משתמש:עפולה/שיחות עם נוי על קולנוע

המדור הרשמי לדיווח על סרטים שראיתי עד שיימאס לכם לקרוא וקצת אחרי

• רציתי ללכת עכשיו על עוד קלאסיקה ידועה וחשובה, אך הנסיבות הכתיבו סרט קצר יחסית, שאבא שלי יתעניין בו ושמוקלט לי בטלווזיה. הלכתי על "לכשכש בכלב", שזהר המליץ עליו. נהניתי מאוד. רוברט דה נירו משחק מעולה, וגם דסטין הופמן לא רע בכלל, אבל בסופו של דבר זה העלילה והתסריט שעושים את זה הפעם. הסאטירה חריפה מאוד, אבל הפעם הסרט גם הצחיק אותי ומשך אותי לתוכו. וההפקה כמובן, המפיק פשוט נהדר. למרות שהוא לא זכה באוסקר. נוי - שיחה 19:14, 15 במאי 2009 (IDT)

סרט לא רע, אבל לא כל כך אהבתי. הסאטירה לא ממש ממש חריפה, ואין שם דמויות שניתן להזדהות איתן, ורוב הדמויות מוקצנות מדי. אן הייש מעצבנת, הבדיחות הפנים אמריקניות רבות מדי, דה נירו והופמן נותנים את כל השטיקים וכל הקלישאות, אבל בניוטרל, כאילו הם חוזרים על משהו שעשו כבר מאה פעם לפני כן. אפשר להעביר שעה וחצי, ולחשוב קצת על המניפולציות שיוצרת התקשורת, אבל לא הרבה מעבר לזה, ובסאטירה אמיתית יש הרבה מעבר לזה. אלמוג 19:51, 15 במאי 2009 (IDT)

מה לגבי בולוורת' של וורן בייטי? גם סאטירה נחמדה למדי על הפוליטיקה בארצות הברית והאופן בו הציבור מתומרן (אם כי אהבתי יותר את הזרם הקולח של "לכשכש בכלב"). זהר דרוקמן - I♥Wiki‏ 19:54, 15 במאי 2009 (IDT)

אוי ואבוי, לא ראיתי... . אם אני שואל את עצמי איזה מסדרת "הבית הלבן השתגע" הכי טוב שראיתי בשנים האחרונות, אז הפלישה ממאדים של טים ברטון לוקח בענק. אלמוג 19:57, 15 במאי 2009 (IDT)

אני מסכים חלקית. הקצנה זה לא בהכרח רע, ולעשות דמויות לגמרי ריאליסטיות בסרט כזה זה לא הגיוני, אבל חלק היו יכולות להיות כתובות ומבוצעות בצורה מתונה יותר (הדמות של דסטין הופמן למשל). את זו של רוברט דה נירו, לעומת זאת, אהבתי מאוד, הרבה בגלל המשחק. בכל אופן, ההזדהות היא לא המטרה בסרט הזה. הסאטירה חריפה בסך הכל, בוודאי אם אתה לוקח בחשבון שזה סרט הוליוודי. נכון, לא מדובר בסרט שבגללו אנשים יפגינו ויזרקו עגבניות על האולפם, אבל גם נשיא שמנהל מלחמת דמה כדי להסיט את תשומת הלב לא נראה לי טריוויאלי במיוחד. קלישאות לא זיהיתי יותר מדי, אבל אולי זה כי לא ראיתי מספיק סרטים. הבדיחות הפנים אמריקאיות לא הפריעו לי כי לא שמתי לב לקיומן. אן הייש באמת מעצבנת, למרות שלדעתי זה יותר התפקיד שלה מהדרך בה היא משחקת אותו. בסופו של דבר זה מסתכם בזה שבעיני הסרט היה שנון, מעניין ודי שונה ממה שאני ראיתי, אבל כבר למדתי לא לסמוך על הטעם שלי.

נ.ב.- תודה על ההמלצה ל"הפלישה למאדים". לברטון יש אצלי פינה חמה מאז המספריים של אדוארד. אם עדיין לא ראית, אני חוזר על המלצתי (אתה המלצת לי על עשרות סרטים, אני לפחות אתן לך אחד). נוי - שיחה 21:33, 15 במאי 2009 (IDT)

לגבי בארטון - יש לשים לב ולהזהר. סרטיו האחרונים הם לא משהו, בלשון המעטה, ובמיוחד סוויני טוד. אני שב וממליץ על הסיוט לפני חג המולד המצוין. זהר דרוקמן - I♥Wiki‏ 21:36, 15 במאי 2009 (IDT)

אחלה, תודה. את הסיוט באמת רציתי מאוד לראות. הסרטים האחרים שלו שראיתי, ביטלג'וס וחתונת רפאים, גם כן מוצלחים (את צ'רלי בממלכת השוקולדה ראיתי אבל אני לא זוכר הרבה), ובכל זאת את אדוארד אהבתי הרבה יותר. משום מה הוא פעל עלי ברמה הרגשית, שלא לדבר על העיסוק המאוד מעניין במקומו של השונה בחברה בכלל ובחברה האמריקאית בפרט. אגב, איך הבאטמנים שלו? נוי - שיחה 21:40, 15 במאי 2009 (IDT)

אררר... שונים. יותר באטמן מאשר בארטון (למרות שאין לטעות במגע הייחודי שלו). זהר דרוקמן - I♥Wiki‏ 21:43, 15 במאי 2009 (IDT)

• סרט נוסף, גם הוא לא ממש קלאסיקה, אלא סרט שראיתי במקרה באחד מערוצי הסרטים. הסרט הוא קומדיה די שולית של בילי ווילדר, אחת, שתיים, שלוש. אני מניח שראית, אבל לטובת מי שמתעניין, הוא עוסק במנהל קוקה קולה במערב ברלין (ג'יימס קאגני) ששומר על ביתו של הבוס ומגלה שהיא נישאה לקומוניסט. אני מוכרח לומר שזה אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי אי פעם. זה הווילדר הראשון שלי, כך שהוא גורם לי לרצות עוד יותר לראות סרטים אחרים שלו, בעיקר "הדירה" ו"שדרות סאנסט". קאגני נהדר, ובכלל הקאסט מעולה. גם אהבתי את זה שהסרט, למרות שהוא מאוד אנטי קומוניסטי אופייני לתקופה, ומרגישים שווילדר מתעב את הקומוניזם, גם הקפיטליזם האמריקאי לא יוצא בלי ביקורת ארסית. בהקשר לדיון שלנו לגבי "לכשכש בכלב", זו דוגמה נהדרת לסרט שכל דמויותיו מוקצנות וכמעט שלא ניתן להזדהות איתן, וטוב שכך. גם היה נחמד להוכיח לעצמי שאני מסוגל להינות מהומור בין גושי. אפרופו: יוצא איכשהוא שמחתריים אני רואה שוב את ד"ר סטריינג'לאב, אולי בצפייה שנייה אגלה בסרט צדדים חדשים.

נ.ב.- אלמוג, אם וכאשר נמאס לך ואתה רוצה שאני לא אשלח עוד הודעות בנושאי סרטים אל תהסס לומר לי. זה נראה לי נושא מעניין לדבר עליו, אבל לטנגו צריכים שניים... נוי - שיחה 18:40, 16 במאי 2009 (IDT)

"אחת שתיים שלוש" הוא אחד החלשים יותר של ויילדר, לטעמי, אבל יש שם כמה בדיחות ששרדו את הזמן, במיוחד אהבתי את הקטע שהחשוד נשבר בחקירה אחרי שמשמיעים לו ללא הרף את השיר האידיוטי על הביקיני. נדבר הרבה על ויילדר אחרי שתראה את "הדירה" (רץ די הרבה ב-TCM ו-MGM, אם אתה מנוי של יס), ואת "שדרות סאנסט". עוד ויילדרים שווים - סטאלאג 17 מעולה, במיוחד המשחק של ויליאם הולדן. "כותרת ראשית" מצחיק עד דמעות. "הקרנבל הגדול" - קשה למצוא אותו אבל זה פחות או יותר הסרט הכי אכזר והכי מרושע שנעשה אי פעם. אבל זה ממש רק לגרעין הקשה... לך גם על "עד התביעה". זה הזדמנות לצ'ארלס לוטון להפגין משחק וירטואוזי, שקצת מאפיל על הבימוי של ויילדר, וזה גם עיבוד למחזה של אגאטה כריסטי, שקצת מגביל את טווח האפשרויות הקולנועיות, אבל זו הוליווד של שנות החמישים במיטבה, וויילדר בשיאו. גם זה סרט שנשחק עד דק בערוצי הסרטים, ולא בעייה למצוא אותו. אני מאוד שמח למצוא את ההודעות האלה שלך, חשבתי אפילו לפתוח דף מיוחד ולרכז אותן, מה דעתך? אלמוג 19:05, 16 במאי 2009 (IDT)

