משתמש:Child Abuser69/טיוטה
אנג'לו דונאטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבליר אנג'לו דונאטי (באיטלקית: Cavalier Angelo Donati; 3 בפברואר 1885- 30 בדצמבר, 1960) היה בנקאי, דיפלומט ופילנתרופ איטלקי ממוצא יהודי. פעל רבות להצלת יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דונאטי נולד במודנה למשפחה יהודית-ספרדית, מהמשפחות היהודיות החשובות במודנה. אביו סלבטורה היה סוחר וכל אחד משבעת אחיו זכה להשכלה והגיע למעמד מכובד בעירו. דונאטי למד משפטים ובנקאות במילאנו ובטורינו. ב 1915 התגייס בתור קצין בחיל הרגלים ונלחם במלחמת העולם הראשונה. ב 1916 עבר לחיל האוויר והשתתף בהרבה משימות. לאחר מכן נשלח לצרפת בתפקיד של קשר בין צבא איטליה וצבא צרפת.[1]
פעילותו בין 2 מלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
העולם בשנת 1919 השתקע דונאטי בפריז, כמנהל של כמה חברות באיטליה ובצרפת. בשנים 1925-1932 מילא את תפקיד הקונסול של רפובליקת סן-מרינו. בשנים 1932-1939 כיהן בתפקיד הנשיא של לשכת המסחר האיטלקית בפריז אולם נאלץ להתפטר בגלל חוקי הגזע המגבילים של איטליה הפשיסטית שהחלו ב-26 לאוקטובר 1938.[1]
פעילותו להצלת יהודים במלה"ע השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בריחתו של דונאטי והפעילות בניס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בריחה לערים תחת הכיבוש האיטלקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1940, ערב פלישת הכוחות הגרמניים לפריז, ברח דונאטי לעיירת הנופש קוטרטס שבצפון צרפת, משם המשיך למרסיי ומשם הגיע לעיר ניס שהייתה תחת כיבוש האיטלקים באותה עת. ב-18.11.1942, הוא מילא תפקיד של מנהל הבנק הצרפתי-איטלקי.[1]
ניהול ענייני הפליטים היהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזכות קשריו עם מפקדי הצבא האיטלקי לקח לידיו את הטיפול בגורל היהודים בשטחי הכיבוש האיטלקי. כל בוקר נערכו בלשכתו דיונים בנושא הפליטים היהודיים, הוצאת ויזות ויתר המסמכים. הודות למידע הרב שהשיג דונאטי, הקונסול האיטלקי אלברטו קאליסי הצליח לעמוד בפני הלחץ מצד הגרמנים הנאצים לשלוח את היהודים האיטלקיים לפולין.
פעולתו של דונאטי לנוכח הלחץ הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמת לשכה לענייני גזע בניס
בעקבות לחץ הגרמנים ברומא, הורה בניטו מוסוליני להקים לשכה לענייני גזע בניס בראשות המפקח גווידו לוספינוזו. עם הגעתו לניס נפגש המפקח עם דונאטי, שטען בפניו כי הוא האדם המקושר ביותר בניס. הודות להשפעתו הרבה של דונאטי נמנעו רדיפות היהודים בניס לאורך זמן מתוך אינטרס השלטונות האיטלקיים להוכיח כי אינם תלויים בשלטונות הגרמניים. למרות צווי מעצר שהוצאו נגד יהודים, הצליח דונאטי להבריח 2500 מהם לשטחים שלא היו תחת כיבוש גרמני.
