מרי פרינס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כריכת המהדורה הראשונה משנת 1831 של ספרה של מרי פרינס

מרי פרינס (סביבות 1788 – לאחר 1833; מתה בגיל 45 בערך) הייתה שפחה בריטית, פעילה בתנועה לביטול העבדות ואוטוביוגרפית. פרינס נולדה בברמודה למשפחת עבדים ממוצא אפריקני. לאחר שנמלטה מאדוניה השונים היא חיה בלונדון, ושם הכתיבה את קורות חייה למעסיקה החדש שהיה מייסד התנועה לביטול העבדות בבריטניה, תומאס פרינגל.

העבדות אמנם נאסרה בפרלמנט הבריטי בשנת 1807, אך דבר לא נעשה להפסיק את סחר העבדים ברחבי האימפריה.[1] העדות ממקור ראשון על העבדות בשטחי האימפריה הבריטית, שהתפרסמה בתקופה שעבדות עדיין הייתה מקובלת בקולוניות הבריטיות: ברמודה והאיים הקריביים, הכתה גלים בבריטניה, ושלוש מהדורות של הספר יצאו בשנה הראשונה. ספרה של פרינס: "ההיסטוריה של מרי פרינס" (1831) היה אחד הגורמים העיקריים לביטול העבדות בכל שטחי בריטניה.[2]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרי פרינס נולדה למשפחת עבדים בברמודה. אביה היה חוטב עצים ואמה הייתה שפחת בית. היו לה שלושה אחים ושתי אחיות. כאשר נפטר אדוניה, נמכרה מרי מבעלים אחד לשני, כשבמהלך סחר העבדים המפותל היא גם הופרדה ממשפחתה. כשהייתה בת 12 נמכרה מרי תמורת 38 פאונדס לבעלים, שגם הוא וגם אשתו הלקו אותה באכזריות על כל עבירה קטנה ביותר.[2]

במהלך חייה נמכרה מרי לבעלים רבים ושונים, ונאלצה לעבוד בבריכות המלח של ברמודה, כשרגליה טובלות במים עד הברכיים, לעיתים 17 שעות ביום, לעבור התעללויות אלימות ומיניות, וגם לאחר שנישאה לדניאל ג'יימס, עבד משוחרר, לא חסכו ממנה הבעלים עונשים, משום שהתנגדו לקרבתו.

בשנת 1828 ביקרה משפחת אדוניה של פרינס בלונדון כדי להסדיר את חינוך ילדיהם. פרינס, שצורפה לנסיעה, הצליחה להימלט מהמשפחה, לאחר עשר שנות עבדות אצלם, ולמצוא מחסה בכנסייה. לאחר מספר שבועות היא החלה לעבוד אצל תומאס פרינגל, שהיה המזכיר של התנועה לביטול העבדות בבריטניה. הוא ניסה להשיג מאדוניה הקודמים את שחרורה, אך הם סירבו, דבר שמנע את אפשרות חזרתה לאנטיגואה, שם נשאר בעלה.[2]

בשתי התביעות שנבעו מפעולותיו של פרינגל לשחרורה של פרינס ומהדפסת הספר, היא נקראה להעיד בפני בית המשפט. פרטי חייה של מרי פרינס לאחר פרסום הספר אינם ידועים. לא ידוע אם חזרה לאנטיגואה כדי להתאחד עם בעלה, אך ידוע שנשארה בלונדון לפחות עד שנת 1833, אז העידה בבית המשפט.

פרסום הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקדמה שהופיעה בספר שהתפרסם לראשונה בשנת 1831, כתב תומאס פרינגל שהרעיון לכתיבת הספר היה של פרינס עצמה, במטרה שאנשים טובים באנגליה יראו מה עוברת שפחה בידי אדוניה. הסיפור הוכתב מפיה כלשונו, מעיד פרינגל, לגברת שהתגוררה בביתם באותו זמן, ולאחר מכן עבר בדיקה יסודית של פרינגל, כדי לאמת את הפרטים.[2]

הספר הותיר רושם עצום על הציבור והודפס שלוש פעמים בשנה הראשונה להופעתו. הוא עורר חילוקי דעות בקרב הקוראים ואנשי הממסד לגבי אמינותו וצדקתו ואף הוגשו שתי תביעות דיבה כנגדה וכנגד פרינגל מצד שניים מאדוניה לשעבר. רות אלמוג מציינת שהספר קשה לקריאה, משום שלקורא קשה להבין את האכזריות הבלתי נתפסת שבה נהגו בפרינס, שנבעה בעיקר מההנאה שהפיקו הבעלים, ולא בהכרח מחריגות בהתנהגותה.[3]

וכך כתבה מרי פרינס בספרה:

הייתי שפחה בעצמי, ולכן אני יודעת מה חשתי כשפחה ומה חשים כל שפחה או עבד, על פי הסיפורים שסיפרו לי. מי שטוען, שעבדים יכולים להיות די מאושרים בעבדות, משום שאינם רוצים את החופש – הוא או בור או שקרן. מעולם לא שמעתי עבד שאומר כך, ומעולם לא שמעתי אדם לבן שאומר כך, עד שהגעתי לאנגליה

ההיסטוריה של מרי פרינס; שפחה מהאיים הקאריביים

מרי פרינס הייתה האשה השחורה הראשונה שפירסמה את סיפור חייה. היא נחשבת עד היום לאישה אמיצה מאוד שתרמה רבות לביטול העבדות באנגליה. בבלומסברי נקבע לאחרונה שלט לזכרה, ובכך הוכרה פרינס רשמית כמי שמילאה תפקיד חשוב במאבק לביטול העבדות.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]