דף נפרד נשמע לי כמו אחלה של רעיון. לגבי הסרט, אותי הרבה בדיחות הצחיקו. מונולוג הפתיחה ("שם הם נהנים מכל פלאי הדמוקרטיה", ורואים שלט של קוקה קולה, שזו במקרה החברה בה הוא עובד), פגישתה של הנערה עם ארוסה ("הוא אמר שלא צריך לעצור אותי אלא לרחם עלי, מכיוון שאני הטפיל הבורגני האופייני של חברה מנוונת. כמובן שהתאהבתי בו."), הגרמנים בעלי הרקע הנאצי, תמונת חרושצ'וב נופלת מן הקיר ומגלה את סטלין מאוחריו ועוד ועוד ועוד, כולם נראים לי רלוונטיים ומעניינים. האם אתה מסכים שבניית הדמויות השטחית והמשחק המוקצן נחוצים במקרה זה לקבלת האפקט הקומי? נוי - שיחה 19:51, 16 במאי 2009 (IDT)

הנקודה היא לא "האם הדמות שטחית" אלא "האם ניתן להזדהות איתה". אני לא הצלחתי ליצור קשר רגשי עם אף אחת מהדמויות ב"כשכש בכלב", אבל אי אפשר שלא להזדהות עם הדמויות ב- 1,2,3 למרות המשחק המוקצן. אלמוג 19:53, 16 במאי 2009 (IDT)

זהו ההבדל בין קולנוע טוב באופן כללי ליצירה טובה בתחומה הצר. אני חושב שמבחינה סאטירית, "לכשכש בכלב" הוא סרט נהדר, ומבחינה טכנית (בימוי, משחק וכן הלאה) אין לו מגרעות. עם זאת, נכון שאין הוא יצירה קולנועית קלאסית. ועדיין, מדובר באחת הסאטירות המוצלחות ביותר מהעת האחרונה. זהר דרוקמן - I♥Wiki‏ 19:58, 16 במאי 2009 (IDT)

"אין לו מגרעות" זה קצת מוגזם בעיני, בעיקר בהתייחס לאן הייש שלא מצילה את הדמות שלה, אך גם לדסטין הופמן שהוא לא רע בכלל אך גם רחוק מאוד מחסר מגרעות (אולי זה הקרדיט המטורף שאני נותן לו אחרי 'הבוגר'). דווקא הדמות של הופמן קרובה יחסית למעוררת הזדהות, אבל עדיין, לא נראה לי שעל הציר הזה נע הסרט, אלא יותר על העוקץ הסאטירי. נוי - שיחה 21:09, 17 במאי 2009 (IDT)

הבדל בין "אין לו מגרעות" ל"מבוצע לעילא". הרודף אחר שלמות עלול להמתין זמן מה (עד שיגיע ל"הקפיצה הגדולה" של האחים כהן, כמובן). זהר דרוקמן - I♥Wiki‏ 21:15, 17 במאי 2009 (IDT)

דווקא ראיתי את הקפיצה הגדולה. באמת סרט מצוין, אבל הוא לא היה הדוגמא שהייתי נותן לחוסר מגרעות (מבחינת המשחק ובכלל). נוי - שיחה 11:53, 18 במאי 2009 (IDT)

• שבוע שני ברציפות שקורה אותו מקרה: עקב נסיבות אני הולך על סרט לא קלאסי משנות ה-90 שזהר המליץ עליו. הפעם הנסיבות היו בואה של בת דודה שלי, שגרמה לי לראות סרט שהיא מאוד אהבה: "12 קופים". בסופו של דבר היא בקושי ראתה, אבל אני נהניתי. הייתי אולי חושב פעמיים לפני שהייתי נותן לו את התואר "יצירת מופת", אבל כן, הוא טוב. המשחק מוצלח: ברוס וויליס מתמודד בהצלחה עם תפקיד די קשה, גם בראד פיט טוב בתור משוגע מסוג שונה (אם כי לא לגמרי אחיד), ומדלין סטו מוצלחת מאוד, במיוחד ביחס לקטגוריה של "סייד קיק נשי וחסר ערך כדמות עצמאית". היא גם כתובה טוב, למרות שלאורך חלקים גדולים מהסרט הרגשתי שתכונת האופי העיקרית שלה היא שהיא שפויה. מה שהבנתי מהעלילה היה מעניין ... הסרט עוסק בעולם המודרני ובשגעון וכו' וכו', ולמרות שלא יצאתי עם תחושה של "את זה עוד לא ראיתי" הוא עושה את זה לא רע בכלל, בעיקר בחיבור של תמות שכלתניות עם העלילה. אהבתי בהקשר זה את הסצנה בה בראד פיט מפציר בכולם לקנות דברים. לא נחסך מאיתנו קצת בולשיט פוסטמודרניסטי ("מי קובע מי משוגע ומי לא?" וכו' וכו') שהרגיש לעוס עד אימה, אבל החלקתי. וכאן נגיע לדבר שבאמת אהבתי: הקול הצפצפני. הוא עשה בדיוק את מה שהוא היה אמור לעשות, ובלבל אותי לחלוטין. בכלל, בבניית אווירה מסויטת ומלאת בלבול של "מה אמיתי ומה לא" הסרט הזה מצליח יותר מהמטריקס אפילו, ויסלחו לי המעריצים. המטריקס, ויש לי אליו הרבה כבוד, מאוד פשוט מבחינה עלילתית: הכל עד עכשיו היה אשליה, עכשיו הכל אמיתי, הצטרפו אלינו ונילחם בכוחות הרשע. לא, זה לא פשוט לחשוב שהעולם כולו הוא אשליה, אבל גיליאם לא נותן לנו את הפריווילגיה שעכשיו המציאות ברורה. אנחנו מבולבלים בדיוק כמו הדמות של ויליס (ולקול הצפצפני יש חלק משמעותי אך לא בלעדי בזה). באמת הזדהתי עם הרצון שהעתיד יהיה לא ידוע, שהוא יחיה בזמן אחד, שהוא ידע מה טוב ומה לא וכו'. כשהסרט התקרב לסיום זה הרגיש לי טיפה "עוד טוויסט אחד ודי לפני השינה". נסלח לו גם על זה.

הסרט הבא שאדווח עליו כבר לא יהיה משנות התשעים. אלא אם כן הוא מ-1994. מה לעשות, את חומות של תקווה אני רוצה לראות כבר כמה זמן, את ספרות זולה עוד יותר זמן, ואת מלך האריות יכול להיות שנראה בשיעור אנגלית. שנה מכובדת. בכל מקרה יגיע זמנן של קלאסיקות ישנות יותר, ואולי אפילו אירופאיות: מצאתי את "הכלה לבשה שחורים" בבלוקבסטר.

