משתמש:דניאל גבריאלי/טיוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חופש התנועה במשפט הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של דניאל גבריאלי.
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של דניאל גבריאלי.


חופש התנועה היא אחת מזכויות האדם המוכרות במשפט הבינלאומי. מטרת הזכות היא לממש את חופש התנועה, זכויות הניידות או הזכות לנסיעה, של אנשים לנוע בין מדינות ובתוך מדינות. חופש התנועה כולל את זכות הכניסה והיציאה ממדינה, זכות השהות והזכות לשנות את מקום המגורים או התעסוקה[1][2]. ההתייחסות לזכות נקבעה בהכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, וקיבלה עיגון וגיבוי בשורה של אמנות נוספות אוניברסליות ואזוריות שעניינן זכויות-אדם.

1. רקע [עריכת קוד מקור | עריכה]

משחר ההיסטוריה קבע לעצמו אדם את ביתו במסגרות חברתיות. בתחילה היו אלו מסגרות שבטיות בלבד שאפיינו אותן נדודים מאזור אחד למשנהו מבלי שיהיה לב השבט מקום מגורים קבוע. עם השנים, הגם שבמקביל המשיכו אוכלוסיות שונות בעולם לגור במסגרת שבטית, קמו מדינות שבהן היה שלטון ריכוזי ואדם יכול היה לבנות בהן לעצמו מגורי קבע. כבר במדינות אלו המלכים הגבילו את זכות היציאה של תושבי מדינותיהם. בתקופה היוונית והרומית הייתה ליברליזציה בנושא של זכות היציאה. ביוון הותר לתושבים לצאת בחופשיות מהמדינה. ברומא כובדה זכות-האדם לחופש התנועה של אזרחיה ואזרחי מושבותיה באימפריה הרומית וביציאה מתחומיה. אולם, ימי הביניים מאופיינים בהגבלות חמורות על זכות היציאה.

ב-1215, זכות הנסיעה עוגנה בסעיף 42 במגנה כרטה: "יהיה זה חוקי לכל אדם, למען העתיד, לצאת מהממלכה שלנו, ולחזור, בביטחון ובבטחה, בדרך היבשה או הים, להציל את נאמנותו אלינו...". מלכים בשאר מדינות אירופה הגבילו את תנועת אזרחיהם אל מחוץ למדינה מתוך אינטרס להגדיל את האוכלוסייה ובכך להעצים את כוחם הכלכלי והצבאי. כתוצאה ממציאות זו המלומדים גרוציוס וווטל הביעו את דעתם, שלאדם קיימת הזכות לחופש התנועה[3].

2. אמנות זכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם ובעקבותיה האמנות בינלאומיות האוניברסליות והאזוריות מתייחסות כולן לזכות הכניסה למדינה. להבדיל מהמשפט הבינלאומי המנהגי, שהתנה את זכות הכניסה למדינה בכך שמבקש הכניסה לא הורשה לשהות במדינה אחרת, האמנות הדנות בזכויות האדם אינן מעמידות תנאי מקדמי כזה כבסיס להקניית זכות הכניסה למדינה. סעיף 1(3) למגילת האו"ם קבע, שאחת ממטרות הארגון היא "קידום ועידוד כיבוד החירויות הבסיסיות של זכויות-האדם...". מגילת-האו"ם היא מסמך כללי ולא פורט בה מהן זכויות-האדם וחירויות היסוד שהמדינות קיבלו על עצמן המדינות לשמור. ב-1948 ניתנה על-ידי האסיפה הכללית של האו"ם הצהרה אוניברסלית בדבר זכויות-האדם ובה נקבע מהן אותן זכויות-אדם. בסעיף 13 להכרזה האוניברסלית, שאומץ על-ידי העצרת הכללית של האו"ם, נכתב כי "לכל אדם יש זכות לחופש תנועה ומגורים בתוך גבולותיה של כל מדינה", ו"לכל אחד יש את הזכות לעזוב כל מדינה שיבחר, כולל את מדינתו, ולחזור לארצו".

