התנועה לביטול העבדות
.jpg)
התנועה לביטול העבדוּת הייתה תנועה פוליטית וחברתית רחבת־היקף שפעלה במשך כ-200 שנה כדי לשים קץ לעבדוּת ולסחר בעבדים ברחבי העולם. ראשיתה של התנועה במאה ה־18, בתקופת עידן הנאורות, והיא צמחה בעיקר באירופה ובאמריקה הצפונית. רעיונות של זכויות אדם, שוויון מוסרי וחירות אישית, לצד פעילות של קבוצות דתיות כגון הקווקרים, הניחו את הבסיס האידאולוגי למאבק בעבדות. התנועה לביטול העבדות השתלבה בגל רחב של תנועות רפורמה ליברליות שצמחו מאז עידן הנאורות, ובהן מאבקים למען חירויות אזרח, חופש דת, חופש ביטוי ושוויון בפני החוק. קשר בולט במיוחד התקיים בין התנועה לביטול העבדות לבין התנועה הפמיניסטית.
במהלך המאה ה־19 הפכה התנועה לכוח פוליטי משמעותי, במיוחד בהממלכה המאוחדת, בצרפת ובארצות הברית. מאבקה התנועה הוביל לביטול סחר העבדים הטרנס־אטלנטי, לביטול העבדות החוקית באימפריה הבריטית (1833), בהאימפריה הצרפתית (1848) ובסופו של דבר גם לביטול העבדות בארצות הברית לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית (1865). שלב זה סימן נקודת מפנה היסטורית: העבדות כמשטר חוקי וממוסד בוטלה במרבית המעצמות הדמוקרטיות המרכזיות ששלטו ברוב העולם והשפיעו על הכלכלה והפוליטיקה העולמית. בברזיל, שהייתה מוקד חשוב של עבדות בוטלה העבדות ב-1888.
לאחר ביטול העבדות בתחומן, פעלו 3 המעצמות המערביות בזירה הבין־לאומית לקידום ביטול העבדות והסחר בעבדים גם מחוץ לגבולותיהן. הן יזמו וחתמו על שורה של אמנות דו־צדדיות ורב־צדדיות, שנועדו לאסור את סחר העבדים הימי, לאכוף פיקוח בין־לאומי, ולהביא לביטול העבדות גם במדינות שבהן המשיכה להתקיים. מאמצים אלה כללו פעילות דיפלומטית, לחץ דיפלומטי וצבאי לקידומן ואכיפתן, כולל פעילות הצי הבריטי.
מאבקים נגד עבדות לוו לעיתים בעימותים אלימים כמו מרידות עבדים מקומיות, מרד העבדים בהאיטי, שהוביל להקמת מדינה עצמאית, המלחמה הברברית הראשונה והשניה והעימותים בין ארצות הברית למדינות צפון אפריקה והאימפריה העות'מאנית סביב סחר העבדים הברברי (שכלל שעבוד של לבנים), ומלחמת האזרחים האמריקנית, שפיצלה את מדינות הצפון והדרום והשפעותיה המשיכו להשפיע על הפוליטיקה של ארצות הברית למשך עשרות שנים לאחר מכן. כנגד מתנגדי העבדות קמו תנועות פוליטיות, בעיקר בדרום ארצות הברית שפעלו ללהצדקת העבדות מטעמי כלכלה ומוסר. אפליה ממוסדת ורדיפה של שחורים בארצות הברית נמשכו עוד כ־100 שנים לאחר ביטול העבדות הרשמי, ובוטלו בהדרגה רק בעקבות מאבקי התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח באמצע המאה ה־20. במרחב המוסלמי, עבדות באסלאם, סחר העבדים הערבי, ועבדות באימפריה העות'מאנית יצרו לחצים כלכלים ותרבותיים למען שימור העבדות.
במהלך המאה ה־20 יזם חבר הלאומים מספר ועדות לטובת מיגור העבדות בעולם ועיגון הנושא במשפט הבין־לאומי ויזם את ובראשו אמנת העבדות משנת 1926 וההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (1948). בשנת 1948 הוכרזה העבדות כבלתי חוקית במסגרת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האומות המאוחדות. באותה עת היה האזור הערבי האזור היחיד שבו עבדות ממוסדת עדיין הייתה חוקית. העבדות בערב הסעודית, בתימן ובדובאי בוטלה בשנים 1962–1963, ואילו בעומאן בוטלה בשנת 1970. מאוריטניה היא המדינה האחרונה שביטלה רשמית את העבדות, בצו נשיאותי בשנת 1981.
כיום עבדות ועבודת כפייה אסורות כמעט בכל מדינות העולם, הן בחוק הלאומי והן על פי המשפט הבין־לאומי. עם זאת, תופעות כגון סחר בבני אדם, ניצול מיני, עבודת כפייה ועבדות ילדים ממשיכות להתקיים בהיקפים נרחבים, וממחישות את הפער בין ביטול העבדות כמוסד חוקי לבין מיגורה בפועל.
ניצני התנועה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנתוני בנזט היה מורה קוויקרי, סופר ומתנגד לעבדות מאמריקה, שהיה פעיל בפילדלפיה, פנסילבניה. בשנת 1750 הוא החל בפעילות פומבית נגד עבדות. בשנת 1775 הוא הקים את אחת האגודות הראשונות בעולם נגד עבדות, "Society for the Relief of Free Negroes Unlawfully Held in Bondage" שהפכה מאוחר יותר לאגודה של פנסילבניה לקידום ביטול העבדות. הוא פתח את בית הספר הראשון לבנות בצפון אמריקה ואת בית הספר הראשון לשחורים בפילדלפיה שפעל במהלך המאה ה-19. בנזט נולד למשפחה פרוטסטנטית בצרפת. כשהיה בן שנתיים משפחתו עברה לאנגליה ולאחר מכן לאמריקה כשהיה בן 17. הוא הצטרף לקווקרים בפילדלפיה ופעל לשכנע אחרים שהחזקת עבדים הייתה בניגוד לכתבי הנצרות. בשנת 1739 הוא החל ללמד. ב-1750 הוא החל בנוסף לעבודת היום שלו, לקיים בביתו שיעור ערב לילדים שחורים עניים. תלמידיו הצליחו ובכך סתרו את המיתוס על חוסר היכולת של שחורים ללמוד. למרות שחי בארצות הברית השפעתו הייתה גדולה על התנועה לביטול העבדות בבריטניה. הוא השפיע בין היתר על ג'ון וסלי, על גרנוויל שארפ ועל תומאס קלאקרסון שפעלו שם.
בשנת 1775 קמה בפילדלפיה "האגודה לביטול העבדות בפנסילבניה" שהייתה האגודה הראשונה לביטול העבדות בשלוש עשרה המושבות. בין מקימה ותומכיה היו אנתוני בנזט, תומאס פיין, ובנג'מין ראש, שני האחרונים היו דמויות חשובות בפוליטיקה של ארצות הברית. הכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-1776 ומגילת הזכויות של ארצות הברית שאושררה ב-1791 לא אסרו את העבדות ולא העניקו זכויות לשחורים. יתר על כן, השחורים בארצות הברית נספרו כאזרחים (או שני שלישים אזרחים) לצורך חישוב האלקטורים, אף כי לא יכלו להצביע, ודבר זה נתן יותר כוח למדינות הדרומיות כדי לחוקק חוקים נגד השחורים ולשמור על קיום העבדות. בנג'מין פרנקלין שבתחילת חייו תמך בעבדות הפך למתנגד לה, ועם הזמן התנגדותו לה החריפה, כולל מאמרים שכתב לקונגרס בשנת 1790.
