לדלג לתוכן

הסכמי אוסלו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. בערך חסרים מספר פרקים חשובים - לחץ מצד ארצות הברית עוד מדינות, כיצד הם ראו את ההסכם, תהליכים כלכליים וחברתיים בארץ ובחו"ל, עמדת הפלסטינים תומכי ההסכם ושחיקת מעמד ההסכם בעיני הפלסטינים, עמדת מדינות העולם, השפעות ההסכם עד היום בדיפלומטיה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
עריכה
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. בערך חסרים מספר פרקים חשובים - לחץ מצד ארצות הברית עוד מדינות, כיצד הם ראו את ההסכם, תהליכים כלכליים וחברתיים בארץ ובחו"ל, עמדת הפלסטינים תומכי ההסכם ושחיקת מעמד ההסכם בעיני הפלסטינים, עמדת מדינות העולם, השפעות ההסכם עד היום בדיפלומטיה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון בעת לחיצת היד ב-13 בספטמבר 1993

הסכמי אוסלו הם סדרת הסכמים במסגרת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין, ונועדו להוות שלב ביניים בתהליך שיביא ליישוב הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים. ההסכמים קבעו הכרה הדדית, של ישראל באש"ף כנציג העם הפלסטיני, ושל אש"ף במדינת ישראל, את הקמת הרשות הפלסטינית, העברת סמכויות אזרחיות, תיאומי ביטחון והסדרי ממשל. בהסכמים נקבע כי בתקופת הביניים יתקיים משא ומתן על הסדר הקבע, על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם.

ההסכם הראשון נחתם ב-13 בספטמבר 1993 בוושינגטון די. סי., בירת ארצות הברית. בהסכם אש"ף אשרר את הכרתו במדינת ישראל וישראל הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני, והוסכם על הקמת הרשות הפלסטינית. הוגדרה תקופת מעבר שהייתה עתידה להימשך חמש שנים לכל היותר, החל מרגע הנסיגה של כוחות צה"ל מרצועת עזה ומאזור יריחו, שבמהלכה עתיד היה להתקיים משא ומתן לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בספטמבר 1995 נחתם הסכם "אוסלו ב'" שהגדיר את מגבלות האוטונומיה פלסטינית, אליה העבירה ישראל את השליטה ברוב האוכלוסייה הפלסטינית. במסגרת תהליך אוסלו נחתמו גם הסכמים נוספים, נקודתיים יותר, כמו הפרוטוקולים הכלכליים של פריז.

בשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, היו קבוצות שהתנגדו נחרצות להסכמי אוסלו וגורמים שביצעו פיגועי טרור שפגעו בתהליך – הטבח במערת המכפלה שביצע איש תנועת "כך", שרשרת פיגועי התאבדות של חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, ורצח רבין שבוצע במטרה לעצור את התהליך. ההסכמים לא התקדמו לפי המתוכנן, ועל אף מעמדם כהסכמי ביניים, הם נותרו על כנם במשך למעלה משלושה עשורים.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים, ממשלות ישראל דנו עם מדינות ערב בגורל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, אך נמנעו מדיונים ישירים עם נציגים פלסטינים, ובראשם אש"ף. בשנת 1974, קיבלה אש"ף הכרה מהליגה הערבית כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני[1]. במסגרת הסכמי קמפ דייוויד, מצרים דרשה פתרון לבעיה הפלסטינית, והוסכם על תוכנית אוטונומיה זמנית שתוחלף בהסדר קבע, אך היא לא מומשה. בהסכם השלום בין ישראל למצרים, מצרים לא ביקשה לשוב לשלוט על רצועת עזה, וראתה את גורל הרצועה כחלק מהסוגיה הפלסטינית הרחבה יותר.

בחודשים יולי-אוגוסט 1987 התקיימה סדרת פגישות בין איש תנועת החרות פרופסור משה עמירב לבין בכיר אש"ף בשטחים פייסל חוסייני, בתיווכם של דוד איש שלום ופרופסור סרי נוסייבה, מאוניברסיטת אל-קודס. במהלכה נוסח ביום 25 באוגוסט מזכר הבנות, שתכליתו הייתה לבסס תשתית לשיחות בין ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר לבין ראש אש"ף יאסר ערפאת. סדרת פגישות זו היוותה אופק מדיני בעיני אנשי אש"ף בשטחים, אולם לאחר שדבר הפגישות והמזכר דלפו לתקשורת, הורה שמיר על הפסקת המגעים ועל מעצרו המנהלי של חוסייני[2]. לדעת עמירב[3] ואיש שלום[4], האכזבה של הפלסטינים מכישלון ההסכם הייתה מהגורמים לאינתיפאדה.

