לדלג לתוכן

רומן היסטורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אין לבלבל עם אין לבלבל ערך זה עם הערך "היסטוריה חלופית" או "היסטוריה נוגדת-עובדות".
ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מקצרמר למובחר" של ויקיפדיה העברית והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!

הגיבן מנוטרדאם מאת ויקטור הוגו, דוגמה מהמאה ה-19 לרומן היסטורי.

רומן היסטורי או סיפורת היסטורית (באנגלית: Historical Fiction) היא סוגה ספרותית שבה העלילה מתרחשת על רקע של אירועים היסטוריים אמיתיים. למרות שהמונח מתייחס לזרם הספרותי ברובו הגדול, ניתן ליישם אותו בנרטיבים אחרים כדוגמת תיאטרון, אופרה, קולנוע, טלוויזיה וגם משחקי וידאו ורומנים גרפיים.

מרכיב חיוני בסיפורת ההיסטורית הוא התרחשותה בזמן העבר ושימת דגש על התנאים החברתיים, הגינונים החברתיים ואספקטים נוספים בתקופת הזמן אותה היא מתארת.[1] לעיתים קרובות, סופרי הסוגה מבקשים לחקור דמויות היסטוריות חשובות מתקופות אלו, ולאפשר לקוראים להבין טוב יותר כיצד אותן דמויות היו יכולות להגיב למתרחש סביבן. הרומנטיקה ההיסטורית נוטה לעשות רומנטיציזם לתקופות העבר. כמה מתתי-הסוגה כמו היסטוריה חלופית ופנטזיה היסטורית מוסיפים לרומן הספרותי באופן מכוון אלמנטים של ספרות ספקולטיבית שאינם מדויקים מבחינה היסטורית.

לעיתים, יצירות של סיפורת היסטורית נתונות לביקורת תגובת הקורא בשל חוסר אותנטיות או בשל ציפיות לתיאור היסטורי מדויק כמצופה מסוגה. הגבול הדק בין אמיתות היסטורית לבין סיפורת נתון לרוב לפרשנות הקוראים והמבקרים, ויש ביקורות ספרות שאף חורגות מהפרשנות הרגילה וחוקרות לעומק את התמות ואת נקודות העניין שבסוגה.

מקורה של הסיפורת ההיסטורית כסוגה ספרותית מערבית מודרנית נעוצה עוד ביצירותיהם של סר וולטר סקוט, אונורה דה בלזק, ג'יימס פנימור קופר ולב טולסטוי מאמצע המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. אולם, השילוב בין אלמנטים היסטוריים ובדיוניים ביצירות ספרותיות בודדות נבע עוד ממסורת ארוכה של תרבויות רבות, החל ממערביות כמו ספרות יוונית ולטינית עתיקה ועד למזרחיות, כמו מסורת בעל-פה של סיפורי מעשיות (ר' מיתולוגיה ופולקלור), מסורת שיצרה שירה אפית, נובלות, מחזות ויצירות נוספות המתארות את ההיסטוריה לקהל המודרני.

סקירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצם ההגדרה מה דרוש כדי שרומן יהיה היסטורי נוטה להשתנות. מצד אחד, אגודת הספרות ההיסטורית (מלכ"ר) מגדירה את הסוגה כיצירות ש"נכתבו כחמישים שנים לאחר שהאירועים התרחשו",[2] בעוד מבקרת האמנות שרה ג'ונסון מתארת סיפורת שכזו כאחת ש"מתרחשת לפני מחציתה של המאה האחרונה, שאותה הסופר כותב כתוצאה מעבודת מחקר, יותר מאשר ניסיון אישי".[3] מנגד, הסופרת והפרופסורית לשעבר לינדה אדמסון[4] מציינת בסעיף הביבליוגרפיה של ספרה World Historical Fiction שבעוד שההגדרה המקובלת לסיפורת ההיסטורית היא תקופת זמן של לפחות 25 שנים טרם כתיבתה, היא מציעה שיש אנשים שקוראים רומנים שנכתבו בעבר - כדוגמת יצירותיה של הסופרת ג'יין אוסטן (1817-1775) - כאילו היו רומנים היסטוריים.[5]

"התפרקות", איור של ג'ון פטי למהדורת 1893 של הרומן "וייברלי" מאת סיר וולטר סקוט. הרומן מתרחש במהלך מרד היעקוביטים של שנת 1745, והתמונה מתארת את שובו של איש ההיילנדס הסקוטיים אדוארד וייברלי.

הסיפורת ההיסטורית מעודדת לעיתים תנועות שעושות רומנטיזציה ללאומיות(אנ'). סדרת ספרי "וייברלי" של וולטר סקוט עוררו עניין בהיסטוריה הסקוטית.[6] סדרת ספריו של יוזף איגנצי קרשבסקי על ההיסטוריה של פולין העלתה את הפופולריות של המדינה אחרי שאיבדה את עצמאותה בחלוקת פולין. הסופר הפולני הנריק סנקביץ', שזכה בפרס נובל לספרות לשנת 1905, כתב מספר רומנים פופולריים המתעדים מספר עימותים בין העם הפולני לבין המסדר הטווטוני, הקוזאקים המתמרדים והשוודים הפולשים. הוא גם כתב את הרומן המצליח "קוו ואדיס", שעסק באימפריה הרומית של נירון קיסר והנוצרים הקדומים, וזכה למספר עיבודים קולנועיים, ביניהם גרסת 1951 של הבמאי מרווין לרוי. טרילוגיית ספרי "כריסטין בת לאוראנס" של הסופרת סיגריד אונדסט עשתה באופן דומה להיסטוריה של נורווגיה, והיא זכתה בהמשך בפרס נובל לספרות לשנת 1928.

רומנים היסטוריים רבים ומוקדמים מילאו תפקיד חשוב בהתעניינות ציבורית גוברת בהיסטוריה של ימי הביניים. יצירתו של ויקטור הוגו, "הגיבן מנוטרדאם", מקבלת לעיתים קרדיט על כך שעזרה לשמר אדריכלות גותית בצרפת ולהקמתה של הרשות הממשלתית Monument historique לשימור מבנים.[7] הסאגה ההיסטורית Imprimateur Secretum Veritas Mysterium של צמד העיתונאים והסופרים ריטה מונלדי ופרנצ'סקו סורטי הגבירה את ההתעניינות בהיסטוריה אירופאית.[8] בסאגה מככב זמר האופרה קסטרטו המפורסם אטו מלאני(אנ') כבלש ומרגל, בסיפור שאמנם הוא בדיוני, אך מרבית הדמויות והאירועים שבו אינם בדיוניים. הספר מבוסס על מחקר מקיף שנעשה בידי מונלדי וסורטי, שחקרו כתבי יד מהמאה ה-17 ויצירות כתובות על קרב וינה, מגפת הדבר והאפיפיורות של אינוקנטיוס האחד עשר.

הסוגה של הסיפורת ההיסטורית נתנה למספר סופרים מזור להרחיק את עצמם מהתקופה והמקום בהם חיו כדי לקבל נקודת מבט על החברה והמצב האנושי, או כדי להימנע מביזתה על ידי הצנזורה. דוגמה לאותם סופרים היא הסופר הפולני בולסלאב פרוס(אנ') וספרו היחידי "פרעה".[9]

בכמה מהרומנים ההיסטוריים (ויצירות ממדיות אחרות), אירועים היסטוריים חשובים מתרחשים מאחורי הקלעים, בעוד דמויות בדיוניות מאכלסות את העולם בו האירועים מתרחשים. כך למשל, ספרו "החטוף" של רוברט לואיס סטיבנסון משנת 1886 מגולל לרוב את הרפתקאותיהם של אנשים בודדים על רקע תקריות היעקוביטים בסקוטלנד; ספרו של צ'ארלס דיקנס "בארנבי רודג'" משנת 1841 מתרחש במהלך מהומות גורדון, בעוד "בין שתי ערים" של הסופר מתרחש במהלך המהפכה הצרפתית; הנרטיב הראשי של סדרת משחקי Assassin's Creed - המאפשר לדמות הפרוטגוניסט מהזמנים המודרניים לחוות את זיכרונותיהם של אבות אבותיו הקדומים - מתרחש בתקופות קדומות כמו מצרים העתיקה בתקופת ממלכת בית תלמי, יוון העתיקה במהלך המלחמה הפלופונסית, ממלכת אנגליה בזמן פלישת הצבא הוויקינגי הגדול, יפן הפיאודלית בתקופת סנגוקו, הלבאנט בתקופת מסע הצלב השלישי, איטליה בתקופת הרנסאנס האיטלקי, קונסטנטינופול בתקופת האימפריה העות'מאנית, הקריביים במהלך תור הזהב של הפיראטים, אמריקה הצפונית ושלוש עשרה המושבות במהלך מלחמת הצרפתים והאינדיאנים והמהפכה האמריקאית, צרפת במהלך המהפכה הצרפתית ואנגליה במהלך התקופה הוויקטוריאנית.

בכמה מהיצירות, רמת הדיוק של האלמנטים ההיסטוריים מוטלת בספק, כמו למשל בספרו "המלכה מרגו" של אלכסנדר דיומא האב משנת 1845, או פוסטמודרניסטים כמו ג'ון בארת' ותומאס פינצ'ון, שמשתמשים בחופש יצירתי יותר ומערבבים דמויות ותפאורות היסטוריות עם היסטוריה ופנטזיה בדויים בספריהם "The Sot-Weed Factor" (בתרגום חופשי לעברית: "גורם הטבק השיכור") משנת 1960 ו"מייסון ודיקסון" משנת 1997, בהתאמה. כמה סופרים יוצרים סיפורת היסטורית ללא דמויות בדיוניות. דוגמה לכך היא הסופרת קולין מקאלוג בסדרת ספריה "אדוני רומא".

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למאה ה-17

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דף מתוך המהדורה המודפסת של הרומן ההיסטורי Sui Tang yanyi ("רומן שושלות סווי וטאנג") מאת צ'ו רנהואו. מתוך האוסף של אוניברסיטת טוקיו.

לפרוזה היסטורית יש מסורת ארוכה בעולם הספרות. שלושה מתוך ארבעת הרומנים הקלאסיים הסיניים בספרות הסינית התרחשו בעבר הרחוק: "גדת המים" של שי נאיאן נכתב בתקופת המאה ה-14 ועוסק בפורעי חוק מהמאה ה-12; "רומן שלוש הממלכות" של לואו גואן-ג'ונג מתייחס למלחמות במאה ה-3 שהובילו לקיצה של שושלת האן; ו"המסע למערב" של וו צ'אנג אן נכתב במאה ה-16 ומתייחס לנזיר הבודהיסטי העולה לרגל שוואנדזאנג.[10] בנוסף לדוגמאות אלו, יש מגוון רחב של סיפורת היסטורית שהפכה לפופולרית בחוגים הספרותיים במהלך שושלת מינג ושושלת צ'ינג בהיסטוריה של סין. דוגמאות לסיפורת שכזו הם Dongzhou Lieguo Zhi ("קורות ממלכות דזוו המזרחיות") של פנג מנגלונג, Sui Tang yanyi ("רומן שושלות סווי וטאנג") מאת צ'ו רנהואו, Liang Song Nanbei Zhizhuan ("תיעוד שני השירים, צפון ודרום") של שונג דאמו, Dong Xi Jin yan yi ("רומן הג'ין המזרחי והמערבי") של יינג ארזנג ו-The General Yue Fei של קיאן קאי, בין היתר.