תומאס קלארקסון היה מתנגד עבדות שפעל בבריטניה כקמפיינר מרכזי נגד סחר העבדים באימפריה הבריטית. בשנת 1785, בגיל 25, השתתף קלרקסון בתחרות כתיבת מאמרים בלטינית בקיימברידג'. נושא המאמר, היה "האם זה חוקי לשעבד ללא הסכמה?", ושאלה זו הובילה את קלרקסון לתהות בשאלת הסחר בעבדים. הוא קרא כל מאמר שיכל למצוא בנושא, כולל עבודותיו של אנתוני בנזט,[1] וכן תאורים מגוף ראשון של סחר העבדים האפריקאי כמו מסעותיו של הגאוגרף פרנסיס מור על תוך חלקיה הפנימיים של אפריקה. לאחר שזכה בפרס בתחרות, קלרקסון חווה את מה שתיאר כ'התגלות רוחנית מאלוהים',והגיע למסקנה שעליו להקדיש את חייו למאבק למען ביטול הסחר בעבדים. קלארקסון תרגם את המאמר מלטינית לאנגלית כדי שקהל רחב יותר יוכל לקרוא אותו, ופרסם אותו בשנת 1786 בשם as An essay on the slavery and commerce of the human species, particularly the African, translated from a Latin Dissertation ומאמר זה זכה לפרס מטעם אוניברסיטת קיימברידג'.[1]
המאמר היה בעל השפעה, והוביל לכך שקלארקסון נפגש עם תומכים אחרים במאבק נגד העבדות, שחלקם כבר פעלו בתחום. אלו כללו אנשים בעלי השפעה כמו ג'יימס רמזי וגרנוויל שארפ, קווייקרים רבים ופעילים נוספים. התנועה צברה כוח מזה מספר שנים לאחר שנוסדה בידי קווייקרים מבריטניה ומארצות הברית, וכן תמיכה של זרמים אחרים כמו מתודיסטים ובפטיסיטים. שלוש שנים קודם לכן, ב-1783, 300 קווייקרים מאזור לונדון הגישו לפרלמנט הבריטי עצומה חתומה נגד סחר בעבדים.
התנועה לביטול העבדות בבריטניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצמיתות בבריטניה נפסקה בתחילת המאה ה-17. עם זאת, בתחילת המאה ה-18 כבר החלו מובאים עבדים אפריקאיים ללונדון ולאדינבורו כמשרתים אישיים. העבדים האפריקאיים לא נקנו או נמכרו, ומצבם החוקי לא היה ברור עד שנת 1772, כאשר מקרה של עבד שברח, ג'יימס סומרסט, הצריך התייחסות מצד החוק. הבעלים, צ'ארלס סטיוארט, ניסה לחטוף את סומרסט ולשלוח אותו לג'מייקה לעבוד במטעי סוכר. בעודו בלונדון סומרסט הוטבל לנצרות, וסנדקו הוציא הביאס קורפוס – צו הבאת עציר.
כתוצאה מכך נאלץ הלורד מנספילד, השופט העליון של אנגליה[2], להחליט האם החטיפה הייתה חוקית או לא לפי החוק האנגלי, כיוון שלא הייתה באנגליה חקיקה בדבר עבדות. בפסק הדין שלו מתאריך 22 ביוני 1772, הצהיר מנספילד: "למרות אי-נוחויות העלולות לנבוע מהחלטתי, אינני יכול לומר שמקרה זה מורשה או מאושר על ידי החוק האנגלי. ולפיכך, חייבים לשחרר את השחור". בזאת הוכרז כי לעבדות לא קיים היתר חוקי בחוק האנגלי. פסק דין זה הביא לשחרור 10–14 אלפי עבדים באנגליה, וכן קבע כי סחר בבני אדם המוסדר בתחומי שיפוט אחרים של אנגליה (כדוגמת המושבות בארצות הברית) איננו יכול להיאכף בהתאם באנגליה עצמה.
לאחר שקרא על מקרה סומרסט, ג'וזף נייט, עבד אפריקאי בסקוטלנד, עזב את אדונו, ג'ון וודרברום. מקרה דומה לזה של סטיוארט הובא על ידי וודרברום בשנת 1776, עם אותה התוצאה: העבדות לא התקיימה באופן חוקי לפי חוק סקוטלנד. עם זאת, עבדוּת ילידי סקוטלנד התקיימה עד 1799, אז כורי הפחם – אשר עד אז תפקדו כצמיתים – זכו באמנציפציה.
ג'יימס אוגלת'ורפ (אנ') שהיה נדבן, איש פרלמנט ופעיל החברתי בבריטניה, היה בין הראשונים שניסחו טיעונים בשם הנאורות נגד העבדות. כמייסד של מושבת ג'ורג'יה, הוא אסר על העבדות שם מטעמים הומניטריים. הוא גם טען נגד העבדות בפרלמנט הבריטי. הוא גם עודד את חבריו גרנוויל שארפ (אנ') והאנה מור לתמוך במאבק זה. זמן קצר לאחר מותו, ב-1785, שארפ ומור איחדו כוחות עם ויליאם וילברפורס ואחרים והקימו את Clapham Sect, קבוצת רפורמיסטים נוצרים ששאפו לבטל את העבדות כמו גם רפורמות נוספות.
ב-22 במאי 1787 קמה בלונדון "האגודה לביצוע ביטול סחר העבדים"[1] האגודה כללה את גרנוויל שארפ שכיהן יושב ראש, תומאס קלארקסון, ואת ג'וזאיה וודג'ווד. קלארקסון גם פנה אל ויליאם וילברפורס שהיה אנגליקני וחבר פרלמנט מקושר. וילברפורס היה אחד הפרלמנטרים הבודדים שהביע תמיכה בעצומה הקוויקרית, והוא כבר הציג שאלה לגבי סחר העבדים בפני בית הנבחרים הבריטי ונודע כאחר המתנגדים הראשונים לעבדות בבריטניה.
קלארקסון לקח על עצמו תפקיד של איסוף עובדות, במשך השנתיים הבאות הוא נסע באנגליה כדי לאסוף עובדות נגד הסחר בעבדים. בכמה מקומות, במיוחד בנמלים שהיוו מרכזי מסחר של עבדים כמו ליברפול ובריסטול, הוא נתקל בהתנגדות עזה מצד מתומכי המסחר בעבדים.[1] סוחרי העבדים היו קבוצה בעלת השפעה מפני שהסחר היה לגיטימי ומשתלם וסייע לשגשוג של נמלים רבים. פעילותו הייתה מסוכנת, גם מפני שקלארקסון ניסה לאסוף תמיכה בקמפיין נגד העבדות בצורה גלויה, הוא כמעט נרצח ב-1878 על ידי חבורת מלחים שקיבלה תשלום לשם חיסולו.[1] קלארקסון ארגן את הראיות שלו כך שיהיו זמינות לקהל גדול יותר כמו גם לחברי הפרלמנט. בין 1787 ל-1794 הוא כתב מספר ספרים ומנשרים שהתנגדו לסחר בעבדים.[1]
ב-12 במאי 1789 וילברפורס השתמש בראיות שאסף קלארקסון בנאום מפורסם שלו נגד העבדות שניתן .[1] בשנת 1791 פרסם וילברפורס את הצעת החוק הראשונה לאסור על סחר בעבדים. ההצעה נדחתה ברוב גדול של 161 נגד 88.
אולאודה אקוויאנו היה עבד משוחרר שחור שקנה בכספו את חירותו. והיה חבר בולט ב"בני אפריקה", קבוצה של 12 גברים שחורים שפעלו לביטול העבדות. אקוויאנו היה הראשון ליידע את גראנוויל שארפ על הטבח בספינת העבדים זונג, מקרה מפתח בהתפתחות התנועה לביטול העבדות, שבו השלכת עשרות עבדים לים נידונה בבית המשפט כתביעת ביטוח על אובדן רכוש.
אקוויאנו התיידד וקיבל תמיכה מפעילי ביטול עבדות, ורבים מהם עודדו אותו לכתוב ולפרסם את סיפור חייו. לשם כך קיבל תמיכה כספית מפילנתרופים מתנגדי עבדות ומפטרונים דתיים. הרצאותיו והכנת ספרו נתמכו בין השאר על ידי סלינה הייסטינגס, הרוזנת מהנטינגדון. בשנת 1789 פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, "הנרטיב המעניין של חייו של אולאדה אקוויאנו, או גוסטבוס ואסה, האפריקני" (The Interesting Narrative of the Life of Olaudah Equiano). סיפורו האישי של אקוויאנו על העבדות, מסע התקדמותו וחוויותיו כמהגר שחור גרמו לסערה עם פרסומם. הספר הניע את התנועה נגד העבדות בבריטניה, באירופה וב"עולם החדש" (אמריקה). התיאורים שלו בספר הפתיעו רבים בשל איכות הדימויים, תיאורם וסגנונו הספרותי. חלק גדול מהקוראים הלבנים אף הודו כי חשו בושה לאחר שלמדו על הסבל שעבר.