בשנת 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה — התקוממות פלסטינית רחבת היקף נגד השליטה הישראלית ביהודה ושומרון וברצועת עזה. בראשיתה התאפיינה ההתקוממות במחאה עממית רחבה וחוצת־שכבות, שכללה הפגנות, שביתות, יידוי אבנים, מרי אזרחי וחסימות צירים, בהשתתפות גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, עירוניים וכפריים. האחדות הפנימית בחברה הפלסטינית, שהתאפיינה בדרך כלל בפיצול פנימי, הגיעה בחודשים הראשונים של ההתקוממות לשיא שלא היה כמותו מעולם. הייתה תמיכה כללית באינתיפאדה, ואף אחד לא היה מוכן לצאת בגלוי נגד רעיונותיה. האינתיפאדה הפתיעה את ישראל הן בהיקף ההשתתפות והן בריסון היחסי בשלביה הראשונים, שהתבטא בהימנעות משימוש נרחב בנשק חם. צה״ל הגיב תחילה בנוכחות צבאית מוגברת, ובהמשך נקט מדיניות של דיכוי בכוח, שכללה מכות, מעצרים המוניים, הטלת עוצר נרחב, סגירת מוסדות חינוך, הריסת ואטימת בתים וצעדי אכיפה נוספים. השפעותיה המדיניות של האינתיפאדה היו מרחיקות לכת, בפעם הראשונה הצליחו הפלסטינים להביא להכרה מדינית רחבה בשאיפתם למדינה.

במהלך האינתיפאדה התחזקו ארגונים אסלאמיסטיים, ובראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שהפכו בהמשך לשחקנים מרכזיים בזירה הפלסטינית ולמתחרים באש"ף. חמאס התגבש בדצמבר 1987 כתנועה פוליטית־אידאולוגית, ובשנים 1988–1989 הקים תשתיות ארגוניות וצבאיות, בעיקר ברצועת עזה. בשלב זה חל שינוי באופי האינתיפאדה: לצד המשך המחאה העממית, חלה עלייה חדה בפיגועים מאורגנים נגד חיילים ואזרחים ישראלים, שכללו ירי, חטיפות ופיגועים קטלניים. ישראל הגבירה את פעולות הסיכול נגד הארגונים האסלאמיסטיים, ובין היתר נקטה צעדים חריגים כגון גירוש מאות פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי ללבנון בשנת 1992. על פי נתוני ארגון בצלם, במהלך האינתיפאדה הראשונה נהרגו כ־165 ישראלים וכ־1,160 פלסטינים. כן נהרגו למעלה מאלף פלסטינים בידי פלסטינים אחרים בעקבות סכסוכים פנימיים והאשמות בשיתוף פעולה עם ישראל. האינתיפאדה דעכה בהדרגה בראשית שנות ה־90.

עם ניתוק הזיקה של ממלכת ירדן מיהודה ושומרון ב-1988, בעקבות אי מימוש הסכם לונדון, התגבר הלחץ על ישראל והפלסטינים לפתוח בשיחות. באותה השנה הכריז יאסר ערפאת על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, ממקום גלותו בתוניס.

האינתיפאדה הראשונה השפיעה על התודעה הישראלית, ושינתה את גישתו לסכסוך של שר הביטחון יצחק רבין. רבין כתב בזיכרונותיו שגם הבריחה ההמונית ממרכזי הערים של ישראלים במלחמת המפרץ, שכנעו אותו שהחברה הישראלית איננה יכולה לחיות תחת איום מלחמתי תמידי, ויש לחתור לשלום. במקביל, יאסר ערפאת נאלץ להתמודד עם עליית כוחם של גורמים פלסטינים מקומיים, כולל חמאס, שאיימו על מעמדו של אש"ף[5]. האינתיפאדה התנהלה במנותק ממנו ומאש"ף[6][7]. בעקבות תמיכתו בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ, נפגע מעמדו של ערפאת בעולם הערבי והבין-לאומי, ועוד יותר לאחר התפרקות ברית המועצות. בסוף האינתיפאדה, החלו פגישות ראשונות בין נציגים ישראליים למנהיגים פלסטינים בוועידת מדריד ב-1991, אך השיחות לא התקדמו משמעותית עקב התנגדות אש"ף, שחשש שדווקא הצלחתם תביא להיחלשותו.

