דיכאון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיכאון
Vincent Willem van Gogh 002.jpg
וינסנט ואן גוך, שסבל מדיכאון, צייר תמונה זו ב-1890. בתמונה רואים אדם, שייתכן ומסמל את הרגשת הייאוש וחוסר התקווה שבדיכאון.
שם בלועזית Major depressive disorder
ICD-10
(אנגלית)
F32., F33.
ICD-9
(אנגלית)
296
OMIM
(אנגלית)
608516
DiseasesDB
(אנגלית)
3589
MedlinePlus
(אנגלית)
003213
eMedicine
(אנגלית)
med/532 
DSM-IV-TR
(אנגלית)
Major Depressive Disorder
MeSH
(אנגלית)
D003865

דיכאון (Depression) היא הפרעה נפשית נפוצה, המסווגת כהפרעת מצב רוח, ומתאפיינת במצב מתמשך של חוסר אושר, הערכה עצמית נמוכה ושקיעה לתוך עצבות וייאוש עמוקים. לעתים הדיכאון כולל גם אובדן עניין והנאה ברוב תחומי החיים ואף תחושת אובדנות. אנשים מדוכאים חווים רגשות שליליים לרוב, בין אם בתחושתם כלפי עצמם (מרגישים חסרי ערך) ובין אם כלפי אחרים (סבורים שהזולת לא אוהב אותם ולא חפץ בקרבתם). בנוסף לביטוי הנפשי, הדיכאון מתבטא גם בתפקוד הפיזיולוגי וכן יוצר שינויים נוירו-פיזיולוגיים במוח. על פי המקובל, דרושים לפחות שבועיים של ירידה קשה במצב הרוח לצורך הגדרת דיכאון, זאת על מנת להבדיל אותו מדכדוך שהוא רגש זמני של מצב רוח ירוד.

דיכאון קליני (Clinical depression או Major depressive disorder, בקיצור MDD), שאיננו דיכאון חולף או דיכאון קל, ואשר יש גם להבדילו מדיסתימיה, הוא הפרעה נפשית שההתמודדות עמה קשה ביותר ולרוב דורשת טיפול.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד מנגן לפני שאול כדי להסיר ממנו את הרוח הרעה שפקדה אותו
בימי הביניים באירופה, האמינו כי ניתן לטפל בדיכאון באמצעות טקס גירוש שדים

הדיכאון הוא הפרעה נפשית הידועה מימי קדם. בימי התנ"ך האמינו שהגורם לו הוא רוח רעה התוקפת את האדם מבחוץ. דמות מקראית מפורסמת שכנראה לקתה בו היא שאול המלך, שבכדי להקל עליו ניגנו לפניו בכינור[1].

בעקבות היפוקרטס היווני, "אבי הרפואה המערבית", אשר קבע כי חלאי הגוף נובעים מחוסר איזון בין המרות שבגוף, הוענק לדיכאון השם "מלנכוליה" (מרה שחורה), כיוון שהאמין שהסיבה לה היא התגברות כמות המרה השחורה בגוף האדם הדיכאוני. אחד הטיפולים הנפוצים לשיטתם של היוונים היה באמצעות הקזת דם, שהייתה אמורה לאזן את מינונה של המרה השחורה בגוף החולה. קלאודיוס גלנוס, רופא יווני בחצר רומא, סבר כי הטיפול צריך להיות באמצעות שחרור נוזלים מיניים במעשה האהבה.

בימי הביניים נפוצה באירופה הנוצרית האמונה כי מקורו של הדיכאון בשד שנכנס לגופו של האדם וגורם לו לעצבות ואדישות, והתופעה נחשבה לחטא חמור שדינו גיהנום. בעקבותיהם תיאר דנטה אליגיירי בקומדיה האלוהית את מיקום ומצבם של אלו שנפלו לחטא העצלות (במעגל החמישי טבולים עמוק בנהר סטיקס). היו אף שידעו לנקוט בשמו של השד שבחר להטריד את החוטאים הללו כ"בלפגור" (שיש המזהים אותו עם בעל פעור התנכ"י). בתקופה זו היו נפוצים בנצרות טקסים של "גירוש שדים" כחלק מתהליך הריפוי של אלו שחטאו ב"חטא העצלות". במאה ה-12, הרמב"ם, שהתייחס לנושא בהרחבה בספר "הנהגת הבריאות", שנכתב למלך נור א-דין עלי שסבל כנראה מהתקפי דיכאון, המליץ למי שסובל ממרה שחורה "לשמוע ניגונים ומיני זמר, ולטייל בגנים ובנינים נאים, וחברת צורות יפות ודברים המרחיבים את הנפש" (שמונה פרקים, פרק חמישי).

