חיים ויצמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיים ויצמן
חיים ויצמן בעת כהונתו כנשיא, 26 במרץ 1949
חיים ויצמן בעת כהונתו כנשיא, 26 במרץ 1949
לידה 27 בנובמבר 1874
מוטול, פלך גרודנה, האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס)
פטירה 9 בנובמבר 1952 (בגיל 77)
רחובות שבישראל
מדינה ישראל
מקום קבורה חצר ביתו, רחובות
עיסוק ביוכימאי
מפלגה הציונים הכלליים עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג ורה ויצמן
נשיא מדינת ישראל ה-1
תקופת כהונה 17 בפברואר 19499 בנובמבר 1952 (3 שנים ו-38 שבועות)
הבא יצחק בן-צבי
נשיא מועצת המדינה הזמנית ה-1
תקופת כהונה 16 במאי 1948 – 16 בפברואר 1949 (39 שבועות ו-4 ימים)
נשיא ההסתדרות הציונית
תקופת כהונה 19351946 (כ־11 שנים)
הקודם נחום סוקולוב
הבא דוד בן-גוריון
נשיא ההסתדרות הציונית
תקופת כהונה 19211931 (כ־10 שנים)
הקודם אוטו ורבורג
הבא נחום סוקולוב
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חיים־עזריאל[1][2] וַיצמןכתיב המקורי: וויצמן;[3] 27 בנובמבר 1874[4]9 בנובמבר 1952 , י"ח כסליו ה'תרל"ה - כ"א חשון ה'תשי"ג) היה נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, כימאי, מראשי הציונות ומנהיג זרם הציונות הסינתטית ונשיאהּ הרביעי של ההסתדרות הציונית.

לצד פעילותו המדינית והציונית היה ויצמן ביוכימאי. בשנת 1916, בעת ששימש כמרצה בכיר באוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה, השתמש ויצמן בחיידק Clostridium acetobutylicum (שמכונה לעיתים אורגניזם ויצמן על שמו) בתור כלי ביוכימי על מנת לייצר אצטון, אתנול ובוטנול מעמילן בשיטה הקרויה Acetone–butanol–ethanol fermentation ‏(ABE process). על בסיס המצאתו הוקמה תעשיית חירום צבאית. בשנת 1936, לצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר ויצמן לעבודה מדעית ב"מכון זיו" ברחובות שאותו ייסד בשנת 1934 ואשר בשנת 1949 נקרא מכון ויצמן למדע על שמו.

ב-1917 נבחר לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה, והיה גורם בעל השפעה בדיונים אשר הביאו להצהרת בלפור בסוף אותה שנה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים ויצמן נולד בעיירה מוטול שבפלך גרודנה של האימפריה הרוסית דאז, בתחום המושב, בחבל פּוֹלֶסיה (כיום בבלארוס), בנם של רחל־לאה (לבית צ'מרינסקי) ועוזר ויצמן, סוחר יערות וחסיד סטולין. מצד אביו היה אחיינו של עסקן החינוך חיים פיאלקוב; קרוב משפחה אחר היה הסופר חיים צ'מרינסקי (ר' מרדכילע). עוזר ויצמן נולד בכפר סיירניקי, והגיע למוטילי הסמוכה כדי ללמוד בישיבה. כאשר פגשה אותו רחל־לאה, דרשה מהוריה לבטל את השידוך שכבר נקבע לה, ולחתן אותה עם עוזר. היא היתה בת 13 והוא בן 15 כשהתארסו. עוזר היה היהודי היחיד שנבחר לכהן כ"זקן הקהילה" ("סטרוסטה") של מוטילי.[1] במוטילי היו אז כ-200 משפחות יהודיות ואילו רוב אוכלוסיית העיירה היתה רוסית.[5] עוזר ירש את העסק שלו מאביו: חטיבת עצים ושילוחם בתעלות ובנהרות על רפסודות ענקיות עד לנמל דנציג.[6] המשפחה התגוררה על הגדה הימנית של הנהר, אזור מושבן של המשפחות המבוססות של העיירה, בבית עץ גדול שבו שבעה חדרים וחלונות גבוהים.[7] עוזר נפטר בשנת 1911, בתחילת שנות ה-60 לחייו, ואילו רחל־לאה נפטרה בחיפה בשנת 1939, בגיל 87.[5]

חיים היה השלישי מבין 15 הילדים שילדה אמו, מתוכם נשארו בחיים 12 שגדלו והתבגרו: שבע בנות וחמישה בנים.[1] רבים מהם התבלטו, בהם הכימאים משה ויצמן ואנה ויצמן והרופאה מינה ויצמן והמוזיקאית גיטה דוניה-ויצמן. בילדותו קיבל חינוך יהודי מסורתי. בגיל 4 החל ללמוד ב"חדר".[5] אחד ממוריו, רבי אברהם מטלנסקי, היה משכיל וחובב ציון, והוא האחראי גם על פגישתו הראשונה של ויצמן עם מדע הכימיה, כאשר הביא לכיתה ספר לימוד בנושא בשפה העברית. מגיל חמש חי ויצמן אצל הורי אמו, מיכאל יחיאל ופרומה, במשך שלוש שנים.[8] רק בגיל 11 החל ויצמן לדבר רוסית.[5] בסתיו 1885 עבר ללמוד בגימנסיה של פינסק הסמוכה,[9] שם בלט בלימודי הכימיה והמדעים. במשך כשלוש שנים התגורר יחד עם אחיו המבוגר ממנו, פייבל, אצל משפחה שהיתה מיודדת עם משפחת ויצמן. כאשר קיומו מחוץ לבית הפך לנטל, החל ללמד את בנו של אחד מעשירי העיר, בתמורה למגורים בביתו וסכום כסף שהספיק למימון לימודיו.[10] בפינסק הצטרף אל חוגי הציונים הצעירים והחל בפעילות ציונית.[11] בגיל 15 ייסד בעירו אגודה בשם "שפה ברורה", שמטרתה הייתה קידום תחיית הלשון העברית: הנחלת הדיבור העברי[12] להמוני היהודים. הוא נמנה עם חוג הפעילים הציונים בעיר, לצד אישים כיהודה לייב ברגר, מרדכי מאיר שְטְרִיק וצבי הירש הילֶר. במקביל, החל ללמוד צרפתית וגרמנית. מורהו לכימיה הצליח ליצור אצל ויצמן עניין בתחום. בגיל 18 סיים את הגימנסיה הריאלית של פינסק בהצטיינות יתרה. הוא החליט לוותר על הסיכוי להתקבל למוסד להשכלה גבוהה במסגרת הנומרוס קלאוזוס של יהודים ברוסיה, ולצאת במקום זאת ללימודים אקדמיים למערב.[13]