יצחק רבין עלה לשלטון ב-1992 עם הבטחה לקדם הסדר עם הפלסטינים בתוך תשעה חודשים. בתחילת כהונתו התקיימו שיחות בוושינגטון מול נציגים פלסטינים מקומיים, אך הן לא התקדמו משמעותית, והתחוללה מתיחות בינו לבין משרד החוץ, בראשות שמעון פרס, שחתר למגעים ישירים עם אש"ף. במהלך 1992–1993, סגן שר החוץ יוסי ביילין יזם שיחות חשאיות באוסלו עם הנהגת אש"ף. רבין, שתחילה התנגד למגעים עם אש"ף[8], שינה את עמדתו ב-1993[9] בשל שתי סיבות עיקריות: התקדמות השיחות באוסלו לעומת הקיפאון בוושינגטון, ועליית חמאס ככוח מתחרה המסכן את מעמדו של אש"ף. גל הפיגועים של חמאס[10], שכלל את חטיפת נסים טולדנו ורציחתו[11], הדגיש לרבין את החשש מהתחזקות חמאס, גירש את פעיליו ללבנון[12], שלעומתו ראה באש"ף שותף עדיף. באפריל 1993, רבין הסיר את התנגדותו לשיחות ישירות עם אש"ף, ואישר לפרס וביילין להמשיך במגעים באוסלו[13]. התנגדות למגעים עם אש"ף הגיעה מצד מנהיגים פלסטינים מקומיים, ירדן, וארצות הברית, אך אלה השלימו עם המהלך בעקבות תמיכת ישראל[14].

ההסכמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם הראשון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטעי וידאו מהסכמי אוסלו של חברת החדשות של ערוץ 2
ערך מורחב – הסכם אוסלו א'

ההסכם הראשון נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס. דבר המגעים פורסם כעבור זמן קצר בתקשורת[15]. בהסכם הוחלט על הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים ונסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ואזור יריחו. מיד אחרי הנסיגה יועברו הסמכויות לידי הרשות הפלסטינית ביהודה והשומרון וחבל עזה בענייני הפנים[16] ותוקם משטרה פלסטינית. לאחר מכן יתקיימו בחירות ברשות הפלסטינית. ישראל תמשיך להיות אחראית על הגנה מאיומים חיצוניים, ותישא באחריות כוללת לביטחונם של ישראלים בשטחים אלה. לאחר תקופת הביניים יושג הסדר קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. ישראל התחייבה, באופן מעורפל, לבצע נסיגות נוספות ביהודה ושומרון. ההסכם קבע שהשיחות על הסדר הקבע יתקיימו לא יאוחר משלוש שנים לאחר הנסיגה הישראלית. נקבע גם שבהסכם הקבע יעלו לדיון הסוגיות בנושאי ירושלים, פליטים, התיישבות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף.

ב-30 באוגוסט אישרה ממשלת ישראל את הסכם אוסלו בישיבה מיוחדת[17]. ב-9 בספטמבר החליפו יצחק רבין ויאסר ערפאת מכתבי הכרה הדדית באמצעות שר החוץ הנורווגי, יוהאן יורגן הולסט[18]. ערפאת הכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, קיבל את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, והתחייב לנטוש את הטרור ולסיים את הסכסוך בדרכי שלום, תוך שינוי האמנה הפלסטינית במועצה הלאומית[19]. ישראל מנגד הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני, והתחייבה לבטל את האיסור על קשרים עמו[19].

ב-13 בספטמבר נערך טקס חגיגי בבית הלבן לחתימת "הצהרת העקרונות", באירוח נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. שמעון פרס חתם בשם ישראל ומחמוד עבאס בשם אש"ף[20], ואחריהם התקיימה לחיצת יד היסטורית בין רבין לערפאת[21]. כעדים חתמו מזכיר המדינה האמריקאי וורן כריסטופר ושר החוץ הרוסי אנדרי קוזירוב. ב-23 בספטמבר אישרה הכנסת את ההסכם[22][23], וב-12 באוקטובר אישרה אותו גם המועצה המרכזית הפלסטינית ברוב גדול[24][25].

הסכמים נלווים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראש הממשלה יצחק רבין בפגישתו עם יו"ר אש"ף יאסר ערפאת בקזבלנקה שבמרוקו, אוקטובר 1994

הסכמים נוספים הנכללים במסגרת הרחבה של הסכמי אוסלו הם:

הסכם אוסלו ב'

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הסכם אוסלו ב'
מפת יהודה ושומרון, בה מודגשים שטחי A ו־B
שלט אזהרה בכניסה לשטח A

ב-28 בספטמבר 1995 נחתם "הסכם הביניים", שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים המרכזיות ומרבית הכפרים ביהודה, שומרון ורצועת עזה. במסגרת ההסכם, חולקו שטחי יהודה ושומרון לרמות שליטה שונות: שטח A ‏(18% מהשטח) בשליטה ביטחונית ואזרחית פלסטינית, שטח B ‏(22% מהשטח) בשליטה ביטחונית ישראלית ואזרחית פלסטינית ושטח C‏ (60% מהשטח) בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית. מתחמי קבר יוסף וקבר רחל הפכו למובלעות עם סידורי ביטחון ייחודיים. קבר יוסף נותר בשליטה ישראלית, אך לימים ננטש בגלל הקרב בו נהרג מדחת יוסף, ומאז הושחת כמה פעמים. קבר רחל, לעומת זאת, נשאר נגיש לישראל דרך מסדרון מגודר המוביל ישירות לשטחי C, בזכות קרבתו לגדר ההפרדה בירושלים, ולאחר הסכמה של ערפאת[26]. כמו כן עשרות אלפי פלסטינים גויסו למשטרה הפלסטינית וקיבלו נשק ממדינות זרות דרך ישראל[27].

