משתמשת:Doritfogel27/טיוטה

ראשית הפיוט

ראשיתו של הפיוט החל בימי קדם בשנת 589-450 לספירה, כאשר היהודים היו תחת שלטון הפרסים נאסר עליהם לעיתים קרובות להתפלל וללמוד תורה , כאשר היהודים ראו כי איסור התפילה הוא רציני הם החלו לחבר תפילות  ששיבצו בהן את התפילות הרגילות וקראו אותן "אל - חזאנה"  (חזנות ,פייטנות). לתפילות הללו  הלחינו הרבה מנגינות ובזמני התפילות  היו נוהגים להתאסף כדי לשיר אותן. כאשר הרשה השלטון את הפולחן  הדתי וקריאת התפילות המקובלות של היהודים , הפך הפיוט אצל היהודים להיות מקובל בימי חג ומועד, בסעודות של שמחה ומצוות. כמו כן, ניתן לציין כי כבר בתלמוד נמצאו קטעי שירה שסגנונם דומה לסגנון הפיוט.

לפיוט שתי תכונות עיקריות שחותמן טבוע על כל כלליו ופרטיו ואילו הן:

א. הפיוט הוא שירה היסטורית.

ב. גופו של הפיוט הוא תפילה ותפילת הציבור.

השם פייטן מקורו בלשון יוונית, והוא הושאל מהמילה היוונית (ποιητής), שפירושו "משורר". מכאן נגזר הפועל "פיט" והשם "פיוט". הפייטן הראשון הידוע בשמו הוא יוסי בן יוסי, שחי ככל הנראה בארץ-ישראל במאה ה-5. מתקופה זו ואילך הייתה פריחה של יצירה פיוטית בארץ ישראל, כאשר בין חשובי הפייטנים היו יניי ורבי אלעזר בירבי קליר. בין החידושים שהונהגו על ידיהם ואשר התקבלו גם בתקופות המאוחרות יותר היו האקרוסטיכון והחריזה. כבר בגופן של תפילות הקבע הישנות ניתן למצוא גרעין של חרוז שנעשה לאחר מכן סימן היכר של הפיוט וישנן תפילות שסגנונן כמעט כולו פרוזה כלומר : ללא מקצב פיוטי ובלי חלוקה למחרוזות.

בתקופת ההשכלה ראו את לשון הפייטנים כלשון משובשת, ונאמר עליהם שהם חסרי ידע בלשון ואינם בקיאים בכללי הדקדוק כיוון שהם ביקשו להתאים את לשון המשנה והמדרש שהיא לשון פרוזה מובהקת , שלא היה בה כדי למלא את צרכיו המרובים של הפיוט כלומר, לא כל מילה במדרש התאימה למקצבי הפיוט. בעיה זו הביאה את הפייטנים לחדש הרבה צורות לשון והרבה משקלים ואף הוסיפו פעלים חסרים כגון: עץ- יעץ, צק- יצק, - רד, ירד ,חז- חזה ועל ידי כך הם הגדילו את אוצר המילים שלהם והתקינו להם כלי ביטוי לבטא את רגשי נפשם שהייתה רוויה בצרות ולהוטה אחר הגאולה ומלאה שיח ודברים. עיקר מעשה יצירה זו והתאמת לשון המדרש לפיוט נעשתה בידיו של רבי אליעזר הקליר, שחונן ביכולת לשון אדירה וכל סגנון הפיוט נקרא על שמו "הסגנון הקלירי".

החל מן המאה ה-10 הופיעו מרכזים חדשים של יצירה פייטנית. המרכז החשוב ביותר שקם היה בספרד ובפרובנס (דרום צרפת). משוררי תור הזהב של יהדות ספרד סללו להם דרכים חדשות ביצירתם ודחו כמעט לחלוטין את שיטת הפיוט הארץ ישראלית. ביתר ארצות אירופה (כגון: צפון צרפת, אשכנז, איטליה, יוון) ההשפעה הארץ-ישראלית הייתה חזקה יותר והמשיכו ליצור פיוטים בצורות הפיוט הארץ-ישראליות, אם כי נכתבו גם יצירות בהשפעת המרכז הספרדי. חלק מן הפיוטים, בעיקר פיוטי סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהדות אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שעברו עליהם. בתקופה זו הפיוטים כבר אינם מחליפים את נוסח הקבע של התפילה, אלא משולבים בתוכו.

בפיוט אין אנו מוציאים תכנים המאופיינים בבדיחות דעת, שובבות , פזיזות וקלות ראש. הפיוט הוא תפילה ואינו שחוק בפני הקב"ה. פיוטים שנכתבו במאות מאוחרות יותר כבר לא שולבו בכלל בתפילה אלא נאמרו בהזדמנויות אחרות, למשל כזמירות בסעודות השבת.

הפיוטים נחלקים לסוגים שונים, בהתאם למקום שבו נועדו להשתלב בתפילה. כך, הפיוטים המושרים על ידי החזן בחזרתו על תפילת העמידה מכונים "קרובות", ואילו אלו שנאמרים בברכת "יוצר אור" שלפני קריאת שמע נקראים "יוצרות". סליחות הן פיוטים שנאמרים לפני הימים הנוראים ובמהלכם ובתעניות ציבור, והקינות הן הפיוטים הנאמרים בתשעה באב. גם הסליחות והקינות היו בתחילה קרובות, ורק לאחר מכן הוצאו מחזרת הש"ץ.

