ילדים החשופים לאלימות בין הוריהם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ילדים החשופים לאלימות בין הוריהם, הם ילדים שעדים באופן ישיר או עקיף לאלימות בין הוריהם (אלימות בין בני זוג). מאחר שהאלימות המשפחתית אינה מכוונת כלפי הילדים, כונו אותם ילדים בעבר "קורבנות שקופים" או "קורבנות משניים", ולא זכו לטיפול ישיר. לאחר שנות האלפיים החלו אותם ילדים לקבל במחקרים ובספרות המקצועית, הכרה כנפגעים בעצמם. כלומר, משתרשת ההבנה שעצם החשיפה של ילדים לאלימות במשפחה גורמת לפגיעה ישירה בהם, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך[1]. אלימות בין-זוגית מוגדרת ב-DSM-5, כאירוע טראומטי פוטנציאלי לילדים הגרים בבית[2]. הילד הנחשף לאלימות, הופך למעשה ל"עד" (EPV- Exposed to interparental violence). ילדים אלו הם תוצר בלתי מכוון של האלימות הבין הורית. חוויותיהם עלולות להכיל טראומה כתוצאה מעדות שמיעה, ראייה או תחושה של רמות אלימות שונות[3]. ככל שמעמיק הידע לגבי תופעת האלימות הבין-זוגית, כן גוברת ההכרה כי ילדים החשופים לאלימות מתמודדים עם מצבים העלולים להיות בעלי השלכות טראומתיות וזקוקים לסיוע.

סוגי חשיפה לאלימות במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הולדן מגדיר עשרה סוגים של חשיפת הילד לאלימות: [4]

  1. חשיפת העובר לפני הלידה- השפעת האירוע האלים על העובר במהלך ההריון.
  2. התערבות הילד- הילד מנסה באופן מילולי או פיזי לעצור את אירוע האלים.
  3. הילד כקורבן- הילד נפגע במהלך האירוע האלים במכוון או בטעות.
  4. הילד כמשתתף- הילד נאלץ לקחת חלק או מצטרף "מרצונו" לאירוע האלים.
  5. הילד כעד ראייה- הילד צופה ישיר באירוע האלים.
  6. הילד כעד שמיעה- הילד שומע את האירוע האלים, אך אינו רואה אותו.
  7. הילד רואה את ההשפעות המיידיות של האירוע האלים (לדוגמה: רואה את האמבולנס או את הפציעה).
  8. הילד מתמודד עם תוצאות האירוע האלים (לדוגמה: מעבר למקלט).
  9. הילד שומע אודות האירוע האלים באופן לא ישיר.
  10. הילד לכאורה לא מודע לאירוע האלים, מאחר שלא נכח במקום באותו הזמן.

היקף התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההערכה היא כי בישראל יש כ־500,000 ילדים חשופים לאלימות בין הוריהם[5].

בישראל כלואות ב"מעגל האלימות" על פי ההערכות כ־200,000 משפחות הכוללות גברים, נשים וילדים. על פי דיווחי משרד הרווחה, בשנת 2016 טופלו במרכזים לטיפול ומניעת אלימות ובמקלטים 1976 ילדים, מספר זעום ביחס למספר הילדים החשופים בפועל לאלימות בין הוריהם.

השלכות התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים מראים כי קיים מנעד רחב של השפעת החשיפה לאלימות על ילדים. ההשפעה על הילדים תלויה, בין השאר, בתגובות ההסתגלותיות של הילדים, במשך הזמן בו נחשפו הילדים לאלימות ובחומרת האלימות. כמו כן מושפעות ההשלכות מהפרשנות של הילדים את האלימות, את מי הם מאשימים וכיצד הם מתמודדים איתה[6], קיים קושי מתודולוגי בהערכה של מידת הפגיעות של הילדים והזדקקותם לסיוע, אך נמצא כי כשליש מהם נמצא ברמת מצוקה הדורשת התערבות[7]

המשתנים התורמים להשלכות שיש לחשיפה על הילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים העדים במהלך חייהם באופן מתמשך לאלימות בין הוריהם, נתונים במצב של חרדה מתמשכת לפגיעה בהורה שלהם, דבר אותו הם עשויים לחוות כפגיעה בעצמם. הם נתונים לעוררות כרונית של פחד. מאחר שלרוב האלימות בין ההורים היא דבר שאינו חשוף כלפי חוץ, הם קולטים משלב מוקדם מאוד שיש דברים שעליהם לא מדברים ולא מזכירים בחוץ. לכן, מעבר למצב העוררות הכרוני, הנובע מפחד, קיימת גם מועקה עקב החיים בצל הסוד.[8]

קיימת קוטביות שקשה להתמודד איתה, בין התחום החוץ משפחתי לתחום התוך משפחתי, ובין התחום החוץ אישי ותחום האישי.