סופרים מיוון הקלאסית היו גם מאלה שאהבו לכתוב רומנים על אנשים ומקומות מזמן העבר. האיליאדה תוארה כסיפורת היסטורית, מאחר שהיא מתייחסת לאירועים היסטוריים, וזאת למרות שהיא נחשבת לשירה אפית.[11] ההיסטוריון הצרפתי-יהודי פייר וידאל-נאקה הציע שאפלטון הניח את היסודות לסיפורת היסטורית בזכות המיתוס על אטלנטיס, המתוארת בדיאלוגים טימאיוס וקריטיאס.[12] "מעשה גנז'י" (שנכתב לפני שנת 1021) הוא תיעוד בדיוני של חיי חצר המלכות היפנית שהתרחש כמאה שנים לפני כן, והמחברת שלו - שידועה בשם העט מורסקי שיקיבו - שיערה שיצירתה מציגה "גרסה מלאה ולפיכך 'נכונה' יותר של ההיסטוריה".[13]

אחת הדוגמאות המוקדמות לסיפורת היסטורית באירופה היא "הנסיכה מקלב", רומן צרפתי שפורסם באופן אנונימי במרץ 1678, אך מיוחס למאדאם דה לה פאייט ונחשב בעיני רבים כיצירה גדולה וכתחילתו של הרומן הפסיכולוגי. הרומן מתרחש בין אוקטובר 1558 לנובמבר 1559 בחצר המלכות של אנרי השני, מלך צרפת, ומשחזר את התקופה בדיוק מרבי. כמעט כל דמות, למעט הגיבורה, היא דמות היסטורית. אירועים ואינטריגות פוליטיות מתרחשים בנאמנות רבה לחומר המתועד מהתקופה. בממלכה המאוחדת, נראה שהרומן ההיסטורי התפתח מ"הנסיכה מקלב", ובהמשך דרך רומן גותי.[14] דוגמה מוקדמת נוספת היא הרומן הפיקרסקי "הנוסע ביש המזל" מאת תומאס נאש, שפורסם בשנת 1594 ומתרחש בתקופת שלטונו של הנרי השמיני, מלך אנגליה.[15]

המאה ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפורת ההיסטורית עלתה לגדולתה באירופה בתחילת המאה ה-19, משום שזו הייתה תשובתה של התנועה הרומנטית לעידן הנאורות. השפעתו של הסופר הסקוטי סר וולטר סקוט הייתה ניכרת, מאחר שיצירותיו היו פופולריות מאוד ברחבי אירופה. מבין חוג הסופרים אשר הושפעו מרעיונותיו נמנו אונורה דה בלזק, תאודור פונטאנה, מיקלוש יושיקה, מור יוקאי, ויקטור רידברג, אלסנדרו מנצוני, אלפרד דה ויניי, פרוספר מרימה, ויליבלד אלקסיס, ברנרד סוורין אינגמן, ג'ייקוב וון לנפ, קרל יונאס לוב אלמקוויסט ואנדריאס מונק.[16][17][18][19][20] הרומן של ג'יין פורטר, "תדאוס מוורשה" הוא אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לרומן היסטורי שנכתב בשפה האנגלית ופורסם ב-84 מהדורות,[21] כולל תרגום לצרפתית וגרמנית.[22][23] הרומן ההיסטורי האמיתי הראשון היה "Castle Rackrent" של מריה אדג'וורת'(אנ') משנת 1800.[24]

מבקר הספרות ג'רג' לוקאץ' טען שסקוט היה הסופר הראשון שלא רק שראה את ההיסטוריה ברומנים הבדיוניים כסיפור מסגרת נוח על מנת לבסס בו נרטיב מודרני, אלא גם כרקע חברתי ותרבותי ייחודי.[25] הרומנים הסקוטיים של סקוט - כמו "וייברלי" משנת 1814 ו"רוב רוי" משנת 1817 - התרכזו בדמויות המעורבות בסיפור וניצבות במרכזן של קבוצות חברתיות שונות, כדי לחקור את התפתחות החברה באמצעות עימותים.[26] ספרו "אייבנהו" משנת 1820 זכה לתהודה עקב כך שחידש את ההתעניינות בימי הביניים.

סופרים רבים ומפורסמים מהממלכה המאוחדת פרסמו רומנים היסטוריים במחצית המאה ה-19, כשביניהם נמנים "יריד ההבלים" של ויליאם מייקפיס תאקרי, "בין שתי ערים" של צ'ארלס דיקנס, "רומולה" של ג'ורג' אליוט ו"הו, מערבה!" ו"הרוורד איש וייק" של צ'ארלס קינגסלי. "The Trumpet-Major", ספרו של תומאס הרדי משנת 1880 היה לרומן ההיסטורי היחיד שלו, והוא התרחש בויימות' במהלך המלחמות הנפוליאוניות, בתקופה בה העיירה חששה מפני אפשרות של פלישה בידי נפוליאון בונפרטה.[27]

בארצות הברית, סופר הרומן ההיסטורי הראשון היה סמואל וודוורת', שכתב את "The Champions of American Freedom" בשנת 1816.[28] ג'יימס פנימור קופר היה ידוע יותר בשל הרומנים ההיסטוריים שלו, והוא הושפע מיצירותיו של סקוט.[29] הרומן המפורסם ביותר שלו הוא "המוהיקני האחרון" משנת 1826, שהיה הספר השני בסדרת ספרי פוזמק העור(אנ').[30] הספר מתרחש בשנת 1757, במהלך מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שבה צרפת וממלכת בריטניה הגדולה לחמו לשליטה על אמריקה הצפונית. יריבו הספרותי הראשי של קופר,[31] ג'ון ניל(אנ'), כתב את "רייצ'ל דייר: סיפור צפון אמריקאי" בשנת 1828 - רומן גותי ראשון מסוגו אודות ציד המכשפות בסיילם מהמאה ה-17.[32] ספר זה השפיע גם על יצירות ספרותיות מאוחרות יותר שנכתבו בארצות הברית ושמתרחשות באותה תקופת זמן, כמו "אות השני" של נתניאל הות'ורן משנת 1850,[33] אחד הרומנים ההיסטוריים המפורסמים בארצות הברית של המאה ה-19.[34] עלילת הספר מתרחשת בבוסטון הפוריטנית במאה ה-17, במיוחד בין השנים 1642 ל-1649. הספר מספר את סיפורו של הסטר פרין, לו נולדה ילדה בעקבות רומן, והוא נאבק ליצור לעצמו חיים חדשים מלאי כבוד וכפרה. בספרות הצרפתית, היורש הנחשב ביותר ליצירותיו של סקוט היה אונורה דה בלזק.[35] בשנת 1829, בלזק פרסם את ספרו "השואנים", שהיה ליצירה היסטורית שנכתבה בדרכו של סר וולטר סקוט.[36] בהמשך, הסיפור נאגד לתוך אוסף הקומדיה האנושית. אמנם חלקו הגדול של האוסף מתרחש במהלך הרסטורציה הצרפתית והמונרכיה של יולי, אולם מספר רומנים מתרחשים במהלך המהפכה הצרפתית, ימי הביניים והרנסאנס האיטלקי כמו "על קתרין מדיצ'י" ו"שיקוי החיים".

דוגמאות נוספות לרומן היסטורי-רומנטי מהמאה ה-19 ניתן למצוא בשניים מספריו של ויקטור הוגו - "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים", שנחשב למגנום אופוס של הסופר. הוגו החל לכתוב את "הגיבן מנוטרדאם" בשנת 1829 - ככל הנראה כדי להעיר את תשומת ליבם של מתחריו לערכה של אדריכלות גותית, שבתקופה זו נזנחה ולעיתים הושמדה כדי לפנות מקום לבניינים חדשים יותר, או שהושחתה בידי חלקי חילוף מסגנון חדש יותר.[37] עלילת הרומן מתרחשת בפריז של שנת 1482, ומתרכזת בקתדרלת נוטרדאם, אליה שם הרומן מתייחס. ספרו השני "עלובי החיים" פורסם בשנת 1862 וגולל את עלילותיה של דמות בדיונית בשם ז'אן ולז'אן בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-19, תוך מתיחת ביקורת חברתית נוקבת על תופעת העוני ויחסיה של החברה הצרפתית לחלשים שבה. הסופר הצרפתי גוסטב פלובר כתב את הרומן ההיסטורי "שלמבו" בשנת 1862, שעסק במלחמת שכירי החרב נגד אימפריית קרתגו במאה ה-3 לפנה"ס. אלכסנדר דיומא האב כתב גם הוא רומנים היסטוריים פופולריים, ביניהם "הרוזן ממונטה כריסטו", "שלושת המוסקטרים", "אחרי עשרים שנה" (או "ארבעת המוסקטרים") ו"הוויקונט דה בראז'לון". המבקר הספרותי ג'ורג' סיינטסבורי (אנ') ציין שהרומן ההיסטורי "הרוזן ממונטה כריסטו" הטביע את חותמו עוד מאז ראשית פרסומו, ולמשך זמן מה הפך לספר הפופולרי ביותר באירופה.[38] פופולריות זו התפשטה גם לזמנים המודרניים. הרומן תורגם כמעט בכל השפות המודרניות ומעולם לא יצא מכלל תפוצה. כמו כן, הרומן זכה לכ-29 עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים, כאשר בין האחרונים שבהם נמנים סרט קולנוע משנת 2002, סרט משנת 2024, וסדרות הטלוויזיה "נקמה" (2015-2011) ו"גנקוטסואו - הרוזן ממונטה כריסטו", עם אזכורים לדמות ואלמנטים מהרומן בעונתה השישית של הסדרה "עד עצם היום הזה". סרטים רבים הוסיפו את השם "מונטה כריסטו" לכותרות שלהם.

מלחמה ושלום של לב טולסטוי, שפורסם בשנת 1860 והתרחש כ-60 שנים לפני כן.

ספרו של לב טולסטוי משנת 1869, "מלחמה ושלום", משמש כדוגמה לכך שנעשה שימוש בסיפורת ההיסטורית מהמאה ה-19 כדי להעביר ביקורת על ההיסטוריה המודרנית. טולסטוי קרא את ההיסטוריות על מלחמות נפוליאון שהיו זמינות בשפה הרוסית והצרפתית, והשתמש בספרו כדי לקרוא תיגר על הגישה אליהן. עם תחילתו של הכרך השלישי, הוא מתאר את יצירתו כאחת שמטשטשת את הגבול בין בדיה להיסטוריה כדי להגיע קרוב יותר לאמת.[39] הרומן מתרחש כשישים שנים לפני שנכתב, ונוסף על עבודת המחקר של טולסטוי בנושאי מלחמה ממקורות מידע ישירים ועקיפים, הוא שוחח גם עם אנשים ששרדו את מלחמת רוסיה-צרפת בשנת 1812. לפיכך, הרומן הינו גם בדיה אתנוגרפית בחלקו. מנזר פרמה של הסופר מארי-אנרי בל (סטנדל) הוא גרסה אפית ומחודשת לסיפור על אציל איטלקי שחי בתקופה הנפוליאונית בהיסטוריה של איטליה. הדמות הראשית גם מתארת את קרב ווטרלו מנקודת מבטה. סטנדל נלחם בנפוליאון והשתתף בפלישתה של צרפת לרוסיה.

