יהדות ספרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתובה מסגורה, ספרד, 1480, מאוספי הספרייה הלאומית

יהדות ספרד הייתה הקהילה היהודית שהתקיימה בספרד המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. שיא תפארתה היה במאות ה-9 ועד ה-13, בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התרבותית והכלכלית שלהם ובמהלכה היוותה הארץ את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם. יהדות ספרד פיתחה מאפיינים ייחודיים שכללו סידור תפילה משלה, נוסח הספרדים ומסורת פסיקת הלכה דומיננטית, שהחלה לכל המאוחר ברבנו חננאל עבור בחכמי תור הזהב ורבי יוסף קארו ועד ימינו, שהשפעתה גם על יתר התפוצות הייתה עצומה (הגיית לשון הקודש המכונה "הברה ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד). בעקבות הגירוש ב-1492 נאלצו היהודים שלא התנצרו להגר לפורטוגל הסמוכה, ממנה גורשו לאחר מכן, למערב אירופה, לאימפריה העות'מאנית, ליתר המזרח התיכון ולאיטליה. המגורשים, שבלטו מבחינה תרבותית ודתית, השליטו בהדרגה את מסורותיהם ואת נוסח התפילה שלהם על קהילות יהודי ארצות האסלאם אליהן הצטרפו, כמו המוסתערבים והרומניוטים. כך נוצרה זהות דתית-הלכתית משותפת שבעטייה כונו כולם "ספרדים" בערך מן המאה ה-19[1] – אף כי ה"ספרדים טהורים" או ה"ספניולים", צאצאי המגורשים שנותרו כקבוצה אתנית והוסיפו לדבר יהודית-ספרדית, היו קבוצה קטנה בהרבה – בהנגדה לעדות הגדולות האחרות שנשתמרו עד התקופה המודרנית, האשכנזים והתימנים.

במדינת ישראל עולי ארצות האסלאם שמכונים מזרחים מזוהים בדרך כלל גם בשם ספרדים.

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת על יישוב יהודי בחצי האי האיברי, מספרת כי כבר בתחילת ימי בית ראשון התיישבו יהודים בספרד. היהודים בספרד נהגו להראות את קברו של אדנירם, גובה המס של שלמה המלך שלפי האגדה נהרג בספרד, בעיר סגונט. המסורת מספרת גם כי העיר טולדו, שכינויה העברי היה "טוליטולא", נבנתה בידי גולי יהודה לאחר חורבן בית ראשון. משפחת אברבנאל, מהמשפחות המיוחסות והוותיקות בספרד, מיוחסת לשושלת דוד המלך. על פי מסורת משפחתית, היא הגיעה לספרד עוד קודם חורבן בית שני. המסורת המקובלת בקרב יהודי ספרד בימי הביניים הייתה שהם צאצאים של גולים מהעיר ירושלים, כפי שנאמר בספר עובדיה פרק א' כ': "וְגָלֻת יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד".

חותם של הקהילה העתיקה סביליה בספרד

התיעוד הארכאולוגי מועט: נמצאה מצבה מהמאה ה-3 לספירה ועליה שם של נערה יהודיה, מצבה אחרת מטורטוסה מהמאה ה-4, וכן תבליט מבית כנסת באלש. כמו כן, נמצאה בטרגונה מצבה בשלוש שפות: עברית, לטינית ויוונית[2]. הידיעה ההיסטורית הברורה הראשונה על יישוב יהודי בספרד היא משנת 306 לספירה. בשנה זו התכנסה בגרנדה, אנדלוסיה, ועידה כנסייתית בראשות הבישוף מקורדובה, וקיבלה שורת החלטות, ובהן ארבע החלטות הנוגעות להפרדה בין יהודים ונוצרים[3]. מאוחר יותר, בשנת 418, התחוללו באיים הבלאריים פרעות ביהודים.

