משתמש:Cgruda/ארג"ח4

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיר
תחנת החלל מיר כפי שצולמה במעבורת החלל אנדוור בעת משימת STS-89
מידע סטטיסטי
זיהוי NSSDC 1986-017A
אות קריאה מיר
צוות 3
שיגור 20 בפברואר 1986 - 23 באפריל 1996
אתר שיגור LC-200/39 ו-LC-81/23,
קוסמודרום בייקונור
LC-39A,
מרכז החלל קנדי
חדירה 23 במרץ 2001, 05:59 UTC
מסה 129,700 ק"ג
אורך 19 מטר (מיחידת הבסיס לקוונט-2)
רוחב 31 מטר (מפרירודה ליחידת העגינה)
גובה 27.5 מטר (מקוונט-2 לספקטר)
נפח (מדוחס) 350 מטרים מעוקבים
לחץ אטמוספירי c.101.3 kPa
פריגיאה 354 ק"מ
אפוגיאה 374 ק"מ
נטיית מסלול 51.6°
מהירות ממוצעת 7,700 מטר/שנייה
זמן הקפה 91.9 דקות
הקפות ליום 15.7
ימים במסלול 5,519 יום
מתוכם מאוישים 4,529 יום
מספר הקפות 89,331
המידע נכון ליום החדירה - 23 במרץ 2001
תרשים
תרשים של מיר עם סיום הרכבתה ב-1996

מיר (ברוסית: Мир - תבל, שלום)הייתה תחנת חלל שחגה במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ בין 1986 ל-2001, בתחילה תחת שליטת ברית המועצות ואחר כך בידי רוסיה. מיר, שהייתה תחנת החלל המודולרית הראשונה, הורכבה בחלל בין 1986 ל-1996, שקלה יותר מכל רכב חלל אחר עד לאותה תקופה, והחזיקה בשיא ללוויין המלאכותי הגדול ביותר של כדור הארץ עד להתפרקותה באטמוספירה ב-מרץ 2001 (השיא נשבר ומוחזק כיום על ידי תחנת החלל הבינלאומית). מיר שימשה כמעבדה בתנאי חוסר משקל וצוותיה ביצעו בה ניסויים בביולוגיה, פיזיקה, אסטרונומיה, מטאורולוגיה וטכנולוגיית חלל במטרה לפתח יכולת שהייה ממושכת בחלל.

מיר הייתה תחנת החלל הראשונה שאוישה באופן רציף, והופעלה על ידי צוותים למשך תקופות ארוכות. מיר החזיקה בשיא השהייה המאוישת הרציפה בחלל - 3,644 יום - עד ל-23 באוקטובר 2010 (אז נשבר השיר על ידי תחנת החלל הבינלאומית),[1] והיא מחזיקה בשיא לטיסת החלל הארוכה ביותר של אדם יחיד - שיא של ואלרי פוליאקוב - 437 ימים ו-18 שעות. מיר הייתה מאוישת בסך הכל 12 וחצי שנים מתוך 15 שנות פעילותה, וסיפקה מגורים לצוות קבוע בן שלושה אנשים ולצוותים גדולים יותר לביקורים קצרים.

בעקבות הצלחת תוכנית סאליוט, מיר ייצגה את השלב של תוכנית תחנת החלל הסובייטית. הרכיב הראשון של התחנה, הידוע כיחידת הבסיס, שוגר ב-1986. אחריו שוגרו 6 יחידות נוספות, כולם על גבי משגר פרוטון (מלבד יחידת העגינה). עם סיום הרכבתה ב-1996 כללה התחנה 7 יחידות מדוחסות אוויר ומספר רכיבים לא מדוחסים. את הכוח לתחנה סיפקו מספר לוחות סולאריים שהוכבו על יחידות התחנה. מיר חגה במסלול בגובה של בין 296 ק"מ ל-421 ק"מ במהירות ממוצעת של כ-27,700 קמ"ש, והשלימה כ-15.7 הקפות ביום.[2][3][4]