באוגוסט 1892 חצה את הגבול לגרמניה ללא שום מסמך רשמי.[13] מאחר שהיה צריך לשלם סכום גבוה עבור דרכון, הוא הבריח את הגבול. ויצמן התקשה להתאקלם: היידיש והגרמנית שלמד בעצמו, לא אפשרו לו לתקשר עם הגרמנים.[14] למחייתו עבד כמורה לעברית ורוסית בפנימיה יהודית-אורתודוקסית בפפונגשטאדט. בית הספר סיפק לו אוכל, מגורים וקצבה קטנה מאד לשנה, תמורת שתי שעות הוראה מדי יום.[14] גם שם נראה לו הסגל – חרדים מחמירים שראו עצמם "גרמנים בני דת משה" – כמוזר ביותר.[15] הוא למד בפוליטכניקום בדרמשטדט שבחבל הסה במשך שנה.[13] בקיץ 1893 שב למוטילי ולאחר מכן נסע שוב לגרמניה, הפעם לברלין, שם גם הצטרף ל"אגודה האקדמית הרוסית-יהודית",[16] חוג סטודנטים יהודים ציונים מרוסיה. לאחר שנתיים בברלין, הפסיק את לימודיו וחזר הביתה למשך שנה, אל משפחתו, שעברה בינתיים להתגורר בפינסק.[17] בסתיו 1896 חזר ללימודיו בפוליטכניקום של שרלוטנבורג למשך שנה נוספת.[18] באותה שנה הצטרף למסדר "בני משה", שנועד לסייע ל"חיבת ציון".[19] בקיץ 1897 עזב את ברלין ועבר לאוניברסיטת פרייבורג שבשווייץ, כדי להשלים את עבודת הדוקטור, בעקבות הפרופסור החביב עליו, שפיקח על מחקריו ועבר לשם. בינואר 1899 הגיש את עבודת הדוקטור שלו, מחקרים בתחום חומרי הצבע,[20] וקיבל תואר דוקטור בהצטיינות. באפריל אותה שנה עבר לז'נבה ובאוגוסט קיבל משרת פריבט-דוצנט באוניברסיטת ז'נבה. הוא מונה לעוזרו של פרופסור לכימיה והיה ממונה על חלק מהמעבדה שלו לכימיה אורגנית.[21]

ויצמן נבחר לציר בקונגרס הציוני הראשון (1897) מטעם פינסק, אולם לא נכח בו, משום ששהה במוסקבה לצורך נסיונות כושלים למכור את אחת התגליות המדעיות שלו. כעבור שנה השתתף בקונגרס הציוני השני (1898), בו פגש לראשונה את בנימין זאב הרצל.[22]

בשנת 1898 התארס לסופיה גצובה, סטודנטית לרפואה בברן. אולם בנובמבר 1900 הכיר את וורה לבית קצמן, סטודנטית לרפואה בז'נבה, והתאהב בה. רק במרץ 1903 סיפר על כך למשפחתו.[23] ב-1906 נשא את ורה. באותה שנה קיבל משרת מרצה בכיר (פרופסור) באוניברסיטת מנצ'סטר ועקר לבריטניה, שם התאזרח ב-1910.

לחיים ולוורה ויצמן נולדו שני בנים: הבן הבכור בנג'מין נולד ביוני 1907[24] ונפטר ב-1980, והבן הצעיר מייקל נולד ב-1916, היה טייס בחיל האוויר המלכותי במלחמת העולם השנייה, ונהרג כאשר מטוסו הופל מעל מפרץ ביסקאיה בשנת 1942. גופתו לא נמצאה והוא נחשב לנעדר.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד פעילותו המדעית, עסק ויצמן בפעילות ציונית, ועוד בצעירותו בלט כאופוזיציונר להרצל. בחורף 1900–1901 דרשה קבוצת סטודנטים יהודים ממינכן לכנס ועידת נוער, שבה יוכלו לומר את דברם על דרך ניהול התנועה הציונית. ויצמן הפך את הקבוצה הזאת להתארגנות האופוזיציונית הראשונה בתנועה וכתוצאה מכך הוטל עליו לנהל את ההכנות לארגון הוועידה. באוקטובר 1901 נפגש ויצמן עם הרצל, שמנע עימות בכך שהסיר את התנגדותו לכינוס ועידת הציונים הצעירים. הוועידה התכנסה בדצמבר אותה שנה, זמן מה לפני פתיחת הקונגרס הציוני החמישי, ובה נוסדה הפרקציה הדמוקרטית, שהושפעה מאחד העם. בקונגרס עצמו נבחרה ועדת תרבות, שיעודה היה "חינוך העם היהודי ברוח הלאומיות" וויצמן היה אחד מחבריה. שני מנהיגיה הבולטים של הפרקציה, ויצמן ולאו מוצקין, הגיעו מהר מאד להתנגשות. ויצמן מונה לראש מחלקת האינפורמציה של הפרקציה בז'נבה. הוא גם יסד חוג סטודנטים ציונים בשם "השחר", שריכז סביבו את ההתנגדות להרצל. בקיץ 1902 ויצמן כבר היה האיש הדומיננטי בפרקציה. בספטמבר 1902 הופיעה הפרקציה בוועידה של ציוני רוסיה במינסק, וויצמן היה חבר בועדת ההיגוי.[25] באוקטובר אותה שנה יצא למסע תעמולה ציונית בדרום רוסיה.[26] מטרתו העיקרית היתה הפרכת המצע של הבונד.[27]

בקונגרס הציוני השישי (1903) תמך בתחילה ויצמן בתוכנית אוגנדה שהציג הרצל, אך כבר במהלך הקונגרס שינה את טעמו. בכל משך הדיונים בקונגרס הוא לא השתתף בפולמוס הגלוי ורק טען כי "אם הממשלה הבריטית והאומה הבריטית הן מה שאני חושב עליהן, סופן שיציע לנו הצעה טובה מזו". בהצבעה על ההצעה, הצביע יחד עם שולליה. לאחר פיזור הקונגרס, נאם בישיבת "אומרי הלאו" ותקף את הפילוסופיה הציונית של הרצל. בין היתר אמר: "אין הרצל לאומי אלא בעל פרויקטים... הוא מתחשב רק עם התנאים החיצוניים, תחת אשר הכוח אשר עליו נשענים אנחנו היא הפסיכולוגיה של האומה והשאיפות החיות בקרבה. אנחנו ידענו שאי אפשר להשיג את פלשתינה בזמן קצר, ולפיכך לא נפל לבנו אם נסיון זה או אחר לא הצליח". בנאומו הראשון בפני חברי הפרקציה הדמוקרטית לאחר הקונגרס, קרא להם לפתוח במערכה שתקיף את כל מערב אירופה נגד תכנית מזרח אפריקה. ב-8 באוקטובר 1903 הגיע ללונדון כדי לבחון את רצינות ההצעה הבריטית, אולם נתקל בהתנגדות רבה בקרב יהודי אנגליה, שלדבריו היו "אחוזים קדחת אפריקה".[28] עם מותו הפתאומי של הרצל ביולי 1904, כתב ויצמן: "עול כבד הוטל כעת על שכמי".[29] אף על פי שהפך לאחד ממתנגדיה החריפים של התוכנית, כיהן ויצמן בוועדת ההיגוי של משלחת החקר שנשלחה למזרח אפריקה לבדיקת היתכנות התוכנית.[30] לאחר שפרסמה ועדת סקר אפריקה דין וחשבון שלילי, החליט הקונגרס הציוני השביעי (1905), כי רק בארץ ישראל יוכל העם היהודי להקים לו מרכז לאומי.[31]