תכנית להעברת יהודים לפלשתינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת 1943 התגבשה אצל דונאטי תוכנית יומרנית להעביר אלפי יהודים לפלשתינה בסיוע השלטונות האיטלקיים, הבריטיים, האמריקאיים והוותיקן. התכנית הייתה לשלוח לאיטליה מספר מירבי של פליטים יהודיים ומשם להעביר אותם לצפון אפריקה בארבע ספינות. המימון של הפעולה הזאת היה אמור להתקבל מהוועד היהודי, הג'וינט. ברומא אף הוכנו עבורם דרכונים. באביב 1943 היה כבר ברור כי איטליה לא תוכל לעמוד במערכה שבצפון אפריקה לאורך זמן. משכך נסע דונאטי מספר פעמים לרומא כדי לשכנע אישים במשרד החוץ האיטלקי לאפשר מעבר יהודים לתוך גבולות איטליה מדרום צרפת הכבושה שבאזור הכיבוש האיטלקי על מנת להעבירם לצפון אפריקה. דונטי חש כפי הנראה עוד קודם לכן שהשעה בשלה לשינויים מרחיקי לכת, וערב הדחתו של מוסוליני, בערך ב־20 ביולי 1943, הגיע פעם נוספת לרומא, במטרה לנסות ולקדם את תכניותיו בדבר פינוי היהודים מדרום צרפת. נפילת המשטר הפשיסטי והקמת ממשלה חדשה,שהייתה אמנם מורכבת מטכנוקרטים אפורים, אך פניה היו לשלום ולדמוקרטיה - עוררו בדונאטי תקווה כי יקל עליו מעתה להשיג את מבוקשו. אולם, חוסר היציבות הפוליטי נוכח הדחתו של מוסוליני, ו גרמו לדונאטי להציע תכנית חדשה – או שלב נוסף של התכנית הראשונה - ולפיה לא ייקלטו הפליטים היהודים באיטליה עצמה, אלא רק יעברו דרכה ויופנו מיד לצפון אפריקה, אל אחת הארצות של המגרב הצרפתי שכבר שוחררו. למימוש התכנית היה דונטי זקוק להסכמתם ותמיכתם של שלושה גורמים: האיטלקים, ששלטו - פחות או יותר על דרכי היציאה מצרפת; בעלות הברית, ששלטו על נתיבי הים התיכון ועל ארצות צפון אפריקה; ושל הארגונים היהודיים הבינלאומיים, שהיו צריכים לממן את המבצע. את כל אלה ניסה דונטי לגייס בכישרון נדיר.[2]
המשא ומתן עם גורמים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניסיון לשכנע את ממשלת איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
את המשא ומתן עם האיטלקים ניהל דונטי, כדרכו, במשרד החוץ, עם הרוזן וידו אם כי לפחות פעם אחת נפגש גם עם מריו באדוליו, בנו של המרשל, ששימש בימים האלה ראש לשכתו של אביו. הפעם היה מצבו של דונטי נוח מבעבר, שכן הוא הופיע לא רק כמבקש, אלא גם כמי שיש לו, לכאורה, דבר מה להציע. ואמנם האיטלקים נתנו את הסכמתם להעברת רבבות יהודים דובר על 30,000 איש מדרום צרפת לצפון אפריקה דרך אחד מנמלי ארצם. הם אף הסכימו להעמיד לרשות המבצע ארבע אניות נוסעים - מן הגדולות והחדישות שעדיין עמדו לרשותם - במחיר 5,500 דולרים ליום בעבור כל אחת מהאניות, לבד מן הדלק, שבעלות הברית היו צריכות לספק, ולבד מהוצאות שוטפות אחרות בעבור המזון, דמי הביטוח הימי וכדומה, שהיהודים היו צריכים לשאת בהן. תמורת זאת התחייב דונטי להעביר מסר ל"ארגונים היהודיים האנגלו סקסיים", ודרכם לממשלותיהם, שפניה של הממשלה האיטלקית החדשה למדיניות ליברלית, וכי היא נכונה לסייע כפי מיטב יכולתה כדי להציל את היהודים מרדיפות הגרמנים. האיטלקים לא גילו לדונטי את חששם שהעברתם הגלויה של רבבות יהודים מדרום צרפת דרך מעברי האלפים לאיטליה עלולה להיתקל בהתנגדותם של הגרמנים וספק אם תוכל להתבצע; ואילו דונטי ידע היטב כי המסר שלו אל הארגונים היהודיים, ובאמצעותם אל ממשלות בריטניה וארצות הברית, אפילו אם יגיע ליעדו, מה שלא היה בגדר ודאי, ספק אם תהיה לו השפעה של ממש. מכל מקום, שני הצדדים הגיעו בלא קושי לסיכום חיובי מפורט למדי, והדבר יכול היה להיחשב להישג נאה לדונאטי, מה גם שהיה זה תנאי ראשון לפתיחת המשא ומתן עם שאר הגורמים.