ב-5 באוקטובר 1995, התקיים דיון בכנסת על ההסכם. בנאומו הסביר ראש הממשלה יצחק רבין כי מטרת ההסכמים היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן[28]. ההסכם אושר ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים[29]. נגד ההסכם הצביעו חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני, שלימים פרשו ממפלגת העבודה על מנת להקים את מפלגת "הדרך השלישית". לעומתם, תמכו בו חברי סיעת יעוד, אלכס גולדפרב וגונן שגב, שפרשו ממפלגת צומת ב-1994 והצטרפו לקואליציה בראשית שנת 1995.

דעת הקהל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימוץ הסכמי אוסלו, שהוביל לשיחות ישירות עם הנהגת אש"ף, סימן שינוי משמעותי במדיניות ישראל, שהתנגדה בעבר למגעים עם ארגון טרור, שאמנתו קראה להשמדת המדינה. פרסום ההסכמים עורר מחלוקת עזה בישראל, והציבור היהודי נחלק בין תמיכת מחנה השמאל להתנגדות חריפה בימין. לאחר דיון בן יומיים בכנסת, נערכה ב-23 בספטמבר הצבעת אמון על ההסכם וחילופי האיגרות, בה הצביעו 61 ח"כים בעד, 50 נגד, ו-8 נמנעו, בהם חברי הכנסת של ש"ס, ושלושה מחברי הליכוד – שהצביעו בניגוד לעמדת מפלגתם.

תמיכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

התומכים סברו כי יש לחזק את הגורמים המתונים בחברה הפלסטינית, המושיטים יד לשלום עם ישראל. בראייתם, התגברות הטרור הגיעה עקב ההאטה בתהליך השלום וכחלק מהניסיון של קיצוניים בצד הפלסטיני לסכל אותו, לצד הרחבת ההתנחלויות ומעשי טרור יהודי, כמו טבח מערת המכפלה. הם הדגישו שהקיפאון במשא ומתן גרם להסלמה שהובילה לאינתיפאדה השנייה[30]. בנוסף, ציינו לחיוב את ההשלכות הכלכליות והמדיניות, כששנתיים אחרי ההסכמים נרשמה עלייה פי 30 בהשקעות הזרות בישראל ונוצרו יחסים מדיניים חדשים עם מדינות שבעבר החרימו את ישראל[31].

התנגדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
מועצת גדולי התורה במכתב נגד הסכמי אוסלו

ההתנגדות להסכם הובעה עם פרסומו. כבר בספטמבר 1993, פרסם יגאל כרמון[32], מאמר ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "יסודותיו הרעועים של שלום ישראל-אש"ף", ובו טען כי "אש"ף לא השתנה ואי-אפשר לסמוך עליו. המשטרה הפלסטינית לא תמנע אלימות, וביטחון ישראל ייפגע. המוטיבציה לאלימות ולאינתיפאדה לא נעלמה". לימים, הסופר עזריאל הירש הביע בספרו "נועדים ביום קרב", שראה אור ב-1995, את ספקנותו לגבי הסכם שלום עם פלסטינים, כינוי שלדבריו הוצמד לערביי ארץ ישראל על ידי מנחם בגין בהסכם השלום עם מצרים, בלחץ ג'ימי קרטר ואנואר סאדאת[33]. מתנגדי הסכמי אוסלו טענו כי כוונת הפלסטינים הייתה לנצל את ההסכמים כדי להשיג את מטרותיהם בשלב הראשון של "תוכנית השלבים" של אש"ף[34][35], ולאחר מכן להפר את ההסכם. הם ציטטו את ערפאת בנאום יוהנסבורג משווה את ההסכמים להסכם חוּדַיְבִּיָּה, הסכם שביתת נשק שהפר מוחמד, וכן כשהתייחס בנחרצות אל ירושלים כ"בירת פלסטין הנצחית" וטען כי יש להמשיך בג'יהאד עד לכיבוש ירושלים.

ההתנגדות גברה לאחר פיגועי טרור כולל חטיפת נחשון וקסמן, וההאשמות שהרשות הפלסטינית לא פעלה מספיק למניעת טרור. בשנים 1993–1996 נרצחו 256 ישראלים בפיגועים, יותר מכפליים לעומת התקופה שקדמה להם[36]. ההתנגדות התעצמה במהלך שנת 1995 ולקראת חתימת הסכם אוסלו ב' והגיעה לשיאה ברצח יצחק רבין ב-1995 על ידי יגאל עמיר, שהתנגד להסכמים, מה שהביא לבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה, שהעלו לשלטון את ראש האופוזיציה בנימין נתניהו.

