מרתה גרהם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרתה גרהם וברטרם רוס ב"רסיטל דמיוני". צילום: קארל ואן וכטן, 1961
מרתה גרהם, 1948. צלם: יוסוף קארש

מרתה גרהםאנגלית: Martha Graham;‏ 11 במאי 18941 באפריל 1991) הייתה רקדנית וכוריאוגרפית אמריקאית, הנחשבת מחלוצות המחול המודרני.

גרהם פעלה כרקדנית וכוראוגרפית למעלה מ-70 שנה. היא היתה הרקדנית הראשונה שהופיעה בבית הלבן, ייצגה את ארצות הברית כשגרירה של תרבות, וכן הוענקה לה מדליית החירות הנשיאותית - אחד משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרהם נולדה בפיטסבורג, פנסילבניה בשנת 1894 להורים פרסביטריאנים אדוקים. כשהיתה בת 14, עברה עם משפחתה לסנטה ברברה שבקליפורניה. היא החלה להתעניין במחול לאחר שראתה הופעות של רות סט. דניס בשנות העשרה של המאה ה-20, אך רק בגיל 22 (1916) נרשמה לבית הספר למחול "דנישון" בלוס אנג'לס, שנוסד על ידי רות סט. דניס וטד שון, ונשארה שם עד 1923. ב-1922 גרהם הופיעה כאחת הרקדניות המצריות של שון בסרט אילם קצר בבימויו של הוגו רייסנפלד.

בשנת 1925 הפכה מדריכת מחול ב"ביה"ס איסטמן למוזיקה ולתיאטרון" ברוצ'סטר, ניו יורק, בו הוביל רוברט ממוליאן את בית הספר לדרמה. בין היתר השניים הפיקו סרט קצר בשני צבעים בשם "החליל של קרישנה", בהשתתפות תלמידי בית הספר. ממוליאן עזב את בית ספר זמן קצר לאחר מכן, וגרהם בחרה לעזוב גם כן, למרות שנתבקשה להישאר.

ואז החלה בדרכה העצמאית, בתמיכתו של לואיס הורסט, מלווה מוזיקלי שהכירה בזמן הלימודים ב"דנישון" ושברבות השנים הפך למדריך המוזיקלי שלה ולמאהבה. בשנת 1926 הקימה גרהם את להקת המחול "להקת המחול של מרתה גרהם" (The Martha Graham Dance Company), שמנתה רקדניות כמרתה היל, אנה סוקולוב, ג'יין דדלי, סופי מאסלו, ודורותי ברד. בלהקה זו פיתחה גרהם את סגנון התנועה המיוחד שלה, המזוהה בעיקר עם עקרון הכיווץ וההרפיה, וגיבשה את עולם הדימויים המקושר לסגנון זה, ברוח האמנות המודרנית של אותן שנים. בשנת 1927, הקימה גרהם את "מרכז מרתה גרהם למחול בן זמננו", שעם הלומדים בו נמנתה הברונית בת שבע דה רוטשילד.

בשנת 1932 יסדה גרהם במכללת בנינגטון את התואר הראשון במחול (bachelor of arts degree in dance). מאוחר יותר, בשנת 1951, נמנתה עם מקימי מחלקת המחול בבית הספר "ג'וליארד".

ב-1936 חיברה את יצירתה החשובה "Chronicle", שסימנה את תחילתה של תקופה חדשה באמנות במחול בת-זמננו. המחול עסק בנושאים כבדי משקל, בהשראת נפילת הבורסה ב-1929, השפל הגדול ומלחמת האזרחים בספרד, והגישם באופן דרמטי, תוך שהוא מתמקד בנושאים כמו בדידות ודיכאון, שהשתקפו בתלבושות ובתפאורת הבימה האפלים.

חיי הריקוד של גרהם דעכו אט אט במהלך שנות החמישים. יצירתה החשובה ביותר בתקופה מאוחרת זו הייתה "קליטמנסטרה" רחבת-ההיקף (יצירה הממלאת בארכה תכניה שלמה), שנוצרה בשנת 1958, למוזיקה של המלחין האמריקני יליד מצרים חלים א(ל)-דבע (حليم الضبع). בשנת 1965, כאשר עברה הברונית בת שבע דה רוטשילד לישראל, וייסדה את להקת המחול "בת שבע", היא קראה לגרהם, ידידתה הקרובה משכבר הימים, וזו הפכה למנהלת הראשונה של הלהקה, הכשירה את דור הרקדנים הראשון בה ויצרה כמה יצירות עבורה. הופעת המחול האחרונה של גרהם הייתה בסוף שנות הששים, ומאז ואילך התמקדה גרהם בכוריאוגרפיה. גרהם המשיכה בעבודתה זו עד סמוך למותה מדלקת ריאות, בגיל 96. לטעמם של כמה מבקרים, אף שהתיעוד לביצועיה כרקדנית דל, הישגיה כאן ניכרים יותר מהישגיה ככוריאוגרפית.[מי אלו המבקרים הטוענים כך?]

בשנת 1948, נישאה גרהם לאריק הוקינס, רקדן ראשי בלהקתה. בתחילה לא רצתה להינשא, אך נאותה לעשות כן לאחר שמונה שנים של חיים משותפים.

בשנת 1976 הוענקה לגרהם מדליית החירות הנשיאותית על ידי נשיא ארצות הברית ג'רלד פורד. בשנת 1998, העניק המגזין "טיים" לגרהאם את תואר "רקדנית המאה" ומנה אותה עם האנשים החשובים ביותר במאה העשרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]