משא ומתן עם בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ואכן, בעוד שיחות אלו מתנהלות, החל דונאטי לחפש דרך ליצירת קשר עם נציגים מוסמכים של בעלות הברית, שללא מעורבותן בפעולה לא היה אפשר לבצע דבר. הכל ידעו כי הנציגים האלה באיטליה של הימים ההם היו בנמצא רק במקום אחד, ב"עיר הוותיקן" (Citta del Vaticano), שבה ישבו ציר בריטניה אצל הכס הקדוש, סיר גודולפין פ' אוסבורן (Osborn), ומיופה הכוח של ארצות הברית, הרולד הטיטמן (Tittman). אך היה גם ידוע לכל כי הגישה אליהם הייתה אסורה בתכלית על כל מי שלא נמנה עם שלטונות מדינת הוותיקן או פקידיה, ולכאורה הייתה אפשרית רק בתנאים של חשאיות גמורה, בהיחבא מן המשטרה האיטלקית, ורק בהסכמת "מזכירות המדינה" של הכס הקדוש. למעשה הייתה גישה זו כמעט בלתי אפשרית. [2]
התמוטטות התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
פגישות עם נציגי הכס הקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
שוב נזקק אפוא דונאטי לעזרתו של האב מארי בנואה, ושוב נענה האב בחיוב. הוא התקשר עם אחד ממכריו, האב אריסה (Hérissé), ששירת בכנסיית סן פטר (St. Peter) וגר ולא הרחק ממקום מגוריהם של שני הדיפלומטים. הודות לסיועו של זה, עלה בידי האב בנואה להכניס את דונטי בחשאי, פעמים אחדות, לעיר הוותיקן, שם נפגש עם אנשי הנציגויות הבריטית והאמריקאית – כפי הנראה גם עם אוסבורן ועם טיטמן עצמם – העלה בפניהם את תכניתו וביקש שישיגו את תמיכת ממשלותיהם בתכנית. לפחות בכמה מפגישות אלו היה נוכח גם האב בנואה. במקביל לפעולה זו העלה האב על הכתב – לדבריו, לפי הנחיותיו המפורטות של דונאטי – את הנושאים שבהם נתבקש הכס הקדוש לסייע לתכנית, ובאחד הימים האחרונים של חודש יולי הגיש את המסמך אל "המחלקה לעניינים אקלסיאסטיים מיוחדים" של מזכירות המדינה. בדברי הפתיחה הזכיר האב כי ב־16 ביולי, בעת שנתקבל לראיון אצל האפיפיור, הצביע על האסון הנורא שעלול לפקוד את הפליטים היהודים בדרום צרפת אם ישתלטו הגרמנים על אזור הכיבוש האיטלקי. עתה, כותב האב, "האיום שמפניו חששנו עומד להתגשם". האב בנואה סיפר במסמך על יהודי איטלקי, אנג'לו דונטי שמו, "איש אמיץ ובר לבב", שהגיע לידי הסכם עם ממשלת איטליה, שיהודים אלו ,כ־30,000 במספר, יועברו לצפון אפריקה, ויחד עמם יועברו היהודים שכבר מצאו מקלט באיטליה, בסך הכל כ-50,000 איש. עוד כתב כי ממשלת בריטניה כבר נתנה את הסכמתה העקרונית לתכנית וכי היא אף תעלה אותה בקרוב לדיון עם ממשלת ארצות־ הברית. בקשתו של האב בנואה הייתה כפולה ונוסחה כמנהגו בשאלה: "כלום יוכל הכס הקדוש להטיל על נציגיו בלונדון ובוושינגטון לתמוך אצל ממשלותיהם בתכנית? כלום תסכים מזכירות המדינה לקבל לראיון את האדון דונטי, כדי שיסביר את הנושא באופן יותר ישיר ויותר מוחשי?"[2]
