אמונה באלוהים (יהדות)
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
| מקרא | שמות כ', ב' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק א' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה א' ספר החינוך, מצווה כ"ה ספר מצוות גדול, עשה א' ספר מצוות קטן, מצווה א' |
| מקורות נוספים |
תורת חובות הלבבות האמונות והדעות, מאמר א', פרק ב' |
  | |
אמונה באלוהים היא האמונה הבסיסית והחשובה ביהדות. היא נמנית כעיקר הראשון בעיקרי האמונה היהודית, שעליהם מבוסס החיוב של היהודים לקיים את מצוות התורה. הדעות חלוקות האם האמונה עצמה נחשבת למצווה. התפיסה הרווחת, שהתבססה על ידי הרמב"ם, מונה את האמונה בתור מצוות עשה בתרי"ג מצוות, שמקורה בדיבר הראשון בעשרת הדיברות, ”אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ', ב'). לעומת זאת, חלק מהראשונים, סברו כבעל הלכות גדולות שלא מנה את האמונה כמצווה בתרי"ג, בטענה שכיוון שהאמונה היא היסוד של כל המצוות, היא לא יכולה להיות מצווה בעצמה.
האמונה בבסיסה עוסקת בעצם קיומו של אלוהים, אולם יש הכוללים באמונה זו חלק מהתכונות והפעולות המיוחסות לאלוהים. ביהדות ישנן תפיסות שונות לגבי הדרך להגיע לאמונה, כאשר שתי הדרכים העיקריות הן מחקר פילוסופי מעמיק, וקבלה תמימה של המסורת.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר המקרא וחז"ל משתמשים בפועל 'להאמין', אין הכוונה לקבלת דבר מה כנכון, אלא למתן אמון, וכאשר מדובר על אמונה לאל, מדובר על הביטחון של האדם באלוהיו, ולא על קבלת קיומו, שלכאורה ברור מאליו[1]. המילים 'אמונה' ו'אמון' משמשות גם כמילים נרדפות ליושר, אמינות ויציבות[2][3]. גם אצל חז"ל המילה 'אמונה' מקבלת משמעות דומה. למשל, במסכת שבת נאמר "בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?"[4], כאשר הכוונה היא להתנהגות ביושר ואמינות.
רק בימי הביניים החל דיון על קיומו של האל, והוגים יהודים התחילו להשתמש במילה אמונה במובן של קבלת דבר מה לנכון.
האמונה באלוהים כמצווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי התורה, הדיבר הראשון בעשרת הדיברות שאמר אלוהים לבני ישראל במעמד הר סיני הוא: ”אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים”[5]. על סמך התלמוד במסכת מכות[6], הרמב"ם התייחס לפסוק זה כמצווה להאמין באלוהים, ומנה אותה בספר המצוות בתור המצווה הראשונה. הוא ראה בה את יסוד כל היהדות, ופתח בה את ספרו ההלכתי משנה תורה:
יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא. וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו... המצוי הזה, הוא אלוה העולם, אדון כל הארץ... וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ"
גם הרמב"ן[7], ספר החינוך[8], ועוד, ראו באמונה אחת מתרי"ג המצוות. מאידך, בעל "הלכות גדולות" לא מנה אותה בספר המצוות שלו. וכך ניסה הרמב"ן להסביר את דעתו: "והנראה מדעתו שלבעל ההלכות שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו [...] הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות לא ימנה בחשבונן"[7]. גם רבי חסדאי קרשקש חלק על הגדרת האמונה כמצווה, בטענה שהיא גורמת לרקורסיה אינסופית, כיוון שכל מצווה נובעת מאמונה באל כגורם מצווה. אם אמונה באל היא מצווה, אז היא נובעת מאמונה באל, שגם היא מצווה שנובעת מאמונה באל. דבר זה לא ייתכן, ולכן אמונה באל אינה מצווה. טענה נוספת של רבי חסדאי היא שמצוות הן רק על דברים שתלויים ברצון ובחירה, אך "האמונה במציאות האל היא מהדברים שאין לבחירה ורצון מבוא בהם"[9].