נ.ב. חבר מונטי פייתון עושה סרט מד"ב פוסט אפוקליפטי. בסדר. אני מחכה לדרמת המתח החדשה של מאט סטון. נוי - שיחה 20:19, 24 במאי 2009 (IDT)

אני לא יודע מה זה אומר עלי, אבל לא יצא לי לראות עדיין את 12 הקופים. אני מניח שהמדובר בסרט טוב מאוד. אני מת על גיליאם. ברזיל הוא יצירת מופת (המון הומאז' ל-1984, אולי יותר מדי, אבל עדיין ענק) ו"פישר קינג" מחמם את הלב ומאוד אמיתי. גיליאם הוא במאי עם חזון ייחודי שעובר לאורך כל הסרטים, כך שמספיק לראות תמונה מסרט בשביל לזהות שזה הוא. מזכיר בהקשר הזה את טים ברטון. מהסרטים שהזכרת הייתי הולך על חומות של תקווה. הוא מאוד הוליוודי אבל הכי מהנה. "ספרות זולה" הוא האהוב עלי, אבל אני לא יודע כמה זה ידבר אליך. אלמוג 20:35, 24 במאי 2009 (IDT)

כמו שאמרתי, מומלץ. "ברזיל" הוא חלק מרשימת מאות הסרטים שאני מתכנן לראות יום אחד, ואפילו בכמה עשיריות הראשונות שלה (איזו מהגרסאות?). את ספרות זולה ואת חומות של תקווה אני כנראה אראה די בקרוב, פשוט המליצו לי עליהם יותר מדי פעמים. אני יודע שאני לא אוהב כל סרט ייחודי, אבל אם לא ננסה לא נדע, ואי אפשר להיתקע רק עם סרטים הוליוודיים סטנדרטיים אך טובים. ספרות זולה כבר נזכר בכמה מקומות כיצירת המופת של שנות ה-90, וגם אם לא תסכים, הוא בוודאי חשוב וראוי לצפייה. אותו חבר איתו צפיתי, ולדיוני ההמשך אומר ששמו הוא עומר, המליץ גם הוא על הסרט (אם כי הוא אמר שחומות של תקווה טוב יותר, ואחד מהסרטים הטובים שהוא ראה).

תגיד אלמוג, מהמגה קלאסיקות האמריקאיות, איזה יותר טוב- קזבלנקה או חלף עם הרוח?

יום מגבת שמח, נוי - שיחה 19:28, 25 במאי 2009 (IDT)

ספרות זולה הוא מעולה, אבל לא הייתי נותן לבתי לצפות בו כשתגיע לגילך... זה לא עניין של גילנות, ייתכן שהמדובר בעודף של אלימות וסקס (טרנטינו) שקשה גם לי לעיכול, וייתכן שיש דברים שצריך לחוות בשביל להבין לחלוטין, ואין די בעיכול אינטלקטואלי. חומות של תקווה הוא סטנדרט הוליוודי. מהנה, נחמד, אך ללא ערך מוסף קולנועי או אינטלקטואלי (בכל אופן, סטיבן קינג ומורגן פרימן. כמה רחוק השניים האלה כבר יכולים ללכת). בכל אופן, לשאלתך - קזבלנקה לוקח בגדול. המדובר במופת של תסריט, משחק ועריכה, ולעומתו חלף עם הרוח נראה לי משעמם, מיושן, מלאכותי מאוד, גזעני לעיתים, וארוך כאורך הגלות. עלה והצלח. אלמוג 19:33, 25 במאי 2009 (IDT)

אוקיי, אני מקבל את דעתך, באמת שכן (ההיבריס של "אני יכול להינות מהכל" די נעלם לי), אבל המליצו לי עליו שוב. ושוב. ושוב. ושוב. אני לא יכול להרשות לעצמי לפספס את זה. אלמוג, עלה לי רעיון, אתה אוהב קולנוע וכותב מעולה, אולי תנסה פעם לכתוב ביקורת לעין הדג? נוי - שיחה 19:42, 25 במאי 2009 (IDT)

• אני עושה לי רשימות ארוכות של סרטים שאני רוצה לראות, ובסוף באים החיים ומפריעים לי... אלמוג, ההמלצות שלך חשובות ועוד איעזר בהם, וגם יש הרבה סרטים שלא הזכרת ושאני רוצה לראות, אבל הפעם חזרתי מצימר בצפון בשבת והבלוקבסטר היה סגור, אז ראיתי את אחד הסרטים שמוקלטים לי. אז הלכתי על העוקץ. לא בראש רשימת הסרטים שהרגשתי חובה/רצון עז לראות, אבל גם כן קלאסיקה.

שמע... גם אחרי 36 שנים, הסרט עובד. הסיפור אולי לא מדהים, אבל גם לא מאוד קלישאתי. באמת לא זכור לי אף סרט נוכלים שראיתי, אבל תיארתי לעצמי שנוכלים טובים יראו בערך ככה. למעשה, בניגוד ל"סנדק", אין פה באמת דיוק בפשע או הצגה של דמויות מורכבות. כולם עוברים על החוק, אבל הגבולות בין טוב ורע זהים לאלו שמרבית הסרטים, רק שהטוב יכול להחליק על כמה הונאות. אבל זה ממש, ממש לא סרט של תמות. קווי העלילה המשניים טובים בעיני, ואותי הטוויסטים הפתיעו- אולי אם הייתי רואה יותר סרטים דומים זה היה משתנה. התפקידים הראשיים מבוצעים בצורה מצוינת על ידי פול ניומן ורוברט רדפורד, אם כי לא מצאתי את אף אחד מהופעותיהם מדהימה. כך גם רוב דמויות המשנה. לדעתי העוקץ הוא בסופו של דבר דוגמה נהדרת לסרט ששום אלמנט בו לא מדהים, אבל הכל בו מבוצע בצורה טובה, והתוצאה שמתקבלת היא סרט כיפי ומעניין. הדיאלוגים קולחים, העריכה קצבית במידה, הדמויות מוצלחות למדי והמוזיקה נחמדה. בקשר למוזיקה, התברר שהעוקץ, כמו לא מעט סרטים ידועים לפניו ואחריו ("ספרות זולה" [1], "הסנדק" [2], "רוקי" [3] ואתה מוזמן להזכיר עוד), הביא לתודעה את אחת ממאות המנגינות שנתקעות לי בראש מדי פעם. הפעם זו ("The Entertainer" [4]), מנגינה ישנה של סקוט ג'ופלין, שזכתה לתחייה מפתיעה עם הסרט.

חוץ מזה ראיתי השבוע את האביר האפל בפעם השנייה. האם תהיה זו כפירה לומר שהוא בעיני טוב בהרבה? נו, זו לא ממש חוכמה, אבירינו היקר לא עמד במלתעותיו המייסרות של מבחן הזמן, שכבר פגעו אנושות ברבים וטובים (פסיכו, מישהו?). אבל גם כשמתעלמים מכל ההייפ זה סרט ענק באמת. בצפייה הראשונה האמת שלא מאוד התלהבתי, והוא נראה לי סתם סרט טוב. גררתי את אימי לסרט, ולאורך כולו חשבתי קצת דרך הראש שלה, אני חושב שזו הייתה חלק מהבעיה. אבל הפעם ממש בהיתי במסך. הדמות של הג'וקר היא אחת הדמויות שהייתי פחות רוצה להיתקל בהם בסמטת רחוב אפלולית בלילה, או בכל מקום אחר. הכאוס המוחלט של האופי שלו משחרר ומרתק ביחס לשאר גיבורי הנסיבות-הפכו-אותי-לרשע-מוהאהאהא-סימפתטי ("אתם יודעים איך קיבלתי את הצלקות האלו?..."), וגם משתלב עם הכאוס שהוא יוצר בגות'האם. הית לדג'ר לא משתווה לציפיות שיצרו לביצוע שלו, אבל אף אחד לא באמת משתווה אליהם, והוא "סתם" מצוין. גם אהרן אקהרט מעולה בתור הארווי דנט, אם כי [ספויילרים לשלושה שלא ראו אי שם בקמבודיה, וגם לא שמעו על באטמן בחיים שלהם] פחות טוב כדו פרצוף, לטעמי [סוף ספויילרים לקמבודים]. ואילו שורות מחץ, רבות ונהדרות, רובן של הג'וקר. אילו הפתעות, שגם בצפייה שנייה עדיין מפתיעות. איזה עיצוב מרשים, של פחות או יותר הכל. ואני חש צורך להזכיר שוב את הבנייה הנהדרת של הכאוס. שלא לדבר על זה שיש לו אשכרה תמות מרתקות ולא שחוקות, שהולכות יד ביד עם עלילת הסרט ושיש להן התפתחות הכוללת התחלה, אמצע וסוף. היה יכול להיות תענוג מושלם אם לא היה דואג להטריד אותי בדרך.

נ.ב.- סצינת המעבורות באביר האפל אמנם עשויה היטב, אבל אני ממש ממש לא סובל אותה. היא לא אמינה, פוגמת בתמות הנבנות בסרט ו[ספויילרים קמבודיה] נגמרת בדאוס אקס מכינה צפוי [סוף ספויילרים קמבודיה]. למה, למה עשיתם לי את זה, למה?