בתעודות הכס הקדוש שראו אור עד כה לא נשתמרה תשובת מזכירות המדינה, או ידיעה אחרת כלשהי המעידה על התערבות פעילה של הכס הקדוש בנושא. עם זאת, לפי אין ספק בדבר ששלטונות הוותיקן ידעו על פעילותו של דונאטי בתוך חומות "עירם", ומכאן שהם נתנו לה את הסכמתם שבשתיקה. לפי פייר בלט,רוברט גרהם, אנג'לו מרטיני ובורקהרט שניידר שמופיעים במסמך Actes et documents du Saint Siège שכתבו יחד, גם אין להעלות על הדעת שהאב בנואה פעל בניגוד לעמדת הממונים עליו, או אפילו שלא בידיעתם, וקרוב לוודאי שהוא עצמו מצא דרך לעדכנם באופן שוטף על הנעשה. אשר לתגובותיהם האמיתיות של שני הדיפלומטים, הבריטי והאמריקאי. מעבר לשמועות האופטימיות שדונטי והאב בנואה הפיצו מתוך תמימות או מטעמים תכסיסיים מובנים, נראה שלא היה בתשובותיהם יותר מאשר הבטחה שהנושא יועבר לידיעת ממשלותיהם, מה שאמנם נעשה. דונטי עצמו, בתזכירו הקצר מה - 30 באוגוסט אל חבריו אנשי ועד דובושאג' (Comité Dubouchage, הוועד למתן סיוע לפליטים היהודים בדרום צרפת), כתב במפורש: "בשלב זה הננו מצפים לתשובה לשדרים ששיגרו הנציגויות הדיפלומטיות האמורות".[2]
חוסר ודאות והמשך הניסיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות חוסר ודאות זה חזר דונטי לניס במהלך חודש אוגוסט, כדי למסור לחבריו מידע מדויק ומלא על מה שנעשה וכדי לתכנן עמם את הצעדים שצריך היה לנקוט לקראת הוצאת התוכנית אל הפועל. לקראת סוף החודש הוא שב פעם נוספת לרומא, ומשם העביר בתחילת ספטמבר מסר מפורט על הנעשה לנציג הג'וינט בליסבון, באמצעות אחד ממכריו של האב בנואה שהזדמן לנסוע לשם. במסר זה חוזר דונטי על מניעי יוזמתו – סכנת כליון העלולה להתפרץ בכל רגע על יהודי דרום צרפת – ומפציר באנשי הג'וינט לפעול בדחיפות אצל ממשלות בריטניה וארצות הברית, כדי שיתנו הסכמתן לביצוע התוכנית. הוא גם מעלה את הרעיון לפנות ללורד רדינג (Reding) ולחיים ויצמן ולבקש מהם שיפעילו את מלוא השפעתם על שתי הממשלות האלה. ואולם זו הפעם הראשונה שנימה של ספק משתרבבת לתוך דבריו: "ממשלת בריטניה השיבה כי היא תדון בכובד ראש בתכנית, וכי תבוא בדברים עליה עם ושינגטון, אך היא צופה קשיים בעלי אופי מעשי שכמעט לא ניתן להתגבר עליהם". אשר למימון הפעולה שהג'וינט נדרש לשאת בו, דונטי מציין שבהיותו בניס הודיע לו מר ז'פרויקין כי לדעתו לא יערים הג'וינט קשיים ויקבל על עצמו התחייבות זו, והוא, דונטי, נטה כפי הנראה לחשוב שנושא זה מסוכם ואינו דורש טיפול נוסף.