.jpg)
בפורטסמות' השיג קלרקסון תוכנית של אוניית העבדים "ברוקס". על בסיס שרטוטי האוניה הוא הזמין ציור שהמחיש את הצפיפות העצומה באונייה. ב-1791 קלרקסון פרסם בלונדון את התמונה ונשא אותה איתו להרצאות ברחבי המדינה. הוא גם צייד את וילברפוס בתמונה זו ובחומרים נוספים לשימוש בפרלמנט.
זו הייתה תחילתה של המערכה הפרלמנטרית המתמשכת שלהם, שבמהלכה הציג וילברפורס הצעה לטובת ביטול הסחר בעבדים כמעט כל שנה. קלרקסון, וילברפורס ושאר חברי הוועדה לביטול סחר העבדים ותומכיהם, היו אחראיים לייצר ולקיים תנועה לאומית שגייסה לראשונה את דעת הקהל נגד המשך הסחר בעבדים. אולם הפרלמנט סירב להעביר את הצעת החוק. פרוץ המלחמות הנפוליאוניות נגד צרפת מנע דיון נוסף בנושא במשך שנים רבות.
ב-1807, לאחר מאבק פוליטי ממושך, נחקק בבריטניה (שכללה גם את אירלנד באותה תקופה) חוק סחר העבדים 1807 שאסר על סחר בינלאומי בעבדים, אם כי הותרה עדיין בעלות על עבדים. החל מ-1808 החוק נכנס לתוקף גם במושבות הבריטיות באמריקה הצפונית. באותה שנה הקונגרס האמריקני הטיל איסור על סחר בעבדים אפריקנים. בעשורים שלאחר חקיקתו יצאה בריטניה, באמצעות הצי הבריטי החזק, למאבק בסחר העבדים הטרנס אטלנטי.
ספרה האוטוביוגרפי של מרי פרינס: "The History of Mary Prince; A West-Indians Slave", שיצא ב-1831, ומגולל את ההתעללויות שעברה שפחה מהאיים הקאריביים – תרם לעיצוב דעת הקהל בבריטניה, שהגיש תלונות רבות בעקבות קריאת הספר. פרינס כתבה כי "הייתי שפחה בעצמי, ולכן אני יודעת מה חשתי כשפחה ומה חשים כל שפחה או עבד, על פי הסיפורים שסיפרו לי. מי שטוען, שעבדים יכולים להיות די מאושרים בעבדות, משום שאינם רוצים את החופש – הוא או בור או שקרן. מעולם לא שמעתי עבד שאומר כך, ומעולם לא שמעתי אדם לבן שאומר כך, עד שהגעתי לאנגליה." ספרה של פרינס סלל את הדרך להתנגדות חריפה יותר לעבדות בבריטניה.
ב-1833 נאסרה העבדות במושבות האימפריה הבריטית במסגרת Slavery Abolition Act. (אנ') הדבר נגע בעיקר למטעי הסוכר באיים הקריביים. עם זאת דבר זה לא כלל את הודו, שהייתה המושבות הגדולה והחשובה ביותר. באותה תקופה בריטניה החלה ללחוץ על מדינות אחרות לבטל את העבדות כליל.
ביטול העבדות בקנדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המושבה נובה סקוטיה (כיום חלק מקנדה) הפכה למקום מקלט לעבדים שברחו ממדינות אמריקה הלטינית ומארצות הברית (דרך "רכבת החופש"). החוקים נגד מסחר בעבדים השפיעו על המושבה ב-1772 וב-1778. ב-1788 מתנגד העבדות James Drummond MacGregor החל לפרסם ספרות נגד עבדות בקנדה. בשנת 1790 John Burbidge שחרר את עבדיו. בהנהגת Richard John Uniacke, המושבה נובה סקוטיה סרבה להפוך את העבדות לחוקית ב-1778 וכן ב-1808. שני השופטים הראשיים Thomas Andrew Lumisden Strange ו-Sampson Salter Blowers היו בעלי תפקידי מפתח בשחרור עבדים מבעליהם. עד סוף המלחמה של 1812 והגעתם של פליטים שחורים נשארו מעט מאוד עבדים במושבה. בשנת 1807 נאסר הסחר בעבדים במושבות הבריטיות ובשנת 1833 נאסרה העבדות כליל.
ביטול העבדות בצרפת ובמושבותיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1315 הוציא לואי העשירי, מלך צרפת, את העבדות אל מחוץ לחוק, אך בקולוניות הצרפתיות מעבר לים, שנוסדו מאוחר יותר, האיסור לא התקיים, וצרפת אף סחרה בעבדים. בעקבות המהפכה הצרפתית, בוטלה העבדות בשנת 1794 בכל מושבותיה של צרפת. בשנת 1799 העבדות בקולוניות הצרפתיות בוטלה.
עם זאת בשנת 1802 נפוליאון החזיר את העבדות. רק לאחר שנים רבות - לאחר כינון הרפובליקה הצרפתית השנייה בשנת 1848 התקבל סופית חוק נגד עבדות - העבדות בוטלה מחדש בצרפת ובכל מושבותיה.
מרד העבדים בהאיטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרד העבדים בהאיטי (או המהפכה בהאיטי) התרחש בין 1791 ל-1804. במהלך המרד, התקוממו העבדים במושבה סן דומנג נגד השלטון הצרפתי וכוננו את הרפובליקה של האיטי. בעקבות המרד קמה המדינה האיטי והעבדות בה נאסרה.
נפוליאון בונפרטה ניסה לכבוש מחדש את האי אבל משלחת צבאית ששלח נכשלה, בעיקר בגלל תחלואה בקדחת צהובה. למרות עצמאותה, יש בהאיטי בעיה קשה של מלכודת עוני יחד עם שחיתות. האיטי נותרה מדינה ענייה מאוד מאז ועד היום וההיסטוריה שלה מושפעת מאוד מתקופת העבדות. במשך 30 שנה החרימו אנגליה, צרפת וארצות הברית את האיטי - דבר שנפסק רק עם הסכם תשלום חובות לבעלי העבדים לשעבר. בספרו של תומא פיקטי - הון ואידאולוגיה - מוסבר כי דבר זה גרר כניסה לחובות כבדים שהתשלום עליהם נמשך עד 1950.[3]
המערכה להפסקת סחר העבדים האלטנטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר 1807 התמקדו תומכי ביטול העבדים הבריטיים בהסכמים בינלאומיים לביטול סחר העבדים האטלנטי שהעביר עבדים חדשים מאפריקה לדרום מרכז וצפון אמריקה. הבעיה הייתה קושי לאכוף את האמנות וההצהרות, לאור הרווחים הגבוהים של סוחרי העבדים. החוק הטיל קנסות על קברניטים שהמשיכו בסחר. קנסות אלה עשויים היו להיות עד 100 ליש"ט לכל עבד שנמצא באונייה. הקברניטים היו לפעמים משליכים עבדים לים, כשראו את ספינות חיל הים מגיעות, כדי להימנע מקנסות אלה.[4]
בשנת 1808 חיל הים המלכותי, ששלט אז בימי העולם, הקים את השייטת של מערב אפריקה כדי לסייר בחופי מערב אפריקה, ובין 1808 ל־1860 הם תפסו כ-1,600 אוניות עבדים ושחררו כ-150,000 אפריקאים שהיו על סיפונן.[5] הצי המלכותי הצהיר כי אוניות המובילות עבדים זהות לספינות פיראטים. עם זאת רוב השייטת הייתה קטנה ולא עצרה את רוב ספינות העבדים.
שר החוץ לורד קאסלרֵיי שינה את עמדתו והפך לתומך נלהב של התנועה. בריטניה קידמה הסכמים עם פורטוגל, שוודיה ודנמרק בתקופה שבין 1810 ל-1814, לפיהם הסכימו להפסיק או להגביל את סחר העבדים שלהם. אלה היו שלבים מוקדמים למשא ומתן של קונגרס וינה, בניצוחו של קאסלריי, שהביא להכרזה כללית המגנה את סחר העבדים. קאסלריי השתמש בדיפלומטיה כדי לערוך הסכמי חיפוש ותפיסה עם כל הממשלות שספינותיהן סחרו. בנושא זה היה עימות משמעותי עם ארצות הברית, שם בעלי העבדים הדרומי היו בעל עוצמה פוליטית. וושינגטון נרתעה מהשיטור הבריטי בים הפתוח. ספרד, צרפת ופורטוגל הסתמכו גם על סחר העבדים הבינלאומי כדי לספק עבדים למטעים הקולוניאליים שלהן.