תחנת החלל מיר שוגרה במקור כחלק מתוכנית החלל הסובייטית במטרה להוות תחנת מחקר מאוישת למחקרים ממושכים בחלל, ועם התפרקות ברית המועצות עברה לידיה של סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה (RKA). על אויישה התחנה בעיקר על ידי קוסמונאוטים, בתחילה מברית המועצות ולאחר מכן מרוסיה. עם זאת, שיתופי פעולה של ברית המועצות ורוסיה עם מדינות שונות, כגון אינטרקוסמוס, יורומיר ותוכנית מיר ומעבורות החלל, הפכו את התחנה לנגישה גם עבור קוסמונאוטים ממדינות שהזדהו עם ברית המועצות (כגון גרמניה המזרחית ואף סוריה), וגם לאסטרונאוטים אירופאים, יפנים וצפון אמריקאים. ב-2001 העריך יורי קופטב, מנהלה לשעבר של RKA, כי תוכנית מיר (כולל הפיתוח, הבנייה והפעילות המסלולית) עלתה כ-4.2 מיליארד דולר.[5] מיר שורתה על ידי חלליות סויוז (מסדרות T ו-TM), פרוגרס (מהסדרה המקורית, מסדרה M ומסדרה M1) ומעבורות החלל האמריקאיות, וביקרו בה טייסי חלל מ-12 מדינות שונות.[6]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייתה של מיר אושרה בצו שניתן ב-17 בפברואר 1976, כתכנון משופר של תחנות החלל מסוג סאליוט DOS-17K. עד לאותה עת שוגרו 4 תחנות חלל מסוג סאליוט, ו-3 נוספות שוגרו בזמן פיתוחה ובנייתה של מיר. התכנון המקורי היה שיחידת הליבה של התחנה, SOD-7, תכלול 4 מסופי עגינה: מסוף אחד בכל קצה (בדומה לתחנות החלל מסדרת סאליוט) ו-2 מסופים נוספים על גופה הגלילי של היחידה. למסופים אלו ניתן היה לחבר בהמשך יחידות נוספות ובכך להרחיב את התחנה. עד 1978 שונה תכנון התחנה והוא כלל 6 מסופי עגינה: אחד בחלקה האחורי של התחנה ועוד חמישה על התא הכדורי שהיה בחלקה הקדמי של התחנה.[7]

התכנון המקורי של התחנה כלל שימוש במודולים שיפותחו מחלליות סויוז במשקל 7.5 טונות.