תחת השלטון הרומי, גדל היישוב היהודי בספרד. יהודים התיישבו בעיקר בערי החוף המזרחי ובערים הדרומיות. קיימות ראיות על קשרים בין יהודים לנוצרים ועל חקלאים יהודים. בחודש מאי 589 קיבל עליו המלך הוויזיגותי רֶקָארֶד הראשון, את הנצרות הקתולית. על היהודים נאסר לכהן במשרות צבוריות המקנות לנושאיהם סמכות להעניש נוצרים. נאסרו גם נשואי תערובת וגיור עבדים. תקנות אלו הוחלו בראשית המאה ה-7 גם נגד מומרים יהודים.

בשנת 613 הוציא המלך סיסיבוט צו האוסר על יהודים להתגורר בספרד. יהודים רבים עזבו את ספרד לצרפת הסמוכה ולארצות צפון-אפריקה. אחרים נאנסו להתנצר למראית עין. בימי המלך סוינטילה שבו מרבית המתנצרים ליהדותם. בשנת 633 גזר סיסינט כי מותר ליהודים להתגורר בספרד, אך על המתנצרים נאסר לשוב ליהדות. בשנים אלו נרדפו המתנצרים עד חורמה, ונגזרו עליהם גזרות רבות במטרה למנוע מהם לשוב ליהדותם. בשנת 681 גזר המלך ארוויג על איסור מוחלט של קיום מצוות הדת היהודית בפרהסיה. כתוצאה מכך, נטשו יהודים רבים את ספרד אל צפון אפריקה, וחברו למוסלמים שהתכוננו לכיבוש חצי האי האיברי.

מתור הזהב לגירוש ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תור הזהב של יהדות ספרד, גירוש ספרד
בית הכנסת טראנסיטו בעיר טולדו, בספרד, הפך לכנסייה לאחר גירוש ספרד

ביולי 711 כבשו המוסלמים את מרבית ספרד, ואז החלה תקופה המכונה תור הזהב של יהדות ספרד. בתקופה זו הייתה רווחה ליהודים, שמילאו תפקידי מפתח וחוו תקופה של פריחה ושגשוג רוחני דתי ותרבותי. עוד בעצם ימי הכיבוש מילאו היהודים תפקיד חשוב והיו מתווכים בין הנוצרים למוסלמים. המוסלמים גם הפקידו בידי היהודים מבצרים לשמירה. מדינאים ומלומדים יהודים פעלו בחצרות השליטים המוסלמים. כך תפש רבי חסדאי אבן שפרוט עמדה רבת השפעה בחצר הח'ליף בקורדובה (המאה ה-10), ורבי שמואל הנגיד התבסס בגרנדה (מחצית המאה ה-11). תקופת "תור הזהב" העמידה רבנים ואנשי רוח, הן בלימודי קודש והן בפילוסופיה, בשירה ובדקדוק. הפילוסופיה היהודית נסתה לגשר בין המסורת וההגיון, כשהיא מושפעת מהפילוסופיה היונית ומהעולם המוסלמי. כמו כן עסקו היהודים בתורת הסוד היהודית – הקבלה. תקופה זו התאפיינה גם ביוצרים, משוררים והוגים יהודיים חשובים רבים כמו רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי משה אבן עזרא, רבי שמואל הנגיד, רבי מנחם בן סרוק, רבי יונה אבן ג'נאח, ובמיוחד הרמב"ם, שהשפעתו על יהדות ספרד הייתה מכרעת.

בשנת 1066 חלו פרעות גרנדה מהן קהילת יהודי גרנדה הגדולה נפגעה קשות. מקובל לסבור שתור הזהב ליהדות ספרד הגיע לקצו בסוף המאה ה-11, משנכבשה ספרד בידי המורביטון. ביטחון היהודים החל להתערער ומעמדם המשפטי והחברתי הורע. עם עליית שושלת אל-מוואחידון שרדפה באכזריות את היהודים בשטחה, יהודים רבים נהרגו ואחרים נמלטו לנסיכויות הנוצריות או מזרחה לכיוון מצרים ההפאטמית. בין הפליטים היו הרמב"ם ור' אברהם אבן עזרא. עם זאת הקהילות היהודיות בספרד התחדשו לאחר נפול השושלת, ועל אף חוסר היציבות היצירה התרבותית היהודית נמשכה גם בחלק מהממלכות המוסלמיות וגם בחלקים מספרד הנוצרית.