נ.ב. 2 (כן, אני מודע לאורך ההודעה כולה)- אני מרגיש צורך להגיד, למרות שזה לא קשור, שקראתי את מקבת ודווקא אהבתי. לא התחברתי במיוחד להמלט, כך שאני פשוט שמח שאני שוב ראוי לתואר אדם תרבותי.

נוי - שיחה 20:23, 31 במאי 2009 (IDT)

לגבי העוקץ, אכן אחד הטובים והמהנים. סרט הוליוודי שעשו מקצוענים (בכל דבר - צילום, בימוי, מוסיקת רקע, עריכה, ת ס ר י ט), והתוצאה ניכרת. לא איזה אבן דרך פורצת גבולות, אבל משהו מאוד מהנה, רדפורד וניומן בשיאם (וכשהם היו גדולים, אז הם היו הכי גדולים בזמנם) וסרט שעובד גם היום. את האביר האפל לא ראיתי. יש לי בעייה. קומיקס לא עובד עלי, וגם לא סרטים לפי קומיקס. ולא שלא ניסיתי. ראיתי את השני אקסמנים הראשונים, שניים שלושה באטמנים, ועוד כל מיני סופרמנים וכאלה מסין סיטי וצפונה. פשוט לא עובד. אני לא מבין למה הם צריכים ללבוש טייטס, וזה די הורס לי את הסרט (טוב, לא את האקסמנים. שם פשוט הפריע לי שאני לא מכיר את המקור ולוקח לי המון זמן להבין מי נגד מי ולמה). אז לא ראיתי את האביר האפל. מקבת' נחמד, אבל אין תחליף להמלט. זו שאלה של עומק פילוסופי וכו'. מצד שני האהוב עלי של שייקספיר באופן אישי הוא ריצ'רד השלישי (אל תפסיד את הגירסה של איאן מק'קלן אפרופו אקס מן), ויוליוס קיסר (אל תפסיד את הגירסה עם מרלון ברנדו. למרות שאולי תמצא שהיא קצת קצת משעממת, המונולוג שלו עם "Cry, Havoc, and let slip the dogs of war" הוא משהו משהו). אלמוג 20:43, 31 במאי 2009 (IDT)

אני מתאר לעצמי שיום אחד אני אחזור להמלט ואוהב אותו, בכל זאת זה המלט, ובכוונה אמרתי "לא התחברתי". בהמלט יש סוגיות מעניינות, אבל ברמה הבסיסית ביותר הוא לא משך אותי. במקבת אהבתי במיוחד את הדרך בה המכשפות אומרות למקבת את האמת ועדיין מתמרנות אותו, וגם את הדימויים הנהדרים של שייקספיר, אבל יש עוד המון סיבות. לגבי ריצ'רד ויוליוס רשמתי לפני. גם לאורסון וולס היו שייקספירים, לא?

לגבי האביר האפל, איך הצלחת? נראה לי שגם אם זו הייתה יצירה ירודה מאוד ברמתה זה בלתי אפשרי לא לראות אותה עם כל ההייפ סביבה (ראית את הסרטון המקושר למילה הייפ?), אבל אבל מצד שני לא ראיתי את וול-E. בעיני האביר האפל באמת מופתי. ואני לא היחיד, כל המבקרים פרט למאיר-אני-יודע-הכי-טוב-מכולם-שניצר התלהבו ממנו. אפילו אאזור אומץ ואומר, שבשלב הזה, בוא עדיין לא ראיתי את רוב שאמורים להיות טובים, האביר האפל הוא כנראה אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי. אם תראה תגיד לי מה דעתך. נוי - שיחה 21:25, 31 במאי 2009 (IDT)

לא יודע עד כמה מותר לי (בכל זאת "שיחות עם נוי על קולנוע"), אבל לא הבנתי מה העניין הגדול מהאביר האפל. אולי כי הוא באמת אפל יחסית לכל שאר המותחני פעולה\קומיקס שיוצאים מהאולפנים הגדולים, והאווירה בו באמת מחשמלת והאפקטים טובים, אבל הרבה דברים בעלילה מאולצים ולא קשורים (ספינות האסירים, המשפחה של השוטר) ובסך הכל זה לא מתחבר כל כך טוב. יוסאריאן • שיחה 19:25, 14 בספטמבר 2009 (IDT)

שאלה קטנה

אלמוג, האם לדעתך כדאי, באופן כללי, לקרוא ערכים על סרטים לפני שרואים אותם (מלבד תקציר העלילה)? מצד אחד, ערכים טובים נותנים הקשר רחב מאוד ואיזושהי פרספקטיבה לראות דרכה את הסרטים. מצד שני, יש פה איזה שהיא פגיעה ברעננות של הצפייה. אם התשובה הכללית קשה לך, אני אשאל לגבי סרטים ספציפיים. נוי - שיחה 19:03, 3 ביוני 2009 (IDT)

לא בל' רבתי. אתה צריך להגיע לסרט ולחוות חוויה ראשונית, טאבולה ראסה, מבלי לדעת "למה לצפות" או לראות אותו מבעד לעיניים של מי שכתב את הביקורת או את הערך. סרט ממש טוב הוא ממש טוב גם בלי כל מה שמסביב, והחוויה המיידית של הצפייה בסרט צריכה לתת לך את כל העושר של הסרט גם בלי שתדע שבסצינה השלישית מופיע הבמאי כשהוא מחופש למיה קירשנר או שהניצב השלישי משמאל הוא הכוכב הגדול שאחר כך קיצצו את התפקיד שלו והוא תבע את האולפנים. מה שכן, התהליך הנכון, אם יש זמן וכוח, זה לראות את הסרט, לקרוא את הערך / ביקורת ואחר כך לראות את הסרט שוב. ועוד משהו - כמה שתקרא יותר על קולנוע תצטרך פחות לקרוא את הערכים, ותהייה לך צפייה יותר מושכלת בסרט, גם בלי התייחסות לסרטים ספציפיים. כמה ספרי חובה אצלי בספריה הם "מסך גדול" של זאב רב נוף (ביקורות על סרטים. אז קרא את אלה שראית, או את אלה שכנראה לא תראה בזמן הקרוב). "במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע" נדמה לי של איתן גרין, הספרים של קובי ניב על איך לכתוב תסריט (אבל תתרחק מהספר שלו על "החיים יפים" כי לדעתי הוא לא כל כך טוב), ו"סיפור" של רוברט מקי (אבל אז תצטרך לראות את אדפטיישן, יש שם סצינות אדירות שקשורות בספר הזה). ואם יש לך כוח למשהו ממש מסובך, אבל ממש ממש, אז נסה את "תהנו מהסימפטומים" של סלבוי ז'יז'ק. אני הבנתי בערך 25% ממה שהוא כותב שם. אם תבין 5% זה טוב (לי בכל אופן יש יתרון עליך של אי אלו שנות לימוד וקריאה), אבל זה יהיה גם רווח נקי. בעצם תשאיר את ז'יז'ק לגיל 45, וכשישעמם לך ממש אלמוג 20:26, 3 ביוני 2009 (IDT)

אחלה, רשמתי לפני. הספר היחיד שקראתי עד עכשיו על קולנוע הוא "מסך קסם" מאת ענר פרמנינגר- לא מאוד מוכר, אבל מרתק. נוי - שיחה 10:20, 6 ביוני 2009 (IDT)

Singin' in the Rain

אני ועומר חשבנו על "אפוקליפסה עכשיו", על "הכלה לבשה שחורים", על "קזבלנקה" ועל "פשעים ועבירות קלות" (לא היה), ובסוף הלכנו על הבחירה הקלילה יותר. לא הצטערנו לרגע. אוי, סוף סוף סרט שאין מילה רעה להגיד עליו (כמעט). הסרט מלא שירים נהדרים, שנלקחו מסרטים שונים, מלווים בכוריאוגרפיה מושקעת ומקסימה. אזכיר רק את "Make 'Em Laugh" (הטוב ביותר בעיני), עם דונלד אוקונור הווירטואוז, את "moses supposes" המשעשע, את "good morning" וכמובן את שיר הנושא, שהוא אמנם לא השיר הטוב ביותר בסרט, אבל הוא הממכר ביותר. אני אשכרה פצחתי בשירת ובריקוד "I'm singing in the rain" כשחזרתי הביתה- אני רושם את זה לזכות הסרט, האנושות לרעתו. אבל הדבר היפה הוא שלמרות שהקטעים המוזיקליים ראויים לכל מחמאה אפשרית, גם אם לא היה אף שיר עדיין הסרט היה נפלא. העלילה עשויה טוב ומשעשעת, הדיאלוגים שנונים וקצביים, ויש אפילו ביקורת מעודנת על תעשיית הסרטים. אבל-

