סויוז (חללית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סויוז Сою́з
Soyuz TMA-7 spacecraft2edit1.jpg
חללית הסויוז סויוז TMA-7 במסלול לווייני נמוך
מידע כללי
ייעוד נשיאת קוסמונאוטים למסלול LEO
(נשלחה אל הירח במסגרת תוכנית זונד)
יצרן תאגיד הטילים והחלל אנרגיה
ארץ ייצור Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות
Flag of Russia.svg  רוסיה
צוות 3
היסטוריית פעילות
סטטוס פעיל (דגם TMA-M)
מפעיל תוכנית החלל הסובייטית
סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה
משגר סויוז
טיסה ראשונה 23 באפריל 1967 (סויוז 1)
משימות מאוישות: 112 (נכון לינואר 2012)
לא מאוישות: 26
אבידות 2 (סויוז 1, סויוז 11)
ביצועים
טווח פעולה מסלול LEO
עמידות עד ל-6 חודשים מחוברת לתחנת חלל

סוֹ‏יוּ‏זרוסית: Союз - סַאיוּז, "ברית/איחוד") היא סדרת חלליות מאוישות שפותחו עבור תוכנית החלל הסובייטית והרוסית.

הסויוז החליפה חלליות שהיו בשימוש בתוכנית ווסחוד ופותחה עבור תוכנית סויוז ותוכנית החלל הלא מאוישת זונד. סויוז שוגרה לטיסה הלא מאוישת הראשונה שלה ב-28 בנובמבר 1966. הטיסה המאוישת הראשונה שלה (סויוז 1) נעשתה ב- 23 באפריל 1967. חלליות הסויוז עדיין נמצאות בשימוש על ידי סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה.

חלליות הסויוז שימשו בעבר על מנת לשגר קוסמונאוטים לתחנות החלל סאליוט ומיר, וכיום משמשות להעברת ציוד ואסטרונאוטים לתחנת החלל הבינלאומית, שבה עוגנות שתי חלליות סויוז באופן קבוע, המשמשות כ"סירות הצלה" במקרה חירום.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התא המסלולי של חללית הסויוז

חלליות הסויוז בנויות משלושה חלקים (מקדימה לאחורה):

  • תא מסלולי (ברוסית: бытовой отсек) המספק את תנאי המחיה וצרכיהם של הקוסמונאוטים בזמן המשימה.
  • תא החדירה לאטמוספירה שמחזיר את הקוסמונאוטים לכדור הארץ.
  • תא השירות שמכיל את מנועי החללית, מכשירים שונים ומחובר לפאנלים סולאריים.

התא המסלולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תא החדירה לאטמוספירה של חללית הסויוז

התא המסלולי הוא התא הקדמי של חלליות הסויוז. התא מכיל את כל הציוד שלא נדרש לחזרה לכדור הארץ, כמו ציוד מחקרי, מצלמות ומטען שאין צורך להשיבו. בנוסף, התא מכיל גם את בית השימוש החללי וציוד התקשורת. בדגם הנוכחי של חלליות הסויוז הותקן חלון קטן, שמאפשר לצוות הקוסמונאוטים תצפית קידמית. התא הוא חד-פעמי, והוא נשרף באטמוספירה עם סיום המשימה.

ההפרדה בין התא המסלולי לבין תא החדירה לאטמוספירה, מאפשרת להפחית את הסיכונים לפגיעה בתא החדירה לאטמוספירה הכה חשוב לחיי הקוסמונאוטים.

תא החדירה לאטמוספירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תא השירות של חללית הסויוז

תא החדירה לאטמוספירה משמש את הקוסמונאוטים על מנת לחזור לכדור הארץ. התא מכוסה במגן חום שמגן על התא ועל הקוסמונאוטים שבתוכו בזמן החדירה לאטמוספירה, שיוצרת טמפרטורה גבוהה מאוד. במהלך הכניסה לאטמוספירה מהירות התא מואטת בתחילה באמצעות כוח גרר שמופעל על התא מצד האטמוספירה, לאחר מכן נפתחים מצנחים ראשוניים, ולאחריהם נפתחים המצנחים הראשיים שמאטים את נפילתו של התא. בגובה של מטר אחד מעל הקרקע, מופעלים מנועי בזק שמאפשרים נחיתה רכה.

תא השירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תא השירות של חללית הסויוז, הנמצא בחלקה האחורי, מחולק לשני חלקים:

  • תא בעל לחץ אטמוספירי - מכיל את מערכת וויסות הטמפרטורה, מערכת אספקת החשמל, מערכות תקשורת רדיו לטווח ארוך, מערכות טלמטריה (ביצוע מדידות בחלל ושידור תוצאותיהן בגלי רדיו), מכשירי התמצאות וניווט.
  • החלק שאינו מכיל לחץ אטמוספירי - מכיל את המנוע הראשי של חללית הסויוז ומנוע חלופי שישתמשו בדלק נוזלי. תא השירות מכיל גם מערכת של מנועי האצה נמוכה שמאפשרים התמצאות וניווט. מחוץ לתא השירות מחוברים לחללית חיישני מערכת הניווט וההתמצאות של חללית הסויוז, והפאנלים הסולאריים, שמכוונים לשמש באמצעות סיבוב החללית.

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלליות הסויוז עברו שינויים ופיתוחים רבים מאז שפותחו לראשונה בשנות ה-60, ויוצרו במספר דגמים שונים.