חלק מההוגים ומוני המצוות הגדירו את המצווה בשונה מההגדרה הפשוטה של האמונה בעצם קיומו של אלוהים, כך שהבעיה שהעלה רבי חסדאי לא קיימת. הוגים רבים כתבו שהמצווה היא להאמין בתכונות שונות של האל. רבי משה מקוצי, מחבר ספר מצוות גדול, שהציווי "אנכי ה'" הוא ציווי לבני ישראל להאמין שמי שנתן להם את התורה הוא אותו אל שהוציא אותם ממצרים[10]. רבי יצחק מקורביל, מחבר ספר מצוות קטן, כתב שהמצווה היא להאמין שבורא העולם מושל בו ומשגיח עליו. לדבריו, החובה היא להאמין שכשם שה' הוציא את ישראל ממצרים, כך כל מאורעות העולם הם בהשגחתו, ומכך נגזרת האמונה בגאולה בעתיד[11]. רבי יצחק אברבנאל פירש בדברי הרמב"ם, שהמצווה היא להאמין שקיום האל נבדל מקיום שאר הדברים, בכך שהוא מחויב המציאות ולא אפשרי (קיים בעצם ולא במקרה)[12].
עם זאת, חלק ממפרשי הרמב"ם הבינו שכוונתו היא שהמצווה היא עצם הידיעה שאלוהים קיים, וכך גם נראה בספר החינוך שכתב: ”ופירושו כאילו אמר תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה, כי מלת "אנכי" תורה על המציאות”[8].
הדרך לאמונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרמב"ם הגדיר שהמצווה היא לדעת ולהאמין, אך לא כתב במפורש כיצד מקיימים מצווה זו. לפי ספר החינוך, צריך לקבוע את האמונה בתודעה, ולדעת שאין אפשרות אחרת מעקרונותיה[8]. ישנה מחלוקת בין ההוגים היהודיים, האם האמונה צריכה להיות מבוססת על מחקר ובירור שכלי, או להיות "אמונה תמימה" – נתינת אמון במסורת הדורות, ובלי להעמיק יתר על המידה בחקירת העניין, הבולט שבין המחזיקים בגישה האחרונה הוא רבי נחמן מברסלב. בחובת הלבבות[13] נראה כי האמונה צריכה להיות מבוססת על מחקר, אולם הרב אלחנן וסרמן טען שגם לשיטתו, קודם כל צריך לדעת את כל התורה, ובזמננו אין מי שיודע את כל התורה[14].
במאמר מפורסם שכתב על האמונה, מתייחס הרב וסרמן לשאלה איך ניתן לקיים את מצוות האמונה. הוא מעלה את הטענה שהאמונה היא דבר שלא שייך בו בחירה וציווי (קושיית רבי חסדאי קרשקש), ולכן תוהה מדוע חז"ל והראשונים התייחסו בחומרה רבה כל כך לכפירה, אשר לכאורה נובעת מאונס ולא מכוונה רעה; ובפרט אחרי שפילוסופים רבים שעסקו בנושא הגיעו למסקנה המוטעית שאין אלוהים, כיצד ניתן להעניש כל אדם שאינו משכיל על טעות זו? הפתרון של הרב וסרמן מבוסס על הטענה שהאמונה באלוהים אינה נובעת מעיון שכלי ארוך ומסובך, אלא מהתבוננות פשוטה על מורכבות העולם (הטיעון הטלאולוגי, אותו הוא מביא בשם רבנו בחיי[15] ורבי עקיבא במדרש[16]). על אף שהדרך לאמונה פשוטה מאוד, ישנם רבים שכופרים באלוהים, מפני שתאוותיהם הגשמיות מטות את שכלם וגורמות להם להגיע למסקנה חסרת השחר הזו, ועל חשיבה מייחלת כזו שנובעת מכוונות רעות שייך להעניש. מסקנתו של הרב וסרמן היא ש"המצוה להאמין היינו שלא יגביר תאוותיו על שכלו, וממילא תבוא האמונה בהכרח, ואין צורך להשתדל להשיג אמונה, אלא להסיר את הגורמים להפסידה, והיא תבא מאליה"[17].
