התנועה לביטול העבדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

התנועה לביטול העבדוּ‏ת היא תנועה פוליטית המבקשת לשים סוף לעבדוּת ולסחר בעבדים ברחבי העולם. התנועה החלה בתקופת עידן האורות וצמחה באירופה ובארצות הברית במאה ה-19. התנועה לביטול העבדות זכתה להצלחה גדולה בחלק ממאבקיה, אך עבדות בכלל ועבדות ילדים בפרט מתקיימות ברחבי העולם עד היום.

הפסקת העבדות בבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמיתות בבריטניה נפסקה בתחילת המאה ה-17. עם זאת, בתחילת המאה ה-18 כבר החלו מובאים עבדים אפריקאיים ללונדון ואדינברו כמשרתים אישיים. העבדים האפריקאיים לא נקנו או נמכרו, ומצבם החוקי לא היה ברור עד שנת 1772, כאשר מקרה של עבד שברח, ג'יימס סומרסט, הצריך התייחסות מצד החוק. הבעלים, צ'ארלס סטיוארט, ניסה לחטוף את סומרסט ולשלוח אותו לג'מייקה לעבוד במטעי סוכר. בעודו בלונדון סומרסט הוטבל לנצרות, וסנדקו הוציא הביאס קורפוס - צו הבאת עציר. כתוצאה, נאלץ הלורד מנספילד, השופט העליון בבית הדין ספסל המלוכה, להחליט האם החטיפה הייתה חוקית או לא לפי החוק האנגלי, כיוון שלא הייתה באנגליה חקיקה בדבר עבדות. בפסק הדין שלו מתאריך 22 ביוני 1772, הצהיר מנספילד: "למרות אי-נוחויות העלולות לנבוע מהחלטתי, אינני יכול לומר שמקרה זה מורשה או מאושר על ידי החוק האנגלי. ולפיכך, חייבים לשחרר את השחור". בזאת הוכרז כי לעבדות לא קיים היתר חוקי בחוק האנגלי. פסק דין זה הביא לשחרור 10-‏14 אלפי עבדים באנגליה, וכן קבע כי סחר בבני אדם המוסדר בתחומי שיפוט אחרים של אנגליה (כדוגמת המושבות בארצות הברית) איננו יכול להיאכף בהתאם באנגליה עצמה.

לאחר שקרא על מקרה סומרסט, ג'וזף נייט, עבד אפריקאי בסקוטלנד, עזב את אדונו, ג'ון וודרברום. מקרה דומה לזה של סטיוארט הובא על ידי וודרברום בשנת 1776, עם אותה התוצאה: העבדות לא התקיימה באופן חוקי לפי חוק סקוטלנד. עם זאת, עבדוּ‏ת ילידי סקוטלנד התקיימה עד 1799, אז כורי הפחם - אשר עד אז תפקדו כצמיתים - זכו באמנסיפציה.

סחר בעבדים בתחומי אנגליה הוכרז כלא-חוקי באופן רשמי בשנת 1807.

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעדים הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות היעלמותה מבריטניה, העבדות הייתה דרך החיים המקובלת במושבות האנגליות באמריקה ובמערב הודו.

עד שנת 1783 כבר קמה תנועת התנגדות לעבדות בקרב הציבור הבריטי בארצות הברית. באותה שנה קם הארגון האנגלי הראשון לביטול העבדות, שהוקם על ידי הקווייקרים, אשר המשיכו להשפיע על התנועה לביטול העבדות לאורך כל שנותיה, ובמובנים רבים הובילו את המאבק. ב-17 ביוני 1783, הנושא הובא באופן רשמי אל הממשלה על ידי סר ססיל ריי (חבר פרלמנט מטעם המושבה רדפורד), אשר הציג את העצומה שהוציאו הקווייקרים בפני הפרלמנט. באותה שנה, ד"ר ביילבי פורטוס קרא לכנסייה האנגליקנית להפסיק מיידית את מעורבותה בסחר העבדים וליזום מדיניות מעשית לשיפור מצבם של העבדים האפרו-קאריביים.