הקרובות מתחלקות לשני סוגים עיקריים: הקדושתא והשבעתא אשר נובעים מהמנהג הארץ-ישראלי הקדום שלא כלל קדושה בכל חזרת הש"ץ, אלא רק בימים שיש בהם חגיגיות מיוחדת, כגון שבתות וימים טובים. הקדושתא היא אם כן קרובה בעלת מבנה מורכב שנאמרה בחזרת הש"ץ, והכילה מספר רב של פיוטים לשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ. השבעתא היא קצרה בהרבה, נאמרה בחזרת הש"ץ שלא כללה קדושה, והכילה פיוטים לכל שבע הברכות.

השירה והפיוט מראשית המאה העשרים ועד ימינו

היצירה הפייטנית במאה העשרים זוכה להתפתחות ולמודעות בעקבות שתי תופעות: האחת, הופעתה של "חכמת ישראל" והעיתונות העברית והשנייה, עריכתם והדפסתם של קבצי פיוטים בקהילות שונות בעריכתם של בני הקהילה, ובהזדמנות זו כללו העורכים מפרי עטם שלהם או מיצירותיה של פייטנים בני דורם ובני קהילותיהם.

"חכמת ישראל" בעבר גילתה התעניינות רבה בתפילה ובפיוט והקדישה תשומת לב מיוחדת לתרבות העברית בספרד ובעיקר לשירתה. מלומדים ותלמידי חכמים החלו לפרסם פיוטים ושירי חול והתחקו אחרי תולדותיהם של משוררים וגדולי התורה והחכמה בספרד. מחקרים אלה התפרסמו בכתבי העת העבריים שהחלו להופיע החל מסוף המאה ה-18 וחלקם זכה לתפוצה בעלת משמעות. כתבים אלה הגיעו לקהילות ישראל במזרח ובצפון אפריקה, ועשו רושם רב על המשכילים ותלמידי החכמים שם. מתוך כך החלו לעסוק בשירת ספרד ובשירה והפיוט שהתפתחו בקהילותיהם מתוך ראייה כוללת של הרקע ההיסטורי והחברתי ומתוך התייחסות מפורשת לפואטיקה ולענייני צורה ותבנית בשירה. כך פעל רבי יצחק בוכובזה (גאבס 1853-טריפולי 1930) שהיה מן הדמויות המעניינות ביהדות תוניסיה ולוב, אשר נדד בעולם והיה בקשרים עם חכמי ישראל. כמו כן, הוא עסק בלשון ובשירים על דרך מסורת ספרד והחליף שירי ויכוח חינניים עם רבי סלימאן מני, שהיה שליח חברון ששהה בתקופת שליחותו בתוניסיה.

כמו כן, בעיראק פעל דוד צמח שהיה אחד מהמשוררים והפייטנים שכתיבתו הושפעה מהציונות ומהקמת המדינה וכבר מגיל נעורים הוא גילה נטייה לשירת ספרד. הוא חיבר שירים בסגנון השירה הספרדית, חקר את שירת ימי הביניים ופרסם מאמרים אודותיה בכתבי עת שונים. דוד ילין כתב עליו כי הוא "אחד מגדולי חכמי עמנו בשירת ספרד ובידיעת הספרות הערבית ושירתה". נוסף לשירים שחיבר לכבוד ביאליק, שוקן ודוד ילין, שהיו ידידיו, חיבר גם שירים לכבוד ירושלים, לכבוד נשיא המדינה דאז (יצחק בן צבי) ולכבוד יום העצמאות. הוא עלה לארץ בתש"ט ונפטר בה

הכתיבה  "הציונית" היא תמה חשובה ומרכזית בכתיבה הפייטנית במאה העשרים, המשתלבת  בכתיבה הפייטנית לדורותיה בנושא הגלות והגאולה. הפיוט המסורתי נפגש במקצת עם השירה המוגדרת "חיבת ציון" שנכתבה באירופה והתפרסמה בכתבי העת העבריים שהגיעו למזרח. החפיפה הטבעית בין שירת הגלות והגאולה המסורתית למוטיבים של חיבת ציון וציונות, הופכת את הכתיבה הציונית להתפתחות בכיוון חדש. ברור לכל  כי משורר בעל נטייה לציונות ירצה לבטא זאת בשירתו.

לסיכום, הכתיבה הרווחת ביותר בימינו היא כתיבה בסגנון הקרוי "פזמונים" - כתיבה שערכה הספרותי ירוד וספק אם נוכל לקרוא לה פיוט. הכוונה לחיבור מילים עבריות ללחנים של שירים ערביים פופולריים, מתוך מאמץ לשמר את המצלול של המלים המקוריות. ז'אנר כתיבה זה נשמר יחסית לאורך המאה ועד ימינו.

קישורים חיצוניים

אתר הזמנה לפיוט מאמרים וכתבות