באפריל 1904 הגיע ויצמן לרוסיה כדי לפתוח במסע הסברה גדול בקהילות היהודיות הגדולות, אולם הסיור בוטל בשל העדר מימון - עדות להערכתם המועטת של הציונים ברוסיה כלפיו כתועמלן. רוסיה ספגה אז מפלות במלחמה עם יפן, וכמרבית יהודי רוסיה גם ויצמן קיווה לניצחון היפנים, אך חשש מפני פוגרומים נגד היהודים שיבואו כתוצאה מכך.[32] בנסיעה זו לרוסיה התקיימה הפגישה המשפחתית האחרונה של ויצמן עד שובו לשם באפריל 1911.[33] ב-6 ביולי 1904 עזב ויצמן את ז'נבה. בדרכו ללונדון נועד בפריס עם מקס נורדאו וב-10 ביולי הגיע לאנגליה.[34] בלונדון החל להיפגש עם פקידים בכירים בשירות החוץ הבריטי: לורד פרסי, תת-שר החוץ, וקלמנט היל, הממונה על שטחי החסות הבריטיים באפריקה.[35] לאחר מכן החל בעבודתו החדשה במנצ'סטר ובמשך הזמן השיג שליטה בשפה האנגלית. בתקופה זו חי בנפרד מוורה, שנשארה בז'נבה כדי להשלים את לימודיה, אותם סיימה במאי 1906, אז קבלה הסמכה לרפואה. הניתוק ביניהם ארך שנתיים, עד אוגוסט 1906, במהלכן ביקרו זה את זה לפרקי זמן קצרים. הם נישאו ב-23 באוגוסט 1906 בצופוט, ליד דנציג. ירח הדבש היה משולב בעבודה: הזוג נסע לקלן, שם השתתף ויצמן בדיוני הוועד הפועל הציוני. בתום הדיונים נסע הזוג לשווייץ ומשם למנצ'סטר. במנצ'סטר קיימו טקס נישואין אזרחיים ושוב נישואין דתיים. רק ב-1913 זכתה ורה באישור לעסוק ברפואה באנגליה.[36]

ביולי 1905 הפך ויצמן לחבר בוועד הפועל הציוני, ובסוף אותו חודש נשלח לקונגרס הציוני השביעי בבזל כנציג מנצ'סטר. בקונגרס זה נבחר דוד וולפסון, ממשיך דרכו של הרצל, לנשיא ההסתדרות הציונית. במשך שש השנים הבאות הקדיש ויצמן מאמצים רבים לסילוקו מהתפקיד. ויצמן ערך מפגשים רבים בערי אנגליה וסקוטלנד, בהם הטיף נגד כל תכנית ליישוב היהודים מחוץ לארץ ישראל. בפברואר 1907 נבחר לסגן נשיא ההסתדרות הציונית של אנגליה.[37] לקראת הבחירות באנגליה בינואר 1906, פנה וינסטון צ'רצ'יל אל ויצמן באמצעות סוכנו, בבקשה שיסייע לו בקרב הבוחרים היהודים באזור הבחירה שלו, אולם ויצמן סירב להתערב בבחירות בגלוי והעביר את הפנייה אל וולפסון. זמן קצר לאחר מכן נפגש אישית עם צ'רצ'יל, לשיחת היכרות. ב-9 בינואר נפגש ויצמן עם מועמד נוסף בבחירות, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, והרצה לו על עיקרי הציונות. ויצמן הסביר בפגישה את ההתעקשות על ארץ ישראל. לדבריו אמר לבלפור, "נניח שאני מציע לאדוני את פריז במקום לונדון". בלפור השיב: "אבל, דוקטור ויצמן, לונדון היא שלנו". ויצמן השיב על כך: "אבל ירושלים הייתה שלנו בזמן שלונדון הייתה עוד אדמת ביצה". חילופי הדברים הללו עשו רושם רב על בלפור.[38] בהקדמה לספרו של נחום סוקולוב, "אישים", כתב בלפור כי שיחתו זו עם ויצמן היא ששכנעה אותו כי רק ארץ ישראל תוכל להיות בית לעם היהודי.[39]

בקונגרס הציוני השמיני, באוגוסט 1907 בהאג, יצא ויצמן בקריאה ל"ציונות סינתטית" שתמזג את העבודה הפוליטית עם ההתיישבות המעשית בארץ ישראל.[40] מיד בתום הקונגרס, באוגוסט 1907, יצא ויצמן לביקורו הראשון בארץ ישראל. הוא הפליג ממרסיי לאלכסנדריה ומשם לביירות, וב-10 בספטמבר ירד בחוף יפו. הוא סייר בארץ ישראל במשך שלושה שבועות בחברת יהושע חנקין והתרשם מן המושבות היהודיות. לגבי הבעיה הערבית, כתב: "הערבי שומר על אחיזתו הפרמיטיבית בקרקע, יצר האדמה חזק בו, ואם יעבוד אותה לאורך זמן, קיימת הסכנה כי הוא יחוש עצמו חלק בלתי נפרד ממנה, ויראה לעצמו זכות מוסרית עליה". ויצמן סייר גם בגליל והגיע בצפון עד מטולה. בירושלים נשא נאום פומבי. ברחובות התארח בבית משפחת אייזנברג מפינסק, שהראו לו גבעה מחוץ לשטח המושבה, שלימים רכש אותה ובנה עליה את ביתו ואת מכון זיו (לימים מכון ויצמן למדע).[41]

בקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג, שנערך בדצמבר 1909, כיהן ויצמן כיושב ראש הוועדה המתמדת. הוא היה במיטבו, אולם וולפסון תקף את האופוזיציה וזכה לתשואות. ויצמן תקף אותו והגיש שורת הצעות-החלטה נגדו, אך הקהל היסה אותו בצעקות. ביוני 1910 התפטר ויצמן מן הוועד הפועל הציוני. בפברואר 1911 מונה לסגן-הנשיא לערי השדה בפדרציה הציונית באנגליה. באוגוסט אותה שנה, בקונגרס הציוני בבזל, שוב פעל כיושב ראש הוועדה המתמדת, הפעם מאחורי הקלעים, ווולפסון התפטר מתפקידו.[42] במרץ 1910 נפגש בבית קפה בפריז עם ולדימיר לנין.[43]

בשנת 1913 עברה משפחת ויצמן לבית מרווח יותר, של המעמד הבינוני.[44] ויצמן ניסה למשוך אליו את אילי ההון היהודים וב-3 בינואר 1914 נפגש לראשונה עם הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד בביתו בפריז.[45] בתחילת נובמבר 1914 פנה אל כלתו של הברון, אשתו של בנו, ג'יימס, דורותי, וטיפח עמה קשר קרוב. בסוף דצמבר ביקר שוב את אדמונד, שהבטיח לויצמן את תמיכתו והציג אותו בפני לורד ברטי, שגריר בריטניה בצרפת. בזכות קשריו עם משפחת רוטשילד, התוודע ויצמן באוגוסט 1915 גם ללורד רוברט ססיל (אנ'), שהיה אז תת-שר לענייני חוץ.[46]