נפילת ממשלת מוסוליני וקריסת התכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־8 בספטמבר 1943, בשעה תשע בבוקר, נפגש דונטי עם המדינאי האיטלקי הוותיק איוונו בונומי (Bonomi), ששימש מאז נפילת המשטר הפשיסטי נציג המפלגות הדמוקרטיות במגעיהן עם המרשל באדוליו, שלפי השמועה עמד להתמנות לשר הפנים. דונטי סיפר לו על תכניתו ועל ההכנות שנעשו לביצועה וקיבל את הבטחתו שמיד לאחר שיתמנה לתפקיד שר יורה למשטרה שלא להערים קשיים בפני היהודים שיבקשו לחצות את הגבול. עוד באותו הבוקר דאג דונטי ליידע את הנציגויות הבריטית והאמריקאית בוותיקן על תוצאות שיחה זו. לאחר שעה קלה עלה על רכבת לנסוע לניס, שבה התכוון לזרז את ההכנות לקראת הוצאת היהודים מהמקום. לדבריו, חש כי האדמה בוערת מתחת לרגליהם של היהודים, וכל יום שעובר ללא מעשה עלול להיות גורלי. אך הפעם הוא לא הגיע ליעדו. במהלך הנסיעה, באחת התחנות שבדרך, עוד בהיותו על אדמת איטליה, שמע כי בשעה שש וחצי שודרה מעל גלי האתר ההודעה בדבר חתימת הסכם שביתת הנשק בין בעלות הברית לבין ממשלת איטליה. היה ברור כי שוב אין אפשרות לפעול באמצעות השלטונות האיטלקיים, וכי כל עבודתו והשתדלויותיו מן החודשים האחרונים היו לשווא. פעם נוספת עתידים היו יהודים רבים ליפול כטרף קל בידי רודפיהם. דונאטי לא חזר אל הרכבת שממנה ירד ולא המשיך בנסיעתו לניס. כעבור ימים אחדים עלה בידו לחצות את הגבול לשוויץ, שם קיבל מקלט עד יום שחרורה של צרפת. כך כתב סיר גודולפין אוסבורן ב־11 בספטמבר למשרד החוץ הבריטי: "העובדה שניתנה הזדמנות (אמנם עמוסת קשיים) לממשלות הבריטית והאמריקנית להציל כמה אלפי פליטים והן החמיצו אותה על-ידי הימנעות מפעולה – עובדה זו תיוודע ותעורר מחאות כאן ובארצות־ הברית".[2]
התחלת משא ומתן נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]
פתיחת המשא ומתן עם ממשלת באדוליו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית אוגוסט 1943 פתח דונאטי במשא-ומתן עם ממשלת באדוליו ועם הנציגים של בעלות הברית בוותיקן במטרה לאפשר את פינויים של פליטים יהודים לצפון אפריקה. ב־24 באוגוסט דיווח סר דארסי גודו לפין אוסבורן, ציר בריטניה אצל הכס הקדוש, למשרד החוץ בלונדון: "היה אצלי כמה פעמים יהודי איטלקי, דונאטי... שעשה עבודה מצוינת, תוך כדי סיכון אישי רב והוצאות מרובות, לטובת פליטים יהודים (רובם יוגוסלווים, אבל גם פולנים, גרמנים, אוסטרים, צ'כים וכו') באיטליה, ובמיוחד באותו חלק של דרום צרפת שהשליטה עליו מועברת עתה מידי האיטלקים לידי הגרמנים. באיטליה כבר מצויים בערך 14,000 מן הפליטים האלה. הוא מקווה עכשיו להסדיר את כניסתם לאיטליה, במעבר, של עוד 15,000 אחרים מדרום צרפת, שאם לא כן הם ייתפסו בידי הגרמנים ויישלחו... למוות בטוח. השלטונות האיטלקיים גילו הרבה רגש אנושי ורצון טוב, אך בנסיבות הנוכחיות האמצעים העומדים לרשותם, בכסף, במזון ובדיור אינם מאפשרים להם לקלוט 15,000 אלה באיטליה. לפיכך דורש דונאטי שייעשו סידורים להעברתם מוקדם ככל האפשר לצפון אפריקה לאלג'יריה, לטוניס ולמרוקו , לפחות באופן זמני. דונאטי אומר, שמצויים כספים בשפע, בדולרים, ליישובם, אולם בגלל הקשיים בתחום החלפת מטבע החוץ אי אפשר להעביר את הסכומים האלה לאיטליה. הסברה היא, שאיטליה תוכל לספק את האניות אם אנחנו נספק את הדלק. אם יתאפשר הדבר, יהיה זה רצוי להוציא מאיטליה גם את 14,000 היהודים הזרים שכבר נמצאים כאן... אני מבקש שהצעה זו תזכה בעיון דחוף ואוהד".[3]