עם תחילת הרקונקיסטה, כיבושה מחדש של צפון ספרד על ידי הנוצרים, החלה התדרדרות במעמדם של היהודים. אולם הממלכות הנוצריות בצפון נזקקו לשרותי היהודים במלחמותיהם וסמכו עליהם את נאמנותם. כך ישבו רבים מהם על קרקע באזורי הספר. הכנסייה תבעה אמנם להחמיר עם היהודים, אך כל עוד השליטים היו זקוקים לשרותם, לא הקפידו בבצוע ההגבלות. במאות ה-12 וה-13 שגשגו הישיבות בספרד, ומרכז הכובד של הישיבות באירופה עבר מצרפת לספרד. התפרסמו במיוחד בתקופה זאת רבי משה בן נחמן, רבי שלמה בן אדרת, רבי יונה גירונדי, ורבים נוספים.

ציור של ברנאר פיקאר המתאר יהודים הולנדים בני העדה הפורטוגזית-ספרדית היושבים בסוכה בחג הסוכות

במאה ה-13 התחדשו עלילות הדם, במקומות אחדים הונהג אות הקלון, ועל יהודים נאסר לשמש במשרות מטעם המדינה. נכפו על היהודים ויכוחים פומביים עם כמרים נוצריים, כן נפסלו היהודים מלשמש עדים במשפט. עם זאת העניקו הממלכות הנוצריות ליהודים הגנה ואפשרו להם לקיים אוטונומיה פנימית. בקיץ 1391 התחוללו בספרד פרעות כנגד היהודים המכונות גזירות קנ"א. פרעות אלו התחילו בסביליה ומשם התפשטו לשאר חלקי הארץ. רבים מתו על קדוש השם, בסרבם להמיר את דתם. רבים אחרים המירו את דתם למראית עין, ויש שברחו לצפון-אפריקה. רוב המומרים שמרו בסתר על יהדותם (הם נקראו "אנוסים") ונרדפו בשל כך על ידי האינקוויזיציה שהוקמה ב־1 בינואר 1481, שגרמה לפגיעה קשה בחייהם של היהודים. רבים אולצו להמיר את דתם בפומבי, לאחר שאיימו להוציאם להורג אם יסרבו. בפרעות חלה אמנם רגיעה, אך המצב לא חזר לקדמותו. נגזרו עליהם גזרות ונקבעו הגבלות על משרות שבהן מותר ליהודים להחזיק. הם נאלצו לעמוד בוויכוחים דתיים פומביים, וכן אסר השלטון על היהודים להתרועע עם האנוסים. בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד: בין 40,000 ל-160,000 נאלצו לעזוב את הארץ. קיימת מסורת שבעקבות הגירוש גזרו מגורשי ספרד חרם שלא לשוב לספרד, אך עם חלוף השנים התעמם זכר המכה. את האנוסים שנותרו בספרד, המשיכה לרדוף האינקוויזיציה, רבים מהם הצליחו לצאת במשך הזמן מהארץ, ואף לשוב בגלוי ליהדות. בשנת 1802 הוציא קרלוס הרביעי מלך ספרד צו המחדש את גירוש היהודים.