"המאורסים" של הסופר האיטלקי אלסנדרו מנצוני, שנכתב בשנת 1827, נחשב לרומן המפורסם ביותר והנקרא ביותר בשפה האיטלקית.[40][41] רומן זה הושפע מהרומן "אייבנהו" של וולטר סקוט, אך בהשוואה אליו כמודל ספרותי כלל מספר חידושים (כך למשל, שני חברים ממעמד הפועלים שימשו כדמויות מפתח, זמן העבר תואר ללא כל אידיאליזם רומנטי, וחבוי בו מסר נוצרי מפורש), והקדים את זמנם של הרומנים הריאליסטיים של ימינו.[42] הרומן מתרחש בצפון איטליה בשנת 1628, בשנים בהן איטליה הייתה נתונה לשליטתה של ספרד (כרקע למלחמת הירושה הספרדית). הרומן עצמו מצטייר לעיתים כמתקפה ביקורתית מעורפלת על אוסטריה, ששלטה באזור בזמן בו הרומן נכתב.

ההצלחה של הרומן בקרב קהל הקוראים והמבקרים הובילה לשורה של חיקויים, שבעידן של איחוד איטליה כמעט כל סופר איטלקי ניסה את מזלו עם הסוגה. רומנים נשכחים היו לרבי-מכר בתקופה זו, לרבות "מרקו ויסקונטי" של תומאסו גרוסי(אנ') (חברו הטוב של מנצוני) או "אטורה פירמוסקה" של מסימו ד'אנזליו(אנ') (חותנו של מנצורי). סופרים רבים כמו ניקולו תומאסיאו(אנ'), פרנצ'סקו דומניקו גוראצי(אנ') וד'אנזליו עצמו היו גם פטריוטים ופוליטיקאים והעבירו בספריהם את מסרו של מנצוני בהרחבה. כך למשל, גיבור הספר "אטורה פירמוסקה" נלחם כדי להגן על כבודם של חיילים איטלקים, וזוכה ללעגם של צרפתים יהירים. אולם, רומנים אלה היו מלאים ברטוריקה ובמלודרמטיות, בדרך שלא איזנה בין הכישרון הנרטיבי לתשוקה הפטריוטית, וכיום הם כמעט ואינם ניתנים לקריאה ונחשבים לתיעוד היסטורי. היוצא מן הכלל הוא "וידויו של איטלקי" של איפולטו נייבו(אנ'), רומן אפי על נפילתה של הרפובליקה של ונציה והעידן הנפוליאוני, שנכתב בנימה סאטירית, אירונית וצעירה (נייבו כתב את הרומן כשהיה בן 26).

בספרות היהודית, מרבית הסופרים של התקופה עסקו בכתיבת סיפורים קצרים המושפעים מהתנועה הרומנטית, אולם היו מאלה שכתבו רומנים היסטוריים. "עמק הארזים" של הסופרת היהודייה-בריטית גרייס אגילר נכתב בהשראת "אייבנהו" של סקוט. ספרו "טוביה החולב" של שלום עליכם התפרש על פני מספר שנים מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20 והתרחש בתחום המושב. בספרות הערבית, הסופר הלבנוני ג'ורג'י זידאן היה הכותב הפורה ביותר, והוא כתב כ-23 רומנים היסטוריים בין השנים 1889 ל-1914, שהשפיעו על תודעתם של קוראיו המודרניים במהלך תקופת הנהדה ולימדו אותם על ההיסטוריה שלהם. בין הרומנים ההיסטוריים שלו נמנים "הממלוכ הנמלט" (1891), "השבוי של המתחזה למהדי" (1892) ו"הבתולה משבט קורייש" (1899).

המאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסטרליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוסטרליה, הסופרת ננסי קאטו פרסמה מספר רומנים היסטוריים, ביניהם שלושת חלקי "כל הנחלים זורמים לים" (1958, ‏1959 ו-1962). הסופר ג'יימס קלאוול כתב את ספריו "מלך עכברוש" (1962), "טאי פאן" (1966), "שוגון" (1975) ו"בית האצילים" (1981). ספרו "שוגון" זכה פעמיים לעיבוד טלוויזיוני - הראשון משנת 1980 והשני משנת 2024. הסופרת קולין מקאלוג פרסמה את סדרת הרומנים ההיסטוריים "אדוני רומא", כשהראשון ביניהם פורסם בשנת 1990. סדרת הספרים מגוללת את קורותיהם של גאיוס מריוס, לוקיוס קורנליוס סולה, גנאיוס פומפיוס מגנוס, יוליוס קיסר ואוגוסטוס קיסר, ומתרחשת בשנת 110 של המאה ה-2. "The Master of Petersburg", ספרו הבדיוני של ג'ון מקסוול קוטזי משנת 1994, יכול להיחשב כרומן היסטורי, שכן הוא מתרחש בתקופת חייו של פיודור דוסטויבסקי ומסופר מנקודת מבטו כפרוטגוניסט הסיפור. הספר זכה בפרס הספרות הבינלאומית לשנת 1995 של אייריש טיימס.

איטליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיטליה התפתחה מסורת של סיפורת היסטורית, ששגשגה ופרחה בזמנים המודרניים - במיוחד במאה ה-19, מאחר שהשיגה את תשומת ליבם של סופרים שונים. סופרים מדרום איטליה כמו ג'וזפה תומאזי די למפדוזה ("הברדלס"), פרנצ'סקו לוביני ("ליידי אווה") וקרלו אליאנלו ("מורשת הנזירה"). לאחרונה, הסופר אנדראה קמילרי ("The Preston Brewer") סיפרו מחדש את מאורעות איחוד איטליה, תוך היפוך מוטיב הגיבור והטון הפרוגרסיבי. "The Devil at the Long Point", ספרו של זוכה מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של איטליה ריקרדו באצ'לי (אנ'), וכן "Metello" של וסקו פרטוליני (אנ'), תיארו כל אחד מתוך אידאולוגיה שונה את לידתו של הסוציאליזם באיטליה. באצ'לי כתב גם את הרומן האפי "The Mill on the Po", סאגה משפחתית על טוחני מים מימי נפוליאון בונפרטה ועד למלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1980, אומברטו אקו זכה להצלחה עם הרומן "שם הוורד", שמתרחש במנזר בשנת 1327 ונחשב לרומן מסתורין-היסטורי. רומן זה משמש כאלגוריה לאיטליה במהלך שנות העופרת וגם כבדיחה מושכלת. יצירותיו של אקו, כמו מנצוני לפניו, הציתו מחדש את ההתעניינות ברומן ההיסטורי באיטליה. סופרים רבים, שעד לאותה עת העדיפו לכתוב רומנים מודרניים, ניסו את כוחם בסיפורים שמתרחשים במאות הקודמות. ביניהם נמנים פולביו טומיזה (אנ') וספרו "The Evil Coming from North", דצ'יה מראיני (אנ') וספרה "The Silent Duchess", סבסטיאנו ואסאלי (אנ') וספרו "The Chimera", ארנסטו פררו (אנ') על ספרו "N" וולריו מסימו מנפרדי (אנ') על ספרו "The Last Legion".

אמריקה הלטינית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפורת ההיסטורית הייתה פופולרית מאוד בספרות לטינו-אמריקאית של המאה ה-20. יצירות אלו כוללות את "מלכות העולם הזה" של אלחו קרפנטייר משנת 1949, "I, the Supreme" משנת 1974 של הסופר אוגוסטו רואה בסטוס (אנ'), "טרה נוסטרה" משנת 1975 של קרלוס פואנטס, "News from the Empire" משנת 1987 של פרננדו דל פאסו (אנ'), "Los relámpagos de agosto" משנת 1964 של חורחה איברגואנגויטיה, "מלחמת סוף העולם" משנת 1981 של מריו ורגס יוסה ו"סתיו של פטריארך" משנת 1975 של גבריאל גארסיה מארקס. סופרים נוספים בסוגה כוללים את ז'ורז' אמאדו, אבל פוסה (אנ'), אנטוניו בניטז-רוז'ו (אנ') וז'ואאו אובלדו ריביירו (אנ') והומרו אריג'יס (אנ').[43]

ארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"המלכה החמישית" מאת הסופר פורד מדוקס פורד נכתב בין השנים 1908-1906 ומתרחש במאה ה-16.

"אבשלום אבשלום", ספרו של ויליאם פוקנר משנת 1936 מתרחש לפני מלחמת האזרחים האמריקנית, במהלכה ולאחריה. הסופר היהודי-אמריקאי מילטון שטיינברג כתב בשנת 1939 את ספרו "כעלה נידף", שמתאר את חייו של אלישע בן אבויה ומתרחש בארץ ישראל בתקופת חורבן בית שני. קנת' רוברטס כתב מספר רומנים היסטוריים המתרחשים בתקופת המהפכה האמריקאית, וספריו "המעבר הצפון-מערבי" (1937), "אוליבר וויסוול" (1940) ו"לידיה ביילי" (1947) הפכו לרבי-מכר בשנות ה-30 ושנות ה-40 של המאה ה-20. סופרים אמריקאיים נוספים שכתבו רומנים היסטוריים כוללים את גור וידאל ("ג'וליאן", 1964); סדרת ספרי "נרטיבים של אימפריה", 2000-1973; "בריאה", ‏1981), ג'ון בארת' ("The Sot-Weed Factor", ‏1960), נורמן מיילר ("Ancient Evenings", ‏1983; "The Castle in the Forest", ‏2007), א"ל דוקטורוב ("רגטיים" מ-1975, שזכה לעיבוד קולנועי באותו שם) וויליאם קנדי.[44] הספר "מייסון ודיקסון" משנת 1997 של הסופר תומאס פינצ'ון מספר את סיפורם של שני מודדים אנגלים, צ'ארלס מייסון וג'רמיה דיקסון, שהואשמו בגין מדידת הגבול בין פנסילבניה למרילנד במאה ה-18 (ר' קו מייסון-דיקסון).[45] מבין האחרונים נמנים "The Baroque Cycle" של ניל סטיבנסון ו"Traumnovelle" של גראנט מאיירהופר, שמתאר את חייו הבדיוניים של הפיזיקאי הרוסי אנטולי בוגורסקי, אשר ראשו נתקע במאיץ חלקיקים בשנת 1978. "האפיפיורית יוהנה" הוא הרומן ההיסטורי היחיד של הסופרת האמריקאית דונה וולפולק קרוס, שפורסם בשנת 1996 ומגולל את קורותיה של האפיפיורית יוהנה בימי הביניים. על דמותה השנויה במחלוקת והמוטלת בספק של יוהנה נעשו שני עיבודים קולנועיים - הראשון משנת 1972 והשני בשנת 2009.

טרילוגיית ספרי "צפון ודרום" של הסופר ג'ון ג'ייקס נכתבו בין השנים 1987-1982 ומתרחשים לפני מלחמת האזרחים האמריקנית, במהלכה ולאחריה. סדרת הספרים זכתה לעיבוד טלוויזיוני באותו שם, ששודרה בין השנים 1994-1985. סדרת ספרי "נוכרייה" של הסופרת דיאנה גבלדון כוללת אלמנטים של סיפורת היסטורית. הראשון שבהם נכתב בשנת 1991, והוא כולל מסע בזמן אל סקוטלנד של המאה ה-18. סדרת הספרים זכתה לעיבוד טלוויזיוני בשם "זרה", אשר משודרת מאז 2014 וכל עונה בה מבוססת על ספר אחר בסדרת הספרים.

בולגריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאני פופובה מוטאפובה (אנ') הייתה סופרת בולגריה שנחשבה בעיני רבים ככותבת רומנים היסטוריים רבי-מכר.[46] ספריה הגיעו לשיאי מכירות בשנות ה-30 ותחילת שנות ה-40. אולם, נגזרו עליה שבע שנות מאסר בידי המשטר הקומוניסטי של אותה תקופה בגלל שכמה מיצירותיה היללו את שמו של היטלר. למרות ששוחררה ממאסר לאחר כ-11 חודשים בלבד עקב בעיות בריאות, נאסר עליה לפרסם בין השנים 1943 ל-1972.[47] סטויאן זגורצ'ינוב (אנ') היה סופר בולגרי שכתב את טרילוגיית ספרי "Last Day, God's Day" ואת "Ivaylo" והמשיך את המסורת של הרומנים ההיסטוריים שהחלה עם איוואן ואזוב. לסופרת יאנה יאזובה (אנ') היו מספר רומנים שנחשבו להיסטוריים, כמו "Alexander of Macedon" וטרילוגיית ספרי "Balkani". ורה מוטפצ'יבה (אנ') הייתה סופרת רומנים היסטוריים שספריה תורגמו ל-11 שפות. האחרון שבהם, אנטון דונצ'ב (אנ') פרסם את הרומן ההיסטורי הראשון שלו, "Samuel's Testimony", בשנת 1961. ספרו השני, "Time of Parting", נכתב בשנת 1964 ועסק בהתאסלמות האוכלוסייה ברודופי במהלך המאה ה-17. לספר יצא עיבוד קולנועי בשני חלקים בשנת 1988 תחת השם "Time of Violence", והוא נבחר בשנת 2015 לעיבוד הקולנועי האהוב ביותר בקרב קהל הצופים הבולגרי.[48]

גרמניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה עיקרית מהמאה ה-20 לסוגה זו של הסיפורת ההיסטורית היא "בית בודנברוק", ספרו של הסופר הגרמני תומאס מאן משנת 1901. עלילת הרומן מגוללת את התדרדרותה של משפחת סוחרים אמידה מצפון גרמניה במהלך תקופה שמשתרעת על פני ארבעה דורות. בעשותו זאת, הרומן מתאר באופן מקרי את אורח החיים והמנהגים של הבורגנים מהעיר הקיסרית החופשית של המבורג בין השנים 1835 ל-1877. מאן שאב השראה ממשפחתו שלו, משפחת מאן מליבק ומסביבתם הקרובה. היה זה הרומן הראשון של מאן, ועם פרסומה של המהדורה השנייה ב-1903, "בית בודנברוק" הפך להצלחה מסחרית. יצירה זו זיכתה את מאן בפרס נובל לספרות לשנת 1929. למרות שהאקדמיה השוודית מעניקה את הפרס לסופרים על מכלול יצירותיהם, היא ציינה את "בית בודנברוק" בתור הסיבה העיקרית לפרס זה.[49] בין השנים 1926 ל-1943, מאן כתב גם את ארבעת חלקי "יוסף ואחיו" - הסיפור התנכ"י המוכר מספר בראשית, מתולדות יעקב ועד יוסף (פרקים 50-27), תוך הקשר היסטורי לימי אחנתון במצרים העתיקה.

בתקופה זו, הסופר הגרמני-יהודי ליון פויכטוונגר היה אחד הסופרים הפוריים והפופולריים ביותר של הסיפורת ההיסטורית, מאחר שיצירותיו נכתבו בין שנות ה-20 לשנות ה-50 של המאה ה-20. המוניטין שלו החל עם הרומן רב-המכר "היהודי זיס" משנת 1925, שמתרחש במאה ה-18. יצירותיו כוללות גם רומנים היסטוריים שנכתבו בזמן ששהה בגלות בצרפת ובקליפורניה, ביניהם גם "טרילוגיית יוספוס" משנים 1935, ‏1935 ו-1942, המתרחשת ברומא העתיקה; "גויה" משנת 1951; ו"היהודיה מטולדו" משנת 1955, שמתרחש בספרד מימי הביניים.

הסופר היהודי-גרמני אלפרד דבלין כתב בשנת 1920 את ספרו "ולנשטיין", שמתרחש במרכז אירופה במהלך מלחמת שלושים השנים ועוסק במתח בין פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לבין הגנרל שלו, אלברכט פון ולנשטיין. בהבדל מהיסטוריוגרפיה שהייתה שכיחה באותם ימים, ואשר תיארה לרוב את המלחמה כסדרה של עימותים על רקע דתי, דבלין תיאר את מלחמת שלושים השנים כהשלכה מגוחכת של גורמים פוליטיים, לאומיים, כלכליים ופסיכולוגיים.

הסופר האוסטרי ליאו פרוץ כתב מספר רומנים היסטוריים, אשר כללו סיפורי הרפתקאות עם טוויסט מטאפיזי. הרומן ההיסטורי הראשון שלו, "הכדור השלישי", נכתב בשנת 1915 ומתרחש במהלך הכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית מתחילת המאה ה-16. הרומן ההיסטורי מכיל סממנים של ריאליזם קסום ומשתתפים בו דמויותיהם של הרנאן קורטס ומונטזומה; ספרו "המרקיז דה בוליבר" משנת 1920 תיאר את דמותו של היהודי הנודד, שמופיע במערכה של נפוליאון בונפרטה בספרד; ספרו "הפרש השוודי" משנת 1936 מתרחש במהלך המלחמה הצפונית הגדולה של תחילת המאה ה-18, ומפגיש בין שתי דמויות מנוגדות באופיין - גנב נמלט מחיילי דרגון ואציל שערק מהצבא השוודי - באמצעה של ארץ שסועת קרבות.[50]

הממלכה המאוחדת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבריטניה, רוברט גרייבס כתב מספר רומנים היסטוריים כמו "אני, קלאודיוס", "המלך ישוע", "גיזת הזהב" ו"הרוזן בליזאריוס". ג'ון קופר פואיס כתב שני רומנים היסטוריים המתרחשים בויילס - "אווין גלינדור" מ-1941 ו"פוריוס" מ-1951. הראשון מתבסס על המרד של נסיך ויילס אווין גלינדור ומתרחש בין השנים 1400 ל-1416, בעוד השני מתרחש בימי הביניים בשנת 499 לספירה, מעט לפני פלישת אנגלו-סקסונים אל בריטניה הגדולה. ביצירותיו, פואיס מרמז על הקבלות בין התקופות ההיסטוריות לבין מצבה של בריטניה בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 ובמהלך מלחמת העולם השנייה.[51]

סופרים בריטים חשובים נוספים כוללים את ג'ורג'ט הייר, הברונית נעמי מיטצ'יסון ומרי רנו. הייר הייתה זו שביססה הלכה למעשה את סוגת הסיפורת ההיסטורית הרומנטית ואת תת-הסוגה שלה, רומן העוצרות, שהושפעה מהסופרת ג'יין אוסטן. כדי להבטיח מידת דיוק ביצירותיה, הייר אספה מקורות להתייחסות ושמרה הערות מפורטות על האספקטים השונים שבחיי העוצרות. למרות שהיו מבקרים ספרותיים שחשבו שהרומנים אותם כתבה היו מפורטים מדי, היו כאלה שחשבו שרמת הפירוט הייתה לתכונה הטובה ביותר של הייר. הייר שחזרה מחדש גם את חצייתו של ויליאם הכובש אל תוך ממלכת אנגליה בספרה "הכובש" משנת 1931. ספרה הטוב ביותר של מיצ'יסון משנת 1931, "מלך התירס ומלכת האביב", נחשב לרומן ההיסטורי המוצלח ביותר של המאה ה-20.[52] מרי רנו ידועה בשל הרומנים ההיסטוריים שלה שמתרחשים ביוון העתיקה. בנוסף לתיאורים בדיוניים של תסאוס, סוקרטס, אפלטון, סימונידס ואלכסנדר הגדול, היא גם כתבה ביוגרפיה שאינה בדיונית על אלכסנדר. "המצור על קרישנפור", ספרו משנת 1973 של ג'יימס גורדון פארל (אנ') תואר כ"רומן יוצא מן הכלל".[53] הרומן מבוסס על אירועים אמיתיים כמו המצור על קאנפור והמצור על לאקנאו, והוא מתאר מצור על עיירה בדיונית בשם קרישנפור בתקופת המרד ההודי הגדול, וזאת מנקודת מבטם של תושביו הבריטיים. הדמויות הראשיות של הסיפור מוצאות את עצמן נתונות ללחצים ולדיכוי מתמשך, והאבסורדיות שבשימור מערכת המעמדות הבריטית בעיירה שאותה אף אחד לא יכול לעזוב הוא מקור להמצאה קומית, אם כי הסיפור נכתב ברצינות רבה.[54]

בספרות הוולשית, תורם חשוב לסוגה הוא ויליאם אוון רוברטס (אנ'), שספרי הרומן ההיסטורי שלו כוללים את "Y Pla" משנת 1987, המתרחש בתקופת המוות השחור; "Paradwys" משנת 2001, המתרחש במאה ה-18 ועוסק בסחר עבדים; ו-"Petrograd" משנת 2008 ו-"Paris" משנת 2013, העוסקים במהפכה הרוסית ובהשלכותיה. סופר נוסף המושפע מיצירותיו של רוברטס הוא כריסטופר מרדית' (אנ'), שספרו "Griffri" משנת 1991 מתרחש במאה ה-12, ואת הסיפור מקריין משורר של נסיך וולשי.

חתן פרס נובל לספרות ויליאם גולדינג כתב מספר רומנים היסטוריים. ספרו "היורשים" משנת 1955 מתרחש בתקופה פרהיסטורית ומציג "אנשים חדשים" (שמזוהים עם ההומו סאפיינס), ששולטים בגזע נחות יותר (שמזוהה עם האדם הניאנדרטלי) באמצעות מרמה ואלימות. ספרו "The Spire" משנת 1964 עוסק בבנייתה וכמעט התמוטטותה של ספירה ענקית מעל קתדרלה מימי הביניים (ומשוער שמדובר בקתדרלת סולסברי). ברומן זה, הספירה היא אלגוריה לשאיפה רוחנית אך גם לראוותנות ויוהרה. ספרו "אל העקרבים" משנת 1971 מורכב משלושה חלקים, כשהראשון מתרחש בתוך קבוצה פרהיסטורית של ציידים, השני בחצר מלכות במצרים העתיקה, והשלישי בחצר מלכות של קיסר רומאי. טרילוגיית ספרי "אל קצוות הארץ", שנכתבו בשנים 1980, ‏1987 ו-1989 מתארים מסע ימי מתחילת המאה ה-19. גם הסופר והבלשן אנתוני ברג'ס כתב מספר רומנים היסטוריים. ספרו האחרון "A Dead Man in Deptford" עוסק ברצח כריסטופר מרלו במאה ה-16.

