תכופים יותר ופיש הרגיש יותר ויותר מבודד בתוך הלהקה. היו חילוקי דעות חמורים לגבי הכיוון המוזיקלי והלירי של האלבום החדש. ומכיוון שלא ניתן היה לפתור את המחלוקת, החליט פיש לעזוב את הלהקה. הם נתנו את הקונצרט האחרון שלהם יחד ב-23 ביולי 1988 בקאנטרי פארק קרייגטון בסנט אנדרוס, סקוטלנד. הלפני אחרון שלהם מול כ-120,000 צופים ב-18 ביוני 1988 בגרמניה המזרחית
אלבום ההופעה The Thieving Magpie, שיצא ב-1988, היה הפעם האחרונה שבה יצא תקליט עם ההרכב הזה. הפתיח מתוך La gazza ladra (האלסטר הגנב, איטלקי או גרמני ל-Theeving Magpie) מאת ג'ואצ'ינו רוסיני שימש כאינטרו הן לקונצרטים והן לאלבום החי. בשנים 1997 עד 1999 יצאו ארבעת אלבומי הלהקה של "עידן פיש" בגרסה ערוכה דיגיטלית, שמכילה בנוסף לאלבום המתאים גם דיסק בונוס עם B-sides, גרסאות אלטרנטיביות ודמואים. תקליטור הבונוס עבור Clutching at Straws מכיל כמה מגלשי סקי סאונד זן מההקלטות האחרונות עם פיש.
בעוד פיש החל אז בקריירת סולו, חברי הלהקה הנותרים המשיכו עם סטיב הוגארת' כסולן. לאחר אלבום המעבר Seasons End, עליו עבד פיש ושעדיין היה קרוב מאוד מוזיקלית לקודמיו, הלהקה תפסה כיוון שונה משמעותית. עם האלבום Holidays in Eden, Marillion הוציאה את התקליט בעל אוריינטציה המיינסטרים הברורה ביותר עד כה ב-1991, אבל שלוש שנים לאחר מכן המשיכה עם מקבילה ברורה עם אלבום הקונספט האפל Brave. עם זאת, למרות אישור המבקרים והמעריצים ולמרות שהגיע למקום ה-10 במצעד הבריטי, הוא לא עמד בציפיות של חברת התקליטים והלהקה. המוזיקה סיפקה את הפסקול לסרט עצמאי בעל אותו שם עם סטיב הוגארת' בראש הגברי.
לאחר מכן הגיע שלב התמצאות בו חיפשה הלהקה קשרים חדשים בעסקי המוזיקה ללא הצלחה, למרות שלא היה להם מזל עם חברות התקליטים שלהם. שנה אחרי Brave ב-1995 יצא Afraid of Sunlight, ב-1997 This Strange Engine עם טראק ארוך בסוף, שמסתיים בצחוק של סטיב הוגארת' אחרי שהאקורד האחרון נמוג וכמה דקות של שקט. קרינה בעקבותיו ב-1998 ו-Marillion.com ב-1999, בהפקה משותפת של סטיבן ווילסון, ואחריה Anoraknophobia ב-2001.[5]
עם האלבומים Anoraknophobia ו-Marbles, מריליון הציגה מודל עסקי חדשני אך גם שנוי במחלוקת. על מנת שניתן יהיה להפיק את האלבומים באופן עצמאי ללא צורך לערב חברת תקליטים, המעריצים מימנו אותם מראש מספר חודשים מראש. בכך, הלהקה המציאה למעשה מימון המונים. כפרס, מי שהזמין מראש קיבל חומר נוסף: במקרה של Anoraknophobia דיסק בונוס, במקרה של Marbles האלבום כולו כדיסק כפול, בעוד שבחנויות קונבנציונליות רק דיסק פשוט עם גרסה מקוצרת של האלבום (גרסה מרוכזת) הייתה זמינה. הרעיון להיות ממומן מראש על ידי מעריצים מתחיל בשנת 1997, כאשר קמפיין גיוס כספים שתואמו על ידי מעריצים באינטרנט איפשר את סיבוב ההופעות של הלהקה בצפון אמריקה. סך של 61,000 דולר נתרמו לאחר שהקלידן מארק קלי הכריז באינטרנט שסיבוב הופעות בצפון אמריקה אינו סביר מסיבות כלכליות.