הפוריטנים החלוצים והחרוצים בארצות הברית שהעלו על נס את ערך העבודה, התייחסו למחלה זאת כאל חטא חמור, ודנו לעונשים שונים את הלוקים בה, למשל בכבילה לסד. רק לאחר שאשתו של קוטון מת'ר, כומר פוריטני חשוב לקתה בדיכאון, היחס לחוטאים בחטא העצלות התרכך, ושורבבה אליו גם חמלה ונטייה לראות בו מחלה ולא חטא. בסוף המאה ה-19 היו מספר רופאים שהאמינו כי השתלה של אשכי קופים יכולה לשפר את מצבו הרפואי של אדם שלקה בדיכאון, והיה אף מטפל אמריקני (שלבסוף התגלה כשרלטן) שהשתיל במטופליו אשכי עזים.

בתחילת המאה ה-20 כתב זיגמונד פרויד מאמר בנושא, שהפך להיות אחד מאבני הדרך בפסיכולוגיה בשם "אבל ומלנכוליה", ובו איפיונים של הפרעה נפשית זו כפי שאנו מבינים אותה כיום.

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיכאון היא אחת ממחלות הנפש הנפוצות יותר, ותופעת הדיכאון היא כלל עולמית (הממוצע העולמי עומד על 4.4%), כאשר שיעור הסובלים ממנה משתנה מארץ לארץ. בישראל סובלים מהתופעה כ-5.5% מהאוכלוסייה (6.9% בקרב נשים לעומת 4.1% בקרב גברים)‏‏[2]. שיעור הנשים הלוקות בדיכאון בקרב אוכלוסייה כללית הינו כפול מאשר גברים.‏[3] לעומת זאת, על פי מחקר שעשו מירנה וייסמן ועמיתיה, נמצא כי בקרב היהודים שיעור הנשים הלוקות בדיכאון דומה לאלו שאינן יהודיות, לעומת אחוז הגברים היהודים הלוקים בדיכאון שהינו כפול לעומת גברים שאינם יהודיים, ודומה לאחוז הנשים היהודיות‏[4].

מספר מחקרים רחבי-היקף מראים כי שיעורי הדיכאון גברו בעולם בעשורים האחרונים, וכ-16% מכלל האוכלוסייה יסבלו מדיכאון במהלך חייהם.‏[5] בנוסף, בדורות האחרונים נפוץ הדיכאון בגילאים צעירים יותר. החוקרים הציעו סיבות רבות לממצאים אלו, כמו למשל שינויים במבנה המשפחה, אורבניזציה, וההפחתה בהשפעות תרבותיות ודתיות‏‏. עוד נמצא, כי התופעה שכיחה יותר בקרב אנשים שחיים ללא בני זוג. נשים סובלות מדיכאון בשיעור כפול מזה של גברים, ככל הנראה בשל הבדלים פיזיולוגיים והורמונליים. נמצא כי הדיכאון מתבטא בקרב נשים בעיקר בתחושות חוסר אונים והעדר תקווה, ואילו בקרב הגברים בתחושות רוגז ועצבנות- ובשל כך ישנו קושי באבחון.

אצל ילדים תופעת הדיכאון איננה נפוצה וגם אם יש חשש לדיכאון, קשה לאבחן אותו. ההתנהגות המשתנה אצל ילדים גורמת לחוסר וודאות האם זהו דיכאון או משבר קטן וטבעי שחולף. אצל מתבגרים לעומת זאת, בגלל קשיי גיל העשרה והשינויים החלים עליהם, תופעת הדיכאון במגמת עלייה. כמו אצל המתבגרים, גם הזקנים לוקים בהפרעה באופן שכיח בשל העובדה שהם נמצאים בחלק האחרון של חייהם, דבר שיכול להוביל לעיסוק מוגבר במוות ובדכדוך מתמשך.

הדיכאון הקליני מהווה גורם ראשוני לנכות בארצות הברית ובמספר מדינות נוספות. לפי ארגון הבריאות העולמי, התחזית היא שעד שנת 2020 הדיכאון יהפך לסיבה השנייה בעולם לנכות, אחרי מחלות הלב [6].

כ-60% מניסיונות ההתאבדות נובעים מדיכאון, כאשר מתוכם 15% מצליחים ליטול את חייהם.

תסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום קיים קושי לאבחן דיכאון בעזרת בדיקות פשוטות ויש צורך בראיון קליני פסיכיאטרי מקיף הכולל מידע ממשפחה וחברים ומבחנים פסיכודינמיים לצורך האבחון המדויק של סוג הדיכאון וחומרתו. עם זאת נערכים מחקרים רבים בתחומי חקר המוח הקשורים לדיכאון בעזרת מכשירי ההדמיה MRI ו-fMRI ובעתיד ייתכן כי ניתן יהיה אף לאבחן דיכאון בבדיקות דם המאפשרות למדוד ריכוזי המעבירים העצביים במוח כגון סרוטונין. לרוב אבחון הדיכאון נקבע על ידי הופעת חלק או רוב התסמינים הבאים, לאורך תקופת זמן של יותר משבועיים:

במישור הפיזיולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפרעות אכילה: ירידה או עלייה משמעותית בתיאבון
  • הפרעות שינה: נדודי שינה, התעוררות מוקדמת, ולחלופין ריבוי בשינה וקשיי התעוררות בבוקר
  • שינוי במשקל הגוף - עלייה או ירידה
  • תחושת עייפות וחולשה
  • הפרעות במערכת העיכול: שלשול או עצירות
  • לעתים רתיעה מרעש
  • לעתים רתיעה ממגע פיזי בזולת
  • לעתים הפרעות בראייה