צאצאי מגורשי ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הטורקי (ספרדי) בעיר וינה, באוסטריה

לאחר גירוש ספרד נפוצו יהודי ספרד ברחבי העולם. הם הקימו קהילות יהודיות חדשות ומשגשגות ברחבי האימפריה העות'מאנית (כולל בארץ ישראל), בצפון אפריקה, בהולנד, באיטליה ובמקומות נוספים, והשפיעו השפעה רבה על מקומות ישובם. כדוגמה ניתן לציין את ברוך שפינוזה, דונה גרציה נשיא, דון יוסף נשיא, והרב יצחק אברבנאל ממשפחת האצולה אברבנאל שעבר לאיטליה. רבים מקרב צאצאי מגורשי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי ס"ט, ראשי תיבות "ספרדי טהור", כדי להדגיש את היותם צאצאים של אלו שלא נאלצו לנהוג כ"אנוסים" ונשארו תמיד בגלוי ביהדותם[4].

כיום נמצאים יהודים שמקורם מחבל ארץ זה בעיקר בארצות הבלקן, במדינת ישראל (בעיקר יוצאי צפון אפריקה והבלקן המהווים את רובם של צאצאי המגורשים מספרד) ובשאר ארצות אירופה (כגון צרפת, הולנד, איטליה וכו'). בארץ ישראל נהגו לקרוא לצאצאי המגורשים ספניולים, זאת כדי להבדילם מצאצאי המוסתערבים ואחרים שאימצו את ההלכה ונוסח התפילה שלהם אך חסרו שורשים בספרד עצמה.

התפוצה של המגורשים מחצי האי האיברי התפרשה לכמה קבוצות, שהוסיפו לקיים ביניהן סולידריות וקשרים נרחבים. החלוקה הבסיסית הייתה בין "ספרדים מערביים" ל"ספרדים מזרחיים", או "עות'מאניים". האחרונים פנו לארצות האסלאם, והתיישבו בשולטנות העות'מאנית ובצפון אפריקה. במאגרב הייתה להם השפעה גדולה על ארחות היהודים המקומיים ששינתה אותם במידה רבה, אך למעט כיסים מבודדים כטנג'יר ותטואן בהם הוסיפו לדבר בניב היהודי-ספרדי (חכיתיה), רובם נטעמו בבני האזור. לקדמת המשריק, בארצות כמו סוריה ומצרים, הגיעו גלים גלים של יהודים ספרדים. על אף המגעים והשיתוף עם המקומיים, חלקם שמרו על ייחוד ניכר עד המאה ה-19. נוסח התפילה וההלכה שלהם נעשו דומיננטיים בכל המרחב והרחק הלאה, אף שרוב יושביו, כמו יהדות בבל, נעדרו כל קשר למגורשים; בשלהי המאה ה-18 עוד שכנע השד"ר יוסף ממן את יהודי בוכרה להחליף את נוסח פרס העתיק בנוסח ספרד. רק בבלקנים ובטורקיה הצליחו הספרדים לבלוע את הקהילות שקדמו להם, רומניוטים ואשכנזים, ולשמר במידה רבה את ההומוגניות שלהם. באזורים אלה שגשגה שפת הלדינו עד המאה ה-20.

רבים מאלה שפנו לארצות הנצרות לא יצאו ב-1492, אלא היו אנוסים שנמלטו מחצי-האי האיברי, בעיקר מפורטוגל, במאות ה-16 וה-17. ספרדים מערביים אלה לא דיברו בניב היהודי-ספרדי הישן אלא הביאו עמם את הספרדית והפורטוגזית של ארצותיהם, שהשתמרה בקרבם במידה מסוימת עד המאה ה-19. תפוצה זו הייתה קטנה יחסית (בשיאה מנתה לא יותר מ-15,000 איש) אך השפעתה התרבותית הייתה עצומה. היא שמרה על קשר קרוב לאנוסים, ובעקבותיהם הצליחה לחדור בהדרגה לאנגליה ולעולם החדש. קהילותיה המקוריות התקיימו במערב אירופה, בעיקר בצרפת וארצות השפלה. סביב 1800 חלה בה הדרדרות דמוגרפית והיא איבדה במידה רבה את צביונה. באיטליה, בה השתקעו יוצאי ספרד רבים במחצית המאה ה-16, נעלם הניב היהודי-ספרדי בתוך פחות ממאה שנה. אף כי הספרדים שימרו את ייחודם בקהילות כליבורנו, מרוב הבחינות הם התמזגו עם האיטליאנים והאשכנזים ליצירת יהדות איטלקית אחת.