רק הסינגלים You're Gone ו-The Damage, שנלקחו מהאלבום Marbles מ-2004, הגיעו שוב לטופ 10 בחלק ממדינות אירופה. בכמה ראיונות, חברי הלהקה מדגישים שוב ושוב שחשוב להם יותר ליצור את הסגנון שלהם ואת המוזיקה שלהם עבור המעריצים שלהם, גם אם זה אומר לוותר על 10 המקומות הראשונים.
ב-26 באוגוסט 2007, מריליון התאחדה לזמן קצר עם הסולן המקורי, פיש להופעה חד פעמית בפסטיבל בכיכר השוק של איילסברי, שם נוסדה הלהקה. לאחר ההופעה הוא הבהיר בראיונות שלא יהיה איחוד.
האלבום Somewhere Else יצא ב-2007, ואחריו יצא אלבום האולפן החמישה עשר שלהם Happiness Is the Road, שהיה בעבודות מאז אותה שנה ויצא ב-20 באוקטובר 2008. מאז 10 בספטמבר 2008, הופצה גרסה מוקדמת של האלבום יחד עם כמה סרטונים על ידי הלהקה עצמה באמצעות פלטפורמות שיתוף קבצים באינטרנט. אחת הסיבות לנסות את המודל העסקי החדש הזה הייתה ההצלחה שהייתה לרדיוהד עם האלבום In Rainbows, שנמכר באינטרנט במחיר לבחירתך. הלהקה הציגה וריאציה קלה: הרצועות היו בפורמט WMA, כאשר משתמשים מעודדים להזין את כתובות האימייל שלהם עם השמעה ראשונה בתמורה לגרסת MP3 ללא תמלוגים של האלבום.
Marillion בסוף השבוע של Marillion 2009 במונטריאול
תקליטור אולפן חדש, Less Is More, יצא באוקטובר 2009. אלבום בסגנון אקוסטי בו הוקלטו מחדש שירים מוכרים מתקופת הוגארת' בגרסה מחודשת.
מאז 1998, מריליון העניקה למעריצים שלהם המאורגנים במועדוני מעריצים דיסק במתנה בכל חג המולד. כלול, בין היתר, גרסאות חיות ואקוסטיות של המוזיקה שלהם, קטעים ופרשנות למזמור חג המולד עכשווי או קלאסי. ישנם סיורי חג המולד לא סדירים שבמהלכם שרים גם שירי חג המולד.
כאשר מטיילים, מריליון מראה נטייה לנגן במועדונים ובברים קטנים יותר, מה שיוצר אווירה שונה מקונצרטים גדולים במקומות ספורט. הלהקה גם נענית באופן ספונטני לבקשות שירים מהקהל. מאז 2001, מתקיימים כנסים ייעודיים של Marillion Weekends מדי שנתיים יש שלושה קונצרטים שונים של הלהקה. בשנת 2011, אירועים כאלה התרחשו בפורט זלנדה (הולנד), מונטריאול (קנדה) ולימינגטון ספא (אנגליה).
פיט טרוואבס, סטיב רות'רי וסטיב הוגארת' מופיעים תחת השם Los Trios Marillos כבר כמה שנים. הקונצרטים האקוסטיים המבודדים הללו מתקיימים בקנה מידה קטן, ובעצם מנוגנים שירים של מריליון.
אלבום האולפן "F.E.A.R" (פאק כולם וברח) יצא ב-23 בספטמבר 2016.
