אמונה באלוהים (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עשרת הדיברות
אנוכי ה'
לא תעשה  
לא תשא
זכור את
כבד את
לא תרצח
לא תנאף
לא תגנוב
לא תענה
לא תחמוד

המצווה הראשונה מבין עשרת הדיברות וגם העיקר הראשון מבין שלשה עשר העיקרים של הרמב"ם היא להאמין בקיומו של בורא העולם.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המצווה הוא בתחילת עשרת הדיברות בספר שמות:

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

– שמות כ, ב

במסורת היהודית מתפרשות מילים אלה כצו המורה על אמונה בקיום האל. עם זאת, קיימות גם פרשנויות חלופיות.

המחלוקת על הגדרת המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם, ספר החינוך ועוד מונים מצווה זאת כאחת מתרי"ג מצוות[1]. אבל בעל הלכות גדולות (בה"ג) לא מונה מצווה זו בספר המצוות שלו. הרמב"ן (בהשגות על מצווה זו בספר המצוות לרמב"ם) מסביר את דעת בה"ג בכך ש"האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו... הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות לא ימנה בחשבונן."

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להאמין שהאל יצר את היקום וכל מה שבתוכו, שהוא משגיח על הכול בעבר בהווה ובעתיד ודבר לא יתהוה ללא רצונו. ושהוא הוציא את עם ישראל ממצרים, ונתן להם את התורה.

להאמין שהוא בעל כל הכוחות כולם, שאינו בעל גוף או דמות גוף, שהוא שלם בכל מיני השלמות ולא שייך אצלו חסרון כלל, שאינו בכלל הגשמיים ואין אצלו מוגבלויות גשמיות כגון מקום, גודל וצורה. ושהוא בלתי ניתן להשגה, תפיסה, או הבנה אנושית.

מצוות האמונה חלה על כל העם היהודי בכל מקום, והיא מן המצוות שמחויב האדם בהם בכל רגע בחייו.

פרשנות המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הפרשנות צריך לקבוע אמונה זו בתודעה ולדעת שאין אפשרות אחרת לעובדות אלו. המצווה מחייבת פעולות המחזקות את האמונה והמונעות מעיסוקים הפוגעים בה. חקירת הטבע וההיסטוריה מותרת רק במידה והיא מעידה על ידו המכוונת של האל ומחזקת את האמונה. מטעם זה, אסור לעסוק בהשערות על אופן היווצרות העולם, כאלטרנטיבה לבריאה אלוהית, או בלימוד פילוסופיות השוללות את קיום האל, חידוש העולם והשגחתו‏[2].

על פי הפרשנות פירושה של המילה "אמונה" היא משורש אמון, שפירושה לסמוך על הבורא, ולהאמין שכל מעשיו הם אך ורק על מנת להיטיב לברואיו. לפיכך האמונה בו כוללת כמה חלקים.

א. הידיעה שהוא קיים.
ב. הידיעה שהוא אינו מוגבל, ושהוא היחיד בעל הכוחות.
ג. הידיעה שכל שרצונו להיטיב.
ד. הידיעה שבחר בעם ישראל להיות הם תכלית הבריאה ולהיטיב להם באחריתם.

כלל הידיעות הללו הם הנקראים "אמונה" ואם יחסר אחד מהם הרי זה חסרון באמונה כולה.

לפי ההבנה הזאת זהו פירושו של הפסוק "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך וכו'" שנאמר בתחילת מתן התורה, דע שאני אחד, שאני בעל הכוחות כולם, ושאני הוצאתיך כדי להיטיב לך.

טעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצווה זו היא היסוד הבסיסי ביותר ביהדות, כי האמונה נותנת תוקף לכל שאר המצוות.

חשיבות האמונה למוסר והאתיקה האנושית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי היהדות, האמונה היא היסוד הבסיסי ביותר לעשיית הטוב ולהימנעות מרע שכן אמונה באלוהים משמעותה אמונה בחוקותיו כפי שנמסרו בתורה כגון האיסור לשקר, האיסור לרכל (להלן רכילות), האיסור לדבר לשון הרע, האיסור לגזול, האיסור לגרום צער לזולת באמצעות הדיבור.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוני המצוות:

ספרי אמונה:

פוסקים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מצווה א' בספר המצוות לרמב"ם. מצווה כ"ה בספר החינוך.
  2. ^ שו"ת הריב"ש סימן מ"ה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.