משל הפועלים בכרם
משל הפועלים בכרם (נקרא גם משל העובדים בכרם או משל המעסיק הנדיב) הוא אחד ממשלי ישו המופיע בבשורת מתי בברית החדשה.
במתי כ' 1–16 אומר ישו: ש"פועלים" שהוזמנו לעבוד בכרם (המייצג במשל את מלכות השמיים), ללא קשר עד כמה מאוחר בסוף היום, יקבלו שכר (או גמול במלכות שמיים) זהה לאלה שעבדו את הזמן הרב ביותר (או אלה שהיו נאמנים זמן רב).
טקסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]1 כִּי דוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְאִישׁ בַּעַל־בָּיִת אֲשֶׁר הִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וַיֵּצֵא לִשְׂכֹּר פֹּעֲלִים לְכַרְמוֹ׃ 2 וַיִּפְסַק עִם הַפֹּעֲלִים דִּינָר לַיּוֹם וַיִּשְׁלָחֵם אֶל־כַּרְמוֹ׃ 3 וַיֵּצֵא בַּשָׁעָה הַשְׁלִישִׁית וַיַּרְא אֲחֵרִים עֹמְדִים בְּטֵלִים בַּשּׁוּק׃4 וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ גַם־אַתֶּם אֶל־כַּרְמִי וַאֲנִי אֶתֵּן לָכֶם כַּמִּשְׁפָּט וַיֵּלֵכוּ׃ 5וַיֵּצֵא גַּם בַּשָׁעָה הַשִׁשִׁית גַּם בַּתְּשִׁיעִית וַּיַעַשׂ כַּדָּבָר הַזֶּה׃ 6 וַיֵּצֵא בִּשְׁעַת עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה וַיִּמְצָא אֲחֵרִים עֹמְדִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לָמָה אַתֶּם עֹמְדִים פֹּה בְּטֵלִים כָּל־הַיּוֹם׃ 7 וַיֹּאמְרוּ לוֹ כִּי לֹא־שָׂכַר אוֹתָנוּ אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ גַם־אַתֶּם אֶל־הַכֶּרֶם וְשְׂכַרְכֶם יֻתַּן לָכֶם׃ 8 וַיְהִי בָעֶרֶב וַיֹּאמֶר בַּעַל הַכֶּרֶם אֶל־פְּקִידוֹ קְרָא אֶת־הַפֹּעֲלִים וְתֵן לָהֶם אֶת־שְׂכָרָם הָחֵל בָּאַחֲרוֹנִים וְכַלֵּה בָּרִאשׁוֹנִים׃ 9 וַיָּבֹאוּ הַנִּשְׂכָּרִים בִּשְׁעַת אַחַת עֶשְׂרֵה וַיִּקְחוּ אִישׁ אִישׁ דִּינָר אֶחָד׃ 10 וּבְבֹא הָרִאשׁוֹנִים דִּמּוּ בְנַפְשָׁם כִּי יִקְחוּ יוֹתֵר וַיִּקְחוּ גַּם־הֵם אִישׁ אִישׁ דִּינָר אֶחָד׃ 11 וַיְהִי בְקַחְתָּם וַיִּלּוֹנוּ עַל־בַּעַל הַבַּיִת לֵאמֹר׃ 12אֵלֶּה הָאַחֲרוֹנִים לֹא עָשׂוֹּ כִּי אִם־שָׁעָה אֶחָת וְאַתָּה הִשְׁוִיתָ אֹתָם לָנוּ אֲשֶׁר סָבַלְנוּ אֶת־טֹרַח הַיּוֹם וְחֻמּוֹ׃ 13 וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל־אֶחָד מֵהֶם רֵעִי לֹא הוֹנֵיתִי אֹתָךְ הֲלֹא דִינָר פָּסַקְתָּ עִמִּי׃ 14 קַח אֶת־שֶׁלְּךָ וָלֵךְ וַאֲנִי רְצוֹנִי שֶׁאֶתֵּן לָזֶה הָאַחֲרוֹן כָּמוֹךָ׃ 15 הֲלֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁלִּי כִּרְצוֹנִי הַאִם־תֵּרַע עֵינְךָ עַל־אֲשֶׁר טוֹב אָנִי׃ 16 כֵּן יִהְיוּ הָאַחֲרוֹנִים רִאשׁוֹנִים וְהָרִאשׁוֹנִים יִהְיוּ אַחֲרוֹנִים (כִּי־רַבִּים הֵם הַקְּרוּאִים וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים)׃
פרשנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישו משווה את מלכות השמיים לבעל כרם (שבנמשל הוא אלוהים), השוכר פועלים (שבנמשל הם המאמינים שהגיעו לאמונה ועמלו בדרך האמונה) בשעות שונות של היום (שבנמשל הם תקופות הזמן מרגע קבלת האמונה והתשובה לאלוהים), הוא הסכים עם הפועלים על שכר עבודה של דינר אחד ליום עבודה (שבנמשל הוא הגמול שמקבל כל מאמין במלכות שמיים). כאשר הסתיים יום העבודה (כנראה בנמשל יום הדין שבו נקבע גמולו של כל אדם במלכות שמיים) הורה לפקיד (בנמשל אולי מלאך אלוהים המופקד על מסירת הגמול במלכות שמיים) שפיקח על העבודה ועל חלוקת השכר, לחלק את השכר שהוא דינר אחד בעבור העבודה לכל הפועלים. בעל הכרם מורה לפקיד להתחיל במועסקים האחרונים (אלה שהגיעו לאמונה וחזרו בתשובה מאוחר מאוד בחייהם, ואולי אף על ערש דווי) וכלה באלה שהתחילו את יום העבודה מוקדם בבוקר. הראשונים שקיבלו את שכרם היו אלה שעבדו הכי פחות. העובדים ראשונים שעבדו שעות רבות החל משעות הבוקר, התרעמו ששכרם זהה לזה של העובדים שעבדו מעט זמן. ישו מוכיח אותו באהבה, ואומר לו שהשכר המוסכם היה ממילא דינר אחד, שזכותו כבעל הממון להחליט מה לעשות בממונו, ושאל לו לכעוס על מעשה חסד. הוא חותם במשפט שזכה לפרשנויות שונות במהלך הדורות ונעשה למטבע לשון: "יהיה האחרונים ראשונים והראשונים אחרונים, כי רבים הם הקרואים ומעטים הנבחרים".