אלבום האולפן "With Friends From The Orchestra" יצא ב-29 בנובמבר 2019.
אלבום האולפן "שעה לפני שחושך" יצא ב-4 במרץ 2022.
סִגְנוֹן[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הזמר פיש, הלהקה היא אחד הנציגים החשובים והמשפיעים של הנאו-פרוג, שהיה בשיאו בשנות ה-80. הקטעים מתקופה זו מלודיים ובעלי צליל אופייני לשנות ה-80, במיוחד בכל הנוגע לשטיחי הסינתיסייז ואפקטי הדהוד המשמשים בגיטרה, תופים ושירה. ברמה הקומפוזיטיבית, קטעים דמויי מזמורים ושקטים יותר הנישאים על ידי הקלידים של מארק קלי מתחלפים בקטעים מהירים שלעיתים מצויים בסימני זמן עקומים ו"קצוצים". בנוסף לנגינת הגיטרה העצמאית והמלודית של סטיב רות'י, אופיינית השירה הרגשית והעוצמתית של פיש, שבתורה הייתה טריגר מפתח להשוואות הרבות עם העבודה המוקדמת של ג'נסיס סביב הסולן פיטר גבריאל. דבר נוסף שהיה משותף לשני הזמרים הוא הזיקה שלהם להופעות במה אקספרסיוניסטיות, מחופשות. עם זאת, אלמנטים אינסטרומנטליים מוכרים מקטעי ג'נסיס ניתן למצוא רק ביצירות הראשונות של הלהקה, הנכללות בסינגל הבכורה המקסימלי Market Square Heroes. ה-B-side Three Boats down from the Candy, למשל, משתמש באלמנטים של שירים מהאלבומים של Genesis Wind and Wuthering ו-Foxtrot. מוטיבים מהרצועה באורך 17 דקות גרנדל מזכירים גם קטעים דומים מהסעודה המוכנה הידועה באורך 23 דקות מאת בראשית [11]. מצד שני, כבר כאן אפשר לראות הבדלים מכריעים, במיוחד את חלקי המקלדת המהירים והמצועצעים של מארק קלי. באלבומים הבאים הלהקה הבשילה לבסוף לעצמאות מוזיקלית.[12]
המילים שכתב פיש מעבירות תוכן אישי, פוליטי או ספרותי פנטזיה, כשהדגש משתנה מאלבום לאלבום. האלבום הכי אישי כאן הוא כנראה Misplaced Childhood, שהוקלט באולפני Hansa במערב ברלין בתקופה של הוללות. עם האלבום הזה והסינגל Kayleigh, המבוסס על אחת מהחברות לשעבר האמיתיות של פיש בשם קיי-לי, הלהקה הצליחה להשיג את ההצלחה הגדולה ביותר שלה.
מצד אחד, אלבום הבכורה מכיל שירי אהבה כמו התסריט לטיטולים ל-Jester's Tear. מצד שני, Forgotten Sons מכילה גם הערכה ביקורתית של המדיניות הבריטית בסכסוך בצפון אירלנד באותה תקופה. שירים אחרים הם ביקורתיים חברתית כמו Chelsea Monday או ציניים כמו Garden Party. הטקסט לגרנדל שואב השראה מהרומן באותו שם של ג'ון גרדנר, שבו מתוארת אימתה של גרנדל, המפלצת מסאגת ביוולף, נגד המלך הרודגאר ואנשיו מנקודת המבט של המפלצת.
אחרי האלבום הראשון של Hogarth, Seasons End, שמלבד שירים חדשים שנכתבו, השתמש גם במוזיקה מהמפגשים האחרונים עם פיש - ושהיה קרוב מאוד מבחינה מוזיקלית לאלבומים הקודמים, תפסה הלהקה כיוון שונה משמעותית. הזמר סטיב הוגארת', קלידן לשעבר של להקת הגל החדש The Europeans, הביא ללהקה סגנון שירה חדש, מאוד עצמאי, שנובע מטכניקת הנשימה המיוחדת שלו. קווי הקול שלו נשמעים לעיתים קרובות "צפים" או "נושמים".