האימפריה הבריטית החלה לקדם שורת אמנות מול מעצמות מערביות אחרות ובהמשך מול מדינות קטנות יותר. ב-1810 נחתמה האמנה האנגלו-פורטוגזית, שגרמה לכך שהאימפריה הפורטוגזית הסכימה להגביל את סחר העבדים במושבותיה. לדבר זה היה משמעות גדולה בהמשך שכן מושבות פורטוגול אפשרו את היצוא של עבדים במרכז אפריקה. בשנת 1813 אסרה שוודיה את סחר העבדים שלה. ובאמנת פריז משנת 1814, לפיה האימפריה הצרפתית סיכמה עם בריטניה כי סחר העבדים "מנוגד לעקרונות הצדק הטבעי", הסכימה לבטל את סחר העבדים תוך חמש שנים. בהסכם האנגלו-הולנדי בשנת 1814 הפסיקה האימפריה ההולנדית את הסחר בעבדים שלה, והאמנה האנגלו-ספרדית משנת 1817 קראה לאימפריה הספרדית לדכא את הסחר בשנת 1820.
בהמשך גם מדינות אחרות הגדירו את הסחר הימי בעבדים כמעשה פיראטי, וצרפת וארצות הברית הצטרפו למאמצי האכיפה נגד אוניות עבדים.
בהמשך הבריטים נקטו פעולות נגד מנהיגים אפריקאים שסירבו להסכים לחוק הבריטי, לחוקק בעצמם חוקים נגד הסחר. סך הכל נחתמו הסכמים נגד עבדות עם למעלה מ-50 שליטים אפריקאים.[6]
ביטול העבדות ברוב מדינות אמריקה הלטינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המאה ה-19 העבדות התפשטה במהירות בברזיל, קובה וארצות הברית. באותו זמן הרפובליקות החדשות בדרום אמריקה, שהיו בעבר קולוניות ספרדיות, התחייבו בהדרגה לביטול העבדות. במהלך מלחמות העצמאות מספרד בשנים 1810–1826, העבדות בוטלה בהדרגה ברוב מדינות אמריקה הלטינית. דבר זה נבע בחלקו בעקבות הלחץ הבריטי. היבט נוסף נבע מאינטרסים של סימון בוליבר במאבקו נגד כוחות האימפריה הספרדית.
ביטול העבדות היה, בדרך כלל, הדרגתי: ראשית נאסר סחר העבדים הטרנס אטלנטי; לאחר מכן הוחל חוק הרחם החופשי, שהעניק לילדי העבדים את חירותם, ולבסוף בוטלה העבדות סופית, תוך פיצוי בעלי העבדים על אובדנם. ב-1811 הכריזה צ'ילה על "חופש לילודים" (Freedom of wombs) – כך שילדים של עבדים לא היו יותר עבדים בעצמם. ב-1813 הכריזה United Provinces of the River Plate, קולומביה וונצואלה נקטו בצעד זה ב-1821, אבל ללא ביטול מלא של העבדות. צ'ילה ביטלה את העבדות ב-1823. ב-1851 בוטלה העבדות בקולומביה. בארגנטינה בוטלה העבדות עם החתימה על חוקת ארגנטינה ב-1853.
ביטול העבדות בארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברוב המאה ה-17, כלכלת ארצות הברית הייתה מבוססת על חקלאות, של מהגרים עניים מאנגליה שהגיעו כדי לחפש את מזלם במדינה עם קרקעות זולות. עם זאת באזור 1680 כלכלת אנגליה התפתחה, הביקוש לעובדים גדל והייתה ירידה בהגירה למושבות. דבר זה עודד ביקוש לעבדים בעיבוד הקרקע. בתקופה הקולוניאלית יובאו כ-350,000 עבדים לשלוש עשרה המושבות שהפכו עם השנים לארצות הברית. הם היוו פחות מ-5% מכ-12 מיליון העבדים שיובאו מאפריקה ליבשת אמריקה בתקופה הקולוניאלית. רוב רובם של האפריקנים המשועבדים הועברו למושבות הסוכר באיים הקריביים ובברזיל. בשנת 1776 היו בארצות הברית כ-700,000 עבדים שחורים, בשל תנאי החיים הסבירים ביחס לאלו שבאמריקה הלטינית מספר העבדים במושבות גדל במהירות והגיע לכ-4 מיליון עד שנת 1860. מחיר העבדים גם עלה עם השנים. אם בסוף המאה ה-17 עבד בארצות הברית נמכר במחיר של 5–10 דולר, המחיר באמצע המאה ה-19 עמד על 1200–1500 דולר.[7]
אנתוני בנזט היה מורה קוויקרי, סופר ומתנגד לעבדות מאמריקה, שהיה פעיל בפילדלפיה, פנסילבניה. בשנת 1750 הוא החל בפעילות פומבית נגד עבדות. בשנת 1775 הוא הקים את אחת האגודות הראשונות בעולם נגד עבדות, "Society for the Relief of Free Negroes Unlawfully Held in Bondage" שהפכה מאוחר יותר לאגודה של פנסילבניה לקידום ביטול העבדות. הוא פתח את בית הספר הראשון לבנות בצפון אמריקה ואת בית הספר הראשון לשחורים בפילדלפיה שפעל במהלך המאה ה-19. הוא נולד למשפחה פרוטסטנטית בצרפת. כשהיה בן שנתיים משפחתו עברה לאנגליה ולאחר מכן לאמריקה כשהיה בן 17. הוא הצטרף לקווקרים בפילדלפיה ופעל לשכנע אחרים שהחזקת עבדים הייתה בניגוד לכתבי הנצרות. בשנת 1739 הוא החל ללמד. ב-1750 הוא החל בנוסף לעבודת היום שלו, לקיים בביתו שיעור ערב לילדים שחורים עניים. תלמידיו הצליחו ובכך סתרו את המיתוס על אי יכולת בגלל מוצא שחור. למרות שחי בארצות הברית השפעתו הייתה גדולה על התנועה לביטול העבדות בבריטניה. הוא השפיע בין היתר על John Wesley, על Granville Sharp ועל תומאס קלאקרסון שפעלו שם.
בשנת 1775 קמה בפילדלפיה "האגודה לביטול העבדות בפנסילבניה" שהייתה האגודה הראשונה לביטול העבדות במושבות שיהיו ארצות הברית. בין מקימה ותומכיה היו אנתוני בנזט, תומאס פיין, בנג'מין ראש, שני האחרונים היו דמויות חשובות בפוליטיקה של ארצות הברית. הכרזת העצמאות האמריקאית ב-1776 ומגילת הזכויות של ארצות הברית שאושררה ב-1791 לא אסרו את העבדות ולא העניקו זכויות לשחורים. יתר על כן, השחורים בארצות הברית נספרו כאזרחים (או שני שלישים אזרחים) לצורך חישוב האלקטורים, אף כי לא יכלו להצביע, ודבר זה נתן יותר כוח למושבות הדרומיות כדי לחוקק חוקים נגד השחורים ולשמור על קיום העבדות. בנג'מין פרנקלין שבתחילת חייו תמך בעבדות הפך למתנגד לה, ועם הזמן התנגדותו לה החריפה, כולל מאמרים שכתב לקונגרס בשנת 1790.
במושבות ארצות הברית מרבית העבדים עסקו בחקלאות, כאשר 90% מהעבדים השחורים התרכזו במושבות הדרומיות. במרבית מדינות הצפון שיעור העבדים היה נמוך מאשר במדינות הדרום, אחת הסיבות לכך היא הגידול הבדלים בענפי הכלכלה ותיעוש רב יותר של החקלאות בצפון. בהתאם לכך בין המדינות היו חוקים שונים ביחס לעבדות. במערב התיכון, לא הייתה קיימת עבדות כבר בימיה הראשונים של ארצות הברית. במסצ'וסטס החליט בית המשפט העליון של המדינה ב-1783: "החוקה סולדת לחלוטין מן הרעיון שבני האדם נולדו עבדים". עד שנת 1804 כל המדינות הצפוניות בארצות הברית אסרו על עבדות בתחומן, דבר שהחל לייצר מתחים עם מדינות הדרום. למרות ביטול העבדות, העבדים המשוחררים היו כפופים להפרדה גזעית ולאפליה במושבות הצפוניות. במדינת ניו יורק נאסרה העבדות רק ב-1827, וגם אז הותרה עבור עבדים שנולדו לפני 1799. באותן שנים, העבדות במדינות הדרום נותרה חוקית.
