מרינה סמיונובה
 | |
| לידה |
30 במאי 1908 (יוליאני) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
9 ביוני 2010 (בגיל 102) מוסקבה, רוסיה |
| מקום קבורה |
בית הקברות נובודוויצ'יה |
| מקום לימודים |
אקדמיית וגנובה של הבלט הרוסי (1925) |
| הושפעה על ידי |
אגריפינה ואגאנובה |
| פרסים והוקרה |
פרס סטלין (1941) עיטור הדגל האדום של העמל (29 במאי 1978) עיטור הדגל האדום של העמל (27 במאי 1951) אמן מצטיין של רוסיה הסובייטית (2 ביוני 1937) האמנית העממית של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית (1951) פרס הפדרציה הרוסית (2003) מדליית הפטיש והמגל (13 ביוני 1988) עיטור מסדר המולדת דרגה שלישית (22 במאי 1998) עיטור הדגל האדום של העמל (2 ביוני 1937) גיבור העמל הסוציאליסטי (13 ביוני 1988) עיטור לנין (13 ביוני 1988) Prix Benois de la Danse (2003) האמנית העממית של ברית המועצות (30 בינואר 1975) מסכת הזהב |
| בן או בת זוג |
וסבולוד אקסיונוב לב קאראחן |
  | |
מרינה טימופוייבנה סמיונובה (ברוסית: Марина Тимофеевна Семёнова 30 במאי (לפי הלוח הישן 12 ביוני) 1908 - 9 ביוני 2010) הייתה הפרימה בלרינה הראשונה שקיבלה את הכשרתה בברית המועצות.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמיונובה נולדה בסנקט פטרבורג. היא סיימה את אקדמיית ואגאנובה לבלט רוסי בשנת 1925, התלמידה הראשונה שהגיעה לגדולה בהכשרתה של אגריפינה ואגאנובה. שנת 1925 "מתועדת ברשומות הבלט הסובייטי כשנת הניצחון ללא תקדים של מרינה סמיונובה".
עד 1930 עבדה סמיונובה בבלט קירוב, ואז מצא יוסיף סטלין לנכון להעביר אותה ואת בעלה, ויקטור סמיונוב (הם נשאו אותו שם משפחה) לבלט בולשוי במוסקבה.
במוסקבה נישאה ללב קאראחן, בולשביק ותיק וסגן שר החוץ, שנודע בעיקר כיועץ לסון יאט-סן. ב-1937 חוסל בטיהורים הגדולים.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכוריאוגרפית הסובייטית מאיה פליסצקאיה כתבה על סמיונובה, כי "מה שהציגה בשעתה היה יוצא דופן, חדש לחלוטין, עוצר נשימה. כיום מקובל לחשוב, שכך היה מאז מתמיד." הסופר שטפן צווייג כתב על ריקודה, ש"כאשר היא יוצאת אל הבמה בהילוך הטבעי שלה, שהכשרתה רק ליטשה, ולפתע ממריאה אל-על בקפיצה פראית, הרושם הוא של סופה המנפצת לפתע את שלוות הקיום השגרתי."[1]
סמיונובה הייתה רקדנית-אורחת בבלט האופרה של פריז בשנת 1935 והוטפיעה שם בז'יזל עם סרז' ליפר.[2]
היא קיבלה את פרס סטלין לשנת 1941 ופרשה בשנת 1952. לאחר זאת, הייתה לאחת המורות החשובות ביותר של תיאטרון הבולשוי, שם מילאה גם תפקיד של פסנתרן חזרות.
סמיונובה פרשה מחובותיה כמדריכה בגיל 96. היא נודעה בידידותה עם הרקדן הצעיר ניקולאי טסיקארידזה, שראיין אותה בכמה הזדמנויות. ב-2003 זכתה סמיונובה בפרס בנואה למחול על מפעל חיים.
ב-2008 חגג תיאטרון בולשוי את יובל המאה לסמיונובה. היא מתה ב-9 ביוני 2010 בביתה במוסקבה, שלושה ימים לפני יום הולדתה ב-102.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- M.T. Semyonova. Moscow, 1953.
- S. Ivanova. Marina Semyonova. Moscow, 1965.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרינה סמיונובה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ברוס ובר, ניו יורק טיימס, "מרינה סמיונובה, כוכבת בלט בולשוי, מתה בגיל 102" 10 ביוני 2010
- ^ קלים וורושילוב התנגד בכל תוקף למסעה זה ובמכתב לסטלין טען: "היה זמן שהייתי בטוח שפיודור שאליאפין יחזור. אפילו התערבתי על בקבוק קוניאק עם מיכאיל פרונזה, והפסדתי. יש מקום להניח, שסמיונובה לא תחזור". על כך ענה לו לזאר קגנוביץ': "אני חושב שהיא לא תברח. היא אדם הגון מאוד ואין זה סביר בשבילה לברוח. היא איננה מתפתה לכסף, חיי תענוגות וכדומה". - מתוך "סטלין: דיוקן בלתי מוכר" של מיקלוש קון, הוצאת אוניברסיטת מרכז אירופה, 2003, ISBN 963-9241-19-9, עמ' 225.