בדצמבר 1914 נפגש ויצמן עם הרברט סמואל, היהודי המוצהר הראשון שהיה חבר הקבינט הבריטי. בתום שיחתם, ניסח סמואל תזכיר רשמי בשם "עתידה של ארץ ישראל", אותו הגיש לקבינט בינואר 1915. יחד עם סמואל, נפגש ויצמן באותו חודש לראשונה עם לויד ג'ורג', שהתרשם עמוקות מאישיותו. במקביל, נפגש ויצמן שוב עם בלפור, שהודה בפניו כי הוא שותף לרבות מן הדעות האנטישמיות שבהן החזיקה קוזימה וגנר (אנ') (אשתו של המלחין ריכרד וגנר). ויצמן טען כי למרות הסתלקותם של יהודים רבים מן היהדות ונסיונותיהם להתבולל, מגיבים הגרמנים, וגם שאר העמים, באנטישמיות: "הטרגדיה בכל זה היא, שבעוד שאנו איננו מכירים בהם כיהודים, מרת וגנר אינה מכירה בהם כגרמנים". הוא טען בפניו כי הפתרון לכך הוא חידוש הלאומיות היהודית בארץ ישראל.[47]

ב-1914 יריבו הקולני ביותר של ויצמן בתנועה הציונית היה זאב ז'בוטינסקי, שעמד אז בראש המשרד הציוני-רוסי האחראי על הטיפול בענייני הקמת האוניברסיטה בירושלים. ביקורתו של ז'בוטינסקי עסקה בכל תחומי פעילותו של ויצמן.[48] בפברואר 1915 התפטר ויצמן במחאה מן הוועד הפועל של הפדרציה הציונית באנגליה, בשל החלטתה לחדש את פעולת הוועד הפועל המצומצם ולהעביר את המשרד המרכזי מברלין להאג, מבלי להיוועץ בו.[49] בסתיו 1915, על פי בקשת הממשלה, עבר להתגורר בלונדון לצורך עבודתו המדעית על הפקת האצטון, לטובת המאמץ המלחמתי. ויצמן שכר דירה ברובע צ'לסי וחלק אותה עם זאב ז'בוטינסקי. כעבור שלושה חודשים הגיעו גם אשתו ובנו והמשפחה עברה לרובע קנסינגטון. באוקטובר 1916 חכר ויצמן בית מפואר בן 15 חדרים באדיסון רוד, שם נולד בנובמבר 1916 בנו השני, מיכאל. כעבור שלוש שנים עקרה המשפחה לאדיסון קרסנט.[50] בשנים 1915–1916 פיתח ויצמן קשרים חברתיים עם משפחות בעלות השפעה, שבזכותם יצר קשרים גם עם קבוצות פוליטיקאים, פקידי ממשל, עיתונאים ואקדמאים.[51] בינואר 1916 סייע לכינון הוועד הפועל הציוני של אנגליה, בו היו חברים בין השאר ז'בוטינסקי, אחד העם וסוקולוב.[52] ב-28 בינואר 1917 נפגש יחד עם סוקולוב עם פקיד הממשל הבריטי מארק סייקס. הם הגישו לו את טיוטת ההצהרה שהכינו, לפיה "ארץ ישראל תוכר כבית לאומי יהודי". בפגישה נוספת עם סייקס ב-7 בפברואר, תבע יחד עם משתתפים ציונים נוספים את כינונו של פרוטקטוראט בריטי על ארץ ישראל. ב-11 בפברואר נבחר ויצמן לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. ב-22 במרץ נפגש לשיחה בנושא עם שר החוץ בלפור.[53]

ביוני 1917 כתב ויצמן לפקיד משרד החוץ רונלד גריהם, כי הגיע הזמן שממשלת בריטניה תתן ביטוי באופן גלוי "לאהדתה ולתמיכתה במטרות הציוניות ותכיר בצדקת התביעות היהודיות בארץ ישראל" גריהם הסכים עמו וכך גם בלפור. ב-19 ביוני הציע בלפור לויצמן ורוטשילד שיגישו נוסח הצהרה כזו לעיון הממשלה. ביולי נשלח ויצמן, על פי הצעתו שלו, כנציג ראשי מטעם ממשלת בריטניה (מלווה בקציני מודיעין בריטים) לשליחות בגיברלטר, שמטרתה היתה לסכל את מאמצי הנרי מורגנטאו האמריקני לחתום עם טורקיה על הסכם שלום נפרד. מאוחר יותר ביטל מורגנטאו את שליחותו שלו, שכשלה. היתה זו תופעה יוצאת דופן, שמנהיג ממוצא זר נמנה עם יועצי קבינט המלחמה. הדו"ח של ויצמן הופץ אחר כך כמסמך של הקבינט.[54]

הציונות הרוסית, שוויצמן עצמו בא מתוכה, דחתה את מדיניותו הפרו-בריטית במלחמת העולם הראשונה. יחיאל צ'לנוב טען כי תמיכה בבריטניה מסכנת את היישוב בארץ ישראל ואת היהודים במדינות בשלטון מעצמות הציר. הוא הזהיר גם כי ממשלת בריטניה תומכת במשטרו של הצאר, השנוא על ידי היהודים. העולם הציוני היה מפולג: הציונים במדינות האנגלו-סכסיות תמכו בוויצמן, אולם הציונים האירופיים נקטו במדיניות נייטרלית. ויצמן תמך במאבקו של ז'בוטינסקי להקמת הגדוד העברי. כנגד הקמת גדוד כזה, נטען כי הפרדת היהודים בבריטניה ליחידה משלהם עלולה להתפרש כאילו יש לשחד אותם כדי שיתרמו למאמץ המלחמתי. ויצמן היה מבודד בין המנהיגים הציונים. ב-17 באוגוסט 1917 קיבל נזיפה בנושא מאחד העם, והגיש את התפטרותו מכל תפקידיו בתנועה הציונית. אחד העם השיב לו כי התפטרותו תהיה "מעשה של בגידה" וויצמן חזר בו בסופו של דבר.[55]

ויצמן הגיש לממשלת בריטניה, בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה, הצעה שכללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל. ב-28 בספטמבר 1917 הדגיש ויצמן בפני לויד ג'ורג' את דחיפותה של ההצהרה לגבי ארץ ישראל. ג'ורג' הורה לכלול את הנושא בסדר היום של ישיבת הקבינט הבאה, ב-4 באוקטובר. יום לפני הישיבה שיגרו ויצמן ורוטשילד תזכורת נוספת לבלפור בנושא. ויצמן ניהל תעמולה נרחבת בבריטניה, שמטרתה היתה לשכנע את הממשלה שקיימת תמיכה המונית בציונות ועד סוף החודש קבלו כ-300 ארגונים יהודיים החלטות בזכות המצע שלה. ב-31 באוקטובר התכנס הקבינט, בעוד ויצמן ממתין בחוץ, והושמע בו קול אנטי-ציוני אחד בלבד. הצהרת בלפור התקבלה ופורסמה. ויצמן לא היה מרוצה מהנוסח הסופי: מכפל ההתחייבויות הבריטי ומכך שהשתמעו ממנו כוונות דיכוי מצד הציונים, וכן מכך שהמחויבות הבריטית לנהל את ארץ ישראל לא הוזכרה כלל. הוא רצה התחייבות מפורשת יותר לעם היהודי. למרות זאת, ההצהרה נחשבת להישג החשוב ביותר שלו. לראשונה מאז חורבן בית שני בשנת 70, הכירה מעצמת-על בזהותו הלאומית של העם היהודי. ויצמן ראה בה את "המגנה כרטה של זכויות החופש היהודיות" והשווה אותה להצהרת כורש.[56] עד לכינון ממשלתו של לויד ג'ורג', היה ויצמן קול של מיעוט בהנהגה הציונית. אולם לאחר פרסום הצהרת בלפור התייצבה התנועה הציונית כולה לימינו.[57]