עד לעצמאות ארצות הברית רוב מדינות הדרום גידלו טבק שיוצא לבריטניה. המלחמה גרמה לכך שבריטניה עצרה את יבוא הטבק כך שרוב המגדלים עברו לגידול רווחי אחר והוא הכותנה. קטיף הכותנה והנפטה שלה (הוצאת הזרע מהמוך) היו עבודות קשות. באותו זמן הומצאה מנפטת הכותנה שביצעה את ההנפטה בצורה יעילה יותר. דבר זה יחד עם פיתוח מכונות טוויה הוזילו את ייצור בדי כותנה והביקוש לבדי כותנה עלה (ביקוש מושרה). המיכון שגרם לחסכון עבודה ביחס לכל פריט - הגדיל את הביקוש לגידול הכותנה עצמה והוביל לגידול אדיר בגידול הכותנה בכלל ולשימוש בעבדים בתחום. בין 1801 ל-1835 כמות כדורי הכותנה שיצאו עלתה ממאה אלף ליותר ממיליון.[7]
חוק העבד הנמלט 1793 היה חוק שקבע כלים ליישום "סעיף העבד הנמלט" בחוקת ארצות הברית (סעיף 4 בפרק השלישי) - כדי להבטיח את זכותו של בעל עבדים להשיב אליו עבד שנמלט. לדוגמה בשנת 1796, שפחה בשם אונה ג'אדג', אחת מן השפחות בשרותה של מרתה וושינגטון, נמלטה מעבדות. ג'ורג' וושינגטון ניסה לתפסה אך נכשל. השפחה הנמלטת ג'אדג' סיפרה על כך בראיון לכומר בנג'מין צ'ייס, אשר התפרסם כמכתב למערכת בעיתון שיצא כנגד העבדות, The Liberator, ב-1 בינואר 1847. במאמר כתב צ'ייס שהעובדה שחלפו 50 שנה מעת שנמלטה לא תושיע אותה אם יורשיה של מרתה וושינגטון ירצו לפעול נגדה על פי החוק. היו מקרים רבים שבהם שחורים חופשיים שחיו במדינות הצפון, ומעולם לא היו עבדים, נתפסו והובאו למדינות הדרום, שם נמכרו לעבדות. אחד מן המקרים הללו היה סולומון נורת'אפ שנמכר לעבדות בשנת 1841. בשנת 1855 נורת'ופ פרסם ספר זיכרונות "12 שנים של עבדות", שעובד בשנת 2013 לסרט.
במשך שנים רבות פעלו חברי סנאט וקונרגס למתן את המחלוקת בנושא העבדות בין המדינות הצפוניות לדרומית. בשנת 1820, הועברה פשרת מיזורי שאסרה את התפשטות העבדות מצפון לגבולה הדרומי של מיזורי (קו הרוחב '36°30), והתירה אותה מדרום לו.
התנועה לביטול העבדות בארצות הברית המשיכה לפעול בצורה נמרצת, בשכנוע דעת הקהל, ניסיונות חקיקה והברחת עבדים. כמאה אלף עבדים נמלטו למדינות הצפון ולקנדה בסיוע ארגון "מסילת הרכבת המחתרתית". בשנת 1845 יצא לאור הספר פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו חיבור אוטוביוגרפי ומסה בזכות ביטול העבדות שנכתבה על ידי הנואם והעבד המשוחרר, פרדריק דאגלס, שנחשב לידוע ביותר מבין מספר סיפורים שכתבו עבדים משוחררים במרוצת אותה תקופה בארצות הברית. בשנת 1852 יצא הספר אוהל הדוד תום ("בקתת הדוד תום") מאת הארייט ביצ'ר סטואו, שהיה בעל השפעה רבה בגיוס דעת הקהל בארצות הברית נגד תופעת העבדות בארצות הברית. הספר הוא תיאור נוגע ללב של ייסורי עבד שחור המשרת בנאמנות את בעליו, אדם טוב לב ונוח שמוקיר את נאמנותו. עקב שינוי נסיבות, העבד מועבר מיד ליד ובסופו של דבר נופל לידיו של אדון אכזר ורע לב. גם במצבו החדש הוא מקבל על עצמו את הדין ואין הוא מוחה למרות ההשפלות והמכות שהן מנת חלקו. שני הספרים, במיוחד אוהל הדוד תום, שהיה רב מכר, השפיעו רבות על התנועה לביטול העבדות בארצות הברית.
התנועה לביטול העבדות בארצות הברית והמאבק הפמיניסטי במאה ה-19 היו קשורים זו בזו קשר הדוק, גם ברמה האידאולוגית וגם ברמה הארגונית. נשים רבות שפעלו למען ביטול העבדות, כגון לוסי סטון, אליזבת קיידי סטנטון וסוזן ב. אנתוני, נחשפו לאפליה מינית בתוך התנועה האנטי-שעבודית - הן לא קיבלו את זכות הדיבור או ההובלה במלואן, והבינו שהמאבק לזכויות האדם חייב לכלול גם את זכויות לנשים. כתוצאה מכך צמחה התנועה הפמיניסטית המאורגנת הראשונה, עם כינוס ועידת סנקה פולס ב-1848, שבו הוצגו הכרזת זכויות הנשים והדרישה לשוויון חוקתי ופוליטי לנשים. כך, פעילותן של נשים וגברים בביטול העבדות לא רק תרמה להצלחת המאבק נגד העבדות עצמה, אלא גם הניעה את המאבק לשוויון מגדרי, והמחישה את הקשר ההדוק בין חירות פוליטית, זכויות אזרחיות ושוויון מגדרי.
בשנת 1849 פרסם יהודי בשם Solomon Heydenfelt מאלבמה מנשר נגד העבדות. עם או בלי קשר למנשר זה, הוא עזב את אלבמה לקליפורניה שנה לאחר מכן.[8] בשנים לפני מלחמת האזרחים בארצות הברית, מנהיגים יהודים דתיים בולטים במדינה זו, עסקו בוויכוחים ציבוריים, בעיקר בכתב, אודות העבדות. יש הטוענים כי יותר מאשר עמדה בעד או נגד העבדות, היהודים דאגו שמה הוויכוח יגרום לפיצול המדינה.[8] באופן כללי רבנים ממדינות דרומיות תמכו בעבדות ואלו במדינות צפוניות התנגדו לה. הוויכוח הבולט ביותר היה בין הרב האורתודוקסי מוריס ראפל שתמך בעבדות וטען כי גם התנ"ך תומך בה, לבין הרב הרפורמי דוד איינהורן ומיכאל הלפרין שהתנגדו לה. בשנת 1861 יהודי ניו יורק היו ברובם הגדול בעד הדרום, בעד העבדות ונגד לינקונלן. בבולטימור נאלץ אינהורן לברוח מהמון שרצה לכסותו בזפת ונוצות בגלל התנגדותו לעבדות, ואילו בפילדלפיה נמלט הלפרין מהמון זועם שהכה אותו נמרצות וכמעט עשה בו לינץ'.[8]
המתח בין הדרום לצפון בנושא העבדות הלך והחריף. חוק העבד הנמלט 1850 הקל על בעלי עבדים לשבות את עבדיהם לשעבר. ב-1854 העבירו מדינות הדרום את חוק קנזס נברסקה שסיים את פרשת מיזורי. ב־22 במאי 1856 סנטור דמוקרטי דרומי, פרסטון ברוקס, שהיה חמוש במקל תקף את צ'ארלס סאמנר, סנטור צפוני רפובליקני מתנגד עבדות והכה אותו קשות. בן לילה הפכו סאמנר וברוקס לגיבורים פוליטיים באזורים שלהם. אנשי מדינות הדרום נהגו לשלוח מקלות אל ברוקס כאות לתמיכה במעשיו. ב-1857 קבע בית המשפט העליון כי אין בכניסתו של עבד למדינה שהעבדות בה אסורה כדי לשחרר אותו מבעלות אדונו. המתח סביב סוגיית העבדות העמיק. כניסתו של אברהם לינקולן לבית הלבן ב-1861 הובילה למשבר חריף עם מדינות הדרום. לינקולן לא תבע לכפות את שחרור העבדים בדרום, אך הוא עמד בתוקף על כך שהעבדות תוגבל רק למקומות שבהן היא כבר קיימת. הדבר הוביל לפרישת מדינות הדרום ופרוץ מלחמת האזרחים בארצות הברית. בשנת 1865, עם ניצחון הצפון נאסרה העבדות בארצות הברית בתיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית (עם היתר להמשיך עבדות של אסירים).