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR) קבעה בסעיף 12 כי כל אדם הנמצא באופן חוקי במדינה, הינו בעל הזכות לחופש התנועה ולבחירת מקום מגוריו, כאשר כל אדם יהיה חופשי לעזוב כל ארץ, כולל ארצו. בנוסף הסעיף קובע כי הזכויות לעיל אינן כפופות למגבלות, מלבד אלו הקבועות בחוק אשר נחוצות להגנה על הביטחון הלאומי, הסדר הציבורי, בריאות הציבור, המוסר הציבורי, או זכויות וחירויות של הזולת. יש להפעיל מגבלות אלה באופן שלא ישלול מאף אדם את הזכות להיכנס למדינתו באופן שרירותי. ב-1999 פרסמה ועדת זכויות האדם של האו"ם, את הנחיותיה לסעיף 12 של ה-ICCPR "בהערה כללית מס' 27: חופש התנועה"[4]. בכך אימצה במדויק את סעיף 2(2) לפרוטוקול הרביעי מ-1963 לאמנה האירופאית בדבר זכויות-האדם הדן בזכות היציאה ממדינה. האמנה האמריקנית בדבר זכויות-האדם מ-1969 קבעה בסעיף 22(2): "כל אדם זכאי לעזוב כל ארץ בחופשיות, כולל את ארצו".

2.1. אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 12(2) לצ'רטר האפריקני[5] בדבר זכויות-אדם ועמים מ-1981 קובע כי לכל אדם תהיה הזכות לעזוב כל ארץ, לרבות שלו. הצ'רטר קובע שלכל אדם תהיה הזכות לחופש תנועה בתוך גבולות מדינתו, כל עוד הם עומדים בחוקי המדינה. הצ'רטר מכיר בזכות לצאת ולחזור למדינה בהתאם לרצון הפרט, ללא חשש לביטחון לאומי, לבריאות הציבור או לאיום על כלל האוכלוסייה, ומונע גירוש המוני[6]. הצ'רטר אימץ במדויק את נוסח סעיף (II)(d)5 לאמנה הבינלאומית בדבר מניעתה של אפליה גזעית מ-1966.[7] עם זאת, חוקים אלה אינם בהכרח נאכפים, כפי שניתן לראות בהתייחס לגירוש ההמוני שנעשה בסודן. נעשו ניסיונות להכרה של אינטלקטואלים כבעלי זכויות מיוחדות לחופש תנועה, כדי להגן על האידיאלים האינטלקטואלים שלהם, כשהם חוצים גבולות לאומיים[8].

2.2. האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך האיחוד האירופי, מובטחת לתושבים הזכות לנוע בחופשיות בתוך הגבולות הפנימיים של האיחוד על-ידי האמנה בדבר תפקוד האיחוד האירופי (הסכם רומא), הפרלמנט האירופי והחלטת המועצה האירופית EC/38/2004. לתושבי האיחוד ניתנת הזכות להיכנס לכל מדינה חברה עד לשלושה חודשים עם דרכון או תעודת-זהות תקפים. אם לאזרח אין מסמך נסיעה, המדינה חייבת לספק לו כל אמצעי כדי שיקבל את המסמך, כאשר אין צורך באשרת כניסה או יציאה. ישנן מגבלות אבטחה והגבלות מדיניות על שהייה ממושכת של תושבי האיחוד. לדוגמה, מדינה חברה רשאית לדרוש שאנשים ירשמו את נוכחותם במדינה "בפרק זמן סביר ולא מפלה". אולם, נטל היידוע וההצדקה מוטל על המדינה. אזרחי האיחוד זכאים למגורי קבע במדינות חברות אחרות, ככל ששמרו על שהייה חוקית של חמש שנים רצופות. תושבות זו לא כפופה לכל תנאי, אלא אם אותו אדם לא גר שנתיים ברציפות במדינה המארחת. בני-משפחה של תושבי האיחוד, יכולים לרכוש את זכויות חופש הנסיעה שמוקנות לבן-משפחתם, אם כי הם עשויים להיות כפופים לאשרת שהייה קצרה יותר[9].