בארץ ישראל, 1918[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמיר פייסל וחיים ויצמן, יוני 1918

ב-6 בנובמבר 1917 העלה ויצמן רעיון לשגר לארץ ישראל משלחת שתייעץ לבריטניה לגבי מצב היהודים בארץ וכינון הבית הלאומי. בדצמבר הגיש לממשלה את הצעותיו. ב-4 במרץ 1918 התקבל ויצמן לראיון אצל ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת בארמון בקינגהאם. המלך הביע בפניו את אהדתו לציונות ואיחל לו הצלחה. באותו יום יצא ויצמן לפריז, ומשם לרומא וטרנטו, שם עלתה המשלחת בראשותו על אנייה לאלכסנדריה, מצרים, בה נפגש עם הציונים המקומיים - פליטים מארץ ישראל ויהודים מצריים - ונאם בפני חיילים יהודים בקהיר. לאחר כשלושה שבועות במצרים, יצאה המשלחת ברכבת החוף לארץ ישראל, ובערב ה-4 באפריל הגיעו חבריה לתל אביב.[58] הביקור התקיים בזמן כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים. משלחת המנהיגים הציוניים כונתה "ועד הצירים" ותפקידה היה לעזור ליישוב היהודי בתחומי הבריאות, החינוך, הסעד וההתיישבות, לקשר ביניהם לבין הכוחות הבריטיים, ולהניח את התשתית לבית הלאומי ברוח הצהרת בלפור.

בין פעולותיו באותה תקופה, במסגרת ועד הצירים, הייתה הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית שעל הקמתה עמל רבות. בנוסף, נפגש בעבר הירדן עם האמיר פייסל, פגישה שהובילה ב-3 בינואר 1919 בלונדון לחתימת הסכם ויצמן-פייסלהסכם שהבטיח הכרה ערבית בציונות, אולם מעולם לא בא לכדי מימוש, כאשר פייסל סולק מהשלטון בסוריה, והפך למלך עיראק.

עבודתו המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר חיים ויצמן, 15 בדצמבר 1926

בתחילת המאה ה-20 התרחבה התעשייה הכימית במהירות, והגורם הראשון לכך היתה הדרישה הגוברת של תעשיית הטקסטיל לחומרי צבע סינתטיים. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 החל לפתח קשרים עם כריסטיאן דיכלר. שניהם התמקדו במחקרם בכימיה של חומרי הצבע. הם פרסמו מאמרים יחד ורשמו פטנטים משותפים. הם חתמו חוזה עם מפעלי "באייר" וויצמן זכה בהכנסה קבועה.[59] בעת ביקורו בלונדון באוקטובר 1903, יצר את מגעיו הראשונים עם כימאים אנגליים. ב-1904 קיבל הצעה מוויליאם פרקין, פרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר, להתמנות לעוזרו. מנצ'סטר היתה אז מרכז חשוב של תעשיית צבעים.[32] בסתיו 1904 מונה לעמית-מחקר. בינואר 1905 הרצה לראשונה בשפה האנגלית וביולי אותה שנה התמנה למדגים במעבדה לכימיה אורגנית.[60] בינואר 1905 החל ויצמן לעבוד על מחקרו במפעל לייצור חומרי צבע של חברת "קלייטון אניליין", בבעלותו של צ'רלס דרייפוס, תעשיין, חבר הוועד הפועל של הפדרציה הציונית האנגלית ונשיא האגודה הציונית של מנצ'סטר. באפריל אותה שנה נרשם פטנט על "שיפורים בתהליך ייצורו של הקמפן" על שם "צ'רלס ויצמן".[61] בתקופת מגוריו במנצ'סטר, בשנים 1904–1915, פרסם ויצמן 31 מחקרים, כולם בשיתוף עם מדענים אחרים. מלבד הפקת חומרי צבע, עסק גם בתהליכי הייצור של שמן קמפור. בסוף שנת 1907 ערכה חברת "ז'יוודן" השוויצרית, המתמחה במוצרי קוסמטיקה, חוזה על הזכות לשימוש בפטנטים של ויצמן להפקת קמפור. בעקבות הצלחתו זו, פנה לתחום חדש: מיקרוביולוגיה. החל באביב 1909 החל לבלות את חופשותיו במכון פסטר בפריז. הוא החל לבחון את תהליכי התסיסה בייצור גומי סיתטי. בסתיו 1909 נבחר ללמד קורס של כימיה אורגנית לתלמידי רפואה, אז פגש לראשונה בהיבטים הביולוגיים של הכימיה.[62]

ויצמן הציג את מועמדותו לחברות ב"חברה המלכותית", אולם על פי חוקי החברה יכולים להיבחר אליה רק אזרחים בריטיים. ויצמן פנה אל משה גסטר כדי שיפעיל את קשריו בשלטון, ולאחר שצ'רצ'יל והרברט סמואל התערבו לטובתו, התבשר ב-20 בנובמבר 1910 כי זכה באזרחות בריטית. אולם למרות שזכה לתמיכה מרשימה, נדחתה מועמדותו לחברה המלכותית.[63]