{{פרטי עלילה}}

הסוף. לעזאזל, הסוף. זה אולי האנטיקליימקס הכי נוראי שראיתי אי פעם. כן, היא עולה לבמה, ובמקרה שכחה שהקול שלה הוא לא אותו קול כמו בסרט. give me a break... יחסית לסרט שאנשים בו מתחילים לשיר די בספונטניות, הוא היה אמין באותה נקודה, וחבל שהוא בחר בפתרון כל כך לא סביר. בכלל הסיום לא טוב. אין לי בעיה עם סופים טובים, אבל יש גבול לכל תעלול. הסצנה האחרונה כל כך מתקתקה ומעצבנת, וכל כך דומה לפארודיות שנראו במהלך הסרט, עד שחשדתי לרגע שיש בו איזו אירוניה חבויה- אבל לא. בכל אופן, אם נוריד את חמש הדקות האחרונות שלו, נקבל סרט מוצלח במיוחד. ולעומת שאר סרטי הקלאסיקות שראיתי עד עכשיו במסגרת הפרוייקט, אני לא יכול לומר בפה מלא שהוא טוב יותר מ"הבוגר" ו"הסנדק" למשל, שהם סרטים יומרניים יותר במובן החיובי של המילה, אבל עבורי הוא הכי אפקטיבי בהשגת מטרותיו. איזה כיף. נוי - שיחה 11:09, 6 ביוני 2009 (IDT)

"שיר אשיר בגשם" הוא סרט מעולה אם אתה אוהב מחזות זמר, סרט בסדר, אם אתה לא סובל אותם (כמוני). עשייה הוליוודית של האולפנים הגדולים בשנות ה-50 במיטבה. אל תתלונן על הסוף. זהו "סוף הוליוודי". הם לא ממש יכולים לרדת על עצמם עד הסוף... סטנלי דונן הוא לא בילי ויילדר ומה שוויילדר יכול להרשות לעצמו בשדרות סאנסט, מקצוען הוליוודי מהשורה כמו דונן, שמה שבאמת מעניין אותו זה מוסיקה וכוראוגרפיה, לא יחלום עליו אפילו. דונלד אוקונור הוא החנון האולטימטיבי של המאה ה-20. בסך הכל מוצר נחמד ומתוק, אפשר לסמן V, ולהמשיך הלאה למשהו קצת יותר עמוק... אלמוג 20:51, 7 ביוני 2009 (IDT)

לגבי "משהו קצת יותר עמוק": אני מחזיק בתפיסה העין דגית שסרט בידורי צריך להישפט בקרטיטריונים שונים מסרט פילוסופי כבד, וגם שסרט נבחן קודם כל על פי חווית הצפייה. אפשר לתת עדיפות לסרטים "עמוקים" יותר כששואלים אילו סרטים טובים יותר, ולכן אמרתי שאני לא בטוח שהוא יותר טוב מסרטים אחרים שראיתי. אבל יצאתי ממנו עם חיוך ענק מרוח לי על הפרצוף, ובסרט הזה זה העיקר- בניגוד לסרטים אחרים שהחוויה האסתטית והרגשית בהם הייתה אולי יותר עמוקה אבל פחות שלמה. הביקורת על התעשייה, שיותר נכון לקרוא לה לעג, באמת מתונה ובשוליים, וברור לי ששדרות סאנסט יהיה הרבה יותר חריף. לא אכפת לי. נהניתי מאוד מאוד מאוד. אולי השבוע אני אראה סרט "עמוק" יותר, ואולי עוד סרט קליל. נראה. אם ההגדרה של קלאסיקות עבור הפרוייקט שלי לא הייתה נעה מהגל החדש למלחמת הכוכבים זה לא היה אותו דבר. נוי - שיחה 19:40, 8 ביוני 2009 (IDT)

הכלה לבשה שחורים, או: איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את הגל החדש הצרפתי

(הפורמט של הכותרת לקוח מאיזו ביקורת בעין הדג, זה לא שאני שנון בפני עצמי) נוי - שיחה 19:02, 14 ביוני 2009 (IDT)

ראית? אלמוג 19:05, 14 ביוני 2009 (IDT)

כן. יכול להיות שתסביר לי שמדובר בסרט פילוסופי עמוק עם דינמיקות חברתיות סמליות. יכול להיות שאני אפילו אסכים איתך, אבל כרגע הוא ממש לא נראה לי כזה. לא שיש לי בעיה עם סרטים כאלו, חס וחלילה; זה פשוט שהמטריקס יותר מעניין מבחינה פילוסופית ממנו והאביר האפל הרבה יותר מעניין מבחינת דינמיקות חברתיות סמליות ממנו. והאמת, אני לא מסוכל לזהות בסרט הרבה מאפיינים של הגל החדש. נכון שיש בו כמה ג'אמפ קאטים מוזרים, הרבה ציטוטים במהלך דיאלוגים ועוד כמה מאפיינים מהסוג הזה, אבל באופן כללי הרגשתי שהדבר הכי צרפתי בו הוא השחקנים הצרפתיים, עם המראה הצרפתי, שמדברים בצרפתית במבטא צרפתי. כפי שאני רואה את "הכלה לבשה שחורים", זה סרט נקמה פשוט, וככזה הוא לגמרי מגניב. ז'אן מורו בהחלט יודעת לשחק, אם כי, ויסלחו לי חובבי הנשים הצרפתיות שבנו, לא משכנעת אותי בתור פאם פאטאל. האמת, שלא חשבתי כמעט על המשחק שלה או של דמויות המשנה במהלך הסרט, שזה כנראה סימן טוב אבל מקשה עלי לנמק בפרטנות. הייתרון של הסרט הוא עלילה טובה, דיאלוגים מעניינים ובניית מתח שלא משעממים כמעט לרגע. וכמובן, אם להשתמש בביטוי שכמו כל דבר טוב שאול מעין הדג, לא צריך להפקיד את המוח בכניסה. לא האמנתי שאני אגיד את זה על סרט גל חדש צרפתי, אבל זה אחד הסרטים היותר כיפיים שראיתי, למרות שיש בו הבלחות של מרירות ויאוש. ועכשיו אתה יכול לצלוב אותי על התייחסותי השטחית למדיום הקולנועי.

נ.ב.- הפרס לאינטואיציות המוצלחות: במהלך הסרט הערתי לעומר שהמוזיקה נשמעת לי היצ'קוקית. אחר כך התברר שהמלחין הקבוע של היצ'קוק הלחין את הסרט הזה. איזה כיף להשוויץ. נוי - שיחה 19:19, 14 ביוני 2009 (IDT)

חס וכרפס! זו ראייה מאוד בריאה. בכלל לקולנוע לא צריך להגיע בחרדת קודש ולצפות למי יודע מה. רואים סרט, בכיף, והגל החדש הצרפתי לא יוצא מכלל זה. "הכלה" הוא נחמד מאוד כדלת כניסה לטריפו, ובכלל סרט שטוב לראות. מה גם שמי שגדל על תפריט של באטמנים, לא יזיק לו גם להרגיל את האוזן לצרפתית, ואת העיניים והמוח למקצב קצת אחר וצבעים קצת אחרים. כמובן שהוליווד מצטטת ממנו בלי סוף (והדוגמה הקלאסית היא קיל ביל אבל אני יכול לחשוב על עשרים סרטים אחרים). אם באמת אתה רוצה מאסטר בקולנוע, מצא סרט של אולפני אילינג משנות ה-50 בשם "Kind Hearts and Coronets", שלדעתי פתח את הז'אנר של "יש לי רשימת חיסול של X אנשים", ועשה את ההשוואה (ההבדל הברור הוא שאלק גינס משחק שם את כל שמונת המחוסלים...). מה דעתך לכתוב את ברנארד הרמן? אלמוג 19:40, 14 ביוני 2009 (IDT)

אחלה. את קיל ביל אני באמת צריך לראות (לא ראיתי שום דבר של טרנטינו). גיוון זה תמיד טוב, ואחד הקריטריונים המרכזיים שלי בבחירת הסרטים. תשים לב שהסרטים שראיתי עד עכשיו מאוד מגוונים. אין לי מושג מה אני אראה בפעם הבאה, אבל יש סיכוי שזה יהיה גם כן שונה מאוד מהקודמים- מונטי פייתון והגביע הקדוש, או הנסיכה מונונוקי, או משהו. למעשה, אם כבר מעלים את זה- יש לך משהו לומר על שני הסרטים האלה?