סויוז A[עריכת קוד מקור | עריכה]

חללית הסויוז תוכננה בתחילה על ידי סרגיי קורוליוב כמרכיב ב"קומפלקס הקפת הירח סויוז A-B-C", על פיו שתי חלליות סויוז מאוישות יתחברו במסלול לווייני נמוך עם מרכיבים נוספים כחלק מרכב חלל שיטיס קוסמונאוטים לירח.

סויוז 7K-OK[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סויוז 7K-OK

הדור הראשון של חלליות הסויוז שנקרא "סויוז 7K-OK" כלל את החלליות סויוז 1 עד סויוז 11 (1967-1971). חלליות הסויוז מדגם זה נשאו צוות של עד שלושה קוסמונאוטים שלא לבשו חליפות חלל. חלליות אלו נבדלו מגרסאות מאוחרות יותר בלוחות הסולאריים הקמורים שלהן ובשימוש במערכת "איגלה" לעגינה אוטומטית, שדרשה משושות מכ"ם מיוחדות. תשעת החלליות הראשונות מתוך ה-11 לא כללו מעבר פנימי, והיה צורך בביצוע הליכת חלל בעת חילופי צוות.

סויוז 7K-T[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סויוז 7K-T

הדור השני של חלליות הסויוז, הקרוי גם "סויוז פרי", היה בשימוש מסויוז 12 ועד סויוז 40 (1973-1981). בחלליות הסויוז מן הדור השני מערכת ה"איגלה" עדיין הייתה בשימוש אך לא הפאנלים הסולאריים שהוחלפו בסוללות. המעבר מפאנלים סולאריים לסוללות הגביל את משך הטיסה של החללית לעד יומיים ללא עגינה ואספקת חשמל. בנוסף, מספר אנשי הצוות בחלליות הסויוז מן הדור השני ירד לשניים, זאת בעקבות משימת סויוז 11 בה נהרגו שלושת הקוסמונאוטים כתוצאה ממחסור באוויר בזמן הנחיתה. בעקבות האסון הורד מספר אנשי הצוות לשניים, על מנת לתת לקוסמונאוטים מרווח ללבישת חליפות חלל בתוך החללית בזמן הנחיתה וההמראה כדי לשמור על ביטחונם.

סויוז-T[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סויוז-T
החללית סויוז TM-32

הדור השלישי של חלליות הסויוז, שנקרא "סויוז-T", היה בשימוש בין השנים 1976 ועד שנת 1986. בחלליות מדור זה שופרה מערכת ה"איגלה" שאפשרה עגינה אוטומטית, הוחזרו לשימוש הפאנלים הסולאריים, מה שאיפשר לקיים משימות ארוכות יותר והוגדל מספר הצוות בחזרה ל-3 קוסמונאוטים.

סויוז-TM[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סויוז-TM

הדור הרביעי של חלליות הסויוז, שנקרא "סויוז-TM", היה בשימוש משנת 1986 ועד שנת 2003. בחלליות מדור זה הותקנו מערכות חדשות, ביניהן מערכת עגינה משופרת שנקראה "קורס", מערכות תקשורת רדיו ומצנחי ומנועי נחיתת חירום.

החללית סויוז TMA-6

חלליות מדור זה שימשו עבור טיסות מאוישות לתחנת החלל מיר ותחנת החלל הבינלאומית.

סויוז-TMA[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדור החמישי של חלליות הסויוז, סויוז-TMA, הציג שינויים על מנת לעמוד בתנאים שדרשה נאס"א על מנת שחלליות הסויוז יוכלו לשרת בתחנת החלל הבינלאומית. השינויים הללו כללו את התאמת חלליות הסויוז לאנשים גבוהי קומה ושימוש במצנחים משופרים. חלליות מסוג סויוז-TMA היו החלליות הראשונות בהיסטוריה שהשתמשו בטכנולוגיית הצגת נתונים דיגיטלית (המכונה באנגלית "Glass cockpit"). חלליות מסוג סויוז-TMA זהות במבנם החיצוני לחלליות הסויוז מהדור הרביעי, ה"סויוז-TM", אך שונות במבנם הפנימי.

סויוז TMA-M[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסויוז TMA-M הוא דגם משופר של הסויוז-TMA אשר נכנס לשירות בשנת 2010 עם שיגור החללית סויוז TMA-01M. בדגם המשודרג הוחלפו כ-36 רכיבים מיושנים של ציוד ב-19 רכיבים חדישים, משקלה של החללית הופחת ב-70 קילוגרמים,‏[1] צריכת החשמל הופחתה והמערכות האנלוגיות שהיו בשימוש כ-30 שנה הוחלפו במיחשוב ואוויוניקה דיגיטליים.‏[2] כמו כן נעשו בחללית שינויים מבניים על מנת להקל על ייצורה.

סויוז-ACTS[עריכת קוד מקור | עריכה]

סויוז ACTS הידוע גם כ"סויוז K" הוא דגם מוצע של חללית הסויוז שיהיה מסוגל לבצע טיסות מסלוליות סביב הירח.

חלליות דומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החללית הלא מאוישת פרוגרס פותחה כנגזרת של החללית סויוז והחלליות הסינית שנג'ואו וההודית "רכב אורביטלי" דומות מאד לחללית סויוז.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סויוז TMA-M, באתר russianspaceweb.com
  2. ^ Soyuz spacecraft upgrade ups payload by 70 kg, סוכנות הידיעות RIA Novosti‏, 21 בספטמבר 2009