במישור הרגשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיעוט בפעילות ובאנרגטיות
  • עצבות, ייאוש תהומי, התפרצויות בכי, התפרצויות זעם, מועקה
  • חילופי מצב רוח קיצוניים שלא היו אופייניים בעבר
  • הסתגרות חברתית וניתוק קשרים
  • אדישות ואיבוד עניין בפעילויות שנחשבו מהנות (תחביבים, ספורט)
  • ירידה בחשק לקיים יחסי מין
  • ביקורת ושנאה עצמית
  • תחושת חוסר אונים וחוסר תקווה.
  • תחושת ריקנות, חוסר משמעות ואפאתיה.

במישור הקוגניטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תפיסת עולם קודרת ופסימית
  • ירידה בריכוז, ירידה בזיכרון
  • הססנות בקבלת החלטות המתמקדת באוסף מחשבות ורגשות צר ולרוב שלילי
  • מחשבות אובדניות: חשיבה על התאבדות והאופן לבצעה, חשיבה על ההשלכות של התאבדות ומשאלת מוות
  • שיפוט לקוי של המציאות, במיוחד של העצמי, דימוי עצמי נמוך
  • ייחוס כשלונות לחובת העצמי וראייה עגומה של העתיד והעולם
  • קושי בחשיבה לטווח רחוק והערכת השלכות
  • קושי להבין תופעות בקונטקסט רחב והתמקדות בפרשנות צרה

במישור הנוירולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממצאים ממחקרים שעשו שימוש בהדמיית fMRI:‏[7]

  • הפעילות המוחית במנוחה בחולי דיכאון שונה מהפעילות במנוחה באינדיבידואלים בריאים.
  • ירידה בתפקוד וצמצום נפח איבר ההיפוקמפוס במוח.
  • איבר אמיגדלה מוגדל במוח.
  • פעילות יתר של אזור ה-Medial prefrontal cortex) MPFC) במוח, הקשור לתפיסת הערך העצמי.
  • תת-פעילות של אזור ה-Medial Temporal Lobe) MTL) במוח, ככל הנראה כתוצאה מדיכוי על ידי אזור ה-MPFC.

סיבות לדיכאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדיכאון סיבות שונות, אשר אינן מובנות במלואן, ביניהן נטייה משפחתית תורשתית, משברים אישיים, גורמים חברתיים-כלכליים כגון עוני, שימוש בסמים, מבנה האישיות, חוסרים תזונתיים, תופעות לוואי של תרופות ועוד. ברוב הקבוצות האתניות, שכיחות הדיכאון גדולה כפליים בקרב נשים מאשר בקרב גברים. נראה שבקרב יהודים השכיחות בגברים גבוהה יותר, עד כדי שוויון עם הנשים [8]. מחקרים מצביעים על שכיחות גבוהה יותר של דיכאון בקרב בני משפחה של חולי דיכאון. אחוז התאימות בקרב תאומים זהים הוא כ-50 אחוזים, ואחוז התאימות בקרב תאומים לא זהים הוא בין 10 ל-25 אחוזים. עד כה אותרו מספר גנים הקשורים בדיכאון, אך אף אחד מאלו אינו יכול להסביר התפתחות של דיכאון ללא תנאים נוספים.

הסבר נוסף לדיכאון הינו דיכוי יתר של אזור ה-MTL במח על ידי אזור ה-MPFC, וכן פגיעה או צמצום בגודלו של איבר ההיפוקמפוס.

התפתחות דיכאון קשורה לא פעם בסיבות פסיכוסוציאליות כמו אירועי דחק או התעללות בילדות, אירועים טראומטיים חריפים או אובדן של אדם קרוב. מחקרים חדשים מצביעים על קשר בין נטייה גנטית לבין אירועי דחק, כלומר: הסיכון להתפתחות של דיכאון בעקבות אירועי החיים תלוי גם בנטייה הגנטית. אנשים הסובלים מהפרעת קשב, או מהפרעות אישיות כמו הפרעת אישיות גבולית, הפרעה טורדנית-כפייתית או תסמונת בתר חבלתית סובלים מדיכאון בשכיחות גבוהה יותר. מספר תאוריות פסיכואנליטיות להסבר הדיכאון הוצעו על ידי פרויד, אברהמס, קליין ואחרים.

בנוסף לגורמים בעלי אוריינטציה פסיכולוגית, דיכאון יכול להיגרם גם כתוצאה מסיבות פיזיולוגיות. ביניהן נמנה מחסור בוויטמינים (כגון ויטמין B6 ו-ויטמין B12), חוסר איזון ביוכימי במוח (רמות נמוכות של סרוטונין, נוראדרנלין ולפעמים דופמין שחל בעיקר כלל אצל חולי פרקינסון), וחוסר איזון הורמונלי (בבלוטת יותרת הכליה\בלוטת התריס), מקרים בהם טיפול הורמונלי יכול לעזור.