לצד התפוצות העיקריות היו יחידים ומשפחות שנעו כמעט לבדם למחוזות רחוקים, כמו משפחת דון יחיא בלטביה.

שמות משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום נמצא שמות משפחה יהודיים המצביעים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים ממגורשי ספרד. למשל, שמות משפחה עבריים, שלא עוברתו והיו במשפחות עוד בטרם עלייתם לארץ ישראל (עובדיה, אלעזר, בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, נחמיאס, שמש, חורש), שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזים (בֶטיטו-Betito, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה, קלדרון) שמות על שם ערים ספרדיות (סביליה, טולדו, טולדנו, מרציאנו, קורדובה, קסלסי, זוארץ[5]) וכן שמות ששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד (בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם, אלנקווה). מאפיינים נוספים של צאצאי מגורשי ספרד הם, לעתים קרובות, ידיעת שפת הלדינו וקריאת שמות פרטיים ספרדיים, כגון, ז'אק, פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה, מואיז, וידאל ושמות נשיים כגון, אלגרה, פאלומבה, אסטריאה, סניורה.

בקרב צאצאי מגורשי ספרד שהתחתנו בארצות הבלקן, נרשם בכתובה, כי הם משתייכים לעדה הקסטליאנית, באופן דומה, בקרב צאצאי מגורשי ספרד בצפון אפריקה, בכתובה נוסף המשפט "לזכר הקהילות המפוארות בקסטיליה וארגון".

העת החדשה וכיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות ספרד (העידן המודרני)
בית כנסת ספרדי בעיר פילדלפיה, בארצות הברית

בשנת 1869 בוטל צו הגרוש, וישיבת היהודים בספרד הפכה לאפשרית מבחינה חוקית, ובזרם דק החלו יהודים להגיע ולהתיישב בה מחדש.

ב-7 בפברואר 2014, הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות. אם יתקבל בפרלמנט, החוק יקל על צאצאיהם של המגורשים (שמספרם מוערך בין כ-400,000 לכ-3.5 מיליון) לקבל אזרחות ספרדית, מבלי לוותר על אזרחות המדינה שבה הם מתגוררים, ומבלי שיהיו חייבים לגור בספרד. התיקון לחוק מאפשר הענקת אזרחות למבקשים, בלא קשר למקום מגוריהם, בתנאי שיוכיחו את מעמדם באמצעות שמות משפחה, שפה, מורשת או קשר למנהגים הספרדיים ובכפוף לאישור רשם האוכלוסין בספרד, וכן בתנאי שיבחנו על השפה הספרדית. ב-11 ביוני 2015 אישר הפרלמנט הספרדי סופית ורשמית את החוק, המאפשר הגשת בקשה לאזרחות במהלך תקופה של שלוש שנים החל מ-1 באוקטובר 2015, עם אופציה להארכת התקופה בשנה נוספת במידה ויוחלט על כך על ידי שלטונות ספרד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית כנסת ספרדי בעיר מונטריאול, בקנדה
Office-book.svg ספר: יהדות ספרד
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריאל פיקאר, להחזיר עטרה ליושנה: משנתו של הרב עובדיה יוסף, עמ' 40-42.
  2. ^ שושנה וייך-שחק, אין בואן סימן! מחוזות פיוט ומוזיקה של יהודי ספרד, פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2006, עמ' 13
  3. ^ History of the Christian Church, Volume II: Ante-Nicene Christianity. A.D. 100-325. The Councils of Elvira, Arles, and Ancyra
  4. ^ ברוך אפשטיין, מקור ברוך, פרק א' סעיף ב', עמ' 696.
  5. ^ Family Name Unit Reservation, בית התפוצות