לגבי ברנרד הרמן- אני לא יודע עליו כלום כרגע. אולי יום אחד. נוי - שיחה 19:50, 14 ביוני 2009 (IDT)

מונטי פייתון והגביע הקדוש הוא אחד הקלאסיים, ואין הרבה מה להגיד פרט ל"תמצא אותו ותראה אותו מהר מהר מהר". כשהייתי בן 21 ראיתי אותו בסינמטק בהצגת חצות, ואחר כך הלכתי ברגל כל הדרך הבייתה כשאני והחבר'ה שאיתי מחקים את הדרך בה הפייתונים רכבו על סוסים (צריך לראות בשביל להבין). גם מונונוקי לא רע. את מיאזאקי לא הכרתי, אבל יום אחד לקחתי את המסע המופלא בשביל לסתום שעתיים בחיים של הילדים שלי. הם לא כל כך הבינו מה קורה שם, אבל אני ממש נלכדתי בקסם. מונונוקי לדעתי פחות טוב, ופחות דיבר אלי, אבל כל מה שמיאזאקי עושה הוא איכותי ומעורר מחשבה. אלמוג 19:58, 14 ביוני 2009 (IDT)

רגע, לא כל כך מהר.

טרנטינו - אני ממליץ להתחיל עם כלבי אשמורת או ספרות זולה, ואז להשלים עם האחר. יש הבדל מהותי בין הסרטים האלו לבין ארבעת האחרונים שלו (ג'קי בראון, השלישי, הוא שונה במיוחד) והם מהווים כניסה קלה יותר ויכולת להעריך את גאוניותו. רק אחרי זה - לראות את קיל ביל, ולראות את שני החלקים יום אחר יום - הם משלימים זה את זה.

מאיאזקי - ישנם שלושה סרטים עיקריים שלו שמוכרים בישראל - מונונוקה, המסע המופלא והטירה הנעה של האוול. האחרון הוא ההוליוודי והברור ביותר, בעוד שהראשון הוא לדעתי הטוב ביותר. המסע המופלא הוא יפהפה, אבל כדי להבינו לעומק יש לחקור מעט את התרבות היפנית והמזרח אסייתית. "פפריקה" שלו גם כן מוכר יחסית בארץ, אבל להבנתי הוא לא מאיזאקי קלאסי (לא יודע - גם לא מה זה קלאסי וגם איך הסרט, לא ראיתי). נוי, אם אתה בעין הדג - שלח מייל לרז, אני מאמין שהוא ישמח לעזור ואין מבין גדול ממנו בתחום של מיאזאקי. זהר דרוקמן - I♥Wiki‏ 21:58, 14 ביוני 2009 (IDT)

אני די סגור לראות את מונונוקי. עומר (שאיתו אני הרבה מהסרטים) אמר לי שהוא הכי טוב של מיאזיקי, וסרט האנימציה הטוב ביותר שהוא ראה באופן כללי. הוא חובב אנימציה גדול, ואני סומך עליו בקטע הזה. חוץ מזה שהמליצו עליו המון. אם אוהב, ואני לא רואה סיבה שלא, אראה גם את המסע המופלא. לגבי טרנטינו- גם ככה התכוונתי לראות את ספרות זולה (ואולי גם כלבי אשמורת), אבל טוב שאמרת שהסדר חשוב. אגב, ראיתי לאחרונה גם את "גאטאקה" (תורגם כ"מה קרה בגאטאקה", תרגום שצריך להיכנס להכיל התהילה של התרגומים חסרי ההסבר), ונהינתי. לא סרט מושלם, ומאוד הוליוודי ברגעים הפחות טובים שלו, אבל מרגש ומעניין, ואפילו מעורר מחשבה. נוי - שיחה 15:55, 15 ביוני 2009 (IDT)

שני סרטים מעניינים

התחיל החופש הגדול.

בסופשבוע הזה לא ראיתי ממש קלאסיקות, אבל ראיתי שני סרטים מעניינים.

קודם כל, סוף סוף סרט של מיאזאקי. נדרש סרט שיספק את אחותי בת השמונה, ומכיוון שהנסיכה מונונוקי לא היה בשבילה והמסע המופלא נשמע לה איכשהו מפחיד, הלכנו על השכן שלי טוטורו (אני מכחיש את עניין ה"קסום"). תשמע ממני יותר על סרטי אנימציה בקרוב, במיוחד של פיקסאר, לקראת UP. ולעניינינו: זו לא יצירת מופת בשום צורה, אבל זה סרט ממש ממש ממש חמוד. למעשה הוא חמוד יותר מאשר כל דבר אחר. כל דבר בו חמוד, אבל במיוחד אני מציין את טוטורו, שהוא אולי היצור החמוד ביותר שראיתי בסרטים אי פעם, ומיי הקטנה וההיפראקטיבית. אין בסרט קונפליקט, או רשע, או מאורע מחולל, ומלבד מחלת האם (המוצגת בצורה קלילה יחסית) העולם בו אוטופי לחלוטין. זה אמנם מונע ממנו לחרוג, למעט כמה רגעים, ממשבצת סרט הילדים הנאיבי והמקסים בה הוא נמצא, אבל את מה שהוא עושה הוא עושה מצוין. הוא בהחלט עורר בי סקרנות לראות את הסרטים היותר "בוגרים" של מיאזאקי, מונונוקי והמסע. יצויין שהוא מאוד יפני, בסגנון הציור והדיבוב וגם בתרבות הנשקפת ממנו. אני בטוח שהייתי מבין יותר אם הייתי יודע מה רוחות יער אומרות ליפני הממוצע. וכן, העיצוב נהדר.

ודרך עיצוב מדהים מגיעים לסרטנו השני לסופשבוע. זהר הזכיר אותו לא לטובה, אבל אני התלהבתי. קוראים לו סוויני טוד, והוא עוסק במטורף רצחני ומזמר. איך הוא יכול לשעמם מישהו, לא ברור לי. קשה לי לומר שיו בו שירים, יותר בכיוון של קטעים מוזיקליים בלתי זכירים חסרי חריזה, מקצב או פזמון חוזר, אבל אי אפשר לומר שהם לא מקוריים. כמה מהם נפלאים באמת. כולם עושים את העבודה בשירה ובמשחק, במיוחד הלנה בונהם קרטר, למרות שרואים שהם יותר שחקנים מזמרים. האלימות בו זמנית מחרידה-alsome ומחרידה-אוי זה ממש נורא. והבן אדם [ספויילר בערך] רוצח אנשים כדי שיהפכו לפאי! ועדיין, הסיפור שלו עצוב ומעורר הזדהות. ברגעים לא מעטים קיוויתי ביחד איתו שהלקוחות שלו כבר ימותו, עד כמה שזה יישמע רע. העיצוב של לונדון אפלה ומושחתת מ-ה-מ-ם (נוי, תשלוט בעצמך). האמת שזה לא סרט מושלם, וכשבעין הדג מנו חסרונות שלו, הרבה פעמים אמרתי: וואלה, אבל לא אכפת לי. הוא מקורי, מזעזע, מותח, אסתטי, מקורי ונורא יפה. מה שכן, הפריע לי שהיו לו כמה וכמה רמזים לכיוונים תמטיים, אבל בסוף הוא לא אומר שום דבר מעניין (אם בכלל), מה שבעייתי לדעתי לסרט כל כך אנרכיסטי. אבל what ever. נהניתי. אם אני אוהב את 2001 כמו שנראה לי שאני אוהב אותו, ההמלצות השליליות של זהר יהפכו עבורי לתקפות כמעט כמו החיוביות... אם כי אני מוכרח לומר שאת לכשכש בכלב ו-12 קופים, עליהם הוא המליץ לי, אהבתי.