למרות שהסוגה התפתחה מאז ימיה הראשונים, הסיפורת ההיסטורית נשארה פופולרית בקרב הסופרים וקהל הקוראים עד ימינו, ובין הספרים שבה נמנים "עמודי תבל" (1989) של קן פולט, סדרת אוברי-מטורין של פטריק או'בריאן (אנ') ו"קורות לימונד" של דורותי דאנט (אנ'). התפתחות הכתיבה בבריטניה ובאירלנד במשך 25 השנים האחרונות חידשה את ההתעניינות במלחמת העולם הראשונה. בין הספרים נמנים "מלחמת הגלידה" של ויליאם בויד, "שירת הציפור" ו"הילדה מליון ד'אור" של סבסטיאן פולקס (אנ'), טרילוגיית ספרי "התחדשות" של פאט בארקר, והרומן "A Long Way" של סבסטיאן בארי (אנ').

ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, פורסמו מספר רומנים היסטוריים של סופרים מוערכים רבים. בשנות ה-40 וה-50, היו אלה הרומנים ההיסטוריים "רש"י" (1946) של הסופר יוחנן טברסקי, "ירמיהו" (1947) של פרנץ ורפל, "המכשפה מקשטיליה" (1953) של שלום אש, "בינו לבין עמו" (1957) של נפתלי נאמן ו"והאש השאירה אפר" (1957) של אברהם שמואל שטיין. שנות ה-60 וה-70 כללו את הרומנים ההיסטוריים "בממלכת כוזר היהודית" (1961) של זליג שכנוביץ, "ירמיהו ובית הרכבים" (1961) של מנחם זלמן וולפובסקי, "דויד אלרואי" (1962) של דיזרעאלי, "בכח מלכות זו" (1964) של אברהם שלו, "סופר המלך" (1966) של יוסף אריכא (שכתב בהמשך גם את "סנחריב ביהודה" מ-1982), "מיכאל שלי" (1968) של עמוס עוז, "דברי ימי גמיני" (1968) של בנימין גלאי, "רבי עקיבא" (1968) של שלמה רוזנברג ו"אגדת אנשי החול" (1972) של יקותיאל דגון. בשנות ה-80 וה-90 ראו אור "גיא אוני (1982) של שולמית לפיד, "דוד ויהונתן" (1986) של שלמה זאוי, "התגנבות יחידים" (1986) של יהושע קנז, "הדס" (1988) של אסתר פיין, "בצל המצודה" (1988) של חיים חרמש, "המרד במדבר בר כוכבא" (1988) של יהושע פרח, "ימי צקלג" של ס. יזהר, "כציפורים עפות" (1992) של עזריאל הירש ו"מפלט לשעה" (1994) של ישראל אבירם.

סקנדינביה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"כריסטין בת לאוראנס" של סיגריד אונדסט, שפורסם בשנת 1920 והתרחש בימי הביניים.

אחד הרומנים ההיסטוריים הידועים ביותר בסקנדינביה היה טרילוגיית ספרי "כריסטין בת לאוראנס" של הסופרת סיגריד אונדסט, שמתרחשת בנורווגיה בימי הביניים. על יצירה זו, אונדסט זכתה בפרס נובל לספרות לשנת 1928.[55] טרילוגיית ספריו של יוהנס וילהלם ינסן, "Kongens fald" ("נפילת המלך"), נכתבו בין השנים 1901-1900 ומתרחשים בדנמרק של המאה ה-16. טרילוגיה זו נחשבת לרומן ההיסטורי המשובח ביותר בשפה הדנית.[56] סדרת הסיפורת ההיסטורית האפית Den lange rejse ("המסע הארוך"), שנכתבה בין השנים 1908 ל-1921, נחשבת ליצירת אמן של ינסן, והוא זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1944 לרוב בזכותה.[57] הסופר הפיני מיקה ולטרי ידוע בשל הרומן ההיסטורי שלו, "שאנהת המצרי". הרומן נכתב בשנת 1945 ומבוסס על סיפורו של שאנהת.[58] הסופר הדני מאיי פארו ויליאם היינסן (אנ') כתב מספר רומנים היסטוריים, ביניהם "Det gode håb" (בתרגום חופשי לעברית "תקווה הוגנת"), שמתרחש באיי פארו במאה ה-17.[59]

סיפורת היסטורית הייתה סוגה פופולרית בשוודיה, ומאז שנות ה-60 של המאה ה-20 נכתבו רומנים היסטוריים רבים. הסופרים אייווינד יונסון ופר לגרקוויסט כתבו רומנים היסטוריים כמו "החזרה לאיתקה" (1946) ו"בר אבא" (1950), בהתאמה. ספרו "Ride This Night" משנת 1941 של וילהלם מוברג (אנ') מתרחש בסמולנד במאה ה-16, וסדרת הנובלות הפופולרית שלו "המהגרים" מספרת את סיפורם של מהגרים מסמולנד לארצות הברית במאה ה-19. פר אנדרס פוגלסטרום (אנ') כתב סדרה של חמישה רומנים היסטוריים פופולריים המתרחשים בעיר הולדתו סטוקהולם, החל מ"עיר חלומותיי" (1960). מבין שאר הסופרים השוודים נמנים פר אולוב אנקוויסט, שרה לידמן (אנ'), בירגיטה טרוציג (אנ') וארתור לונדקויסט (אנ').

צרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצרפת, הסופר מוריס דרואון פרסם רומן היסטורי בשבעה כרכים בשם "המלכים הארורים" בין השנים 1955 ל-1972. סדרת הספרים מגוללת את המונרכיה הצרפתית במאה ה-14, ליתר דיוק בתקופת שלטונם של חמשת המלכים האחרונים של השושלת הקאפטינגית הישירה ושני המלכים הראשונים של בית ולואה. הרומן "היצירה בשחור" - אותו פרסמה הסופרת הצרפתייה ממוצא בלגי מרגריט יורסנאר בשנת 1968 - מתאר את חייו הבדיוניים של אלכימאי בשם זנון מברוז' בתקופת הרנסאנס. "הגשר על נהר קוואי" של הסופר הצרפתי פייר בול הוא רומן היסטורי בן זמננו שפורסם בשנת 1952 ועוסק באילוצם של שבויי מלחמה בריטיים לבנות את מסילת הרכבת תאילנד-בורמה בידי הצבא היפני הקיסרי. הסרט זכה לעיבוד קולנועי באותו שם בשנת 1957.

"בית טיבו" הוא רומן היסטורי בהמשכים שנכתב בידי הסופר הצרפתי רוז'ה מרטן די גאר בין השנים 1922 ל-1940, ומתרחש עם תחילת המאה ה-20 ועד למלחמת העולם הראשונה.

המאה ה-21

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21, ניכרה התעניינות הולכת וגוברת בסוגת הסיפורת ההיסטורית. הילרי מנטל היא הסופרת המצליחה ביותר מביניהם. אחרים כוללים את ברנרד קורנוול וספריו "הארלקין" (2000) ו"הממלכה האחרונה" (2018) - אשר זכה לעיבוד טלוויזיוני באותו שם; שרה ווטרס וספרה "משמרת לילה" (2006); "בית הסחלבים" (2010) של לוסינדה ריילי; ג'פרי ארצ'ר וספרו "עץ או פלי" (2018), המתרחש בתקופת המלחמה הקרה; סדרת ספרי קינגסברידג' של קן פולט, שהחלה עם "עמודי תבל" משנת 1989 וממשיכה עם "עולם ללא קץ" (2007) ו"עמוד האש" (2017); ג'ורג סונדרס (אנ'), שירלי האזארד (אנ') וג'ולי אורינגר (אנ').[60][61] פיליפה גרגורי, סופרת אנגליה שפרסמה בשנת 2001 את ספרה "בת בולין האחרת", כתבה בהמשך את סדרת הרומנים ההיסטוריים המתארים את תקופת מלחמות השושנים, ואשר כוללת את "המלכה הלבנה", "המלכה האדומה" ו"הנסיכה הלבנה". שלושת הרומנים עובדו למיני-סדרות טלוויזיוניות - "מלכה לבנה" ו"נסיכה לבנה". הרומן ההיסטורי "ספרי יעקב" התרחש בפולין במאה ה-18, וזכה לשבחים כיצירת מופת של כלת פרס נובל לספרות לשנת 2018, אולגה טוקרצ'וק.

בישראל, פורסמו מספר רומנים המתרחשים על פני תקופות שונות. סופרים כמו נורית רטינסקי וספרה "קוצים ושושנים" (2007), נאוה מקמל-עתיר וספרה "אות מאבשלום" (2009), מאיר שלום וספרו "יהושפט מלך יהודה" (2010); "הבשורה על-פי יהודה" של עמוס עוז נכתב ב-2014 ומתרחש בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60; חבצלת פרבר-שפר וספרה "אהבתה של ברניקי" (2014), נחמן וונדי וספרו "תקוותה של עיר" (2015), שרה אהרוני וספריה "אהבתה של גברת רוטשילד" (2015) ו"שתיקה פרסית" (2017), מירי פיינרו וספרה "סיפור גלילי" (2017), יונתן ילון וספרו "כורש הנסיך האחרון" (2019), סופי בן ארצי וספרה "הענף הגדוע של הגרף פוטוצקי" (2020) ואבי פרימור וספרו "אבני אש" (2022).

תת-סוגות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומנים תיעודיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסה מודרנית מהמאה ה-21 לרומן ההיסטורי היא הסיפורת התיעודית, שלא רק שמשלבת בין דמויות ואירועים היסטוריים, אלא גם מדווחת על אירועים יומיומיים המתפרסמים בעיתונים בני זמננו.[62] דוגמאות לסיפורת שכזאת הן טרילוגיית ספרי "U.S.A" משנים 1936-1930 של ג'ון דוס פסוס ("המקביל הארבעים ושניים", "תשע עשרה תשע עשרה" ו"הכסף הגדול") ו"רגטיים" משנת 1975 של א"ל דוקטורוב.[62]

ביוגרפיות בדיוניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן "זכרונות אדריאנוס" של הסופרת הצרפתייה ילידת בלגיה מרגריט יורסנאר עוסק בחייו ובמותו של קיסר רומא אדריאנוס. הרומן פורסם לראשונה בצרפת בשנת 1951, נחל הצלחה מיידית וזכה לשבחי המבקרים.[63] שניים מספריו של נורמן מיילר, "Of Women and Their Elegance" מ-1980 ו"הבשורה על פי הבן" מ-1997, מכילים ביוגרפיות בדיוניות על מרילין מונרו וישו. הסופרת האמריקאית מרגרט ג'ורג' כתבה מספר ביוגרפיות היסטוריות על דמויות היסטוריות בספרים "The Memoirs of Cleopatra" (זכרונותיה של קלאופטרה, 1997) ו-"Mary, called Magdalene" (מרים המגדלית, 2002). דוגמאות מוקדמות יותר הן "פטר הראשון" משנים 1934-1929 של אלכסיי ניקולאייביץ' טולסטוי ו"אני, קלאודיוס" (1934) ו"המלך ישוע" (1946) של רוברט גרייבס. דוגמאות נוספות הן סדרות "Conqueror" ‏(2011-2007) ו-"Emperor"‏ (2013-2003) של קון איגולדן (אנ') וכן טרילוגיית ספרי "קיקרו" (2015-2006) מאת רוברט האריס.

"Maria Stuart" ו-"Magellan. Der Mann und seine Tat" הם שניים מספריו של הסופר היהודי-אוסטרי שטפן צווייג, שנכתבו בשנים 1935 ו-1938. שני הספרים הם רומנים ביוגרפים בדיוניים על חייהם של מרי, מלכת הסקוטים ומגלה הארצות פרדיננד מגלן.