אלימות במשפחה מתנהלת בתנודות לפי מעגל האלימות[9]. ככזו יש בה שלבים של רגיעה בה קיימת תחושת אשמה, התנצלות ופיוס מצד ההורה המכה, שמשתנים בהדרגה ממצב רגיעה למצב של צבירת מתח, ובהמשך לניצוץ המפעיל את האלימות וההתקפה, שלאחריהם תהיה רגיעה נוספת, המלווה בתחושות אשם וניסיונות לפיוס. החשיפה לחיים מתמשכים בצל אותה תנודתיות רגשית קיצונית, בהם תחושות רגעה ושלווה מתחלפות במצבי אלימות, תורמים אף הם למועקה אצל הילד. קיימים לעיתים קרובות תהליכי הזדהות עם התוקפנות מצד ההורה האלים, או עם ההורה הקרבני, המביאים את הילד לנקוט עמדה קיצונית ונוקשה בה הוא מצדד בהורה אחד (לא בהכרח בהורה הקרבני). קיים אצל הילד קונפליקט נאמנויות שלא תמיד ביכולתו לפתור אותו. מעבר לכך, התנודתיות במעגל האלימות, אינה מובנת תמיד לילד, שכבר גיבש עמדה המצדדת בהורה אחד ומגנה את ההורה השני. ועם הפיוס והרגיעה מתגבר אצלו הבלבול והמועקה הרגשית. ההורים הנתונים במעגל האלימות אינם בהכרח בעלי יכולת לראות את הילד ואת צרכיו, ולספקם, ולכן עשויה להיות בבית הזנחה ותפקוד הורי לקוי, דברים המשפיעים אף הם על המועקה שבה נתון הילד. החיים בצל הסוד והאיסור המובנה לחשיפתו מחוץ לבית, מקשה על היכולת לקבל תמיכה חברתית, משפחתית או מקצועית, שהייתה יכולה לסייע בעיבוד המועקה והתמודדות עמה.

ההשפעות של אלימות בין זוגית על תפקודם של הילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תפקוד התנהגותי ורגשי מוחצן: תוקפנות, חוסר שיתוף פעולה עם הוראות המבוגרים, פגיעה בכללי הסביבה ואף התנהגות עבריינית (שכיח יותר אצל בנים).
  • תפקוד התנהגותי ורגשי מופנם: בכי, עצב, דיכאון, חרדה, הערכה עצמית נמוכה, תלונות סומטיות ואף מחשבות אובדניות או ניסיונות התאבדות.
  • מסוגלות חברתית פגומה: מיומנויות חברתיות נמוכות, נטייה לפרש מצבים עמומים כמאיימים, בעיות הסתגלות למערכת החינוך, קושי בהתמודדות עם תסכול, קבלה של אלימות כאמצעי לפתרון בעיות ועוד
  • קשיים קוגניטיביים: צורך בשירותים מיוחדים בבית הספר, קשיי ריכוז והיעדרויות תכופות
  • גיבוש תפיסת עולם לפיה העולם הוא מקום מסוכן: בו לא ניתן לתת אמון
  • פערים בהתפתחות: ילדים שחוו אירועים טראומטיים מייצרים פערים בהתפתחות. פערים אלו מלווים את הילדים בכל שלב התפתחותי ומערערים את היכולת שלהם להתמודד עם המשימות ההתפתחותיות של השלב בו הם נמצאים.

הפונקציות המרכזיות של דמות ההיקשרות נפגעות כתוצאה מהחוויה הטראומתית: הבסיס הבטוח ומקום המקלט[10]. כאשר הטראומה מתרחשת בתוך המשפחה, יש פגיעה ייחודית בתהליך ההתפתחות הנורמטיבי, בכך שהבסיס הבטוח של הילד אינו בטוח יותר[11]. הילד מביט דרך "עדשות של טראומה" על העולם והחוויות המוקדמות יוצרות מבנה חשיבה ותפיסה המשפיע על איך תופס את עצמו ואת העולם. כך ילדים עדים לאלימות של הוריהם עלולים לפתח טראומטיזציה מישנית כתוצאה מקשר קרוב ומתמשך עם האדם שהתנסה בטראומה חמורה הגורם לדחק כרוני ולפגיעות מנטאליות וגופניות. השפעה נוספת היא הזדהות עם האדם הטראומטי שעלולה להוביל להפנמה של דימויי דחק מאיימים וכתוצאה מכך לתחושה דומה של טראומה ולבסוף ילדים חשופים אינם בהכרח מפגינים סימפטומים ישירים של PTSD, אולם אם ההתנסויות הבלתי מאורגנות אינן מעובדות הרי שהן 'גולשות' ומשפיעות על תפקודו של הילד ביחסים קרובים אחרים.