מבנה התחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידות מדוחסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודול משלחת שיגור משגר מדינה מראה מראה בתחנה
יחידת הליבה של מיר
(יחידת הליבה) 		N/A 19 בפברואר 1986 פרוטון K בריה"מ A line diagram of a DOS spacecraft. The module consists of a stepped cylinder, with two large solar arrays projecting from opposing sides of the narrower portion of the module. A spherical compartment with five docking ports is attached to the end of the narrower section, whilst a lollipop-shaped antenna projects radially from the far end of the wider section.
A photograph of a DOS spacecraft. The module consists of a stepped cylinder, with two large solar arrays projecting from opposing sides of the narrower portion of the module. A spherical compartment with five docking ports is attached to the end of the narrower section, whilst a lollipop-shaped antenna projects radially from the far end of the wider section.
The base block for the entire Mir complex, the core module, or DOS-7, provided the main living quarters for resident crews and contained environmental systems, early attitude control systems and the station's main engines. The module was based on hardware developed as part of the Salyut programme, and consisted of a stepped-cylinder main compartment and a spherical 'node' module, which served as an airlock and provided ports to which four of the station's expansion modules were berthed and to which a Soyuz or Progress spacecraft could dock. The module's aft port served as the berthing location for Kvant-1.[8]
Kvant-1
(Astrophysics Module) 		EO-2 31 March 1987 Proton-K Soviet Union A line diagram of a short, cylindrical Kvant space station module, with a docking port in the centre of the visible circular face. A more angular section is visible behind the cylinder, and various antennas project from the module. An image of a white insulation covered, stepped-cylindrical module with a number of docking ports visible on a sphere at one end and three solar arrays projecting from the narrower portion of the stepped cylinder. A second, shorter module covered in darker insulation is docked to the end opposite that of the sphere, and a Soyuz spacecraft is docked to the other end of this module. The blackness of space serves as the image backdrop.
The first expansion module to be launched, Kvant-1 consisted of two pressurised working compartments and one unpressurised experiment compartment. Scientific equipment included an X-ray telescope, an ultraviolet telescope, a wide-angle camera, high-energy X-ray experiments, an X-ray/gamma ray detector, and the Svetlana electrophoresis unit. The module also carried six gyrodynes for attitude control, in addition to life support systems including an Elektron oxygen generator and a Vozdukh carbon dioxide remover.[8]
Kvant-2
(Augmentation Module) 		EO-5 26 November 1989 Proton-K Soviet Union A line diagram of a Kvant 2 space station module, consisting of a stepped-cylindrical shape. Two large solar arrays project from the centre of the module on the wider section, and a cone-shaped airlock is seen at the distal end of the narrower section. Various spherical pieces of equipment and antennas project from the module. Three space station modules, connected in a supine L-shape. At the left is a Soyuz spacecraft docked to a short, stubby module, in turn docked to a larger, stepped-cylindrical module covered in white insulation, from which solar arrays project. To that module is attached a third module, similar in size, at a right angle, forming the short stroke of the L. This module is also projecting two hard-to-see solar arrays. The cloudy Earth is the backdrop.
The first TKS based module, Kvant-2, was divided into three compartments; an EVA airlock, an instrument/cargo compartment (which could function as a backup airlock), and an instrument/experiment compartment. The module also carried a Soviet version of the Manned Maneuvering Unit for the Orlan space suit, referred to as Ikar, a system for regenerating water from urine, a shower, the Rodnik water storage system and six gyrodynes to augment those already located in Kvant-1. Scientific equipment included a high-resolution camera, spectrometers, X-ray sensors, the Volna 2 fluid flow experiment, and the Inkubator-2 unit, which was used for hatching and raising quail.[8]
Kristall
(Technology Module) 		EO-6 31 May 1990 Proton-K Soviet Union A line diagram of a space station module, consisting of a narrow cylinder with a sphere attached to the distal end. The sphere features two docking ports, one on the distal face and another on one of the lateral faces, and two concertinaed solar arrays project from the module. Various spherical pieces of equipment and antennas are mounted to the module. An image of a space station consisting of four modules arranged in a T-shape. A short, stubby module is docked to a longer, stepped-cylindrical module which has a number of docking ports arranged in a sphere at one end. Two other modules, similar in size, project from opposing ports on this sphere. A Progress spacecraft is docked to the short module, a Soyuz spacecraft to the end of the lower module in the crossbar of the T, and another Progress spacecraft is seen a distance away from the module cluster, carrying out undocking operations.
Kristall, the fourth module, consisted of two main sections. The first was largely used for materials processing (via various processing furnaces), astronomical observations, and a biotechnology experiment utilising the Aniur electrophoresis unit. The second section was a docking compartment which featured two APAS-89 docking ports initially intended for use with the Buran programme and eventually used during the Shuttle-Mir programme. The docking compartment also contained the Priroda 5 camera used for Earth resources experiments. Kristall also carried six gyrodines for attitude control to augment those already on the station, and two collapsible solar arrays.[8]
Spektr
(Power Module) 		EO-18 20 May 1995 Proton-K Russia A line diagram of a space station module consisting of a large cylinder with a shallow cone at one end and a steeper cone at the other. The shallow cone has a docking port mounted in the centre, while the steeper cone has two large solar arrays projecting from it. Two more arrays are mounted at the base of the cone. A space station consisting of three white modules arranged in a T shape around a central docking node. A fifth module projects upward from the docking node, with a sixth module attached to its end. A Progress and Soyuz spacecraft are docked to the station, and each of the modules projects various feathery solar arrays, antennas and trusses. The blackness of space forms the backdrop to the image.
Spektr was the first of the three modules launched during the Shuttle-Mir programme; it served as the living quarters for American astronauts and housed NASA-sponsored experiments. The module was designed for remote observation of Earth's environment and contained atmospheric and surface research equipment. Additionally, it featured four solar arrays which generated approximately half of the station's electrical power. The module also featured a science airlock to expose experiments to the vacuum of space selectively. Spektr was rendered unusable following the collision with Progress M-34 in 1997 which damaged the module, exposing it directly to the vacuum of space.[9]
Docking Module EO-20 15 November 1995 תבנית:OV
(STS-74) 		US A line diagram of a small, cylindrical space station module with a docking port on either end and two cuboid boxes mounted to its upper surface. A space station consisting of three white modules arranged in a T shape around a central docking node. The module on the downstroke of the T has a smaller, orange module attached to the distal end of it, and a fifth module projects rearward from the docking node, with a sixth module attached to its end. A Progress and Soyuz spacecraft are docked to the station, and each of the modules projects various feathery solar arrays, antennas and trusses. The blackness of space forms the backdrop to the image, and the sills of a space shuttle's payload bay can be seen at the bottom of the image.
The docking module was designed to help simplify Space Shuttle dockings to Mir. Before the first shuttle docking mission (STS-71), the Kristall module had to be tediously moved to ensure sufficient clearance between Atlantis and Mir's solar arrays. With the addition of the docking module, enough clearance was provided without the need to relocate Kristall. It had two identical APAS-89 docking ports, one attached to the distal port of Kristall with the other available for shuttle docking.[9]
Priroda
(Earth Sensing Module) 		EO-21 26 April 1996 Proton-K Russia A line diagram of a Priroda space station module consisting of a large cylinder with a shallow cone, featuring a docking port, mounted to one end. A large dish-shaped antenna is mounted to the side of the cylinder. An image of the Mir space station consisting of four modules (the rightmost one with a smaller orange module attached to its distal end) arranged in a cross shape about a central docking node. A sixth module projects rearward from this node, and has a seventh, smaller module attached to the far end. A Soyuz spacecraft is docked at the end of this stack. Each of the modules is projecting various feathery solar arrays, antennas and trusses, and the blackness of space forms the backdrop to the image.
The seventh and final Mir module, Priroda's primary purpose was to conduct Earth resource experiments through remote sensing and to develop and verify remote sensing methods. The module's experiments were provided by twelve different nations, and covered microwave, visible, near infrared, and infrared spectral regions using both passive and active sounding methods. The module possessed both pressurised and unpressurised segments, and featured a large, externally mounted synthetic aperture radar dish.[9]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