ההצעה של דונאטי והתנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במברק נוסף הצביע סר דארסי על כך, שלפי דברי דונאטי מצויות עתה ארבע ספינות נוסעים איטלקיות (אשר שימשו להחזרתם למולדת של האיטלקים מאפריקה המזרחית והמסוגלות להסיע 9,000 איש בכל הפלגה) לשם העברתם של הפליטים היהודים: דונאטי טוען, שבמחיר של 5,500 דולר ליום הפלגה... ובנוסף לכך גם מחיר הדלק ושמן הסיכה, ביטוח לסיכוני מלחמה והוצאות הזנת הנוסעים- יוכל לשאת במלואו הארגון היהודי-אמריקני, אולם הדלק ושמני הסיכה חייבים לבוא מממשלת בריטניה ומממשלת ארצות הברית... ארבע האניות שמדובר בהן מוכנות עכשיו לצאת לשלוש ההפלגות הנחוצות להעברתם של 30,000 [הפליטים היהודים] לצפון אפריקה. אולם הממשלה הבריטית והאמריקאית חייבות לזרז ככל האפשר את הסידורים כך שאפשר יהיה להשתמש באניות כל עוד הן זמינות. - דונאטי עצמו מספר, שהממשלה האיטלקית החדשה "ניאותה להתיר את כניסתם לאיטליה של מספר יהודים שניתן יהיה להעבירם לצפון אפריקה" ושממשלות בריטניה וארצות הברית לא הביעו "שום התנגדות עקרונית לפתרון זה". הוא הוסיף, שבאותה פגישת שרים שכבר הזכרנו, שהתקיימה ב־28 באוגוסט (שישב בראשה באדוליו עצמו), "ניתנה כל הבטחה שהאפשרויות לביצוע המבצע אכן קיימות" וזאת על סמך ההנחה המוטעית שניתן יהיה לדחות את הקרע הסופי עם גרמניה עד אוקטובר. דונאטי החל אפוא במשא ומתן לשכירת ארבע האניות שנועדו להעביר את היהודים לצפון אפריקה; וב־8 בספטמבר, לאחר שיחה עם איבנואה בונומי (שעתיד לרשת את מקומו של באדוליו כראש הממשלה ביוני 1944), יצא מרומא לניצה, כדי להסדיר את יציאת היהודים לאיטליה. אבל ההודעה טרם זמנה בדבר כניעת איטליה לבעלות הברית ב-3 לספטמבר 1943. ב-14 באוקטובר 1943 הנחיתה על תכנית הפינוי שלו מכת מוות.[3]
למחרת היום דרסי שיגר איגרת נוספת ובה ביקש להביא לתשוומת ליבם של הממונים עליו בלונדון על מצבם של 5000 פליטים יהודים בדאלמטיה , 15 אלף ביוון וכ-1000 באלבניה וכ-7000 באיסטריה וונטו נוכח הפלישה הצפויה של הצבא הגרמני ועוד ציין כי דונאטי לא הביא כל הצעה. תכנית זו לא יצאה אל הפועל.
סיום פעילותו של דונאטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המאבק האישי של דונאטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
דונאטי כבר היה בדרכו חזרה לניס, אך למזלו נשאר בפירנצה, וניצל מהגסטאפו שהמתין לו בניס כדי לעוצרו. באיטליה הסתתר במחבוא במשך שלושה חודשים, תחילה בטוסקנה ולאחר מכן בלומברדיה. ב 14 באוקטובר 1943 מצא מקלט בשוויץ. מהעיר מונטרו, בה שהה, ביקש לברר מה עלה בגורלם של היהודים שנשלחו לפולין. לשם כך פנה אל הצלב האדום ואל נציגי הכנסייה האפוסטולית וכן אל הדיפלומטים הבריטיים והאמריקאיים.[1]
לאחר מלה"ע השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1945,הממשלה האיטלקית הזמינה את דונטי לחזור לצרפת ולשמש שם כסגן נציג הצלב האדום. אחרי מלחמת העולם השניה דונאטי עבר לפריז יחד עם משפחתו. הוא חזר לחייו הרגילים כמנהל עסק, דיפלומט, מנהיג של קהילה יהודית ופעיל של התנועה הציונית. הוא נפטר בפריז ב-30 בדצמבר, 1960. בינואר 2004, ארגנה העירייה בעיר מולדתו מודנה, בשיתוף ארגונים נוספים, כנס ותערוכת תמונות לזכרו. הוא זכה במספר תארים לשם כבוד מטעם ממשלות איטליה וצרפת.[1]