באביב 1915 ביקש משרד המלחמה הבריטי מהמדענים הבריטים לדווח על כל תגלית שעשוי להיות לה ערך צבאי, וויצמן דיווח למשרד על תהליכי התסיסה שעסק בהם. הוא רשם פטנט על התהליך שפיתח, שעורר עניין רב במשרד הצי הבריטי, שעוד בתחילת העשור השני של המאה ה-20, היה מודאג בשל המחסור באצטון, שהיה חיוני ליצירת הקורדיט - חומר הנפץ שבו השתמשו הכוחות הצבאיים הבריטים. בכמויות הנכונות הוא מפחית את כמות העשן שנוצר על ידי אבק השרפה בזמן הירי ומנמיך את טמפרטורת הפיצוץ ובכך מפחית את הבלאי של התותחים והרובים.[64] את האצטון הפיקו עד אז מסידן אצטטי, אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשארו רוב מרבצי מחצב זה בידי הגרמנים. ויצמן נתמנה לראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון על מנת למצוא דרך אלטרנטיבית לייצור האצטון, והוא אכן מצא דרך ביוכימית יעילה יחסית לייצר אצטון מתסיסה של חומרי גלם צמחיים, כמו תירס על ידי בידוד חיידק שנקרא על שמו: Clostridium acetobutylicum Weizmann, או בקיצור: חיידק B–Y‏ (B – bacillus; ויצמן – Y).[64] על בסיס המצאתו הוקמה תעשיית חירום צבאית. שר החימוש הבריטי, לויד ג'ורג', ושר הימייה, וינסטון צ'רצ'יל, לימים ראשי ממשלת בריטניה, התוודעו באופן אישי לויצמן, אשר המצאתו חילצה את האדמירליות ממשבר חימוש גורלי,[65][66] הניסויים של ויצמן נחלו הצלחה רבה ובספטמבר 1915 הורחב היקפם ותוך זמן קצר בכל רחבי האיים הבריטים היו מזקקות שפעלו על פי התהליך שפותח על ידי ויצמן. לאחר מכן נפתח מפעל כזה גם בטורונטו והוקמו שתי מזקקות נוספות באינדיאנה בארצות הברית. מאוחר יותר נעשה שימוש בהמצאתו גם בהודו. תהליך התסיסה היה תלוי באספקה סדירה של תירס מיובא מארצות הברית, אולם אספקה זו הופסקה עם פתיחת מלחמת הצוללות על ידי גרמניה. ויצמן מצא תחליפים: בבריטניה ערמונים ובהודו אורז. בשל ההצלחה החלקית של התחליפים, הועתקה הפקת האצטון לצפון אמריקה. בספטמבר 1915 מונה ויצמן ליועץ טכני של כבוד בנושא אספקת אצטון למשרד הצי וקיבל מענק מחקר. במקביל, החל לעבוד כיועץ כימי לאספקת אצטון במשרד החימוש. באפריל 1916 מונה למפקח על מעבדות הממשלה במכון ליסטר בלונדון וליועץ למחקר בנושא הפקת אצטון. עבודתו בשירות הממשלה נמשכה עד יוני 1918.[50] עבודתו זו, כמו גם פעילותו בלונדון, הגבירה את השפעתו בממשלה הבריטית, ותרמה בצורה מכרעת לפרסום הצהרת בלפור ב-1917. הצהרה זו הביאה את ויצמן לעזוב את עבודתו המדעית כמעט לחלוטין, ולהתמסר לפעילות המדינית הציונית.

לויד ג'ורג' היה האיש שביטא לראשונה את האגדה על כך שהצהרת בלפור היתה גמול למאמציו של ויצמן בזמן מלחמת העולם הראשונה. ויצמן עצמו הפריך זאת, אולם ייתכן מאד שהישגיו המרשימים בהפקת אצטון השפיעו במידה כלשהי על יחסם של פקידי הממשל והפוליטיקאים הבריטים אליו.[67]

ביוני 1917 החל ויצמן לקבל תמלוגים על הפטנטים שרשם, ובסוף מלחמת העולם הראשונה כבר היו ברשותו סכומי כסף משמעותיים. לאחר ששותפיו לשעבר כשלו בנסיונותיהם להפיק אצטון, תבע אחד השותפים, הלפורד סטרינג', לקבל בעלות על שיטתו של ויצמן וטען כי הוא העתיק את הפטנט שלהם. רק בפברואר 1926 הוכחה צדקתו של ויצמן בבית המשפט.[67]

החל משנת 1931 שב חיים ויצמן למחקר המדעי, לסירוגין, ועבד בין השאר במעבדה במכון דניאל זיו (שאותו הקים על שם בנו של ידידו הלורד ישראל זיו ובמימונו, ואשר שמו שונה למכון ויצמן למדע בשנת 1949). ויצמן רשם כמה עשרות פטנטים, וזכה לראות מספר יישומים משמעותיים של עבודתו המדעית. הודות ליישומים אלה נהנה חיים ויצמן מהכנסות כספיות שאִפשרו לו לוותר על שכר מהתנועה הציונית, אשר לה הקדיש את מרבית חייו הבוגרים. בימי מלחמת העולם השנייה נרתם שוב כמדען למען המאמץ המלחמתי של בריטניה.

נשיא ההסתדרות הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר חיים ויצמן וד"ר נחום גולדמן
משמאל לימין: ורה ויצמן, חיים ויצמן, הרברט סמואל, לויד ג'ורג', אתל סנודן ופיליפ סנודן, בסוף שנות ה-30
ויצמן בביקור במפעל לאריגים במושב נירה (כיום בית יצחק-שער חפר) 1942
ויצמן נואם בפני הועדה האנגלו-אמריקאית ב-1946

לאחר פרסום הצהרת בלפור מעמדו של ויצמן בתנועה הציונית נסק, והוא הפך בהדרגה למנהיגה הבלתי מעורער. ב-1919, ייצג יחד עם נחום סוקולוב ומנחם אוסישקין את התנועה הציונית בוועידת השלום בפריז, שעיצבה את העולם שאחרי המלחמה. באפריל 1920 פעל מאחורי הקלעים של ועידת סן רמו, אשר עסקה בעתיד השטחים של האימפריה העות'מאנית לשעבר. כישוריו הדיפלומטים נדרשו גם לשם הבטחת אזכורה של הצהרת בלפור בכתב המנדט שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים. בכך הוענקה לציונות הכרה בינלאומית מחייבת. בשנת 1921, בקונגרס הציוני ה-12 בקרלסבד, נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בתפקידו זה, ייצג את התנועה הציונית בעולם ואת היישוב העברי מול שלטון המנדט הבריטי. בשנת 1929 העביר את סמכויות הניהול הביצועי של היישוב בארץ לידי הסוכנות היהודית, גוף שיזם את הקמתו כדי לרתום את העם היהודי כולו, לרבות החוגים שלא הזדהו עד אז כציונים, אל משימת בניית הבית הלאומי.

לאחר פרסום הספר הלבן של פאספילד בשנת 1930, השקיע מאמצים רבים כדי לשנות את המדיניות הבריטית, שצימצמה את זכויות היהודים לעלייה ולהתיישבות, וכמחאה התפטר מתפקידו. הוא חזר בו כששיגר אליו ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד, איגרת אוהדת לרעיון הציוני.

ב-1931 לא נבחר לנשיא הקונגרס הציוני עקב מדיניותו, שנתפסה כפרו-בריטית. הוא התייצב בראש הפעולה למען יהודי גרמניה ולעליית הנוער, עד להיבחרו מחדש בשנת 1935. ויצמן תבע מוועדת פיל, שנשלחה לארץ ישראל מטעם ממשלת המנדט, כי יינתן בישראל מקלט למיליוני היהודים הנרדפים בעולם. אז הציע לראשונה את חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים. עם פרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936 שימש כציר במשא ומתן עם גורמים שונים, ובהם נורי א-סעיד, שתיווך בין הצדדים בזמן המרד.

בשנת 1936, לצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר ויצמן לעבודה מדעית ב"מכון זיו" ברחובות, אותו ייסד (ואשר נקרא אחר-כך מכון ויצמן למדע על שמו), וכן עסק בניצול פרי הדר לצורכי תעשייה. בעת מלחמת העולם השנייה פעל להקמת הבריגדה היהודית. בשנת 1942 שכל את בנו הצעיר, מייקל (מיכאל), שהיה טייס קרב בחיל האוויר הבריטי במלחמה; מטוסו הופל ב-11 באפריל 1942 מעל תעלת למאנש בדרך למשימה במפרץ ביסקאיה ומקום קבורתו לא נודע.[68]

ויצמן תמך בהחלטת ועידת בילטמור לקרוא להקמת מדינה יהודית, אך טען כי יש להימנע מעימות עם ממשלת בריטניה. במקום זאת, קרא להמשיך לנהל משא ומתן עם הממשל הבריטי למען ביטול גזירות הספר הלבן ולמען עליית יהודים, אשר ייצרו עם השנים רוב בארץ ישראל. מדיניותו המתונה לא תאמה את המאבק שהחל להתפתח ביישוב נגד המדיניות הבריטית עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, בייחוד לאחר פרסום הספר הלבן של מקדונלד. על רקע זה, החל להעמיק משבר בינו לבין יו"ר הסוכנות דוד בן-גוריון ושאר חברי ההנהלה הציונית, שצמצם את השפעתו בהנהגה.

