דרכון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "פספורט" מפנה לכאן. לערך העוסק בתמונת פנים קטנה, ראו תמונת פספורט.
דרכון רוסי ביומטרי
חותמות בדרכון

דַּרְכּוֹן הוא תעודה רשמית המונפקת על ידי מדינה או רשות אוטונומית עבור אזרח המבקש לבקר במדינות זרות. הדרכון מעיד על המחזיק בו כי יש לו מעמד של אזרח במדינה שהנפיקה את הדרכון, והוא כולל פרטים אישיים עליו לשם זיהויו בפני רשויות המדינות הזרות. הנפקת דרכונים ואופן השימוש בהם מוסדרים באמנות בינלאומיות. כיום מקובל שכל אזרח בכל גיל חייב לשאת דרכון בעת נסיעה למדינה זרה, אם כי בעבר הייתה אפשרות לכלול בני משפחה בדרכון אחד - הגבר היה יכול לרשום את אשתו וילדיו הקטינים בדרכון שהונפק עבורו.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכון מכונה בלעז "פַּסְפּוֹרְט", מילה שמקורה בצרפתית: Passeport. מילה זו נוצרה מהלחם המילים בצרפתית שפירושן "מעבר" ו"נמל". המילה העברית "דרכון" נגזרה מהמילה "דרך". בעבר הייתה מקובלת גם המילה "דַרְכִּיָּה", אולם כיום היא אינה בשימוש עוד.

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידה בינלאומית על דרכונים ב־1920 נקבע שהדרכון יהיה בצרפתית ובשפה נוספת. בימינו, מדינות רבות, במיוחד באסיה מנפיקות דרכונים באנגלית בנוסף לשפת המדינה, ולא בצרפתית. בבלגיה רשאי האזרח לבחור איזו משלוש השפות הלאומיות של בלגיה (הולנדית, צרפתית וגרמנית) תופיע ראשונה בדרכון שלו. דרכונים של מדינות החברות באיחוד האירופי מכילים כיתוב בכל השפות של האיחוד האירופי (בדרך כלל רק המילים "דרכון" ו"האיחוד האירופי"). בארצות הברית הדרכונים היו באנגלית וצרפתית עד אמצע שנות ה־90 של המאה ה־20, כאשר הספרדית הוספה לדרכונים. בישראל נכתבו הדרכונים בעבר בעברית ובצרפתית, אך מאז 1980 הם נכתבים בעברית ובאנגלית. הדרכונים הישראלים מודפסים מימין לשמאל על-פי כיוון הכתיבה בעברית, בשונה מדרכוני רוב מדינות העולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מהתקופה העתיקה ידוע על קיומם של מסמכים שהונפקו לאזרחים, במיוחד נושאי סחורות, כדי לאפשר להם מעבר באזורי קרבות. בימי הביניים הונפקו דרכונים אשר שימשו אישורי כניסה לתוך ערים ולעתים הכילו רשימות של ערים שמותר לנושא הדרכון להיכנס אליהם.

שימוש כללי בדרכונים כדי לעקוב אחר תנועה של אנשים החל באופן סדיר רק בסוף המאה ה-18 בצרפת ומשם התפשט לרוב אירופה. עקב ביקורת של חוגים ליברלים, חובת הדרכונים בוטלה באמצע המאה ה-19 ועד 1914 אנשים יכלו לנוע יחסית בחופשיות בין מדינות, ללא תעודות מזהות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזרו רוב המדינות, כגון אנגליה, לדרוש מאנשים העוברים בין מדינות לשאת דרכון.

הדרכון בעבר היה תעודה חד פעמית אשר הונפק לכל מסע בנפרד. באמצע המאה ה־20, החלו להנפיק פנקסי דרכונים לשימוש רב פעמי. בשנים האחרונות קיימת מגמה של מעבר לדרכונים ביומטריים המאפשרים זיהוי יותר טוב של נושא הדרכון.

סוגי דרכונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דרכון רגיל – הדרכון הנפוץ ביותר.
  • דרכון דיפלומטי – דרכון הניתן לדיפלומטים, פקידי מדינה ובני משפחותיהם למטרות מסע בינלאומי במסגרת תפקידם. רוב האנשים בעלי חסינות דיפלומטית נושאים דרכון דיפלומטי, אך דרכון דיפלומטי אינו מבטיח חסינות דיפלומטית כשלעצמו.
  • דרכון שירות – דרכון הניתן לעובדי מדינה ובני משפחותיהם למטרות מסע בינלאומי במסגרת תפקידם.
  • דרכון קבוצתי – דרכון המונפק לעתים לקבוצה של תלמידים הנוסעים ביחד.
  • דרכון ננסן – דרכונים שהונפקו על ידי חבר הלאומים, ביוזמת פריטיוף ננסן אשר קיבל על כך פרס נובל לשלום, לפליטים שנאלצו לברוח ממקום מושבם. במקור ניתנו דרכוני ננסן לרוסים שברחו מברית המועצות על רקע אידאולוגי.
  • דרכון פנימי – דרכון לצורכי מסע בתחומי מדינה ריבונית. נפוץ במדינות דיקטטוריות.