הפגנת ימין נגד הסכמי אוסלו, 1995, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
הפגנת ימין נגד הסכמי אוסלו, 1995, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

בקרב הפלסטינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגובות הפלסטיניות להסכמי אוסלו היו מעורבות. ארגוני ההתנגדות, כמו החמאס והג'יהאד האיסלאמי, התנגדו להסכמים בשל שלילת זכות קיומה של ישראל והכרה ב"ישות הציונית". הם ביקרו את הפת"ח על נכונותו לנהל משא ומתן עם ישראל, והגבירו את פעולות הטרור במטרה לחבל בתהליך.

עוד לפני חתימת ההסכמים, במהלך האינתיפאדה הראשונה (1987–1993), בוצעו מאות פיגועי טרור נגד אזרחים וחיילים ישראלים, שגרמו למותם של 147 ישראלים, ובמקביל נהרגו אלפי פלסטינים בעימותים עם כוחות הביטחון הישראליים ובאירועי אלימות נלווים.

פיגועי ההתאבדות של ארגונים פלסטיניים החלו עוד במהלך האינתיפאדה הראשונה: פיגוע ההתאבדות הראשון, הפיגוע בקו 405, בוצע בשנת 1989 ביוזמת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. בראשית שנות ה־90 אימץ גם חמאס שיטה זו.

לאחר חתימת הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 חלה עלייה במספר פיגועי ההתאבדות, בעיקר מצד חמאס והג'יהאד האסלאמי. גל שני של פיגועי התאבדות בשנים 1994–1995 החל לאחר טבח מערת המכפלה וגל שלישי לאחר חיסולו של "המהנדס" יחיא עיאש ב-5 בינואר 1996[37].

הפת"ח, הארגון המרכזי באש"ף, אימץ את ההסכמים, אך היו גם בפת"ח שהתנגדו להם, במיוחד יו"ר הפת"ח פארוק קדומי, שטען כי זכות השיבה חשובה ממדינה פלסטינית. המתנגדים טענו כי ערפאת הסכים מבלי להבטיח פתרונות לסוגיות עיקריות כמו התנחלויות, מעמד ירושלים ופתרון בעיית הפליטים, בשל רצונו האישי לחזור לשטחים הפלסטיניים ממקום מושבו בתוניס. ב-2003 טען אבו מאזן כי הסכמים היו טעות עבור ישראל כי "לקחנו אדמה בלי תמורה"[38]. וב-2006 טען זיאד אבו עין כי הם אפשרו את האינתיפאדה השנייה[39][40].

בעולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. מה חלק של ארצות הברית בהסכם עוד ממלחמת המפרץ וקודם לכן, כיצד ארצות הברית ראתה את התהליך, מדינות מרכזיות נוספות כמו גרמניה, האיחוד האירופי.
יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו

הסכמי אוסלו זיכו את יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994. היו חילוקי דעות בוועדה לגבי הבחירה בערפאת. ההיסטוריון אפרים קארש, המתנגד להסכם[41], ציין כי ימים לאחר חתימת הסכמים, שלח חוסיין, מלך ירדן, אזהרה לממשלת רבין כי ערפאת לא יעמוד בהסכם[42].

איראן, שהתנגדה להסכמים, קראה להתנגדות אלימה כדי למנוע את ההסכם, וטענה כי הסכם קהיר הוא "בושה" ו"בגידה חסרת תקדים"[43].

לאחר רצח רבין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, במטרה לעצור את ההסכמים. מחליפו, שמעון פרס, המשיך ליישם את ההסכמים, עד שבבחירות 1996 יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו נבחר לראש ממשלה. נתניהו, אשר התנגד להסכמים אך התחייב לכבדם, הציג מדיניות לפיה ישראל תקבע את היקף הנסיגות ותפעל רק אם הפלסטינים יעמדו בהתחייבויותיהם. ב-1997 נחתם הסכם חברון, שהעביר 80% מהעיר לרשות הפלסטינית. ב-1998 נחתם הסכם ואי, שבו הוסדרו הנסיגות של ישראל בתנאי שהפלסטינים יפעלו למאבק בטרור, אך ישראל לא יישמה את יתר שלבי ההסכם בטענה שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם. ב-1999 נבחר אהוד ברק כראש ממשלה, וביצע את הנסיגות שסוכמו בהסכם ואי. שיחות קמפ דייוויד בשנת 2000 כשלו, ובסופו של דבר פרצה האינתיפאדה השנייה. בעקבות ההתפשטות הטרור, ישראל ביצעה את מבצע חומת מגן, והשיגה שליטה ביטחונית מלאה ביהודה ושומרון. עם זאת היא שמרה על סממנים אחרים של הסכמי אוסלו, כמו קיום ממשלה פלסטינית, תיאום ביטחוני, והותרת הסכמי המס.