היחס לכפירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדברי הרמב"ם בכמה מקומות משמע, אדם שמחמת עיונו השיג אמונה שגויה עובר עבירה ונחשב ככופר[18]. לעומת זאת, דעת הרב דוד בן זמרא היא שאדם שטעה מחמת עיונו אינו מוגדר ככופר אלא אנוס ופטור, כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת[19]. גם הרב אלחנן וסרמן סבר, על פי שיטתו, שאדם שחושב שמותר לעבוד עבודה זרה כגון תינוק שנשבה או שהולך בדרכי אבותיו מוגדר כאנוס ואינו מין או אפיקורס, אבל אינו נחשב בכלל ישראל[20]. גם הרב משה פיינשטיין כתב שתינוק שנשבה אמנם אינו נחשב כעכו"ם אבל אינו נחשב כישראל כך שהוא פסול להעיד[21].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "אמונת השם", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- הרב אביגדור אמיתי, אמונה טהורה - במה אנו מחויבים להאמין? במה מותר להאמין? במה אסור להאמין? במה לא נכון להאמין?
- מאמרים בנושא אמונה, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק ו': ”והאמין בה' ויחשבה לו צדקה”
ספר שמות, פרק י"ד, פסוק ל"א: ”ויאמינו בה' ובמשה עבדו”
ספר תהלים, פרק ע"ח (ע"ע), פסוק כ"ב: ”כי לא האמינו, באלוהים; ולא בטחו, בישועתו” - ↑ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק ד': ”הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט; אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא”
ספר תהלים, פרק ל"ג (ע"ע), פסוק ד': ”כי ישר דבר ה', וכל מעשהו באמונה”
שם, פרק צ"ו (ע"ע), פסוק י"ג: ”לפני ה' כי בא, כי בא לשפט הארץ; ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו” (והשוו לתהלים צ"ח, ט'). - ↑ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק כ': ”כי דור תהפוכות המה, בנים לא-אמון בם.”
ספר ישעיהו, פרק ל"ג, פסוק ו': ”והיה אמונת עיתיך, חוסן ישועות חכמת ודעת”. - ↑ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א'
- ↑ ספר שמות, פרק כ', פסוק ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד, עמוד א'
- 1 2 בהשגותיו על ספר המצוות, עשה א'
- 1 2 3 ספר החינוך, מצווה כ"ה
- ↑ אור השם, הצעה
- ↑ ספר מצוות גדול, עשה א'
- ↑ ספר מצוות קטן, עשה א'
- ↑ רבי יצחק אברבנאל, ראש אמנה, פרק ז'
- ↑ בהקדמה
- ↑ הרב אלחנן וסרמן, ביאורי אגדות על דרך הפשט (נמצא בסוף קובץ הערות למסכת יבמות - שו"ת הרשב"א), סימן י"א, אות ט'
- ↑ תורת חובות הלבבות, שער היחוד, פרק ו'
- ↑ אוצר מדרשים (אייזנשטיין) תמורה עמוד 583. בתי מדרשות ח"ב מדרש תמורה השלם פרק ה
- ↑ הרב אלחנן וסרמן, ביאורי אגדות על דרך הפשט (נמצא בסוף קובץ הערות למסכת יבמות - שו"ת הרשב"א), סימן א'
- ↑ שמונה פרקים לרמב"ם, פרק ב', מורה נבוכים, חלק ג', פרק נ"א
- ↑ שו"ת הרדב"ז, חלק ד', תשובה א'רנח
- ↑ הרב אלחנן וסרמן, ביאורי אגדות על דרך הפשט (נמצא בסוף קובץ הערות למסכת יבמות - שו"ת הרשב"א), סימן י"ב, אות ח'
- ↑ הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, אבן העזר, חלק א' סימן פב, ענף יא
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.