דיכאון הוא לעתים קרובות סימפטום נלווה לפיברומיאלגיה ולתסמונת התשישות הכרונית כמו גם לסרטן.

מכניזם ביולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התזה המקובלת ביותר כיום שהדיכאון נעוץ בחסר במוליכים העצביים כסרוטונין ונוראדרנלין במרווחים הסינפטיים שבין תאי המוח.

שני הנוירוטרנסמיטרים הרלוונטיים ביותר להתפתחות דיכאון הם סרוטונין ונוראדרנלין (נוראפינפרין). שני חומרים אלה הם גם המוקד לפעילותן של רוב התרופות נוגדות הדיכאון השימושיות כיום. ויסות הורמונלי נקשר אף הוא להתפתחות דיכאון, בפרט הורמונים הקשורים בציר היפותלמוס-היפופיזה (בלוטת יותרת המוח)-יותרת הכליה (קורטיזול, DHEA ופרגננולון), וכן שינויים ברמות הורמוני בלוטת התריס (תירוקסין ותריודוטירונין). כמו כן מחסור בוויטמין B12 ו\או ויטמין B6 יכולים לגרום לדיכאון.

כאמור, דיכאון עשוי להיות תסמין של תסמונת התשישות הכרונית, בשל מחסור בהורמון אדרנוקורטיקוטרופי. היות שנמצא כי המחסור לא עולה בבדיקות בכל המקרים, ניתן לאמת או לשלול סיבה זו באמצעות בחינת התסמינים לאחר מתן ההורמון.

התשתית הביולוגית לדיכאון אינה ברורה די הצורך, ומחקר ענף נערך בנושא. התזה המקובלת ביותר על החוקרים (אם כי יש חוקרים החולקים עליה) טוענת לקשר בין חסרון במוליכים העצביים נוראדרנלין ובמיוחד סרוטונין במרווחים הסינפטיים שבין תאי המוח. חסרון של מוליכים עצביים אלו גורם גם לשינוי פיזי, בניוון הדנדריטים שאמורים לקלוט את המוליכים העצביים.

התרופות נוגדות-הדיכאון פועלות בכמה כיוונים במטרה לשמור על רמה סבירה של מוליכים עצביים אלו במרווח הסינפטי. יש שמנסות לפגוע בתהליך הספיגה והשאיבה מחדש (reuptake) של המוליכים העצביים בחזרה אל האקסון. יש כאלו החוסמות קולטנים המונעים הפרשה של המוליכים העצביים. החדישות ביותר, פועלות כבר בשבוע הראשון לנטילתן, בניגוד לישנות, כמו משפחת הטריציקליות, שתחילת פעולתן בין שבועיים עד שישה שבועות מרגע נטילתן, והן מגיעות לשיא השפעתן רק כעבור כחודשיים.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו בכל טיפול ברפואה, יש לשלול קודם כל את כל הגורמים הפיזיולוגיים האפשריים העשויים לגרום לבעיה (כלומר גורמים אורגניים "גסים", הפרעות "לא פסיכיאטריות", או בגבול הפסיכיאטריה עם נוירולוגיה). לאחר שנשללו כל האפשרויות, ניתן להניח שהדיכאון נובע מרקע "נפשי" (כלומר מדובר ב"הפרעות פסיכיאטריות", שלהן יש גם כן תשתית ביולוגית מוחית). במקרה זה, ישנן שיטות שונות לטיפול בדיכאון. העיקריות שבהן הן טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי. מטופלים רבים משתמשים בשתי השיטות גם יחד. בנוסף לשתי שיטות טיפול נפוצות אלה, חלק מהחולים עושים שימוש גם בטכניקות משלימות או אלטרנטיביות לטיפול בדיכאון.

טיפול פסיכולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשיטה הפסיכודינמית הטיפול מבוסס על שיחות עם פסיכותרפיסט על מנת למצוא את הסיבות האישיות לדיכאון (במידה וקיימות), לפתור קונפליקטים בין המודע ללא מודע, ולמצוא שסתומים לפריקת כעסים שלא מצאו את ביטויים, העלולים לעמוד ביסוד הדיכאון.
  • בשיטת הטיפול הקוגניטיבית (CBT) מנסים ללמד את המטופל לחשוב באופן חיובי, לתקוף ישירות את המחשבות הדיכאוניות, לערער עליהן, לנסות ולראות את המציאות באור שונה שלא מעציב ומדכא את האדם. נמצא שאצל המדוכא קיימים דפוסי חשיבה מעוותים, ייחוס כשלונות לחובת העצמי וראייה עגומה של העתיד והעולם. שיטת טיפול זו היא לרוב קצרת מועד יותר מהשיטות הפסיכודינמיות.‏‏[9]

למרות שטיפול פסיכולוגי יכול להיות יעיל, במקרים שבהם הדיכאון הוא "אנדוגני" (כלומר דיכאון-מחלה, בדרך כלל עם אפיזודות חוזרות), מטופלים רבים פונים לטיפול התרופתי.