למרות ביטול רשמי של העבדות בארצות הברית דיכוי של שחורים שם נמשך בצורות אחרות, כולל כליאה נרחבת ועבודות כפייה בתקופת השיקום של הדרום. התנועה לביטול העבדות בארצות הברית נחלקה בשלב זה. חלק מהתנועה אמר שצריך לפרקה מרגע שהושגה המטרה. אנשים אחרים טענו כי יש לדאוג לכך שגם שחורים (גברים) יוכלו להצביע. מטרה זו הושגה עם התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית. בשלב זה פורקה התנועה הרשמית לביטול העבדות בארצות הברית.
האפליה נגד שחורים בדרום נמשכה דרך פעילות ה-קו קלוקס קלאן, לינצ'ים, חוקים גזעניים ועוד. שחורים לא הצביעו. בשנת 1909 קמה התנועה למען זכויות שחורים. מאבק זה התחזק עד להקמת התנועה לזכויות האזרח בשנות ה-60 של המאה ה-20. יש הטוענים, כי צורה מסוימת של אפליה רחבה נגד שחורים, נמשכה כל פעם באמצעי אחר וכי צורה של עבדות קיימת גם כיום עקב היתר לבצע עבודות כפיה בקרב אסירים ומדיניות כליאה נרחבת מאוד -[9].
העבדות וביטולה בקובה העבדות בקובה הייתה קשורה לגידולי קנה סוכר. החל מהמאה ה-16. מעל מיליון שחורים הובאו מאפריקה לקובה. עד אמצע המאה ה-19 בגלל לחץ מצד הבריטים, בעלי מטעים הביאו לאי מעל 100 אלף עובדים סינים. העבדות באי בוטלה ב-1886 אבל סחר העבדים נמשך עד 1867. כמות העבדים באי הייתה גדולה כך שייתכן שרוב תושבי האי הם צאצאי העבדים. העבדות באי הייתה רווחית במיוחד לאחר המרד בהאיטי, שלאחריו התושבים שם יצאו משוק קנה הסוכר.
ביטול העבדות בברזיל בין 1600 ל-1850 בערך 4.5 מיליון עבדים אפריקאים הגיעו לשטח ברזיל- פי 10 ממספר העבדים שהגיעו לצפון אמריקה. בנוסף, לפי הערכות, ברזיל ייצאה לרחבי העולם כ-3 מיליון עבדים לבדה בין המאה ה-15 למאה ה-18. המעבר מלואנדה (Luanda), שבממלכת אנגולה שבדרום מערב אפריקה, לברזיל היה קצר יחסית ונמשך 35 ימים. לכן, היה ייצוג רב לבני ממלכת אנגולה בקרב אוכלוסיית האפריקאים שהגיעו לברזיל.[5] שני הנמלים שקיבלו אליהם את המספר הגבוה ביותר של עבדים אפריקאים הם נמל ריו דה ז'ניירו שקלט מעל ל-800,000 עבדים ונמל באהיה (בעיקר העיר סלבדור בברזיל) שקלט כמעט 700,000 עבדים.[6]
כשנתיים לאחר שנסה משפחת המלוכה הפורטוגלית לברזיל מפני כיבושו של נפוליאון את חצי האי האיברי (1808), הסכים ז'ואאו השישי, מלך פורטוגל, כמעשה של הכרת תודה כלפי הבריטים שסייעו למילוטו, לעיקרון של סיום הדרגתי של סחר העבדים ברחבי האימפריה הפורטוגזית. צעד ראשון זה קיבל משנה תוקף בינואר 1815, כאשר פורטוגל הסכימה להגביל את סחר העבדים לאזור שמדרום לקו המשווה. יחד עם זאת, הסחר בעבדים נמשך ללא הפרעה ואף גדל פי שניים ויותר.
בריטניה, התנתה בשנת 1826 את הכרתה בעצמאות האימפריה הברזילאית, שקמה ב-1822, בחתימת ההסכם הבריטי-ברזילאי. הסכם זה נחתם ב-23 בנובמבר 1826 בריו דה ז'ניירו, ואסר על ברזילאים להשיט עבדים על פני האוקיינוס האטלנטי החל מ-1830. בשנים שלאחר חתימת החוזה חלה עליה משמעותית בסחר העבדים, בגלל חשש ממחסור בעבדים. החוק לאכיפת ההסכם נחקק רק ב-7 בנובמבר 1831. בתחילה נראה היה כי החוק השיג את ייעודו: מספר העבדים שנכנסו לברזיל ירד לרבע מהתקופה לפני ההסכם. עם זאת בהמשך החוק לא נאכף. החל מ-1836–1837 התחדש סחר ברמות גבוהות גם אם באופן בלתי חוקי.
כתוצאה מכך, במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 העבדות התקיימה על-פני שטח גאוגרפי גדול יותר מאי פעם, וכ-6 מיליון אפריקנים הוחזקו בשבי. בתקופה זו היו בין 2 ל-2 וחצי מיליון עבדים בברזיל, ועבדות נמצאה בכל אזורי הארץ בשנים הללו. היא שימשה מרכיב משמעותי בחקלאות הברזילאית, וכן הועסקו עבדים רבים בערים המרכזיות בתור משרתים אישיים, בנאים, סבלים ואף בזנות. ריו זה ז'ניירו הייתה עיר עבדים בתקופה זו, כאשר הם היוו בין 40 ל-50 אחוז מהאוכלוסייה הכללית בה.
הדעה החזקה של בריטניה כנגד הסחר בעבדים הדהדה ברחבי העולם ובשנת 1848 הסחר בעבדים בארצות הברית אל קולוניות הבריטיות ואל שאר הקולוניות האירופאיות הגיע לכדי סיום והוכרז רשמית כלא חוקי. למרות זאת, בשנה זו הסחר האפריקני בעבדים הלך וגדל לשני יעדים גדולים: ברזיל והקולוניה הספרדית קובה. ב-14 בנובמבר 1850, הכריז הקיסר פדרו השני על חוק סיום סחר העבדים כתקף, והפעם פעל על מנת ליישם אותו. לאחר תאריך זה נכנסו לברזיל עוד כ-1,300 עבדים בלבד, והעבד האפריקאי האחרון שנכנס לברזיל היה בשנת 1858. כבמקומות אחרים, השלב הראשון בדרך לסיום העבדות הושלם עם סיום סחר העבדים. אף על פי כן, הדרך ליעד הסופי נמשכה עוד כ-40 שנה. ב-3 מדינות באמריקה העבדות נמשכה עד לתקופה מאוחרת יותר: העבדות בוטלה בפוארטו ריקו ב-1873, ב-1886 בקובה וב-1888 בברזיל.
כמו ברוב המדינות, גם בברזיל תהליך ביטול העבדות היה הדרגתי. ההזדמנות הראשונה לשחרור עבדים הייתה בסכסוך הצבאי הגדול מלחמת הברית המשולשת בין השנים 1864 ו-1870. הממשלה ניסתה לעודד גיוס עבדים בתשלום אולם רק כ-4,000 עבדים שוחררו כך. ב-28 בספטמבר 1871, חוקק הפרלמנט האימפריאלי את "חוק הרחם החופשי", הידוע גם כ"חוק ריו ברנקו" החוק קבע כי החל מתאריך החקיקה, כל התינוקות שנולדו לאמהות שהן שפחות לא יגדלו להיות עבדים בעצמם. החוק קבע את גיל 8 כנקודת הזמן בה היה על בעל העבדים להחליט בין שחרור הילד בתמורה לפיצוי מהמדינה, או להחזיק בו עד לגיל 21, עת הוא ישוחרר ללא כל פיצוי. רק מעטים שוחררו בגיל 8. השלב הבא בתהליך השחרור ההדרגתי היה "חוק בני השישים" (Sexagenário), אשר שחרר בשנת 1885 את כל העבדים שגילם עלה על 60. ב-13 במאי 1888, חתמה הנסיכה איזבל על חוק הזהב (Lei Áurea), אשר סיים סופית ובצורה מוחלטת את העבדות בברזיל. גם כך, ברזיל הייתה המדינה האחרונה ביבשות אמריקה שבה בוטלה העבדות.