אלבום הקונספט האפל Brave משנת 1994 זוכה למוניטין גבוה בקרב המבקרים והמעריצים למרות - בהשוואה ליצירות העבר של הלהקה - כישלון מסחרי. הסיפור הבסיסי נוצר בהשראת דו"ח רדיו בו דובר על אישה צעירה שמילה לא דיברה בה. ולא ניתן היה לקבוע זהות. לאחר מכן עסקה הלהקה בנושא והמציאה סיפור רקע משלה, מה שהוביל לאלבום הנ"ל. האלבום הולחן והוקלט ב-Chateau Marouatte של מיילס קופלנד במחלקת דורדון, שם הלהקה נסוגה בפברואר 1993.[14] ב-1994 הוא הושמע בכל הרצף שלו בקונצרטים. הוא הוצג לאחרונה בכנסים של מריליון ב-2013 והוקלט ב-DVD.
האלבומים הבאים בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 התאפיינו מוזיקלית במוזיקת רוק ופופ מתוחכמת ואטמוספירית, לעיתים n עם הדים של להקות כמו U2 (Afraid of Sunlight), R.E.M. (איש אלף הפרצופים) והביטלס (קידוח חורים). בהשוואה לתקופתו של פיש, היצירות פחות מאופיינות במשטחי מקלדת חודרים ומנגינות ווקאליות קליטות, אך מתמקדות יותר באחדות אטמוספירית. את האלבומים האחרונים בפרט ניתן לסכם תחת התווית של מונח הסטייל הפורח כעת New Art Rock. כמה כותרות אלבומים כמו Anoraknophobia מרמזות לתמונה החנונית המיוחסת לפעמים למעריצי הלהקה; בסלנג בריטי, אנורק מתייחס לתחביב מסוגר במקצת. בשנת 2002 יצא אלבום ההופעה Anorak בבריטניה.
דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
1983 Script for a Jester's Tear
1984 Fugazi –
1985 Misplaced Childhood
1987 Clutching at Straws
1989 Seasons End –
1991 Holidays in Eden
1994 Brave
1995 Afraid of Sunlight
1997 This Strange Engine
1998 Radiation
1999 Marillion.com
2001 Anoraknophobia
2004 Marbles
2007 Somewhere Else
2008 Happiness Is the Road
2009 Less Is More
2012 Sounds That Can't Be Made
2016 Fuck Everyone and Run (F E A R)
2019 With Friends from the Orchestra
2022 An Hour Before It's Dark –
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מריליון, ברשת החברתית פייסבוק
מריליון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
מריליון, ברשת החברתית אינסטגרם
מריליון, סרטונים בערוץ היוטיוב
מריליון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
מריליון, באתר אייטונס (באנגלית)
מריליון, באתר ספוטיפיי
מריליון, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
מריליון, באתר Last.fm (באנגלית)
מריליון, באתר AllMusic (באנגלית)
מריליון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
מריליון, באתר דיזר
מריליון, באתר Discogs (באנגלית)
מריליון, באתר Songkick (באנגלית)- מריליון, באתר Genius
- מריליון, באתר SecondHandSongs
מריליון, באתר בילבורד (באנגלית)
.svg){kind=icon}
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Neo-Prog". AllMusic. Retrieved 24 March 2014.
- ^ רוק מתקדם. מדריך עברי. מריליון.
- ^ Popoff, Martin (2016). Time And a Word: The Yes Story. Soundcheck Books. p. 98. ISBN 978-0993212024.
- ^ איתמר זהר, השיר ששלח את הצהובונים למסע חיפושים. הארץ. 11 בדצמבר 2019
- ^ Gareth McLean (13 August 2001). "In the realm of pretences". The Guardian. UK.