התקווה להסכמים כמוביל לשלום דעכה עקב התפרצות האינתיפאדה השנייה והגברת הטרור[44]. בשנת 2012 קראה מרצ לביטול הסכמי אוסלו ולהגעה להסכם ביניים חדש עם הפלסטינים[45].

כחלק מהסכמי אוסלו הוקמו מנגנוני התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית. התיאום המודיעיני החל רשמית בשנת 1996. לאחר מהומות מנהרת הכותל חדלה הרשות הפלסטינית משיתוף פעולה ביטחוני, אך הוא חודש לאחר הסכם ואי[46]. במהלך האינתיפאדה השנייה (2000–2005) לא היה תיאום יעיל, אך בהמשך הניב הישגים משמעותיים[47][48]. על פי השב"כ, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים אחראים לכ-40% מהמעצרים של חשודים בטרור ב-2016[49]. במאי 2020, בעקבות הצהרות ישראליות על כוונות לספח את בקעת הירדן באופן חד־צדדי[50], התנער מחמוד עבאס מההסכמים וטען כי יפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל[51], אך הוא חודש כחצי שנה לאחר מכן[52][53].

בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
ההיסטוריה

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: הסכמי אוסלו
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הסכמי אוסלו

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Seventh Arab League Summit Conference - Resolution on Palestine,‏ 28 באוקטובר 1974, באתר "Division for Palestinian Rights"
  2. ^ שלום ירושלמי, "פרשת עמירב - רטרוספקטיבה", כל העיר, 15 בדצמבר 1989, עמ' 35
  3. ^ רוני שקד, "כך החמיץ משה עמירב את פרס נובל", ידיעות אחרונות, 13 בספטמבר 1993
  4. ^ אורי מילשטיין, ‏""יצחק, לצה"ל אין תשובה": כשלי הממשלה במהלך האינתיפאדה הראשונה", באתר מעריב אונליין, 9 בדצמבר 2017
  5. ^ יוסי ביילין, הא"ב שלי, עמודים 21-22
  6. ^ אפרים סנה, ניווט בשטח מסוכן, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 2002, עמוד 22
  7. ^ פנחס ענברי, בחרבות שבורות, תל אביב 1994, עמ' 216
  8. ^ מכתב אישי מרבין לפרס מיום 6.6.93 ושסווג "סודי ביותר" פורסם ב-19.9.03 בעיתון "מעריב", מצוטט בכתבה מ"הארץ" - אתר למנויים בלבד אדם רז, למה לא מדברים על האלטרנטיבות לאוסלו, באתר הארץ, 27 בינואר 2016. מתוך המכתב: "המגעים הקרויים מגעי אוסלו במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא ומתן לשלום... אנשי תוניס...מונעים מן הגורמים המתונים יותר להתקדם במשא ומתן איתנו... מבקש להפסיק המגעים עד לבירור נוסף."
  9. ^ ביילין, לגעת בשלום, ידיעות אחרונות, תל אביב 1997, עמוד 111
  10. ^ אהרון קליין, שלמה דרור ופאיז עבאס, מכונית תופת בבקעה, חדשות, 18 באפריל 1993
  11. ^ אלכס פישמן, הערכה: טולדנו נרצח אחרי תום האולטימטום, חדשות, 16 בדצמבר 1992
  12. ^ אמנון ברזילי ומנחם הורוביץ, ישראל מגרשת מאות עצורי חמאס ללבנון, חדשות, 17 בדצמבר 1992
  13. ^ מזכירות הממשלה, פרוטוקול ישיבת הממשלה, 30.8.93, "טיוטת הצהרת עקרונות עם הפלשתינים, עמ' 4
  14. ^ יהושוע סימון, ‏"בתקופה האחרונה קרה כמה פעמים שידעתי מהצד הפלסטיני על פיגוע לפני שהמשטרה ידעה", באתר גלובס, 14 במאי 2002
  15. ^ אמנון ברזילי, הקשר הנורווגי של פרס, חדשות, 1 בספטמבר 1993
  16. ^ כלומר: חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ותיירות
  17. ^ פרוטוקול ישיבה ס״ט/התשנ"ג של הממשלה, ‏30/08/1993 (ארכיון)
  18. ^ יואב טוקר, אמנון ברזילי, שיחות של הרגע האחרון בפריז לגיבוש הסכם ההכרה ההדדית, חדשות, 9 בספטמבר 1993
  19. ^ 1 2 ישראל מכירה באש"ף - אש"ף מתחייב לשלום, חדשות, 10 בספטמבר 1993
  20. ^ Arab Israeli peace agreement, בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית)
  21. ^ יוסי ורטר, זינוק מסחרר לראש המצעד, חדשות, 15 בספטמבר 1993
  22. ^ אורן כהן, בליכוד תובעים להדיח את אסעד, שטרית ומילוא, חדשות, 24 בספטמבר 1993