העבדות וביטולה בקובה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העבדות בקובה הייתה קשורה לגידולי קנה סוכר. החל מהמאה ה-16. מעל מיליון שחורים הובאו מאפריקה לקובה. עד אמצע המאה ה-19 בגלל לחץ מצד הבריטים, בעלי מטעים הביאו לאי מעל 100 אלף עובדים סינים. סחר העבדים נמשך עד 1867. כמות העבדים באי הייתה גדולה כך שייתכן שרוב תושבי האי הם צאצאי העבדים. העבדות באי הייתה רווחית במיוחד לאחר המרד בהאיטי, שלאחריו התושבים שם יצאו משוק קנה הסוכר.
ביטול העבדות בברזיל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ביטול העבדות בברזיל
בין 1600 ל-1850 בערך 4.5 מיליון עבדים אפריקאים הגיעו לשטח ברזיל- פי 10 ממספר העבדים שהגיעו לצפון אמריקה. בנוסף, לפי הערכות, ברזיל ייצאה לרחבי העולם כ-3 מיליון עבדים לבדה בין המאה ה-15 למאה ה-18. המעבר מלואנדה (Luanda), שבממלכת אנגולה שבדרום מערב אפריקה, לברזיל היה קצר יחסית ונמשך 35 ימים. לכן, היה ייצוג רב לבני ממלכת אנגולה בקרב אוכלוסיית האפריקאים שהגיעו לברזיל.[10] שני הנמלים שקיבלו אליהם את המספר הגבוה ביותר של עבדים אפריקאים הם נמל ריו דה ז'ניירו שקלט מעל ל-800,000 עבדים ונמל באהיה (בעיקר העיר סלבדור בברזיל) שקלט כמעט 700,000 עבדים.[11]
כשנתיים לאחר שנסה משפחת המלוכה הפורטוגלית לברזיל מפני כיבושו של נפוליאון את חצי האי האיברי (1808), הסכים ז'ואאו השישי, מלך פורטוגל, כמעשה של הכרת תודה כלפי הבריטים שסייעו למילוטו, לעיקרון של סיום הדרגתי של סחר העבדים ברחבי האימפריה הפורטוגזית. צעד ראשון זה קיבל משנה תוקף בינואר 1815, כאשר פורטוגל הסכימה להגביל את סחר העבדים לאזור שמדרום לקו המשווה. יחד עם זאת, הסחר בעבדים נמשך ללא הפרעה ואף גדל פי שניים ויותר.
בריטניה, התנתה בשנת 1826 את הכרתה בעצמאות האימפריה הברזילאית, שקמה ב-1822, בחתימת ההסכם הבריטי-ברזילאי. הסכם זה נחתם ב-23 בנובמבר 1826 בריו דה ז'ניירו, ואסר על ברזילאים להשיט עבדים על פני האוקיינוס האטלנטי החל מ-1830. בשנים שלאחר חתימת החוזה חלה עליה משמעותית בסחר העבדים, בגלל חשש ממחסור בעבדים. החוק לאכיפת ההסכם נחקק רק ב-7 בנובמבר 1831. בתחילה נראה היה כי החוק השיג את ייעודו: מספר העבדים שנכנסו לברזיל ירד לרבע מהתקופה לפני ההסכם. עם זאת בהמשך החוק לא נאכף. החל מ-1836–1837 התחדש סחר ברמות גבוהות גם אם באופן בלתי חוקי.
כתוצאה מכך, במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 העבדות התקיימה על-פני שטח גאוגרפי גדול יותר מאי פעם, וכ-6 מיליון אפריקנים הוחזקו בשבי. בתקופה זו היו בין 2 ל-2 וחצי מיליון עבדים בברזיל, ועבדות נמצאה בכל אזורי הארץ בשנים הללו. היא שימשה מרכיב משמעותי בחקלאות הברזילאית, וכן הועסקו עבדים רבים בערים המרכזיות בתור משרתים אישיים, בנאים, סבלים ואף בזנות. ריו זה ז'ניירו הייתה עיר עבדים בתקופה זו, כאשר הם היוו בין 40 ל-50 אחוז מהאוכלוסייה הכללית בה.
הדעה החזקה של בריטניה כנגד הסחר בעבדים הדהדה ברחבי העולם, ובשנת 1848 סחר בעבדים בארצות בקולוניות הבריטיות ובשאר הקולוניות האירופאיות הגיע לכדי סיום והוכרז רשמית כלא חוקי. למרות זאת, בשנה זו הסחר האפריקני בעבדים הלך וגדל לשני יעדים גדולים: ברזיל והקולוניה הספרדית קובה. ב-14 בנובמבר 1850, הכריז הקיסר פדרו השני על חוק סיום סחר העבדים כתקף, והפעם פעל על מנת ליישם אותו. לאחר תאריך זה נכנסו לברזיל עוד כ-1,300 עבדים בלבד, והעבד האפריקאי האחרון שנכנס לברזיל היה בשנת 1858. כבמקומות אחרים, השלב הראשון בדרך לסיום העבדות הושלם עם סיום סחר העבדים. אף על פי כן, הדרך ליעד הסופי נמשכה עוד כ-40 שנה. ב-3 מדינות באמריקה העבדות נמשכה עד לתקופה מאוחרת יותר: העבדות בוטלה בפוארטו ריקו ב-1873, ב-1886 בקובה וב-1888 בברזיל.
כמו ברוב המדינות, גם בברזיל תהליך ביטול העבדות היה הדרגתי. ההזדמנות הראשונה לשחרור עבדים הייתה בסכסוך הצבאי הגדול מלחמת הברית המשולשת בין השנים 1864 ו-1870. הממשלה ניסתה לעודד גיוס עבדים בתשלום אולם רק כ-4,000 עבדים שוחררו כך. ב-28 בספטמבר 1871, חוקק הפרלמנט האימפריאלי את "חוק הרחם החופשי", הידוע גם כ"חוק ריו ברנקו" החוק קבע כי החל מתאריך החקיקה, כל התינוקות שנולדו לאמהות שהן שפחות לא יגדלו להיות עבדים בעצמם. החוק קבע את גיל 8 כנקודת הזמן בה היה על בעל העבדים להחליט בין שחרור הילד בתמורה לפיצוי מהמדינה, או להחזיק בו עד לגיל 21, עת הוא ישוחרר ללא כל פיצוי. רק מעטים שוחררו בגיל 8. השלב הבא בתהליך השחרור ההדרגתי היה "חוק בני השישים" (Sexagenário), אשר שחרר בשנת 1885 את כל העבדים שגילם עלה על 60. ב-13 במאי 1888, חתמה הנסיכה איזבל על חוק הזהב (Lei Áurea), אשר סיים סופית ובצורה מוחלטת את העבדות בברזיל. גם כך, ברזיל הייתה המדינה האחרונה ביבשות אמריקה שבה בוטלה העבדות.
ביטול העבדות והצמיתות ברוסיה ובמזרח אירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברוסיה היה תהליך הדרגתי בן כ-200 שנה של הפיכת עבדים לצמיתים ולאחר מכן ביטול הצמיתות. בשנת 1649 החל איסור של מכירת עבדים רוסים למוסלמים. בשנת 1679 הצר Feodor השלישי הפך את כל העבדים ברוסיה שעבדו בשדות לצמיתים. בשנת 1723 פטר הגדול הפך את כל העבדים שעבדו בעבודות בית לצמיתים ובכך ביטל את העבדות ברוסיה.
הצעדים הראשונים לביטול שיטת הצמיתות ברוסיה בוצעו בתקופת אלכסנדר הראשון בשנת 1803. בין השנים 1816 ל–1819 בוטלה שיטת הצמיתות בגוברניות הבלטיות (בשטחי לטביה ואסטוניה של היום). במהלך השנים היה אחוז תושבי רוסיה בעלי מעמד צמית קבוע יחסית ועמד על כ-45% במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19. על פי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1859, היו במעמד זה כ-23.1 מיליון תושבים - כ-37% מהאוכלוסייה. בחלק מהגוברניות לא היו צמיתים כלל. לעומת זאת היו כ-69% מתושבי גוברניית סמולנסק צמיתים. בשנת 1861 הכריז אלכסנדר השני על "רפורמת האיכרים של 1861" שבה בוטלה הצמיתות ברוסיה. כמו כן היו תנועות לביטול העבדות של צוענים ב-ולאכיה ובנסיכות מולדובה.
