נארוואס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נארוואס היה קצין פרשים נומידי, שלקח חלק פעיל במלחמת שכירי החרב, בתחילה לצד המורדים ובהמשך ערק לצד קרתגו. במיוחד בשל הערצתו למפקד הקרתגי חמילקרת ברקה שאת בתו נשא לאשה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט מאוד ידוע על חייו של נארוואס. המקור היחיד אודותיו הוא פוליביוס היווני שלא מספר דבר על נעוריו של נארוואס, אם כי מציין שהיה בן לאחת המשפחות הנכבדות בקרב הנומידיים.[1] ככל הנראה התגייס כשכיר חרב לצבא קרתגו ונטל חלק במלחמה הפונית הראשונה, שבמהלכה למד להעריץ את מפקדו חמילקרת ברקה. אולם לאחר הכישלון בקרב אייגוסה בשנת 241 לפנה"ס, נכנעה קרתגו ועשרות אלפי שכירים מצאו עצמם מחוסרי עבודה.

המפקדים הקרתגים רצו להעביר את החיילים לאפריקה בקבוצות קטנות כדי שיהיה קל יותר לשלם להם את שכרם. אולם מועצת הזקנים קיוותה שאם יכונסו כל השכירים במקום אחד יהיה קל יותר לשכנע אותם לוותר על חלק מהתשלום.[2] השכירים כונסו בקרתגו ומאוחר יותר הועברו לעיר קיסה. מועצת הזקנים שלחה אליהם את חנו הגדול למשא ומתן, הייתה זו טעות לשלוח אל השכירים את חנו שאותו לא הכירו במקום לשלוח את חמילקרת שאותו העריצו. השכירים איימו לעלות על קרתגו אם לא יינתן להם שכרם, הקרתגים נבהלו והסכימו לדרישותיהם, אולם חלק מהשכירים חשדו שהקרתגים מתכוונים להיפטר מהם לאחר שיתפזרו ועל כן בהנהגתם של מאתוס וספנדיוס פתחו במרד.

ערי אפריקה שסבלו רבות מיחסם הקשה והנצלני של הקרתגים הצטרפו ברצון אל המורדים, מלבד הערים אוטיקה והיפקארה ששמרו אמונים לקרתגו.[3] כעונש הטילו השכירים מצור עליהן. מאתוס על היפקארה, וספנדיוס על אוטיקה. חמילקרת התפטר עוד קודם לכן מהפיקוד, ובתמיכת האליטה העשירה מונה חנו למפקד. אולם הוא נעדר כל כשרון צבאי והפסיד את הערים למורדים.

בלחץ ההמונים,[4] נבחר חמילקרת שוב לפקד לצד חנו. הוא הכה שוק על ירך את ספנדיוס בקרב מקאר והחזיר לקרתגים את ביטחונם העצמי. ניצחון זה עודד את נארוואס שעד אז לחם בצד המורדים להצטרף אל קרתגו. הוא ניגש עם כמאה מלווים נומידים אל מחנהו של חמילקרת והמתין. הקרתגים שאלו אותו לרצונו והוא השיב שהוא מעוניין לשוחח עם חמילקרת עצמו. חמילקרת הסתפק אם להאמין לו או לא, אולם נארוואס מסר לידי הקרתגים את נשקו וסוסו ונכנס לא חמוש אל המחנה. חמילקרת התפעל מאומץ לבו וקיבל אותו יחד עם עוד 2,000 פרשים נומידיים שערקו אתו אל מחנהו, ואף הבטיח לתת לו את בתו לאשה.[1]

פרשיו המהירים של נארוואס הביאו תועלת רבה לחמילקרת וסייעו רבות לניצחון הגדול בקרב משור. כאשר חמילקרת סגר מכל הכיוונים על המורדים והכריח אותם להיכנע המורדים נכנעו ובתמורה הסכימו לחמילקרת להוציא להורג את מנהיגיהם. חמילקרת הפר את ההסכם וביצע טבח המוני בשכירים, ספנדיוס נפל בשבי ונצלב מאוחר יותר מול חומות תוניס. בינתיים צר מאתוס על קרתגו עצמה, חמילקרת שלח נגדו מצביא בשם חניבעל, אולם חניבעל נהג בקלות ראש והובס בקלות בידי מאתוס שצלב אתו על אותו צלב שעליו נצלב ספנדיוס.[5] אולם חמילקרת הגיע במהירות ואיחד את כוחותיו עם אלו של חנו ויחד הביסו את מאתוס והוציאו אותו להורג בתהלוכת ניצחון בקרתגו.

טיטוס ליוויוס מזכיר אחיינית של חניבעל שהייתה בקשרים טובים עם הנומידים, וייתכן להניח שמדובר בבתו של נארוואס.[6]

נארוואס בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפרסום זכה נארוואס במיוחד בשל הרומן ההיסטורי שכתב גוסטב פלובר, "שלמבו".[7] גיבורת הסיפור היא בתו של חמילקרת המובטחת לנארוואס. לחמילקרת היו שלוש בנות ששמותיהן אינם ידועים, אם כי ידועים שמות חתניהן. פלובר ניצל את המחסור בפרטים אודות הדמויות ובנה ספר התואם יחסית את הידוע לנו מבחינה היסטורית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 פוליביוס, ספר ראשון, 78.
  2. ^ פוליביוס, ספר ראשון, 66.
  3. ^ פוליביוס, ספר ראשון, 70.
  4. ^ פוליביוס אינו מציין במפורש שחמילקרת נבחר בלחץ ההמון אולם רומז על כך מספר פעמים
  5. ^ פוליביוס, ספר ראשון, 86.
  6. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ותשעה, 29.
  7. ^ תרגם לעברית אריה חשביה, הוצאת לדורי, 1967