  23. ^ פרוטוקול ישיבת הכנסת לתאריך 23.9.93, באתר הכנסת
    אורן כהן, הילה טוב, הכנסת אישרה ברוב של 61 מול 50 את ההסכם עם אש"ף, חדשות, 24 בספטמבר 1993
  24. ^ אלדד בק, המועצה המרכזית מתכנסת היום לדון בהסכם העקרונות, חדשות, 10 באוקטובר 1993
  25. ^ אלדד בק, אבו־מאזן: צרין לפשוט בגדי מהפכה וללבוש בגדי מדינה, חדשות, 12 באוקטובר 1993
  26. ^ נדב שרגאי, סודות מן הקבר, באתר ישראל היום, 7 בנובמבר 2019
  27. ^ חגי סגל, ‏כשכולם דיברו על שלום, בעיתון מקור ראשון, 19 באוגוסט 2018
  28. ^ הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה
  29. ^ רמי רפאלי, שובן של רוחות הסתיו הרעות, באתר "על צד שמאל", 30 באוקטובר 2011
  30. ^ פירוט השלבים שהוליכו להתפרצות המחודשת של הטרור הפלסטיני ניתן למצוא, בין השאר, בספר "קורבנות" מאת בני מוריס (גרסה עברית), עמודים 599-600
  31. ^ אתר למנויים בלבד אפרים סנה, אין תומכי אוסלו ומתנגדי אוסלו, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2018
  32. ^ ישי פרידמן, ‏"ברגע שהביאו לכאן את אש"ף – החזירו את תיק 48'", בעיתון מקור ראשון, 9 ביולי 2018
  33. ^ עזריאל הירש, נועדים ביום קרב, ירושלים, ראובן מס, 1995, עמ' 27
  34. ^ אפרים קארש, מרכז בגין סאדאת, ספטמבר 2003, מלחמת אוסלו: אנטומיה של הונאה עצמית
  35. ^ יוסי מלמן, העובדות לא התאימו, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2002
  36. ^ עוזי ברוך, פרס לא מתחרט על הסכם אוסלו, באתר ערוץ 7, 15 באפריל 2013
  37. ^ נחמן טל, ישראל וטרור המתאבדים, אתר המכון למחקרי בטחון לאומי, 2002
  38. ^ נרי אבנרי, אהוד יערי, זה בשבילך, באתר News1 מחלקה ראשונה, 15 בספטמבר 2011
  39. ^ Phoenix Rising: The Rise and Fall of the American Republic, page 392
  40. ^ Palestinian Authority Minister: Oslo gave Palestinians the tools to wage the "great Intifada", Palwatch on Youtube, excerpt from Al-Alam TV (Iranian channel in Arabic), July 4, 2006
  41. ^ אמנון לורד, זה ייגמר כשישראל תחליט, באתר ישראל היום, 19 באוקטובר 2023
  42. ^ אפרים קראש, ערפאת: האיש ומלחמתו בישראל, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים אוניברסיטת בר-אילן, עמוד 23
  43. ^ Anthony H. Cordesman, IRAN: Dilemmas of Dual Containmrnt, 1997, U.S: Westview Press
  44. ^ במאי 2000, לפני פרוץ האינתיפאדה, מצא סקר של "מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום" באוניברסיטת תל אביב כי 39% מהישראלים תומכים בהסכם אוסלו, ו-32% מאמינים כי ההסכמים יובילו לשלום. לעומת זאת, מצא סקר שנערך במאי 2004 כי התמיכה בהסכמי אוסלו ירדה ל-26% וכי רק 18% מאמינים כי הוא יוביל לשלום.
  45. ^ אילן ליאור, מרצ קוראת לבטל את הסכמי אוסלו - בהסכמה עם הפלסטינים, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2012
  46. ^ שלמה שפירא, הסי. אי. איי. כמתווך בתהליכי שלום במזרח התיכון - חלק ב, מבט מל"מ 35, ינואר 2004
  47. ^ טלי קרויטורו, ‏פסק זמן באיו"ש, מערכות 445, אוקטובר 2012
  48. ^ -, אודות תיאום פעולות הממשלה בשטחים, באתר תיאום פעולות הממשלה בשטחים, ‏17 במאי 2020
  49. ^ אתר למנויים בלבד ברק רביד, ראש השב"כ: כשמנגנוני הביטחון הפלסטיניים מקבלים מידע הם מסכלים פיגועים, באתר הארץ, 4 במאי 2016
  50. ^ אליאור לוי, אבו מאזן לקראת הסיפוח: לא מחויבים להמשיך בהסכמים, באתר ynet, 19 במאי 2020
  51. ^ אתר למנויים בלבד ג'קי חורי, הרשות הפלסטינית הודיעה על חידוש התיאום עם ישראל, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2020
  52. ^ טל לב רם, ‏הרשות הפלסטינית הודיעה על החזרת התיאום הביטחוני, גורמים בישראל אישרו, באתר מעריב אונליין, 17 בנובמבר 2020
  53. ^ ג'קי חורי, נעה לנדאו, יניב קובוביץ וניר חסון, הרשות הפלסטינית הודיעה על חידוש התיאום עם ישראל, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2020