ב-1946, בקונגרס הציוני ה-22 בבזל, לא זכה ויצמן לתמיכת הבוחרים בעמדותיו לא להיאבק מאבק מזוין כנגד בריטניה, והוא התפטר מתפקידו כנשיא התנועה הציונית. עם זאת, המשיך לנצל את קשריו והשפעתו ברחבי העולם למען הקמת המדינה. על רקע מדיניותה העוינת של הממשלה הבריטית החדשה כלפי החזון הציוני, גייס ויצמן את דעת הקהל האמריקאית ופנה לנשיא ארצות הברית, הארי טרומן, בבקשה להפעיל את השפעתו. מהלך זה הוביל, בסופו של דבר, לתמיכת ארצות הברית בתוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקופ, ועדת האו"ם לשאלת ארץ ישראל. ויצמן תרם תרומה חשובה למניעת ניתוקו של הנגב מן השטח שהוקצה למדינה היהודית בתוכנית החלוקה, והשיג הכרה של ארצות הברית במדינת ישראל מיד לאחר כינונה. הוא תבע להכריז על הקמת המדינה מיד לאחר שהבריטים יעזבו את גבולות ארץ זו.

נשיא מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס ההכרזה של חיים ויצמן כנשיא מדינת ישראל הראשון
כרוז של עיריית תל אביב המודיע על ביקורו של נשיא מדינת ישראל חיים ויצמן בעיר, 1949

מינויו לנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

יומיים לאחר הכרזת העצמאות, ב-16 במאי 1948, נבחר[69] ויצמן כנשיא מועצת-המדינה הזמנית.

ב-30 בספטמבר 1948 הוטס ויצמן, שהחלים בז'נבה מניתוח בעינו, למדינת ישראל על מנת שיושבע בה כנשיא המדינה הראשון. עקב היותה של שווייץ מדינה נייטרלית, נאסר על מטוסים צבאיים לנחות בה ועקב כך נצבע מטוס הדאגלס C-54 סקיימסטר, שהשתייך ללהק תובלה אווירית, כמטוס נוסעים אזרחי של חברת "אל על", שהוקמה במיוחד עבור צורך זה.[70] משדה התעופה נסעו ויצמן ורעייתו לביתם ברחובות, בליווי אופנוענים ומשמר חמוש. בהמשך היום סייר ויצמן במכון המדעי שנקרא עתה בשמו. בשעה 17:00 הגיע לישיבת מועצת העם במוזיאון תל אביב שבשדרות רוטשילד. בנאומו שם הבטיח לפעול על פי הפסוק האהוב עליו, "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"[71] וסיים בברכת שהחיינו, במהלכה נשבר קולו.[72]

השבעתו לנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1949 נבחר לכהן כנשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, והושבע לתפקיד ב-17 בפברואר 1949.[73]

אני חיים בן עוזר ורחל ויצמן מתחייב כנשיא-המדינה לשמור אמונים למדינת-ישראל ולחוקיה.
כנסת-ישראל! אדונים, חברים!
ראשית תרשו לי להביע את צערי שראש-הממשלה אינו בתוכנו עכשיו. בשמכם, בשמי ובשם הגב׳ ויצמן אנחנו מאחלים לו רפואה שלמה במהרה.
הנני מודה על הכבוד הגדול שניתן לי בהיבחרי כנשיא הראשון למדינת-ישראל. בכל נפשי ובכל מאודי אתאמץ למלא את השליחות הנעלה והכבירה הזאת לטובת בני עמנו וכל תושבי הארץ ולהרמת קרן מדינתנו. גדול התפקיד שהוטל עלי. אבל בשר ודם אני, ועלול להיכשל חלילה במעשי, אל נא אהיה בעיניכם כחוטא במזיד.
ברגע גדול זה בחיי, בחיי כולנו, הנני שולח ברכה לבבית לכל אזרחי ישראל ולעם היהודי ברחבי תבל. יודע אני כי כל אשר נעשה ושלא נעשה בארץ הזאת יטיל מאורו או מצילו על עמנו כולו.
מתוך הכרת כובד האחריות הזאת הנני נכנס למילוי תפקידי כנשיא-ישראל.

פעילותו כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

את תפקידו זה מילא מביתו שברחובות, אשר שימש כ"בית הנשיא" לכל דבר. מכיוון שכהונת הנשיא הייתה מוצמדת בשעתו לכהונת הכנסת, הוא התמודד שוב על התפקיד לאחר השבעת הכנסת השנייה, ונבחר לקדנציה נוספת ב-19 בנובמבר 1951 ללא מתחרים. בראשית ימי נשיאותו (1949), נחנך בטקס רב משתתפים מכון ויצמן למדע, ובכך התאפשרה הרחבתו הניכרת של מכון זיו.

על אף שהיה כבר חולה עוד בזמן כהונתו הראשונה, גילה התעניינות מתמדת בענייני המדינה, אך כמעט שלא השתתף בהחלטות בדבר מדיניותה. לבו לא היה שלם עם הגדרת תפקידו כייצוגי בלבד, ומיוחסת לו האמרה: "המקום היחיד אליו אני רשאי לדחוף את אפי הוא הממחטה שלי". בשנותיו האחרונות סבל מבעיות רפואיות ואיבד בהדרגה את מאור עיניו. למרות מחלתו שמר הנשיא על צלילותו המלאה, על שנינותו המפורסמת ועל חוש ההומור המלוטש שלו.

חיים ויצמן זכה לרווחה כלכלית בזכות המצאותיו המדעיות, וחי בפאר יחסי למקובל בא"י המנדטורית ובימי ראשית המדינה. הוא סירב להתפרנס מכספי התנועה הציונית, ומעולם לא קיבל ממנה משכורת. בשנת 1949 אף הודיע לוועדת הכספים כי אינו מעוניין לקבל משכורת מהמדינה עבור תפקידו כנשיא, וכי די לו בתמלוגים שהוא מקבל בגין המצאותיו המדעיות. המדינה סירבה לבקשתו וויצמן הסכים לכך, מתוך מחשבה על הנשיאים שיבואו אחריו.[74] משכורתו הייתה סמלית. אחרי מותו, על פי צוואתו וצוואת רעייתו, נתרמו בית ויצמן, הגנים והגנזך לתועלת הציבור הישראלי.