נ.ב.: את מונטי פייתון והגביע הקדוש אין עם כתוביות בבלוקבסטר, והבנתי שיהיה לי קשה להבין באנגלית. אז נחכה קצת. נוי - שיחה 17:17, 20 ביוני 2009 (IDT)

היי נוי. מצטער לאכזב אותך, אבל את "השכן שלי" לא ראיתי, ומסוויני טוד ראיתי אולי עשר דקות תוך כדי שאני עושה משהו אחר. הלנה בונהאם קרטר עלתה לי על העצבים בכל סרט שהיא שיחקה בו (החל מאפרודיטה הגדולה וכלה בהארי פוטר. אתה חייב להסכים שמדובר במעצבנת ברמות), ואף פעם לא הייתי מעריץ של ג'וני דפ. ממה שקראתי מסביב, וממה שראיתי, גם לטים ברטון היו ימים יותר מוצלחים. הסרט לא כל כך אנרכיסטי. המדובר במשהו שהתחיל במחזמר תקני לחלוטין, במסורת בריטית של הומור שחור. מה שכן מפריע לי בהודעה שלך הוא הביטויים - "קונפליקט", "מאורע מחולל", "כיוון תימטי". לקולנוע צריך להגיע כמו להצגה יומית עם פופקורן ובלי לחשוב יותר מדי. לחוות את החוויה. לא מהראש, אלא לפעמים מהלב, לפעמים מהבטן, לפעמים ממקומות אחרים. התימטיקה מקלקלת את זה. חבל. עכשיו אני חייב לרוץ. אלמוג 19:31, 20 ביוני 2009 (IDT)

אני לא זוכר אותה בסרט הזה, פה היא לא עצבנה אותי. מצד שני, אני לא בטוח שזה תפקיד שדורש יכולות משחק. אני יודע שהסרט לא נחשב לאחד המוצלחים שלו, ובגלל זה שהופתעתי שכל כך נהניתי. קונפליקט ומאורע מחולל זה שמות גבוהים וממוקדים יותר ל"קורה משהו". אם להשתמש במונחים יותר יומיומיים, שבדרך כלל אני משתמש בהם, הרגשתי שהסרט התחיל והסתיים בערך באותה נקודה, והעניין היה באווירה ובדמויות (שזה לא בהכרח רע אגב). אני לא חושב שתימטיקה מקלקלת, אבל כמובן שלא צריך לדרוש אותה מכל סרט. פשוט הרגשתי שבסרט כמו סוויני טוד (השתמשתי באנרכיסטי כי אין לי ביטוי יותר טוב. לצורך העניין, סרט על אדם שרוצח את האריסטוקרטיה) ומוצג בצורה די מעוררת הזדהות עדיף להבין את העמדה שלו לגבי זה. מה עוד שברטון במאי מעניין מאוד מהבחינה התמטית. לא, אני לא רואה סרטים רק בשביל התמות, אבל זה כן אחד הדברים שאני מתייחס אליו כשאני מסכם את הדעה שלי עליו. סרטים טובים פועלים על הלב, סרטים גדולים באמת פועלים על הראש ועל הלב בו זמנית. נוי - שיחה 21:04, 20 ביוני 2009 (IDT)

• עכשיו חופש, וממש לא יהיה לי כוח לכתוב פירוט מלא על כל סרט שאראה. גם לך לא יהיה כח לקרוא, תאמין לי. אני רק מציין שראיתי את מפלצות בע"מ, לראשונה מאז הילדות, ונהינתי. נוי - שיחה 15:01, 23 ביוני 2009 (IDT)

awesome!

וואוו. זה לא אישי, אבל בנקודת הזמן הנוכחית אני כל כך שמח שאני לא הבת שלך.

אז מה היה לנו בסרט האלמוני הזה, ספרות משהו? קודם כל, סצנת הפתיחה הכי מגניבה אי פעם. ואיך היא מסתיימת: שני אנשים, אקדחים בידם, האישה צועקת, תמונה קופאת, ועוברים לנעימת פתיחה מדהימה. וואוו- הייתי מוכן לשלם מחיר של כרטיס קולנוע רק בשביל הרגע הזה. ואחריו יש גם סרט מעולה. המשחק מדהים, והופך דיאלוג בכל נושא, ממסאז' ברגליים לביג מק באירופה, לשיחה כל כך אמיתית. נדמה לי שאומה תורמן טובה אפילו יותר מכל השאר. הפסקול נהדר. והתסריט... וואוו. זה פשוט סרט כל כך מגניב. וואוו. אבל ממש.

חוץ מזה הספקתי לראות מאז כמה נוספים, כולם מעולים. סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר, שבעיני הוא יצירת מופת מדהימה, אבל אתה לא תסכים איתי אז שיהיה. וול-E, שאני לא בטוח אם הוא עמד בציפיות המטורפות שלי ממנו, אבל הוא בהחלט מצוין. וול-E עצמו הזה נותן את אחת מתצוגות המשחק המדהימות ביותר שראיתי, ולא אכפת לי שהוא רובוט מצויר שבקושי אומר מילה. ומדוזות, שהוא יפה, עצוב וגם קצת מתוק, וגדוש במטאפורות שמעניין לנסות לפענח. אהבתי את אתגר קרת עוד קודם, ועכשיו קצת יותר. נוי - שיחה 20:14, 1 ביולי 2009 (IDT)

אז אני לא אביע את דעתי על סאות'פארק או על מדוזות (לא ראיתי ולא ראיתי). וולי הוא מעולה. כל מה שקורה עד שהוא עולה לחללית זה ממש יצירת מופת. לטעמי, ברגע שהוא מתחיל לעלות לחלל הסרט מאבד גובה (שנון, לא?), והמסרים קצת יותר מדי פשטניים, אבל עדיין יופי. אז עכשיו לספרות זולה. מה שהסרט הזה זה קודם כל בית ספר לתסריטאות ולעריכה. התסריט הוא פשוט מהודק, והעריכה היא מדהימה. בכל רמת חלוקה שהיא. אם תסתכל, למשל על שתי סצינות המפתח. הסצינה בה יורים וינסנט וגה וג'ולס בצעירים, המפורקת לשתיים, ונצפית בשני חלקים שונים של הסרט משתי נקודות ראייה שונות. והסצינה בפאב, בה נכנסים וינסנט וג'ולס כשהם לבושים בטריקו (אחרי שנפטרו מהבחור שנהרג במכונית, אבל אנחנו לא יודעים את זה), ונפגשים במתאגרף היוצא מהפגישה עם מרסלוס ואלאס. שתי הסצינות האלה טעונות בכל כך הרבה משמעות וכל כך הרבה חוכמה קולנועית, וכל דבר בסרט מוביל אליהן או יוצא מהן. מדהים. הדיאלוגים קצת פחות התעלפתי. כמובן שלמדתי בעל פה את הסצינות שמופיעות בפס-קול (Personality goes a long way וכו'), אבל אני לא נמנע על חסידיו השוטים של טרנטינו. אני לא מתלהב מפטיש הרגליים, או מ"צילום תא המטען", או מסיגריות רד אפל. זה נחמד, אבל זה לא העיקר. את הטריק הבנתי כבר ב"כלבי אשמורת" שנפתח בשיחה הזויה לחלוטין על השיר "כמו בתולה" של מדונה. פס הקול הוא אגב, לא פחות מגאוני. אבל זה רק הטעם האישי שלי שהתקבע בשנת 1985. הצעירים של היום עם ההיפ הופ וישראל בר-און בטח יתלהבו פחות. אבל הם לא ייבשו ביצות. אלמוג 20:26, 1 ביולי 2009 (IDT)

• כולם* מסכימים שהקטעים על כדור הארץ בוול-E הם הכי טובים, ואני לא בטוח שגם אני. אבל שלא כהרגלי, אין לי כל כך נימוקים רציונליים לכאן או לכאן בשלב זה. ספרות זולה- הכרונולוגיה והכל, האמת שלא התרכזתי בזה. נהניתי מהעלילות. בצפייה שנייה אני מניח שאני אקדיש הרבה יותר תשומת לב למה לפני מה, ואיך אנחנו רואים עלילות עם ידע שונה. את עלילת השעון, אגב, פספסתי כמעט לחלוטין בגלל תקלה בדיסק. הדיאלוגים ההזויים מהנים, אבל כמובן שזו לא כל הגאונות שבתסריט. נוי - שיחה 20:41, 1 ביולי 2009 (IDT)

שוב

ספרות זולה לא לבד. שוב ראיתי סרט מעולה, שלמרות הציפיות המטורפות מצליח לזכות בהערכתי. שוב משחק טבעי ואמיתי. שוב סיפורים שמצטבלים זה בזה ומשליכים זה על זה. שוב פסקול מופלא, שמחבר אותך לאווירה הרצויה. איזה כיף. כלומר, יכל להיות כיף אם הסרט הזה לא היה רקוויאם לחלום. בררר.