  54. ^ אתר למנויים בלבד צביה גרינפילד, מה חושב רון פונדק על הניסוי המדיני של אוסלו, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2013
  55. ^ אתר למנויים בלבד אורי משגב, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים אוסלו?, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2019
  56. ^ אתר למנויים בלבד אדם רז, מבט לאחורי הקלעים של המשא ומתן עם הפלסטינים, באתר הארץ, 30 במרץ 2022
  57. ^ איך הפכה קונספציית אוסלו לקיבעון שאינו בר הפרכה. גם בצבא. שומר סף 229 עם יובל בלומברג, סרטון באתר יוטיובאתר למנויים בלבד נועם שיזף, הספר תוקף את ממשלת רבין ומייחס לה משיחיות, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2023
יצחק רבין
משפחתו רוזה כהן (אמו) • נחמיה רבין (אביו) • לאה רבין (אשתו) • דליה רבין (בתו)
ממשלותיו ממשלת ישראל השבע עשרה • ממשלת ישראל העשרים וחמש
אירועים במהלך כהונותיו
כראש ממשלת ישראל
הממשלה ה-17 הסכם הביניים בין ישראל למצרים (1975) • יום האדמה (1976) • מבצע יונתן (1976) • פרשת ידלין (1976)
הממשלה ה-25 אסון צאלים ב' (1992) • גירוש פעילי חמאס ללבנון (1992) • הסכמי אוסלו: הצהרת העקרונות (1993) והסכם הביניים (1995) • מבצע דין וחשבון (1993) • הסכם השלום בין ישראל לירדן (1994) • הסכם קהיר (1994)
שונות נאצר מחכה לרבין • נאום הר הצופים • פרשת חשבון הדולרים • פנקס שירות • שלום, חבר
הירצחו ועדת החקירה לעניין רצח רבין • תאוריית הקשר על הרצח • תגובת החברה הדתית לרצח • הלווייתו
הנצחתו יום הזיכרון ליצחק רבין • כיכר רבין והאנדרטה • מכינה קדם-צבאית רבין • מרכז יצחק רבין
היסטוריה של מדינת ישראל
ביטחון • תעשייה • מדע וטכנלוגיה • חינוך • כלכלה • משפטים • דת • תרבות
שנות ה-40 הכרזת העצמאות • מלחמת העצמאות • אלטלנה • הסכמי שביתת הנשק • הממשל הצבאי על ערביי ישראל • מבצע על כנפי נשרים
שנות ה-50 העלייה ההמונית • תקופת הצנע • המדיניות הכלכלית החדשה • הסכם השילומים • חינוך ממלכתי • העסק הביש • פעולות התגמול • ייבוש החולה • מלחמת סיני • אירועי ואדי סאליב
שנות ה-60 הקמת המוביל הארצי • המלחמה על המים • משפט אייכמן • הקמת הקריה למחקר גרעיני - נגב • מיתון 1966 • תקופת ההמתנה • מלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה
שנות ה-70 הפנתרים השחורים • מלחמת יום הכיפורים • הקמת גוש אמונים • מבצע יונתן • יום האדמה • המהפך • הקמת שלום עכשיו • מבצע ליטני • הסכם השלום עם מצרים
שנות ה-80 מלחמת לבנון הראשונה • המערכה ברצועת הביטחון • פרשת קו 300 • משבר האינפלציה הדוהרת • משבר מניות הבנקים • תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 • משבר הקיבוצים • האינתיפאדה הראשונה
שנות ה-90 מלחמת המפרץ • העלייה מברית המועצות לשעבר • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • טבח מערת המכפלה • הסכם השלום עם ירדן • רצח יצחק רבין • המהפכה החוקתית • אסון המסוקים
עשור ראשון של המאה ה-21 הנסיגה מרצועת הביטחון • אירועי אוקטובר 2000 • האינתיפאדה השנייה • מבצע חומת מגן • חומת מגן כלכלית • הקמת גדר ההפרדה • תוכנית ההתנתקות • מלחמת לבנון השנייה • מבצע עופרת יצוקה
עשור שני של המאה ה-21 אסון הכרמל • המחאה החברתית • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל • הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן • המשבר הפוליטי
עשור שלישי של המאה ה-21 מגפת הקורונה בישראל • הסכמי אברהם • אסון הר מירון • מבצע שומר החומות • הרפורמה המשפטית • טבח שבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל • מבצע עם כלביא
פורטל ישראל • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל • ציר הזמן של ההיסטוריה של ישראל
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הסכמי_אוסלו&oldid=42678959"