יוצאי אפריקה מילאו חלק מאוד חשוב בתנועה לביטול העבדות. בבריטניה, אולאודה אקוויאנו - אשר האוטוביוגרפיה שלו יצאה לאור בתשע מהדורות בתקופת חייו בלבד - הקדיש מרץ רב למאבק בעבדות והיה ממובילי התנועה.

צמיחת התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש מאי 1787, הוקמה הוועדה לביטול הסחר בעבדים, בהתייחסות לסחר העבדים האטלנטי - סחר עבדים על ידי סוחרים בריטיים אשר החליפו סחורה בריטית עבור עבדים בדרום אפריקה, שם ההנהגה הייתה קשורה לעבדות. העבדים שנסחרו במערב אפריקה נשלחו למושבות בריטיות ולארצות הברית או למדינות קאריביות אחרות (מעבר הביניים), שם הם נמכרו בעיקר לבעלי מטעים עבור רום וסוכר, אותם לקחו הסוחרים חזרה לבריטניה לסחור בהם. סחר זה נקרא סחר משולש כדי לתאר את נתיב הסחורות אפריקה-אירופה-אמריקה ולא משום שכל ספינה הפליגה בפועל בנתיב המשולש.

השפעות פוליטיות נגד חוסר האנושיות שבסחר עבדים התעצמו משמעותית לקראת סוף המאה ה-18. אנשים רבים, חלקם ממוצא אפריקאי וחלקם ממוצא אירופאי, השפיעו על ביטול העבדות. בין הפעילים הידועים בבריטניה נמצאים ג'יימס רמזי, דרנוויל שארפ ותומס קלרקסון.

כבדלנים, קווייקרים לא יכלו להפוך לחברי פרלמנט בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, ולכן ויליאם וילברפורס, אנגליקן אוונגליסט, התבקש להפוך למנהיג הקמפיין הפרלמנטרי. קלרקסון הפך לאחד החוקרים הבולטים של הקבוצה, כשאסף מידע נרחב ביותר בנושא הסחר בעבדים, ובין היתר עדויות מיד ראשונה של מלחים ועבדים לשעבר בנמלים ברינטיים בערים שונות, ביניהן בריסטול, ליברפול ולונדון.

בעיקר בזכות מאמציו של קלרקסון, קמה רשת של קבוצות מקומיות של מתנגדי עבדות, ברחבי המדינה. הקבוצות פעלו דרך הגעה לאסיפות ציבוריות ופרסום עלונים ועצומות. אחד הספרים המוקדמים ביותר שקודמו על ידי קלרקסון והועדה לביטול הסחר בעבדים היה האוטוביוגרפיה של אולאודה אקוויאנו. התנועה זכתה לתמיכה מעבדים ששוחררו, כמו אקוויאנו, מקהילות דתיות שונות כמו הקווייקרים, הבפטיסטים, המתודיסטים ואחרים, וביקשה תמיכה מעובדי התעשייה החדשים בערי מרכז וצפון אנגליה. אפילו נשים וילדים, עד אז קבוצות ללא מעמד פוליטי, הפכו מעורבים בקמפיין - למרות שגם אז נשים נאלצו לעתים קרובות לערוך פגישות נפרדות ולא יכלו לייצג את הקבוצות בפרלמנט הבריטי.

אחד הפרויקטים של התנועה לביטול העבדות היה המשא ומתן עם מנהיגים אפריקאים לרכישת אדמה בממלכות במערב אפריקה, למען ייסוד "פריטאון" - התיישבות למען עבדים בבריטניה או אמריקה ששוחררו. אותה התיישבות בעיר שהפך מאוחר יותר לחלק מסיירה לאונה, עליה נוהל משא ומתן פרטי, עוגנה לאחר מכן. על התנועה והתקופה יצא בשנת 2006 סרט הקולנוע "רוחות של חופש".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]