רומנים גותיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן הגותי היה פופולרי בסוף המאה ה-18. רומנים אלו התרחשו בעבר ההיסטורי וכללו אלמנטים של מסתורין, פחד ואימה. "טירת אוטרנטו" משנת 1764 של הוראס וולפול נחשבת ליצירה משפיעה בתת-סוגה זו.[64]

מסתורין היסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומן המסתורין ההיסטורי, או בשמו האחר historical whodunit ("מי-עשה-את-זה" היסטורי), הוא סוגה ספרותית המשלבת בין שתי תתי-סוגות - סיפורת היסטורית ומסתורין. יצירות של רומן המסתורין ההיסטורי מתרחשות בתקופות זמן שנחשבות להיסטוריות מנקודת מבטו של הסופר, והעלילה הראשית עוסקת בפענוח מסתורין או פשע (לרוב מקרי רצח). למרות שהיו קיימות יצירות שמשלבות בין תתי-הסוגה מאז תחילת המאה ה-20, יש את אלה שמחשיבים את ספרי "The Cadfael Chronicles" של אדית פרגטר (אנ'), שנכתבו בין השנים 1977 ל-1994, כיצירות שהפכו את תת-הסוגה לפופולרית.[65][66] הפופולריות ההולכת וגוברת של סוג רומן שכזה, כמו גם השכיחות בה הופיע בעשורים הבאים הולידו תת-סוגה משלהן שמוכרת בידי תעשיית הפרסום וספריות כאחד.[66][67] בשנת 2010, השבועון Publishers Weekly ציין ש"בעשור האחרון קיימת עלייה גם בכמות וגם באיכות. מעולם לא התפרסמו כל כך הרבה ספרי מסתורין היסטוריים בידי כותבים מוכשרים, ואשר מכסים טווח רחב של מקומות ותקופות".[65] העורך קית' קהלה מסכים עם טענה זו באומרו "מקבוצה קטנה של סופרים עם קהל קוראים מיוחד מאוד, המסתורין ההיסטורי הפך לסוגה מבוקשת ביותר וזוכת פרסים, עם אחיזה ברשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס".[65]

מאז שנת 1999, אגודת סופרי הפשע (Crime Writers' Association, בקיצור CWA) העניקה את פרס "הפגיון ההיסטורי של ה-CWA" לרומנים בסוגה זו.[68] כנס החובבים Left Coast Crime העניק את פרס ההוקרה למסתורין היסטורי ע"ש ברוס אלכסנדר לרומנים שמתרחשים לפני שנות ה-50 של המאה ה-20.

רומנטיקה היסטורית וסאגות משפחתיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוגת הסיפורת ההיסטורית הוצגו גם תמות של רומנטיקה היסטורית, כמו למשל בספרו של בוריס פסטרנק "דוקטור ז'יוואגו" משנת 1957, או "חלף עם הרוח" של מרגרט מיטשל משנת 1936. אחת הרומנטיקות ההיסטוריות הפופולריות הראשונות פורסמה בשנת 1921 - הרומן "The Black Moth" של ג'ורג'ט הייר, שמתרחש בשנת 1751. רק בשנת 1935, היא פרסמה את רומן העוצרות הראשון שלה, שמתרחש בתקופת העוצרות האנגלית (1820-1811) - תקופה בה הנסיך העוצר שלט באנגליה במקומו של אביו החולה, ג'ורג' השלישי. רומני העוצרות של הייר הושפעו מיצירותיה של ג'יין אוסטן מסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. מאחר שסיפוריה של הייר התרחשו במהלכם של אירועים היסטוריים שקרו לפני כמאה שנים קודם לכן, היא כללה אימות תקופתי לצורך הבנת הקוראים. בעוד הייר התייחסה לאירועים היסטוריים, היה זה הרקע ששימש כתוכן לפרטים ולא תמיד מילא תפקיד מרכזי בנרטיב העלילתי. הדמויות הראשיות אותן יצרה הייר היו מודרניות למדי באפיונן, בעוד דמויות המשנה ציינו את מגרעותיהם של הגיבורים - כמו למשל, הרצון להתחתן בגלל אהבה.

סיפורת ימית ושודדי ים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מהרומנים ההיסטוריים חוקרים את הוויי החיים בלב ים. כך למשך, ספרי הוריישיו הורנבלואר של הסופר ססיל סקוט פורסטר, סדרת אוברי-מטורין של פטריק או'בראיין, ספרי בוליטו של אלכסנדר קנט (אנ') וסדרת ספרי לורד ראמאג' של דאדלי פופ (אנ') - כולם מתייחסים אל הצי המלכותי הבריטי בתקופת המלחמות הנפוליאוניות. בין הרומנים ההיסטוריים המתרחשים בים נמנים גם "אי המטמון" (1883) של רוברט לואיס סטיבנסון, סדרת "סאנדוקן" (1913-1895) של הסופר האיטלקי אמיליו סלגרי (אנ') ו"קפטן בלאד" (1922) של רפאל סבטיני. דוגמאות מאוחרות יותר של רומנים היסטוריים שעוסקים בשודדי ים הם "הרפתקאות הקטור לינץ'" מאת טים סוורין (אנ'), "השד הלבן" של ריסטו קלצ'ב וסדרת "The Pirate Devlin" של מארק קיטינג.

סרט הקולנוע "אדון ומפקד: הצד הרחוק של העולם" משנת 2003 מבוסס על הספר הראשון בסדרת אוברי-מטורין של או'בראיין.

היסטוריה חלופית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היסטוריה חלופית
"קציר הפלדה", ציור של יאקוב רוזלסקי (אנ') המתאר היסטוריה חלופית של שנות ה-20 שבה חקלאי המקום צריכים לחיות בעולם בו מתהלכים טנקים מכניים ענקיים.

ההיסטוריה החלופית היא תת-סוגה של הספרות הספקולטיבית, שבה מתרחש אירוע היסטורי אחד או יותר, אך הוא נפתר בדרך שונה מאשר במציאות.[69][70][71][72] כפי שמשוער על פי עובדות היסטוריות, ההיסטוריה החלופית מציעה תרחיש אפשרי של "מה היה קורה אם?" בכל הנוגע לאירועים מרכזיים במהלך ההיסטוריה האנושית, ומציגה השלכות שונות מאוד מאלה שתועדו. כמה מההיסטוריות החלופיות נחשבות לתת-סוגה של מדע בדיוני.

כתת-סוגה של המדע הבדיוני, כמה מסיפורי ההיסטוריה החלופית הציגו אלמנטים של מסע בזמן בין התקופות ההיסטוריות מאז שנות ה-50 של המאה ה-20, כמו גם לתודעה תת-הכרתית של תושבי היקום החלופי לקיומה של ההיסטוריה החלופית, ומסע בזמן שמחלק את ההיסטוריה למספר קווי זמן. דוגמה מודרנית לשימוש באלמנט האחרון מוזכרת בסדרת היקום הקולנועי של מארוול "לוקי", בה מתואר ארגון הקומיקס הבדיוני Time Variance Authority של חברת מארוול קומיקס. דוגמה לספרות ההיסטוריה החלופית היא רומן האבירים "טיראנט לו בלאנש" של ז'ואנוט מרטורל.

פנטזיה היסטורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
איור של ארתור רקהאם לספר הביבליוגרפיה "הרומנטיזציה של המלך ארתור" מאת ארתור וו. פולארד. הביבליוגרפיה עצמה מבוססת על ספר הפנטזיה ההיסטורית מהמאה ה-15 "מות ארתור" של תומאס מלורי.

פנטזיה היסטורית היא קטגוריה של הפנטזיה וסוגה של סיפורת היסטורית שמשלבת אלמנטים פנטסטיים, כמו קסם, לתוך נרטיב "מציאותי".[73] בין תתי-הסוגה השונים של הפנטזיה מתקיימים קרוסאוברים. תקופות המסווגות כימי המלך ארתור, התקופה הקלטית והתקופה החשוכה (אנ') יכולות בקלות להשתייך לפנטזיה ההיסטורית.[74][75] סיפורים שמתאימים לקטגוריה מתרחשים לפני המאה ה-20.

סרטי קולנוע מסוגה זו יכולים להכיל עלילות המתרחשות בתקופה התנ"כית של ארץ ישראל בעת העתיקה או בתקופה הקלאסית של יוון העתיקה ורומא העתיקה. לעיתים יש להם עלילות המתבססות על מיתוסים וסיפורי עם של ההיסטוריה הרומית-יוונית, או של תרבויות מעמים סמוכים באותה תקופה.

רומנים של מסע בזמן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע בזמן הוא נושא שכיח בסיפורת, ובמיוחד מאז סוף המאה ה-19. יצירות המכילות מסע בזמן זכו לעיבודים במגוון מדיות שונות, כמו ספרות, טלוויזיה וקולנוע.[76][77]

הרעיון של מסע בזמן בעזרת אמצעים מכניים זכה לפופולריות בספרו של הרברט ג'ורג' ולס משנת 1895, "מכונת הזמן".[78] באופן כללי, סיפורי מסע בזמן מתמודדים עם ההשלכות של מסעות לזמן העבר או העתיד.[78][79] הנחת היסוד לסיפורים אלה נובעת מהרצון לשנות את ההיסטוריה - אם מתוך כוונה או בטעות, והדרכים בהן שינוי העבר משנה את העתיד, ויוצרים הווה או עתיד חלופיים עבור הנוסע בזמן עם חזרתו לזמן שלו.[78][79] במקרים מסוימים, הנחת היסוד היא שהעבר אינו יכול להשתנות ושזמן העתיד נקבע מראש. לפיכך, מעשיו של הפרוטגוניסט לשינוי הגזירה מתבררים כחסרי תועלת - בעודו נאלץ לצפות באירועים מתרחשים כפי שנועדו.[80] מספר סיפורים מתמקדים יותר בפרדוקס של מסע בזמן ובקווי זמן חלופיים שנוצרים כתוצאה מהשימוש במסע בזמן - לפעמים יותר מהמסע עצמו.[78] סיפורים אלה כוללים לעיתים ביקורת חברתית, מאחר שאלמנט המסע בזמן מעניק "השפעה מרוחקת ונחוצה", שמאפשרת למדע הבדיוני להתייחס לנושאים מודרניים בדרך מטפורית.[81]

כך למשל, סדרת סרטי הקולנוע "שליחות קטלנית" החלה לפי הנחת היסוד שעתיד המכונות הקודר הביא לרצון של שינוי ההיסטוריה, אך עם התקדמות סדרת הסרטים - שחלקם התרחשו בקו זמן חלופי (מה שמקשר אותם לתת-הסוגה של היסטוריה חלופית) - נקבעה הנחת היסוד כי בלתי אפשרי לשנות את העבר והגיבורים נאלצים לחזות במתרחש לנגד עיניהם.

רומנים היסטוריוגרפיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומנים היסטוריוגרפיים משלבים בין סיפורת היסטורית לבין מטא-בדיון. מונח זה משתייך לספרות פוסטמודרניסטית, והוא כולל סופרים כמו סלמאן רושדי ותומאס פינצ'ון.