טיפול תרופתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוזאק, אחת מהתרופות הפופולריות לטיפול בדיכאון

כאשר הטיפול הפסיכולוגי לא עוזר, ולעתים במקביל לו, קיימת אפשרות לפנות לפסיכיאטר או לרופא כללי בעל ניסיון, לקבלת תרופות פסיכיאטריות המיועדות להקל על הדיכאון. התרופות בהכללה מתחלקות לארבע משפחות:

1. נוגדי דיכאון מ"הדור הישן" - טריציקליים, טטרציקלים ואחרים.
2. נוגדי דיכאון מהדור החדש:
א. מעכבי ספיגת סרוטנין בררניים SSRI
ב. מעכבי ספיגת סרוטונין ונוראפינפרין SNRI
ג. נוראדרנרגים עם סרוטונינרגים בררניים NaSSAs
ד. מעכבי ספיגת נוראפינרפין בררניים (NRI)
תרופות אלו פועלות דרך עיכוב הספיגה החוזרת של המוליכים העצביים סרוטונין ונוראפינפרין (נוראדרנלין). זוהי גם דרך פעולתן של מרבית התרופות מהדור הישן, אם כי נוגדי הדיכאון מהדור החדש עושים זאת בצורה יותר בררנית.
3. מעכבי מונואמין אוקסידאז (MAO). בשימוש פוחת והולך, רובם שייכים גם הם ל"דור הישן" של התרופות.
4. פסיכוסטימולנטים (תכשירים מעוררים או ממריצים, בשימוש נדיר מאוד).

התרופות הנפוצות ביותר בימינו הן מקבוצת ה-SSRI, הכוללת את התרופות פלואוקסטין (פרוזאק, פלוטין, פריזמה, אפקטין), פארוקסטין (סרוקסט, פאקסיל, פאקסט), סרטראלין (לוסטראל, סרנאדה, זולופט), ציטלופרם (ציפרמיל, רסיטל), פלובוקסמין (פבוקסיל, לובוקס), אסציטלופרם (ציפרלקס), ועוד. תרופות אלה מעלות את רמת הסרוטונין במרווח הבין-סינפטי, על ידי חסימה של תהליך הספיגה החוזרת בתאי העצב. בדרך כלל חולפים כשבועיים עד חודש עד שהשפעת התרופות מסוג זה ניכרת. מציאת התרופה המתאימה ביותר לכל אדם ספציפי במינון המתאים לו ביותר היא משימה מורכבת, שאורכת בדרך כלל שבועות עד חודשים. במקרים רבים של אנשים שסבלו מדיכאון, נמצא כי התרופות משפרות את תסמיני הדיכאון ומקלות על התפקוד היומיומי. תופעות הלוואי של התרופות מסוג SSRI הן עצבנות, הפרעות שינה, הפרעה בתפקוד המיני (יותר אצל גברים. בשנת 2011 אושרה לשימוש בארצות הברית תרופת ה Viibryd (vilazodone hydrochloride) אשר חסרה תופעת לוואי זו), הפרעות במערכת העיכול, כאבי-ראש ועוד.

מנהל המזון והתרופות האמריקאי בדק את הקשר בין צריכת תרופות SSRI לבין הוצאה לפועל של מחשבות אובדניות, ובשל כך הוטלו מגבלות ואזהרות על השימוש בהן בחולים מתחת לגיל 18.

במחקר משנת 2011 [10][11] נטען כי שימוש במשככי כאבים מסוג NSAIDs (אדויל, נורופן, אדקס, איבופרופן, אספירין) עשוי להפחית את הפעילות האנטי-דיכאונית של תרופות ממשפחת ה-SSRI.

כאשר הטיפול בתרופות מסוג SSRI אינו מועיל, בדרך כלל מנסים שימוש בתרופות מסוג SNRI כמו ונלפקסין (אפקסור, ויאפקס, ונלה), דולקסטין (סימבלטה), מילנסיפראם (איקסל), או תרופות מסוג NaSSA כמו מירטזאפין (רמרון, מירו) ותרופות מסוג NRI כמו רבוקסטין (אדרונקס).

לעתים משתמשים בכמה תכשירים מה"דור הישן" עם פחות תופעות לוואי - כמו נורטריפטילין (נורטילין), טראזודיל (דפירל, דסירל), דסימיפראמין (דפרקסאן), מיאנסרין (בונסרין), לעתים אפילו קלומיפראמין (אנאפרניל, מרוניל). אמיטריפטילין (אלטרולט, אלטרול) במינונים קטנים הוא נמצא בשימוש גם בכאבים כרוניים או פיברומיאלגיה. התרופה בופרופיון (וולבוטרין, זאיבאן) הונהגה בישראל בעיקר ככלי עזר בגמילה מעישון.