אבל היה מדהים. נוי - שיחה 14:44, 3 ביולי 2009 (IDT)

רק אל תתפתה לראות את שאר הסרטים של ארנופסקי (ובטח לא את המעיין). זהר דרוקמן - I♥Wiki‏ 15:15, 3 ביולי 2009 (IDT)

הממממ. דווקא חשבתי לראות את המתאבק. נראה, אולי לא. נוי - שיחה 16:55, 4 ביולי 2009 (IDT)

את המתאבק לא ראיתי, אבל המעיין ופאי... בררר. זהר דרוקמן - I♥Wiki‏ 16:59, 4 ביולי 2009 (IDT)

אם אפשר להצטרף לרגע קט, גיליתי לאחרונה את אריק רוהמר (Claire's Knee), והוא פנטסטי. בעקבות Autumn Tale הכתרתי אותו להיות וודי אלן הצרפתי. אמנם הוא מוגדר כ"גל חדש צרפתי" וראיתי שאנחנו לא מתים על זה בהכרח, אבל כל סרט לגופו, וחוצמזה - אני לא מבין המון, אבל נדמה לי שהסגנון מבחינת צילום והתפתחות עלילה לא ממש שם (בגל). אגב גח"צ - נדמה לי שכדאי גם לשפוט את תרומתו להתפתחות הקולנוע ואת הדברים שהיום נראים לנו טבעיים אבל לא הכירו אותם לפניו. (יוסאריאן • שיחה 19:17, 14 בספטמבר 2009 (IDT)

רוהמר אכן וודי אלן הצרפתי. סרטים מקסימים, קטנים וחכמים. תפסתי אותו בדיוק בזמן, בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, והיה די כיף. לא ראיתי סרטים שלו מזמן, ואני לא יודע איך הם שרדו את עשרים השנה האחרונות. חבל שאין עליו ערך. אלמוג 20:15, 14 בספטמבר 2009 (IDT)

היי

אתה היית בחופשת ויקי, ואני לא ממש פעיל בוויקיפדיה עכשיו, אז הפסקתי לכתוב. רק רציתי להגיד לך שחזרתי לבית ספר, ודווקא יחסית נחמד, ושאני עדיין רואה סרטים. ראיתי למשל את פשעים ועבירות קלות (מצוין וחכם), המתאבק (רחוק ממושלם, אבל מעניין ומרגש), את הטוב הרע והמכוער (נחמד, אבל אוברייטד), הנסיכה הקסומה בפעם השנייה (מקסים), ועוד כל מיני. מה שלומך?

נ.ב.- סיימתי לקרוא את החטא ועונשו. ואוו. נוי - שיחה 19:07, 14 בספטמבר 2009 (IDT)

טוב לראות אותך. באמת התפלאתי לאן נעלמת, ואני שמח שחזרת. פשעים ועבירות קלות הוא פחות או יותר הסרט האהוב עלי. כתבתי עליו דיזרטציה שלמה לערך, שיוסאריאן העביר לדף השיחה בטענה של "מחקר מקורי". הטוב הרע והמכוער הוא לא אובר-רייטד. הוא מעניין וטוב וגם עליו יש הרבה מה לכתוב. על החטא ועונשו יש לי הרבה מה להגיד דווקא בהקשר של איך משרד החינוך רוצח את ההנאה מהקריאה, ואיך כשלומדים ספר בבית הספר, וחייבים לחזור בדיוק על הפרשנות של דובשני (זה היה בזמני, היום בטח יש מישהו אחר) זה הורס את ההנאה מהספר הזה לנצח, ואת ההנאה מקריאה בכלל, וצריך רצון ברזל כדי להתגבר על זה. אלמוג 20:31, 14 בספטמבר 2009 (IDT)

איזו הצטרפות מקרים. יוסאריאן • שיחה 20:58, 14 בספטמבר 2009 (IDT)

קצת סטייה מהנושא, אבל אלמוג העלה את זה ויוסאריאן כותב כאן: כשהייתי בכיתה י"ב אני זוכר שתהיתי כיצד זה שלא משלבים את מלכוד 22 בחומר לבגרות. הרי לכם ספר שלא צריך להכריח לקרוא ושעדיין יכול לספק כלים לקריאה מעמיקה יותר. אני, במקום ספר מעניין, נאלצתי לקרוא את חצוצרה בואדי. אולי זה אני הקטן של מבין, אבל מאז אני פשוט לא קורא ספרים ישראלים (ועם אלמוג הסליחה), ומתנחם בטרי פראצ'ט. זהר דרוקמן - I♥Wiki‏ 21:07, 14 בספטמבר 2009 (IDT)

דבר דבר:

פשעים ועבירות קלות מצוין, אבל לא הייתי מרחיק לכת מעבר לזה. מרטין לנדאו ואנג'ליקה יוסטון לא לגמרי שיכנעו אותי, יש בו נטייה מסוימת לדידקטיות (לדבר על דברים ולא להראות אותם), ובאופן כללי לא התרשמתי ממנו עד כדי שהוא יהפוך לאחד הסרטים האהובים עלי אפילו במסגרת ההשכלה הקולנועית שלי כמסתכמת בחודשים האחרונים.

עניין של טעם. לדעתי הוא היה מבדר, אבל לא עד כדי כך, והסאבטקסט שלו (אם יש) חלף לי מעל הראש. אז מציגים לנו מישהו בתור הטוב ואז מתברר שגם הוא מניאק, כמה מתוחכם. ו(מכאן עד סוף הפסקה ספויילרים, אם מישהו לא ראה) הסוף לא היה אפקטיבי כמו שהוא יכל להיות, כי היה לי ברור שכולם יבגדו בכולם ברגע הקריטי.

את החטא ועונשו קראתי מרצוני החופשי. באמת! כנראה שלא נלמד אותו, אבל אם כן זה באמת יכול להיות בעייתי. גם לי יש בטן מלאה על תכנית הלימודים בספרות.

מלכוד 22 נהדר. הספר האחד שאני הייתי מכניס לתוכנית הלימודים הוא 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה', שהוא גם ספר קליל ומצחיק בצורה בלתי רגילה, וגם אחת (ופה אני כנראה בדעת מיעוט) אחת מיצירות המבריקות מבחינה ספרותית ופילוסופית שנתקלתי בהן מימי. כל הסדרה, אגב.

זה לא הכי הגיוני לא לקרוא ספרות ישראלית בגלל ספר אחד. ואם תקרא ספר אמריקאי או בריטי גרוע, זה פוסל את כל הספרות שלהם? (לכאורה, לא קראתי את חצוצרה בודי).

מי אמר שיש לי בעיה עם הגל החדש? על הסרט האחד שראיתי ממנו הגבתי בצורה חיובית. אנסה לזכור את שם היוצר, אבל זה ידרוש כנראה ללכת לאוזן השלישית, אז בהזדמנות.

לא חזרתי לוויקיפדיה. לא בדיוק פרשתי, פשוט הפחתתי פעילות בהדרגה, ואם וכאשר יבוא לי לכתוב משהו אעשה זאת. האמת שקצת נמאס לי מהיסטוריה של המתמטיקה, אבל אני לא יכול להשאיר אותו ככה, אז נראה.

ודבר אחרון- עוד רגע מגיע לארץ 'ממזרים חסרי תהילה'. אני ממש מקווה שיתנו לי להיכנס, כי כעקרון זה 16+. גם אותך מעניין לראות את זה? יש לך משהו להגיד על הקונספט של הסרט או על הגבלות הגיל בקולנועי הארץ?

לאלו ששרדו את ההודעה הזו- קבלו צל"ש. נוי - שיחה 15:27, 15 בספטמבר 2009 (IDT)