הדרכון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכון ישראלי ביומטרי
דרכון ישראלי ביומטרי
דרכון ישראלי דיפלומטי מספר אחת של חיים ויצמן, נשיא המדינה.
על פי הדרכון: "נשיא מועצת המדינה".

דרכון בישראל מונפק לתקופה של בין חמש לעשר שנים. כאשר מסתיים תוקפו או כאשר מתמלא הדרכון יש להחליפו בחדש. בדרכון הישראלי 32 דפים (למעשה עמודים), אך ניתן להנפיק דרכון עסקי המכיל 64 דפים בתוספת אגרה. דרכונים ישראליים מונפקים גם על ידי נציגויות ישראליות מחוץ לגבולותיה.

בשנת 2013 החל משרד הפנים בפיילוט (ניסוי על קבוצה ראשונית) של הנפקת דרכונים ביומטריים, דבר שהתאפשר לאחר שבשנת 2009 חוקקה הכנסת את חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע (2009)[1]. הפיילוט נמשך עד שנת 2017. ב-28 לפברואר 2017, התקבל בכנסת התיקון לחוק אמצעי זיהוי ביומטריים ולפיו החל מה-1 ביוני 2007, יונפקו לתושבי ישראל תעודות ביומטריות.

בראשית ימי המדינה דרכונים הונפקו רק לשנתיים. לאחר מכן הונפק דרכון לתקופה של 5 שנים עם אפשרות להאריך את תוקפו ל-5 שנים נוספות. עד חקיקת חוק האזרחות, לא הונפקו דרכונים ליוצאים לחוץ לארץ אלא תעודות מסע[2][3]. עם התארכות הליכי חקיקת חוק האזרחות, הוחל בחקיקת חוק דרכונים שיאפשר הוצאת דרכונים למי שהממשלה מכירה בו כאזרח ישראלי[4], אולם גם חוק זה התעכב ובסופו של דבר אושר רק לאחר חקיקת חוק האזרחות[5]. עד לשנת 2017, הונפק דרכון לתקופה של 10 שנים. עם החלת חוק הביומטריה ותחילת הנפקת הדרכונים הביומטריים, ניתן דרכון בתוקף של בין 5 ל-10 שנים, וזאת בהתאם לתנאים המופיעים בתקנות[6].

דרכון דיפלומטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית ימי המדינה, מכיוון שהממשלה לא הנפיקה דרכונים, נעשה שימוש יחסית רחב בדרכונים דיפלומטיים. כך למשל, דרכונים דיפלומטיים שימשו את פקידי משרד החוץ ובני משפחותיהם גם כשהם נסעו בנסיעות פרטיות[7].

דרכון ישראלי דיפלומטי - 1951
דרכון שרות ישראלי - 1951
דרכון דיפלומטי נאצי משנת 1943
דרכון דיפלומטי אמריקאי - 1949
דרכון דיפלומטי רומני מהתקופה הקומוניסטית, שימוש בקוריאה הצפונית - 1950
דרכון שרות קרואטי מזמן המלחמה - 1941

בנובמבר 2007 אישרה הכנסת מתן דרכון דיפלומטי לחברי הכנסת במקום דרכון השירות שניתן להם עד אז, בהתאם לחוק חסינות חברי הכנסת. הצעת החוק הונחה על ידי ח"כ ניסים זאב שטען בפני מליאת הכנסת כי: "בשל מעמדם של חברי הכנסת... הנוסעים תדיר בנסיעות רשמיות לחוץ לארץ בתוקף תפקידם, ראוי כי זכאותם לדרכון רשמי לא תפחת מזכאותם של פקידי הממשלה הבכירים... כך שיקבע כי חברי הכנסת זכאים לדרכונים דיפלומטיים במקום דרכוני השירות". מנגד מספר חברי כנסת, ובהם שלי יחימוביץ', טענו בפני המליאה כי חברי הכנסת אינם צריכים להיות שונים מכלל ישראל ביציאתם לחו"ל, כי כבר כיום דרכון השירות מזרז בעבורם תהליכים שאינם פתוחים בפני האזרח הפשוט, כי דרכון דיפלומטי נותן רושם מטעה שחבר הכנסת יוצא בשליחות רשמית מטעם ממשלת ישראל, ונותן לו חסינות ופטור מחובות מסים החלות בארץ המארחת. חברי כנסת מהאיחוד הלאומי-מפד"ל טענו כמו כן שחברי כנסת ערבים יכולים לטוס למדינות אויב עם דרכון זה, וליצור רושם שהם באו בשליחות רשמית.[דרוש מקור]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]