במקרים נדירים יותר ייעשה שימוש בתרופות מסוג מעכבי MAO, כמו נרדיל, פרנט, מרפלן ומובמיד החוסמות את החמצון של המונואמינים (שחלק מהמוליכים העצביים, ובהם סרוטונין ונוראדרנלין, נמנים עליהם), ובכך מעלות את רמתם במרווח הבין-סינפטי. לתרופות אלה תופעות לוואי קשות יותר, בעיקר באינטראקציה עם טירמין, חומר המצוי במאכלים מסוימים וביניהם גבינות מיושנות, נקניקים מעושנים, שוקולד ויין אדום. מטופל שאוכל בזמן הטיפול מאכל המכיל טירמין עלול לחוות עליה קיצונית בלחץ הדם (hypertension crisis). מכיוון שבקבוצה זו ישנן הגבלות דיאטתיות חמורות, תרופות מקבוצה זו ניתנות כיום לעתים רחוקות, בעיקר כאשר מצבו של המטופל לא משתפר בעקבות נטילת נוגדי דיכאון אחרים.

טיפול בנזעי חשמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים קיצוניים של דיכאון קליני עמוק שלא חולף בהשפעת תרופות, או המתלווה בחוסר שתייה וחוסר אכילה קיצוניים, נמצא כי טיפול בנזעי חשמל משפר את מצבו של הסובל מדיכאון. הטיפול בנזע חשמלי מביא לשיפור במצב הרוח, כנראה משום שהוא מעודד הפרשת המוליך העצבי סרוטונין. טיפול בנזעי חשמל יוצר, למעשה, התקף אפילפטי מבוקר הגורם להפרשה של מוליכים עצביים רבים. זהו טיפול מוצא אחרון כאשר כל השיטות האחרות נכשלו וכאשר יש סכנה מיידית לחיי המטופל כתוצאה מאובדניות. הטיפול נעשה בהרדמה. תופעת לוואי של טיפול חוזר ונשנה בנזע חשמלי היא פגיעה זמנית בזיכרונות מהתקופה המידית שקודמת לטיפול. ישנן עדויות רבות לנזק תמידי באונה הפרונטלית במוח הגורם לאבדן זיכרון וקיימים בעיקר סיכוני ההרדמה הכללית, כמו בכל התערבות כירורגית. הטיפול בנזעי חשמל הוא שנוי במחלוקת בקרב הרופאים אשר מצד אחד מעדיפים את יעילות הטיפול במקרים החמורים על פני תופעות הלוואי ומצד שני חוששים מנזקים תמידיים.

טיפול ב-EMDR[עריכת קוד מקור | עריכה]

EMDR(באנגלית, ראשי תיבות של Eye Movement Desensitization and Reprocessing - הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים) היא שיטת פסיכותרפיה שפותחה בסוף שנות השמונים של המאה ה-20 על ידי ד"ר פרנסין שפירו, כדי לטפל בסימפטומים וסבל הנובעים מחשיפה לאירועי חיים שליליים, או גורמי מצוקה. הן מהמדרג הגבוה ביותר, כגון אונס והפרעות של חרדה פוסט טראומטית, והן מהמדרג הגבוה פחות, כגון חרם, השפלה וכישלון. פירוש שמה של השיטה הוא הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים, אולם כיום לא משתמשים בהכרח בתנועות עיניים, אלא בגירויים בילטרליים (המערבים את שתי ההמיספרות) נוספים כאוזניות המשמיעות קול לסירוגין, או רטטים שהמטופל מחזיק בידו ורוטטים לסירוגין. על פי התאוריה של ד"ר שפירו, כאשר מתרחשת חוויה שמעוררת מצוקה, מנגנוני ההתמודדות הנוירולוגים והקוגניטיביים עשויים להיות מוצפים בקלט. במצב זה של הצפה הזיכרון ומאפייניו (תמונות, קולות, רגשות, תחושות גוף) לא מצליחים להשלים את העיבוד בו יש צורך, וכתוצאה מכך מאוחסנים באופן דיספונקציונלי ברשת זיכרון נפרדת. מטרת הטיפול ב-EMDR היא להשלים את העיבוד של זיכרונות מציקים אלו, לצמצם את השפעתם המתמשכת ולאפשר למטופלים לפתח מנגנוני התמודדות אדפטיביים יותר. למרות שהשיטה פותחה במקור לטיפול בהפרעות של חרדה פוסט טראומטית, כיום השיטה משמשת לטיפול במגוון רחב של הפרעות, ביניהן דיכאון.

טיפול באמצעות מניעת שינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים נדירים, שבהם הדיכאון אינו חולף בהשפעת תרופות או נזעי חשמל, קיימת אפשרות לטיפול באמצעות מניעת שינה מהמתרפא.