כמה רומנים של חתן פרס נובל לספרות ז'וזה סאראמאגו מתרחשים בזמנים היסטוריים, וביניהם נמנים "דברי ימי מנזר" (1982), "הבשורה על פי ישו" (1991) ו"תולדות המצור על ליסבון" (1989). בעלילה מקבילה שמתרחשת במאות ה-12 וה-20, ושבה ההיסטוריה והבדיון חופפים ביניהם ללא הרף, הרומן האחרון מפקפק באמיתותם של מקורות היסטוריים ועוסק בהבדל שבין כתיבת היסטוריה וכתיבת בדיון.[82]

רומנים היסטוריים לילדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוד ראשי
 ראו גם – ספרות ילדים

תת-סוגה בולטת בסיפורת ההיסטורית היא הרומן ההיסטורי לילדים. סיפורת מסוג זה נוטה להכיל מסרים פדגוגיים, ויכולה ללכת בדרכים הקונבנציונליות של רבות מתתי-הסוגה של הסיפורת ההיסטורית. מספר יצירות כאלו כוללות אלמנטים של פנטזיה היסטורית או מסע בזמן, וזאת בכדי לבסס את המעבר שבין העולם המודרני לבין תקופת העבר - כל זה לפי המנהג של ספרות לילדים. לעיתים, חברות ההוצאה לאור יכסו את העמלה לסדרת רומנים היסטוריים שחוקרת תקופות זמן שונות. דוגמאות לספרות מסוג זה כוללות בין היתר את סדרת "בית קטן בערבה" של לורה אינגלס ויילדר, אשר חוקרת את חיי הספר האמריקאים במאה ה-19; "נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט, רומן התבגרות המתרחש בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית; "המכשפה מאגם בלאקבירד" של אליזבת' ג'ורג' ספיר (אנ'), שנכתב בשנת 1958 ועוסק בחייה של ילדה באמריקה הקולוניאלית; "נסיכה קטנה" ו"סוד הגן הנעלם" של פרנסס הודג'סון ברנט, שנכתבו ב-1904 ו-1912 ומתרחשים במהלך התקופה הוויקטוריאנית ותחילת המאה ה-20; "היידי בת ההרים" של יוהנה ספירי, שנכתב בשנת 1880 ומתרחש בתחילת המאה ה-19; סדרת ספרי "האסופית" של לוסי מוד מונטגומרי", שנכתבו בין השנים 1921-1908 ומתרחשים בסוף המאה ה-19; הנער בפיג'מת הפסים" של ג'ון בויין, שנכתב בשנת 2006 ומתרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה; "Esperanza Rising" של הסופרת האמריקנית ממוצא מקסיקני פאם מוניוז ראיין (אנ'), שנכתב בשנת 2000 ומתרחש בתקופת השפל הגדול; ו"מונה מספר לכוכבים" של לויס לאורי, "גנבת הספרים" של מרקוס זוסאק ו"המלחמה שהצילה את חיי" של קימברלי ברובייקר בראדלי (אנ') - שלושה ספרים המתרחשים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

פרס הוקרה בולט בתת-הסוגה של ספרות היסטורית לילדים הוא פרס הסיפורת ההיסטורית ע"ש סקוט או'דל.

קומיקס ורומנים גרפיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נרטיבים היסטוריים מצאו את דרכם גם לקומיקסים ורומנים גרפיים. תקופת יוון העתיקה סיפקה השראה לרומן הגרפי "300" של פרנק מילר, אשר עוסק בקרב תרמופילאי וזכה לעיבוד קולנועי בשנת 2006, וכן סדרת "עידן הברונזה" של אריק שנובר (אנ'), שמגולל מחדש את קורות מלחמת טרויה. אלמנטים היסטוריים נכללים גם בקומיקסים "רשומות שלוש הממלכות" ו"הטקטיקה של סון זי" מסוגת מנהואה של לי צי צ'ינג, בספרי הקומיקס "אסטריקס" ו"בוב ובובט" וכן במאנגות "ווגאבונד" ו"רורואוני קנשין".

אמנויות הבמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטי וסדרות דרמה תקופתיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דרמה היסטורית

סיפורים של סרטי דרמה היסטוריים מתבססים על אירועים היסטוריים ואנשים מפורסמים. כמה מהדרמות ההיסטוריות הן דוקו-דרמה, שמנסות לתעד באופן נאמן למקור אירוע היסטורי או ביוגרפיה, אם כי הדבר תלוי במידע שבחומר ההיסטורי המתועד. דרמות היסטוריות אחרות הן מעשיות בדיוניות המתבססות על אנשים אמיתיים ומעשיהם, כמו למשל סרט הקולנוע "לב אמיץ", המבוסס באופן רופף על סיפורו של האביר מהמאה ה-13 ויליאם וולאס ומאבקו לעצמאותה של סקוטלנד. סרטים המתארים את ההיסטוריה של מזרח אסיה, מרכז אסיה ודרום אסיה מכונים ביפן בשם ג'ידאי גקי. סרטי וושיה כמו "The Hidden Power of the Dragon Sabre" (בתרגום חופשי לעברית "הכוח החבוי של פגיון הדרקון") משנת 1984, המבוסס על רומן הוושיה "החרב השמיימית ופגיון הדרקון" של ג'ין יונג מ-1961, ו"נמר, דרקון" משנת 2000, המבוסס על רומן הוושיה באותו שם של וונג דולו משנים 1942-1941. ג'אנג יי-מו ביים מספר סרטי וושיה נודעים כמו "גיבור" מ-2002, "מחול הפגיונות" מ-2004 ו"קללת פרח הזהב" מ-2006. למרות שסרטים אלה הם ברובם בדיוניים, הם נחשבים לדרמות היסטוריות. סרטי סמוראים כמו "זטואיצ'י" וסדרת "Lone Wolf and Cub" נכנסים גם לקטגוריה של דרמות היסטוריות.

סרטי פפלום, הידועים כסרטי "חרבות וסנדלים" (המונח האנגלי השגור הוא "Sword-and-Sandal") הוא ז'אנר של מספר סרטי הרפתקאות - איטלקיים ברובם - בקנה מידה אפי ותנ"כי, ששלטו בתעשיית הקולנוע האיטלקי של סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. סרטים כמו "שמשון ודלילה" (1949), "קוו ואדיס" (1951), "הגלימה" (1953), "עשרת הדיברות" (1956), "בן חור" (1959), "ספרטקוס" (1960) ו"קלאופטרה" (1963). סרטים אלו הציגו לרוב פרוטגוניסט ראשי מיתי כמו הרקולס ושמשון, כמו גם את גיבורה העממי של איטליה, מצ'יסטה. גיבורים אלה הצילו לרוב נסיכות שבויות מידיהם של עריצים ורודנים, ונלחמו במפלצות מיתולוגיות. אולם, לא כל הסרטים היו מבוססים על פנטזיה. רבים מסרטי הקולנוע כללו דמויות מפורסמות מההיסטוריה כמו יוליוס קיסר, קלאופטרה וחניבעל, וחופש יצירתי רב ביצירת הסיפורים. נושאים פופולריים בדרמות ההיסטוריות היו גלדיאטורים, פיראטים, אבירים, ויקינגים ועבדים המתמרדים נגד מלכים רודנים.

מספר סרטי קולנוע מתרחשים בתקופת ימי הביניים, ביניהם האפוסים הקולנועיים "ממלכת גן עדן" (2005) ו"רובין הוד" (2010) של הבמאי רידלי סקוט, וסרטים המבוססים על אגדות המלך ארתור כמו "המלך ארתור" (2004) של הבמאי אנטואן פוקואה ו"Pendragon: Sword of His Father" ‏(2008).

נרטיבים היסטוריים רבים הורחבו גם למדיום הטלוויזיוני. סדרות טלוויזיה המבוססות על העת העתיקה כוללות את "רומא", "ספרטקוס", "ויקינגים", "הממלכה האחרונה", "הסולטאן" ו"אני, קלאודיוס". ממלכת אנגליה במהלך שלטון בית טיודור גם היא משמשת נושא עיקרי לסדרות טלוויזיה כמו "שושלת טיודור", "מלכה לבנה" והמשכה "נסיכה לבנה", המתרחשות בתקופת המאה ה-15. סדרות טלוויזיה שמבוססות על המלחמות הנפוליאוניות כוללות את "הורנבלואר - ימאי וג'נטלמן" ו"מלחמה ושלום". סדרת הטלוויזיה ההיסטורית "הבורג'ס" מגוללת את סיפורו של בית בורג'ה בתקופת הרנסאנס האיטלקי של המאה ה-16. אולפני טלוויזיה סיניים הפיקו סדרות טלוויזיה סיניות לטלוויזיה המרכזית של סין כמו "האגדה והגיבור" וסדרת ההמשך שלה, המבוססות על סיפורי האגדות הסיניות הענקת האלוהות (אנ'), וכן הסדרות "מלחמת המלך" ו"אימפריית הצ'ין". כמו כן, הופקו סדרות וושיה, שרבות מהן התבססו על יצירותיו של גִ'ין יוֹנְג (אנ') כמו טרילוגיית הקונדור ו"סייף החרבות", ו"לו שיאופנג" ו"צ'ו ליושיאנג", המבוססות על ספריו של גוּ לוֹנְג (אנ'). סדרות אלה היו פופולריות מאוד בסין, אם כי זכו להתעלמות מוחלטת בתרבות המערבית.

תיאטרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות היסטוריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה היא אחת משלוש הסוגות המרכזיות בתיאטרון העולם המערבי, לצד טרגדיה וקומדיה, אם כי היא צורתה המודרנית הגיעה כאלפי שנים מאוחר יותר מהסוגות האחרות.[83] מסיבה זו, היא מיוחסת כתת-קבוצה של סוגת הטרגדיה.[84] מחזה בסוגה זאת נחשב למחזה היסטורי והוא מתבסס על נרטיב היסטורי, שמתרחש לרוב בימי הביניים או ימי תחילתו של העבר המודרני. סוגת ההיסטוריה התבלטה מהטרגדיה בתקופת הרנסאנס האנגלי שבעידן האליזבתני. הדוגמאות הידועות ביותר הן המחזות ההיסטוריים שנכתבו בידי ויליאם שייקספיר, אשר מגדירות את הז'אנר עד ימינו. שייקספיר כתב מספר רב של מחזות, שכמה מהן נכללות במהדורת הפוליו הראשונה ומקוטלגות כהיסטוריות, וכמה מהן כטרגדיות (או מחזות רומיים). מבין מחזותיו ההיסטוריים המפורסמים נמנים "ריצ'רד השלישי", "הנרי הרביעי, חלק ראשון", "הנרי הרביעי, חלק שני" ו"הנרי החמישי". מחזות נוספים, הכוללים דמויות היסטוריות, הם הטרגדיה "מקבת'" - שמתרחש במאה ה-11 במהלך שלטונם של דאנקן הראשון, מלך סקוטלנד ואדוארד המודה - והמחזות "קוריולנוס", "יוליוס קיסר" ו"אנטוניוס וקלאופטרה". טרגדיה נוספת, "המלך ליר", מבוססת על אגדה אנגלית, וכן הרומנסה "סימבלין" מתוך המחזות האחרונים של שייקספיר, שמתרחש בממלכת אנגליה.