הדינר היה מטבע כסף אשר היה שווה ערך בימים ההם לשכר רגיל של יום עבודה של פועל.[1] השעות נמדדות החל מן השעה 6:00 בבוקר, כך שהשעה האחת עשרה (עשתי עשרה בטקסט) היא בין השעה 16:00 ל-17:00 בערב.[2] הפועלים הם אנשים עניים העובדים כפועלים חקלאיים זמניים, במהלך עונת הבציר. המעסיק מבין כי כולם, גם אלה שעבדו פחות, זקוקים לשכרו של יום עבודה מלא על מנת לפרנס את בני משפחותיהם,[1] ולפיכך הוא נוהג במידת החסד, מעבר למחויבותו העסקית, ונותן בערב כתשלום שכר מלא של יום שלם - דינר אחד לכולם.
מתן השכר עוקב אחר הנחיות התורה, להעניק לכל שכיר את שכרו בו ביום:
יד לֹא-תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ, אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. טו בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא-תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא, וְאֵלָיו, הוּא נֹשֵׂא אֶת-נַפְשׁוֹ; וְלֹא-יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. "
בספרות הרבנית קיימים משלים עם נושאים דומים, אולם במשל זה מודגש חסד האלוהים הבלתי נתפס, מעבר לכל תחושה של אפשרות "להרוויח" את טוב האלוהים. באופן זה המשל מזכיר את משל הבן האובד.
לעיתים קרובות פרשו את המשל כך שאפילו אלה אשר היו מגיעים לאמונה ותשובה מאוחר בחיים, יזכו בגמול הדומה לגמול של אלה שהגיעו לתשובה ואמונה מוקדם בחייהם. חלופה אחרת לפרשנות זו, מזהה את הפועלים שהגיעו מוקדם לעבודת הכרם כיהודים שהגיעו ראשונים לאמונה בבשורת ישו, שחלקם מתנגד לאותם שמגיעים מאוחר לאמונה (הגויים) ומתקבלים בברכה כשווים במלכות שמיים.[3] עם זאת, כותב ארלנד ג'י הלטגרן:
כאשר מנסים לפרש משל זה ולהבין את הנמשל, נשאלת באופן בלתי נמנע השאלה: מי הם הפועלים של השעה האחת עשרה בימינו אנו? היינו אולי רוצים לזהות אותם כאנשים החוזרים בתשובה על ערש דווי, או אולי אותם שבדרך כלל בזים להם המאמינים הוותיקים, שמחויבותם הדתית "נלהבת ועמוקה" יותר. אולם מוטב היה שלא לצמצם את אופק האפשרויות מהר מדי. ברמה מעמיקה יותר, כולנו פועלי השעה האחת עשרה (הדקה התשעים); כדי לשנות את הדימוי (בנמשל), אנחנו כולנו אורחי הכבוד של אלוהים במלכותו. אין כל הכרח להחליט מי הם פועלי השעה האחת-עשרה. הנקודה החשובה של המשל, על פי בשורת ישו וכמובע בבשורת מתי, היא שאלוהים מושיע את כולנו בחסדו, לא בשל היותנו ראויים לכך. וזה חל על כולנו.[4]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 R. T. France, The Gospel of Matthew, Eerdmans, 2007,
- ↑ Craig S. Keener, A Commentary on the Gospel of Matthew, Eerdmans, 1999,
- ↑ Both interpretations are discussed in Matthew Henry's Complete Commentary on the Whole Bible (1706).
- ↑ Arland J. Hultgren, The Parables of Jesus: A Commentary,Eerdmans, 2002, ISBN 0-8028-6077-X, p. 43.