טיפולים חדשניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם ארבעה סוגי טיפולים נוספים שיעילותם נבדקת במצבים קשים:

  • גירוי מגנטי פנים-גולגולתי (TMS ו-rTMS) – טיפול באמצעות אלקטרומגנטים רבי עוצמה המקורבים לראש, וגורמים לשינוי חשמלי בקליפת המוח. טיפול זה משיג אפקט דומה בטיפול בנזעי חשמל, אך בשונה ממנו אינו מצריך הרדמה.
  • גירוי העצב התועה (ואגוס) (VNS) – בטיפול זה מושתלת באזור העצב התועה אלקטרודה המחוברת לקוצב חיצוני, ומחוללת גירוי חשמלי. טיפול זה משמש גם כנגד מחלת האפילפסיה.
  • גירוי מוחי עמוק (DBS) – בטיפול זה מושתל קוצב יחד עם אלקטרודות באזורים ממוקדים במוח. הטיפול מיועד רק למצבים קשים ביותר, מכיוון שמדובר בניתוח חודרני לא פשוט. מטפלים באמצעותו גם במחלת פרקינסון.
  • אלקטרותרפיה באמצעות גירוי גולגולתי (CES) - הינה שיטת טיפול לא חודרני העושה שימוש בפולסים של זרמי חשמל זעירים (mA מיקרו-אמפר) על-פני מוחו של המטופל. טיפול זה מופעל על ידי מטופל עצמו.
  • תוצאות חיוביות ראשוניות נרשמו בשימוש בסם ההזיה פסילוסיבין, שמקורו בפטריות הזיה, אך המחקר שנערך עד כה אינו מקיף דיו להסקת מסקנות החלטיות‏[12]

טיפול אלטרנטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול אלטרנטיבי בצמחי מרפא שונים מקובל מאוד ברפואה המשלימה. עבור רוב צמחי המרפא לא הוכחה יעילות במחקרים כפולי סמיות גדולים. יוצא מן הכלל הוא הצמח פרע (היפריקום), שהוכח בניסויים קליניים כפולי סמיות כיעיל בטיפול בדיכאון קל עד בינוני. מיצוי של הצמח אף נרשם כתרופה תחת השם המסחרי רמוטיב. התרופה נרשמת לטיפול בדיכאון על ידי פסיכיאטרים ורופאי משפחה בפופולריות הולכת וגדלה ברוב מדינות אירופה ובישראל.

למרות שיעילותם של מרבית הטיפולים המשלימים לא נבדקה באופן מסודר בניסוי קליני, ישנם מטופלים שאחרי כישלון של טיפול פסיכולוגי או תרופתי מנסים לפנות לטכניקות מהרפואה המשלימה, כגון דיקור סיני, נטורופתיה, הומאופתיה, דמיון מודרך ורייקי, לשיטות של מודעות עצמית , של אינטגרציה נשימתית, ואפילו לשימוש בשיטות עתיקות של שמאניזם. כאשר הדיכאון נובע מטראומות, הטיפול כולל התייחסות למצב הפוסט-טראומטי.

ישנם דיווחים בודדים על שיפור במצבי דיכאון גם בעקבות שינוי בהרגלי השינה (חשיפה רבה יותר לאור השמש), או שימוש במכשיר המדמה זריחה ומפיץ אור רב במקום שעון מעורר, וגם על שיפור בעקבות שינוי בהרגלי התזונה, ובמיוחד הוספת שמן המכיל אומגה 3 לתזונה.

מפעם לפעם מתפרסמים מחקרים הבודקים את היעילות של דיקור סיני (אקופונקטורה) לטיפול בדיכאון. במאמר סקירה של האגודה הבריטית לאקופונקטורה, ב- 2005, נקבע (בתרגום חופשי) ש"העדויות מניסויים מבוקרים אינן מספיקות כדי להסיק שאקופונקטורה יעילה בטיפול בדיכאון, אבל מצדיקות עריכת ניסויים באלקטרואקופונקטורה" [13]. באותה שנה פורסם גם מאמר בעיתון החשוב ביותר במטא-אנליזה של מחקרים רפואיים, "Cochrane Database Systematic Review", ושם נקבע ש"אין עדויות מספקות לקביעת עדיפות של אקופונקטורה על פני קבוצת ביקורת שלא טופלה או על-פני אקופונקטורה מדומה, באשר לטיפול בדיכאון. תכנון המחקר (במאמרים שנסקרו) היה גרוע, ומספר הנבדקים קטן" [14].

התמודדות אישית עם הדיכאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר לשימוש בטיפול פסיכולוגי ותרופתי, מעשיו של האדם יכולים להשפיע רבות על הדיכאון שלו:

  • הסחה - הסחת דעת מהמחשבות הדיכאוניות באמצעות עיסוק ועשייה, ובמיוחד עשייה המשנה את מצב הרוח ומשמחת את האדם.
  • השתתפות בפעילות חברתית - יציאה החוצה מהבית ומפגשים עם אנשים. לרוב בעקבות הדיכאון ישנה הסתגרות והתבודדות של האדם המדוכא, המחזקת את הדיכאון הראשוני. מגע חברתי חשוב לשבירת המעגל.
  • פעילות יצירתית - כגון ציור וכתיבה יוצרת. היצירה מספקת הסחה וממלאת זמן פנוי. כמו כן היא תורמת לשיפור ערך עצמי.
  • קבלת תמיכה רגשית מחברים וממשפחה - לעתים דיכאון נובע מתחושה של בדידות. יצירת קשר עם חברים ובני משפחה עשויה להשפיע לטובה. עם זאת, לעתים מדוכאים מאבדים את האמון בסביבה, ואינם מוכנים לקבל ניחומים מהזולת. כמו כן, מתוך אי הבנת מצוקת הסובלים מדיכאון עלול הצופה מהצד לחשוב כי הם "עצלנים" ופשוט "צריכים לקחת עצמם בידיים"- עבור האדם המדוכא ביקורת זו עשויה להוות מקור לאכזבה ולמחשבות ביקורתיות נוספות כלפי עצמו.
  • פעילות התנדבותית קהילתית - מעבר מהתמקדות בעצמי להתמקדות בסבלו של הזולת ובצורך להושיט לו עזרה, מוציא את האדם מההשתקעות במחשבותיו על עצמו. לעתים עשייה זו נותנת לו משמעות חדשה לקיומו.
  • גידול בעלי חיים - נמצא כי גידול של בעלי-חיים היוצרים קשר משמעותי עם בני-אדם (כגון כלבים או חתולים) משפר את מצבם של הסובלים מדיכאון.
  • אוטו-קוגניציה - לימוד והתעמקות בנושא הדיכאון והבנת המנגנונים שלו. זאת בניגוד להרהורים אודות העצמי שאינם דרך יעילה לצאת מהדיכאון.
  • שינה - דיכאון מקושר לשינה לא טובה, בעוד הקניית הרגלי שינה יציבים, זמני שינה קבועים ומניעת צריכת קפאין, במיוחד לפני השינה, תורמים לשיפור בדיכאון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים, הדרכה וייעוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר רוברט ברקוב (עורך ראשי), מֶ‏רְק - המדריך הרפואי השלם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר והד ארצי, 2002, פרק 84, עמ' 402-410
  • פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, הוצאת פפירוס, עמ' 195-191
  • רמי רחמימוב, מהפכת המוח: תקשורת, מחלות נפש וסמים, הוצאת הקיבוץ המאוחד - הסבר נרחב על מבנה ופעילות של תאי עצב וכיצד מחלות ופגמים משפיעים עליינו.
  • דניאל גולמן, אינטלגנציה רגשית, הוצאת מטר, עמ' 95-87
  • דויד סרוואן-שרייבר, ללא פרויד, ללא פרוזאק, הוצאת מטר - 2004 - נכתב על ידי פסיכיאטר, ומתאר את הטיפול האלטרנטיבי בדיכאון מנקודת ראות מדעית.
  • דייוויד ד. ברנס, בוחרים להרגיש טוב (Feeling Good), הוצאת מכון פסגות
  • יורם יובל, סערת נפש, הוצאת קשת.
  • פיטר קריימר, לצאת מהדיכאון, הוצאת מטר, 2007.
  • מייקל אדיס, כריסטופר מרטל, להתגבר על דיכאון צעד אחר צעד, הוצאת אח.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנדרו סלומון, דמון של צהריים, תל אביב: הוצאת עם עובד - ספריית אופקים
  • ויליאם סטיירון, חשכה נראית: זיכרון של שיגעון, ספר העוסק בדיכאון הקשה שלקה בו המחבר. תרגם יהודה מלצר, ספרי עליית הגג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ א. ברטל, מלכות שאול, המלך הראשון בישראל עמ' 206, מביא את דעות סוג'ין וסיסטר ששאול סבל מדפרסיות או היה מלנכולי.
  2. ^ ‏מיכל שפירא, חדש בישראל: תרופה צמחית נגד דיכאון, אתר nrg‏
  3. ^ C. Kuehner, Gender differences in unipolar depression: An update of epidemiological findings and possible explanations. Acta Psychiatrica Scandinavica. 2003;108(3):163–74.
  4. ^ יורם יובל, "סערת נפש", עמ' 252
  5. ^ קפלן וקפלן,"סקירה מקיפה על דיכאון" באתר psychologia.co.il
  6. ^ Murray, C.J.L., Lopez, A.D. (1997). "Alternative projections of mortality and disability by cause 1990-2020: Global Burden of Disease Study". Lancet 349: 1498�1504.
  7. ^ מסוכם ב פרסום מחקרי מאוגוסט 2009‏
  8. ^ Levav I, Kohn R, Golding JM, Weissman MM, "Vulnerability of Jews to affective disorders", Am J Psychiatry. 1997 Jul;154(7):941-7.
  9. ^ ‏רוברט קרסון, ג'יימס בוצ'ר וסוזן מינקה, (1998), פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים, רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה. (עמוד 991-1000)‏
  10. ^ Why Painkillers Interfere with Anti-depressants
  11. ^ J.L. Warner-Schmidt et.al "Antidepressant effects of selective serotonin reuptake inhibitors (SSRIs) are attenuated by antiinflammatory drugs in mice and humans" PNAS 2011
  12. ^ http://www3.imperial.ac.uk/newsandeventspggrp/imperialcollege/newssummary/news_24-1-2012-10-39-58
  13. ^ Mukaino Y, Park J, White A, Ernst E., "The effectiveness of acupuncture for depression--a systematic review of randomised controlled trials", Acupunct Med. 2005 Jun;23(2):70-6.
  14. ^ Smith CA, Hay PP, "Acupuncture for depression", Cochrane Database Syst Rev. 2005 Apr 18;(2):CD004046.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.