חיים ויצמן נפטר בכ"א בחשוון ה'תשי"ג, 9 בנובמבר 1952, ונטמן, על פי בקשתו, בגן ביתו שברחובות, במתחם מכון ויצמן למדע הקרוי על שמו. מצבתו עוצבה בפשטות, על פי דגם המצבות לחיילים הבריטים הנעדרים. לאחר מותו הוקמה יד חיים ויצמן, האמונה על טיפוח מורשתו, אחזקת ביתו כמוזיאון וניהול גנזך ויצמן. במסגרת פעילותה פורסמו במרוצת השנים כתביו של הנשיא הראשון (לרבות התכתובת רחבת ההיקף, הכתובה בשש שפות).

שני בניו, שניהם בוגרי אוניברסיטאות, חיו בבריטניה. בנימין (1907 מנצ'סטר - 1980 ג'רסי) לחם במלחמת העולם השנייה ולקה בהלם קרב. מיכאל עזר (19161942), מהנדס אלקטרוניקה, טייס בחיל האוויר המלכותי בדרגת סרן, נעלם עם מטוסו בפברואר 1942.[75][76] בנו של בנימין, דוד, חי בבריטניה.[77] עזר ויצמן, בנו של אחיו, יחיאל, היה נשיאהּ השביעי של מדינת ישראל.

על שמו של חיים ויצמן רחובות רבים בישראל, וכן המושב גן חיים וכפר הנוער החקלאי אשל הנשיא.

פרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים ע"ש פרופ' חיים ויצמן מוענק מטעם עיריית תל אביב-יפו למחקרים מקוריים במדעים מדויקים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורה ויצמן, חיי עם ויצמן, תל אביב, ספרית מעריב, תשכ"ח 1967.

סרטים דוקומנטריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסרט הדוקומנטרי "הנשיא" (2010), בימוי ועריכה: נואית ודן גבע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק א, עמ' 10.
  2. ^ חיים ויצמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  3. ^ כתיב זה (שהוא הכתיב היידי) הוא ששימש את ויצמן עצמו
  4. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, הערות, עמ' 300, א, הערה 11: "קשה לקבוע במדויק את מועד לידתו של וייצמן. התאריך המצוין לעיל, המקובל עתה על דעת רבים, מופיע בדרכונו הישראלי".
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק א, עמ' 12.
  6. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק א, עמ' 14.
  7. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק א, עמ' 15.
  8. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק א, עמ' 13.
  9. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ב, עמ' 17.
  10. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ב, עמ' 18.
  11. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ב, עמ' 19.
  12. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק א, עמ' 6: לאביו, כתב ויצמן אך ורק בעברית.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ב, עמ' 20.
  14. ^ 14.0 14.1 נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ב, עמ' 21.
  15. ^ Geoffrey Lewis, Balfour and Weizmann: The Zionist, the Zealot and the Emergence of Israel, A&C Black, 2009. עמ' 38.
  16. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ב, עמ' 22.
  17. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ב, עמ' 24.
  18. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ב, עמ' 25.
  19. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ב, עמ' 26.
  20. ^ כותרת הדיסרטציה: "Elektrolytische Reduktion von 1-Nitroanthrachinon [und] Ueber die Kondensation von Phenanthrenchinon u. 1-Nitroanthrachinon mit einigen Phenolen".
  21. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ב, עמ' 27–28.
  22. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ג, עמ' 31.
  23. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ג, עמ' 35–36.
  24. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ו, עמ' 72.
  25. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ג, עמ' 33–35.
  26. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ג, עמ' 36.
  27. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ג, עמ' 38.
  28. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ד, עמ' 45–48.
  29. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, עמ' 32, 54.
  30. ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 203-175
  31. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ד, עמ' 50.
  32. ^ 32.0 32.1 נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ד, עמ' 51–52.
  33. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ו, עמ' 73.
  34. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ד, עמ' 54.
  35. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ה, עמ' 55.
  36. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ה, עמ' 56–59: דירתם החדשה במנצ'סטר היתה ברחוב פארפילד בראשולם.
  37. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ה, עמ' 62–63.
  38. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ה, עמ' 64.
  39. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, הערות, פרק ה, הערה 60, עמ' 305.
  40. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ה, עמ' 65.
  41. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ה, עמ' 66–67.
  42. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ה, עמ' 69–71.
  43. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ו, עמ' 80.
  44. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ו, עמ' 72: המשפחה עקרה מ"בית זעיר" ברחוב בירצ'פילד לבית מרווח ברחוב ברונסוויק, וויתינגטון.
  45. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ו, עמ' 82.
  46. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ז, עמ' 94–95.
  47. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ז, עמ' 93.
  48. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ו, עמ' 83–84.
  49. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ז, עמ' 91.
  50. ^ 50.0 50.1 נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ז, עמ' 98–99.
  51. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ז, עמ' 95.
  52. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ז, עמ' 103.
  53. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ח, עמ' 106–107.
  54. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ח, עמ' 111–112.
  55. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ח, עמ' 113–114.
  56. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ח, עמ' 115–116.
  57. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ח, עמ' 118.
  58. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ט, עמ' 120–121.
  59. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ג, עמ' 37.
  60. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ה, עמ' 60.
  61. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ה, עמ' 61.
  62. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ו, עמ' 76.
  63. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ו, עמ' 79.
  64. ^ 64.0 64.1 נורמן רוז, חיים וייצמן, עמ' 77, 97.
  65. ^ ניר מן, 'בריטים, ציונים וחיות אחרות - תשעים שנה להצהרת בלפור, ה-2 בנובמבר 1917', מקור ראשון, 9 בנובמבר 2007.
  66. ^ How Germany lost the WWI arms race מאתר ה-BBC
  67. ^ 67.0 67.1 נורמן רוז, חיים וייצמן, פרק ז, עמ' 100–101.
  68. ^ שמו של מיכאל ויצמן מונצח באנדרטת נעדרי חילות האוויר לזכר 20,337 הטייסים של בעלות הברית שנפלו במלחמת העולם השנייה ומקום קבורתם לא נודע.
  69. ^ דיון והצבעה לבחירתו בפרוטוקול הישיבה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית, 16 במאי 1948
  70. ^ דוד מלמד, "הטיסה מז'נבה נמשכה 10 שעות" (60 שנה לטיסת הבכורה ולהקמת "אל על" בספטמבר 1948), אתר מורשת אל-על
  71. ^ ספר ישעיהו, פרק א', פסוק כ"ז.
  72. ^ נורמן רוז, חיים וייצמן, מבוא, עמ' 1–3.
  73. ^ הושבע נשיא מדינת ישראל, דבר, 18 בפברואר 1949
  74. ^ יואב שורק, 'על גשם, ציונות, ונשיאנו הראשונים', מקור ראשון, מוסף שבת, 26 בנובמבר 2010
  75. ^ עזר ויצמן, לך שמים לך ארץ, הוצאת מעריב, תל אביב 1975, עמ' 15
  76. ^ מיכאל ויצמן, באתר ועדת חבר העמים לקברי מלחמה.
  77. ^ באתר גני לגנאלוגיה
נס הנשיא משופר.JPG נשיאי מדינת ישראל
חיים ויצמן יצחק בן-צבי זלמן שזר אפרים קציר יצחק נבון
19491952 19521963 19631973 19731978 19781983
חיים הרצוג עזר ויצמן משה קצב שמעון פרס ראובן ריבלין
19831993 19932000 20002007 20072014 2014 - מכהן