3. זכות הכניסה למדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה לזכויות-האדם שהוקמה מכוח האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, אימצה את מבחן הזיקה האפקטיבית שבין האדם למדינה כדי לקבוע אם זוהי אכן מדינתו, שאליה כניסתו בזכות. מבחן זה נקבע בפסק-הדין המנחה בעניין Nootebohm של ה-I.C.J.[10] על-פיו הזיקה האמיתית שבין אדם למדינה נקבעת לפי מידת הקשר שלו אליה במובן של מגורים, עבודה, הימצאות משפחתו בה ונטילת חלק בחיים הציבוריים שלה. בהנחה שקיימת זכות כניסה למדינה, הדעה הרווחת היא שזוהי זכות המוקנית לאדם על בסיס אינדיבידואלי ולא על בסיס קולקטיבי. כלומר, האמנות לבזכויות האדם אינן מקנות זכות כניסה לקבוצות אוכלוסייה שלמות שנעקרו ממקומן. הן דנות בזכות הפרט לכניסה למדינתו על בסיס בחינה אישית בהתאם לכל מקרה. זכות הכניסה למדינה מנוסחת באופן שיוצר טווח צר ביותר של מגבלות עליה. האמנה האירופית כמו גם האמנה האמריקאית מדברות על זכות הכניסה במושגים מוחלטים ללא אפשרות להגבלתה. האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות מקנה טווח צר ביותר להגבלת זכות הכניסה. בהפרידה את זכות הכניסה משאר ההיבטים של חופש התנועה, אותם ניתן להגביל משיקולי ביטחון המדינה, סדר ציבורי, מוסר, בריאות הציבור וזכויות של אחרים, קובעת האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות שאין למנוע מאדם כניסה למדינה באופן שרירותי. ממשלות יכולות בדרך-כלל להגביל בחריפות את חופש התנועה של אנשים שהורשעו בפשעים[11].

4. זכות היציאה מהמדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות היציאה ממדינה מעוגנת, בשורה של אמנות בינלאומיות. זכות זו אף מחייבת מכוח המשפט הבינלאומי המנהגי. בסעיף 13(2) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות-האדם[12] נקבע "שלכל אחד ישנה הזכות לעזוב כל מדינה, כולל את מדינתו שלו". בסעיף 12(2) לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות[13] נקבע ש"לכל אדם ישנה הזכות לעזוב כל מדינה בחופשיות, כולל את מדינתו שלו". נוסח זה מהווה חזרה מדויקת על הנוסח של האמנה האירופית[14] והוא אומץ מאוחר יותר בסעיף 22(2) לאמנה האמריקאית[15] ובסעיף 12(2) לצ'רטר האפריקני[16]. גם בסעיף 5(d)(II) לאמנה הבינלאומית בדבר ביעורן של כל הצורות של אפליה גזעית[17] מקנה לכל אדם את זכות היציאה מהמדינה ללא כל אפליה. רוב המדינות מחייבות את אזרחיהן לעזוב את המדינה באמצעות דרכון בתוקף, מסמך נסיעה שהונפק על-ידי ארגון בינלאומי או מסמך הזיהוי. סמכויות הממשלה והתנאים לצורך הנפקת ושלילת דרכון, עשויות להשתנות ממדינה למדינה. בנסיבות מסוימות, מדינות יכולות להנפיק מסמכי נסיעה גם לזרים. אחזקת דרכון אינה מבטיחה את הזכות לצאת מהמדינה. מותר לאסור על אדם, לצאת מהארץ ממספר סיבות, כגון: מקרי חקירה, ריצוי עונש פלילי, אי-תשלום חובות או איום על הביטחון הלאומי.

5. ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו,[18] קובע בסעיף 15 כי אין ליטול ולהגביל את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת. כמו כן, סעיף 6 לחוק- היסוד קובע כי אדם חופשי לצאת מישראל וכי כל אזרח ישראלי הנמצא מחוץ למדינה זכאי להיכנס אליה. בפועל, צווי עיכוב יציאה מהארץ ניתנים רבות על ידי בתי המשפט בישראל מכוח סעיף 14 לחוק הוצאה לפועל[19], לרבות על חייבי מזונות. צו עיכוב יציאה מהארץ הינו כלי קיצוני, מאחר והצו עשוי להוביל לנזקים משמעותיים לאדם אשר הצו הוצא כנגדו ובעיקר להביא להגבלת חופש התנועה. ישראל היא צד לאמנה בדבר מניעתה של אפליה גזעית מ-1966 ולאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מ-1966. באמנות אלה קיבלה על עצמה ישראל לאפשר את זכות היציאה מהמדינה. אולם, האמנות הללו לא הוטמעו על-ידי הכנסת למשפטה הפנימי של המדינה. לכן האמנות אינן מחייבות את ישראל במשפטה הפנימי, אלא אם יוכח שזכות היציאה מהמדינה, הקבועה באמנות השונות, היא גם זכות המוכרת כמנהג בינלאומי. בהיעדר חוק סותר, מנהג בינלאומי נקלט במשפט הפנימי הישראלי ונחשב לחלק ממנו גם בלא אקט חקיקה של הכנסת[20]. הגבלת תנועתם של ישראלים ופלסטינים בישראל ובגדה המערבית על ידי ישראל והרשות הפלסטינית מהווה את אחד מנושאי המחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. עם יישום הסכמי אוסלו וחלוקת הגדה המערבית לשלושה אזורים מנהליים נפרדים, חופש התנועה של ישראל היה מוגבל על פי חוק.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הלל סומר,הדי דורון-חוצ׳נר, הילה וולפסון,נטע ברסלאור הזכות החוקתית לחופש התנועה, בית הספר רדזינר למשפטים המרכז הבינתחומי, 2011
  • יפה זילברשץ, 'על חופש התנועה הפנים-מדינתית: בעקבות בג״צ 5016/96 ואח׳ חורב ואח׳ נ׳ שר התחבורה ואח׳, משפט וממשך ד׳(2),793, 1998
  • Jane Mcadam, An Intellectual History of Freedom of Movement in International Law: The right to leave as a Personal Liberty, Melbourne Journal of International Law, 2011
  • Colin Harvey and Robert P. Barnidge Jr, The right to leave one’s Human Rights Centre School of Law, Queen’s University BelfastSc2005 of Law, Queen’s University Belfast, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jérémiee Gilbert, Nomadic Peoples and Human Rights, p. 73 (2014).
  2. ^ Kees Groenendijk, Elspeth Guild, and Sergio Carrera, Illiberal Liberal States: Immigration, Citizenship and Integration in the EU, p. 206 (2013).
  3. ^ יפה זילברשץ ״זכות היציאה ממדינה״, משפטים כג 1-3, 69-108 (1994).
  4. ^ UN Human Rights Committee, CCPR General Comment No. 27: Article 12 (Freedom of Movement), (2 November 1999).
  5. ^ African (Banjul) Charter on Human and Peoples' Rights, art. 12 (1981).
  6. ^ African Law: The ideas of an African passport and the freedom of movement of persons in the continent: Only wishful thinking? (February 22, 2016) https://africlaw.com/2016/02/22/the-idea-of-an-african-passport-and-the-freedom-of-movement-of-persons-in-the-continent-only-wishful-thinking/
  7. ^ Human Rights Education Associates, Education and training in support of human rights worldwide (2006).
  8. ^ The Kampala Declaration on Intellectual Freedom and Social Responsibility (1990).
  9. ^ Official Journal of the European Union, Directive 2004/38/EC of the European Parliament and of the Council (2004).  
  10. ^ Nottebohm, (Liechtenstein v Guatemala), Judgment, [1955] ICJ Rep 4.
  11. ^ רובי סיבל ויעל רונן משפט בינלאומי פרק 14 - חופש התנועה: כניסה למדינה, שהות בה והיציאה ממנה, מהדורה שלישית (2016).
  12. ^ United Nations, Universal Declaration of Human Rights (UDHR), art. 13(2) (1948).
  13. ^ Office of the United Nations High Commissioner of Human Rights, International Covenant on Civil and Political Rights (ICCPR), art. 12(2) (1966).
  14. ^ European Convention on Human Rights (ECHR), Protocol 4, art. 2–3 (1953).
  15. ^ American Convention on Human Rights, Chapter 2, art. 22 (1969).
  16. ^ African (Banjul) Charter on Human and Peoples' Rights, art. 12 (1981).
  17. ^ International Convention on the Elimination of All Forms of Racial Discrimination (CERD), art. 5(d)(ii) (1965).
  18. ^ חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992.
  19. ^ חוק ההוצאה לפועל, תשכ״ז-1967, ס״ח 14.
  20. ^ אהרן ברק כבוד האדם, הזכות החוקתית ובנותיה כרך ב' פרק 27 – זכות-הבת לחופש התנועה, עמודים 781-789 (2014).
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:דניאל_גבריאלי/טיוטה&oldid=24761088"