ביטול העבדות בעולם הערבי והמוסלמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבדות באסלאם הייתה דבר נפוץ והיא הייתה תעשייה משגשת באימפריה העותמאנית, במזרח התיכון ובצפון אפריקה. סחר העבדים הערבי היה מעורב בלכידה, העברה ויצוא של שחורים מאפריקה ליבשות אמריקה, ולמזרח התיכון. ערבים תפסו או קנו שחורים מאפריקה לפחות משנת 600 לספירה, וכלכלת עבדים הייתה נפוצה מאד, כולל שוקי עבדים. מבחינה דתית לא הייתה מגבלה מעשית על החזקה או סחר בעבדים. בימי הביניים המוסלמים ערכו פשיטות גם על מדינות אירופה כדי להשיג עבדים, ובאופן זה מעל מיליון אירופאים הגיעו לעבדות. הסחר בעבדים במזרח התיכון נמשך עד לשלהי המאה ה-19 ולפעמים גם עד המאה ה-20.
- ביטול העבדות באימפריה העות'מאנית
עבדות באימפריה העות'מאנית הייתה קיימת בכל זמן קיומה והייתה חלק משמעותי מכלכלתה ובעיקר מצבאה. במהלך המאה ה-19 הופעל לחץ גובר מצד מדינות אירופה וארצות הברית על האימפריה העות'מאנית לצמצם ולבטל את סחר העבדים, שהיה מותר מבחינה משפטית מאז הקמת האימפריה. לחץ זה כלל עימותים צבאיים (המלחמה הברברית הראשונה והשנייה), דיפלומטיה וכפיית הסכמים, בין היתר בעקבות הפירטיות הברברית ושעבוד מלחים אירופיים ואמריקאים. במסגרת זו ניהלה גם האימפריה הרוסית בקווקז מערכות צבאיות משמעותיות נגד סחר העבדים העות'מאני.
כתוצאה מהלחץ הבינלאומי פורסמו במאה ה-19 גזירות (פירמאנים) שהגבילו בהדרגה את העבדות: תחילה שחרור עבדים לבנים (1830) כולל צ'רקסים שנהגו למכור את ילדיהם ויוונים שמרדו נגד הטורקים בשנת 1821. בהמשך הוטל איסור על סחר בצ'רקסים וגיאורגים (1854). אף שהעבדות לא בוטלה באופן מוחלט, שילוב של מגבלות משפטיות, פרשנות מצמצמת של השריעה והפסקת פשיטות צבאיות הביא לדעיכתה ההדרגתית של העבדות באימפריה העות'מאנית. בשנת 1890, האימפריה העות'מאנית ו-16 מדינות נוספות חתמו על אמנת ועידת בריסל לדיכוי סחר העבדים.
באיסטנבול המכירה של נשים שחורות וצ'רקסיות בוצעה באופן פומבי עד לקיום החוקה בשנת 1908. במהלך המאה ה-19 וה-20 בוצעו מהלכים הדרגתיים של דיכוי ואיסור העבדות במדינות מוסלמיות בגלל לחץ מצד מעצמות מערביות כמו אנגליה וצרפת, וכן בגלל לחץ של תנועות מוסלמיות לביטול העבדות ולחצים כלכליים.
הטורקים הצעירים אימצו עמדה נגד עבדות בתחילת המאה ה-20. הסולטן עבדול חמיד השני שחרר את עבדיו האישיים בשנת 1909 אבל קרובי משפחתו המשכיו להחזיק עבדים. מוסטפא כמאל אטטורק סיים את העבדות החוקית בטורקיה אבל בצורה הדרגתית. בשנת 1933 טורקיה אשררה את האמנה של חבר הלאומים משנת 1926 בדבר דיכוי העבדות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 עדיין דווח על מכירות של נערות באופן בלתי חוקי.
- ביטול העבדות באיראן
בתחילת המאה ה-19 היה באיראן עדיין סחר בעבדים שחורים ולבנים, דבר שהיה קיים מזה מאות שנים. ב-1828 המלחמה עם רוסיה הפסיקה את יבוא העבדים הלבנים – צ'רקסים וגאורגים. תחת לחץ של האימפריה הבריטית הוחלט להפחית את יבוא העבדים דרך האוקיינוס ההודי. עד 1870 יבוא של לאיראן נפסק כמעט לגמרי. עם זאת העבדות בתוך איראן הייתה עדיין נפוצה תחת שושלת השושלת הקאג'ארית גם במהלך המאה ה-20. בשנת 1929, בעקבות לחץ בינלאומי, רזא ח'אן ביטל את העבדות באיראן. (אנ')
- ביטול העבדות בערב הסעודית ובמדינות ערביות נוספות
באמנת ג'דה משנת 1927, בין הממשל הבריטי לבין אבן סעוד הוסכם לדכא את העבדות בערב הסעודית. צו משנת 1936 אסר על יבוא של עבדים למדינה אלא אם ניתן היה להוכיח שהם היו עבדים קודם לכן. בשנת 1962 נאסר על סחר בעבדים או החזקת עבדים בסעודיה.
בשנת 1953 שייחים מקטר שהיו בהכתרת אליזבט השנייה בבריטניה לוו בעבדים, וכך גם בביקור חמש שנים מאוחר יותר.
עד שנת 1969 רוב המדינות המוסלמית אסרו על עבדות, אם כי זו המשיכה להתקיים במדבריות עיראק, ועדיין התקיימה בערב הסעודית, תימן ועומאן. אלו אסרו על עבדות בתחומן בשנת 1970. המדינה האחרונה שהפסיקה מבחינה רשמית את העבדות בתחומה הייתה מאוריטניה בשנת 1981 אך גם כיום (2019) מתקיימת בה עבדות בהיקפים גדולים.[12]
ביטול העבדות החוקית ברחבי העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1948 עבדות הוכרזה כבלתי חוקית במסגרת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. מאוריטניה הייתה המדינה האחרונה בעולם שהכריזה על ביטול העבדות בצו נשיאותי בשנת 1981.
כיום עבדות של ילדים ומבוגרים וכן עבודה בכפייה הן בלתי חוקיות כמעט בכל המדינות, וכן הן נוגדות את החוק הבינלאומי. עם זאת מתקיים מסחר בבני אדם למטרות עבודה ולמטרות ניצול מיני (סחר בנשים לזנות ולמטרות אחרות) ודבר זה ממשיך להשפיע על מיליוני ילדים ומבוגרים ברחבי העולם.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- התנועה לביטול העבדות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 7 Brycchan Carey , Thomas Clarkson (1760-1846)
- ↑ אשר בביתו גדלה דיידו אליזבת בל, בת לשפחה אפריקאית וקצין בחיל הים הבריטי
- ↑ תוכניתו של פיקטי לחלוקה מחדש של העושר, נעם מגור, הזמן הזה,אפריל 2020
- ↑ 1807 Abolition of Slavery Act", Spartacus Educational.
- ↑ Jo Loosemore, "Sailing against slavery", BBC – Devon, 24 September 2014.
- ↑ The West African Squadron and slave trade
- 1 2 Greg Timmons, How Slavery Became the Economic Engine of the South, www.history.com
- 1 2 3 Kohler, Max J. (1901). "Jews and the American Anti-Slavery Movement II". Publications of the American Jewish Historical Society (9). pp. 45-56! at pp. 49–50. JSTOR 43058844.
- ↑ סרט התעודה "התיקון ה-13", 2016
- ↑ The deepest south: the United States, Brazil, and the African slave trade, NYU Press, 2007
- ↑ Morgan, P. D., The cultural implications of the Atlantic slave trade: African regional origins, American destinations and new world developments.Slavery and Abolition
- ↑ ג'ייסון רזיאן - ה פוסט, פסיקת בית דין אפריקני עשויה לחסל את העבדות במאוריטניה, בעיתון מקור ראשון, 12 בפברואר 2018