{{הערות שוליים|יישור=שמאל|הערות=[9]

  1. ^ Jackman, Frank (29 October 2010).‏ ISS Passing Old Russian Mir In Crewed Time.‏ Aviation Week.
  2. ^ Hall, R., ed. (2000). The History of Mir 1986-2000. British Interplanetary Society. ‏ISBN‏ 0-9506597-4-6.
  3. ^ Hall, R., ed. (2001). Mir: The Final Year. British Interplanetary Society. ‏ISBN ‏0-9506597-5-4.
  4. ^ Orbital period of a planet.‏ CalcTool. Retrieved 12 September 2010.
  5. ^ Patrick E. Tyler (24 March 2001).‏ "Russians Find Pride, and Regret, in Mir's Splashdown".‏ New York Times. Retrieved 9 March 2011.
  6. ^ David Harland (30 November 2004). The Story of Space Station Mir. New York: Springer-Verlag New York Inc. ‏ [ISBN ‏978-0-387-23011-5.]
  7. ^ Mark Wade.‏ "Mir complex".‏ Encyclopedia Astronautica. Retrieved 16 April 2007.
  8. ^ 1 2 3 4 David S. F. Portree (במרץ 1995). Mir Hardware Heritage. NASA. {{cite book}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 3 4 טקסט ההערה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Cgruda/ארג%22ח4&oldid=37648957"