דינמיקות משפחתיות של ילדים נפגעי אלימות זוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הכחשת האלימות.
  • השכחת האלימות.
  • רציונליזציה.
  • הילד נושא הסימפטום.
  • העברה בין דורית של נרטיבים טראומטיים.
  • הורות מושקעת בהישרדות.
  • הרס היררכיה נורמטיבית.

טיפול במרכזים למניעת אלימות במשפחה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שגוברת הערנות להשלכות חשיפתם של ילדים לאלימות בין הוריהם, כן גוברת המודעות לצורך במניעת הנזקים הנגרמים להם[12]. לאנשי מקצוע המתמחים בטיפול באלימות במשפחה יתרון בפיתוח ויישום דרכי התערבות עבור ילדים אלה, שכן להם הניסיון, הידע וההבנה הייחודיים לגבי משמעותה הרחבה של אלימות במשפחה. לפיכך יש להם את היכולת לזהות את הסימפטומים הייחודיים למצבים אלה ולקשרם לחשיפה לאלימות[13].

במסגרת המרכזים לטיפול באלימות במשפחה, ניתן טיפול על ידי עובדים סוציאליים מקצועיים בתחום לילדים החשופים לאלימות בין הוריהם. רצוי כי הילד ישולב בטיפול לאחר שהוריו, או לפחות אחד מהם, עברו בעצמם תהליך טיפולי משמעותי. הטיפול בילדים הוא פרטני, קבוצתי ולעיתים דיאדי (הורה- ילד) בהתאם לצרכיי הילד ומשפחתו. תנאי טיפולי מקדים והכרחי לפני הטיפול בילד במרכז למניעת אלימות במשפחה, הוא ההודאה של ההורים בעצם קיום האלימות וההכרה בחשיפת הילד לאלימות, בהשלכות החשיפה ובצורך שלו בטיפול. ההורים הם חלק משמעותי בתהליך הטיפולי של הילד ובמקביל משולבים בהדרכה הורית. בנוסף ילדים המוצאים למקלט לנשים מוכות עם אימותיהם במצבי חירום, גם הם מקבלים טיפול ייעודי על ידי עובדים סוציאליים במקום.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה, ויצו בחוברת "מאחורי דלתות סגורות" ילדים חשופים לאלימות במשפחה, ובהרצאה בתאריך 1.5.2019
  2. ^ DSM-5 : Psychiatric Association‏ 2013
  3. ^ איזיקוביץ, וינשטוק ואנוש, חוויית אלימות בין-הורית בקרב ילדים - מודל היוריסטי, ‏1998
  4. ^ Holden, G. W. (2003). Children exposed to domestic violence and child abuse: Terminology and taxonomy. Clinical child and family psychology review, 6(3), 151-
  5. ^ מתוך החוברת "מאחורי דלתות סגורות", ילדים חשופים לאלימות במשפחה, ויצו, כתבה וערכה: ליאור פלד, 2018
  6. ^ Jaffe, P., Wolfe, D., and Wilson, S.K. (1990), Children of Battered Women, Sage Publications, California.
  7. ^ Fantuzzo, J., Boruch, R., Beriama, A., Atkins, M., & Marcus, S. (1997). Domestic violence and children: Prevalence and risk in five major US cities. Journal of the American Academy of child & Adolescent psychiatry, 36(1), 116-122.
  8. ^ עוד על דפוסי ההסתרה של אלימות במשפחה, ראו למשל:
    ענת יורובסקי, אלימות נגד נשים -"רצח לא קורה פתאום", דבר, 27.11.2017
  9. ^ על מעגל האלימות של לאונור וולקר, ראו למשל במאמרו של תמיר אשמן, מעגל האלימות והשליטה: דינמיקה של יחסי שימוש ושליטה
  10. ^ , Bowlby, J. (1969). Attachment and loss v. 3 (Vol. 1). Random House. Furman, W., & Buhrmester, D.(2009). Methods and measures: The network of relationships inventory: Behavioral systems version. International Journal of Behavioral Development, 33, 470-478.
  11. ^ , Liberman, A. F., Van Horn, P., & Ozer, E. J. (2005). Preschooler witnesses of marital violence: predictors and mediators of child behaivor problems. Developmental Psychopathology, 17, 385-396.
  12. ^ אלדר, ד.א. (2010). טיפול קבוצתי בילדים החשופים לאלימות במשפחה. תדריך לעובדים סוציאליים המטפלים בילדים. חברה ורווחה, כרך ל.2 . משרד הרווחה
  13. ^ , Mullender, A., & Morley, R. (Eds.). (1994). Children living with domestic violence: putting men's abuse of women on the child care agenda. London: Whiting & Birch
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ילדים_החשופים_לאלימות_בין_הוריהם&oldid=37326428"