מחזאים נוספים כמו כריסטופר מרלו לקחו נושאים היסטוריים ועשו להם דרמטיזציה (ר' דרמטורגיה). מרלו כתב את "אדוארד השני" (אנ'), שעוסק בהדחתו של אדוארד השני, מלך אנגליה בידי הברונים שלו ומלכתו איזבלה, אשר מאסו ביחסיו המדיניים. מרלו גם כתב את המחזה "הטבח בפריז", עיבוד תיאטרלי לטבח ליל ברתולומאוס הקדוש בצרפת של שנת 1572. "טמבורליין" היה מחזה בן שני חלקים של מרלו, שהתבסס בחלקו על קיסר השושלת הטימורית במרכז אסיה טימור לנג.

מחזות היסטוריים הופיעו גם במחוזות אחרים של הספרות המערבית. הסופרים הגרמנים יוהאן וולפגנג פון גתה ופרידריך שילר כתבו מספר מחזות היסטוריים. "אגמונט" מ-1788 של גתה עוסק בלאמורל, רוזן אגמונט, מתרחש במאה ה-16 והוא מושפע רבות מהטרגדיות פרי עטו של שייקספיר. "מרי סטיוארט" מ-1800 של שילר מגולל את ימיה האחרונים של מרי, מלכת הסקוטים. המחזה היווה בסיס לאופרה "מריה סטוארדה" של גאטנו דוניצטי מ-1834. לודוויג ואן בטהובן כתב אופוס למחזה "אגמונט".

מאוחר יותר, הסופר האירי ג'ורג' ברנרד שו כתב מספר מחזות היסטוריים, ביניהם "קיסר וקלאופטרה" ו"יוהנה הקדושה" - המבוסס על חייה ומשפטה של ז'אן ד'ארק. המחזה פורסם בשנת 1924, לא הרבה לפני קידושה של ז'אן ד'ארק בידי הכנסייה הקתולית. המחזה הוא עיבוד תיאטרלי למה שהיה ידוע על חייה בהתבסס על תיעוד משפטה. אחד המחזות ההיסטוריים המפורסמים ביותר במאה ה-20 הוא "חיי גליליאו" של ברטולט ברכט, שעושה דרמטיזציה לחייו המאוחרים של גלילאו גליליי, פילוסוף הטבע האיטלקי שנרדף בידי הכנסייה הקתולית בשל הכרזתו הפומבית על תגליותיו המדעיות. המחזה מכיל תמות של דוגמטיזם והוכחות מדעיות, ומעלה שאלות על ערכי הקביעות כשניצבים אל מול דיכוי.

הדרמטורג הווארד ברנטון (אנ') זוכה האגודה המלכותית לספרות כתב מספר מחזות היסטוריים. הוא זכה לפופולריות על המחזה "The Romans in Britain" משנת 1980, שעובד לראשונה תיאטרלית בתיאטרון המלכותי הלאומי באוקטובר 1980. המחזה הקביל את פלישת הרומאים לבריטניה בשנת 54 לפנה"ס לנוכחות הצבא הבריטי בצפון אירלנד בזמנים המודרניים. אולם, הנושאים הפוליטיים במחזה התערפלו לנוכח המחלוקת שנוצרה עקב סצנת אונס במחזה. ברנטון גם כתב מחזה על אודות חייה של אן בולין, שהועלה בתיאטרון הגלוב המשוחזר בשנת 2010. במחזה זה, אן בולין מתוארת ככוח משפיע בפוליטיקה ובדת של חצר המלכות, אשר קידמה את רעיונות הנצרות הפרוטסטנטית.[85]

אופרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוד ראשי
 ראו גם – אופרה

אחת האופרות הראשונות שהשתמשו באירועים היסטוריים ובדמויות היסטוריות הייתה "הכתרת פופיאה" של קלאודיו מונטוורדי, אשר בוצעה בוונציה בזמן עונת הקרנבל של שנת 1643. האופרה מתארת כיצד פופיאה, פילגשו של נירון קיסר, מצליחה למלא את שאיפותיה ומוכתרת לקיסרית. האופרה שבה להופיע בנפולי בשנת 1651, אך נזנחה עד להמצאת הפסקול בשנת 1888, וזכתה לתשומת ליבם של מלומדים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, האופרה נערכה והוקלטה מספר רב של פעמים. גם גאורג פרידריך הנדל כתב מספר אופרות המתבססות על דמויות היסטוריות כמו האופרה סריות "ג'וליו צ'זארה" (על יוליוס קיסר, 1724), "טמרלנו" (על טימור לנג, 1724) ו"רודלינדה" (על מלכת ממלכת הלומברדים, 1725).

נושאים היסטוריים לאופרות התפתחו במהלך המאה ה-19. בדרך כלל מדובר באופרות בנות ארבע עד חמש מערכות, עם קאסט שחקנים, מקהלה וסט במה בקנה מידה נרחבים. כמה אופרות של גספרה ספונטיני, לואיג'י כרוביני וג'ואקינו רוסיני נחשבות למקדימות הגרנד אופרה הצרפתית. בין הדוגמאות לאופרות הללו נמנות "הבתולה הטהורה" מ-1807 ו"פרנאנד קורטס" מ-1809 של ספונטיני, "התקן של גרנדה" מ-1813 של כרוביני ו"המצור על קורינתוס" מ-1827 ו"משה במצרים" מ-1828 של רוסיני. לכל הדוגמאות להלן ישנם אותם המאפיינים בקנה המידה שמשוייכים לגרנד אופרה הצרפתית. דוגמה נוספת היא "הצלבן ממצרים" מ-1824 של ג'אקומו מאיירבר, שעם השנים נחשב למלך הז'אנר של הגרנד אופרה. מבין מלחיני האופרה החשובים שעוסקים בנושאים היסטוריים נמנים גם ג'וזפה ורדי וריכרד וגנר.

מלחינים רוסים כתבו גם אופרות על דמויות היסטוריות, ביניהן "בוריס גודונוב" של מודסט מוסורגסקי, שהולחנה בין השנים 1868 ל-1873 ונחשבת ליצירת המופת שלו. האופרה עסקה בחייו של הצאר הרוסי בוריס גודונוב; ו"הנסיך איגור" של אלכסנדר בורודין, המגולל את המערכה של נסיך הרוס של קייב איגור סויטוסלביץ' נגד השבטים הקומנים בשנת 1185.[86]

שחזורים היסטוריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור היסטורי הוא פעילות חינוכית ובידורית, לפיה אנשים מתכננים תוכנית היוצרת מחדש אירוע היסטורי או תקופה היסטורית. דבר זה יכול לכלול רגע מינורי אחד כמו קרב חשוב (ההסתערות של פיקט בקרב גטיסברג, כפי שהוצגה במפגש ותיקי המלחמה בגטיסברג, 1913) או בקנה מידה נרחב המכסה תקופה שלמה, כמו שחזור תקופת העוצרות או פרויקט ברלין של שנות ה-20.

תיאוריה וביקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקר הספרות, התיאוריקן הסוציאליסטי והמרקסיסט ג'רג' לוקאץ' כתב בהרחבה על חשיבותו הפוליטית והאסתטית של הרומן ההיסטורי. במאמר ממגזין Der historische Roman בשנת 1937, שפורסם במקור ברוסית, לוקאץ' מתח ביקורת על מספר רומנים היסטוריים של סופרים כגוטפריד קלר, צ'ארלס דיקנס וגוסטב פלובר. הוא מפרש את ההתגלות של הרומן ההיסטורי האמיתי בתחילת המאה ה-19, במונחים של שתי התפתחויות, או תהליכים. הראשון הוא ההתפתחות של סוגה מסוימת במדיום מסוים דרך האלמנטים הנרטיבים המסוגננים והייחודיים של הרומן ההיסטורי, והשני הוא התפתחות יצירתית טבעית ומייצגת שמסוגלת ללכוד את השברים, הניגודיות והבעייתיות של מוד יצירתי מסוים.

ביבליוגרפיה וקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רומן היסטורי בוויקישיתוף


סיפר
דמות פרוטגוניסט • דמות שנייה בחשיבותה (אנ') • דמות שלישית בחשיבותה (אנ') • סיידקיק • אנטגוניסט • נבל-על • דמות משנה • דמות חוזרת • מספר • גיבור • אנטי-גיבור
עלילה דיאלוג • אקספוזיציה • מבנה דרמטי (אנ') • סיפור מסגרת • כלי עלילתי • מקגאפין • נקודת שיא • עימות • תת-עלילה • פלשבק/פלשפורוורד
רקע דיסטופיה • אוטופיה • יקום בדיוני • יקום משותף • היסטוריה
תמה מוטיב • לייטמוטיב • סאבטקסט • מוסר השכל
סגנון אמצעים פיגורטיביים • טכניקות ספרותיות • נקודת תצפית • השעיית הספק • סימבוליזם • אתנחתא קומית
סיפורת משל • מעשייה • סיפורת בזק • רומן • נובלה • מחזה • שירה • תסריט • נובליזציה • סיפור קצר
סוגה רומן הרפתקאות • רומן פשע • רומן מלחמתי • רומן מערבון • רומן מסתורין • רומן היסטורי • רומן ריאליסטי • רומן רומנטי • רומן ביוגרפי • רומן מכתבים • רומן גרפי • רומן פילוסופי • רומן פוליטי • רומן ארוטי • רומן חניכה • סאגה • פנטזיה (אפלה, חרבות וכשפים) • ספרות בלשית • ספרות אימה • ריאליזם קסום • סאטירה • מדע בדיוני (קשה, צבאי, אופרת חלל, סייברפאנק, סטימפאנק) • מותחן • ספרות ספקולטיבית • ספרות זולה • קומיקס
נושאים קשורים זרם התודעה • קהל • מחבר • תורת הספרות • מבנה נרטיבי • נרטולוגיה • רטוריקה
פורטל: ספרות

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ historical novel, אנציקלופדיה בריטניקה
  2. ^ Defining the Genre, historicalnovelsociety.org
  3. ^ Sarah L. Johnson. Historical Fiction: A Guide to the Genre. Westport, CT: Libraries Unlimited, 2005, p. 1
  4. ^ Wonderings and Wanderings, A Writer's Metaphysical Meandering and Musing, lyndaadamson.com
  5. ^ World historical fiction : an annotated guide to novels for adults and young adults, Lynda G. Adamson, 1999, ISBN 9781573560665
  6. ^ Sir Walter Scott and his historical influences, National Library of Scotland
  7. ^ Hugo, Victor - Mapping Gothic France, mappinggothic.org
  8. ^ The Books of Monaldi & Sorti, attomelani.net
  9. ^ Czesław Miłosz, The History of Polish Literature, pp. 299–302
  10. ^ Andrew H. Plaks, Four Masterworks of the Ming Novel (Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 1987
  11. ^ Writing Historical Fiction: A Writers' and Artists' Companion, Celia Breyfield and Duncan Sprott, December 5th 2013
  12. ^ Vidal-Naquet, Pierre (Winter 1992). "Atlantis and the Nations". Critical Inquiry. 18 (2): 300–326. doi:10.1086/448634
  13. ^ Asian Nationalism in an Age of Globalization, Roy Starrs, October 23rd 2013
  14. ^ J. A. Cuddon The Penguin Dictionary of Literary Terms and Literary Theory. Penguin Books: London, 1999, p.383
  15. ^ Wynne-Davies, Marion (25 November 2002). Sidney to Milton, 1580-1660. Palgrave Macmillan. ISBN 9781403937926
  16. ^ Aust, Hugo (1994). Der historische Roman. pp. 63–84. doi:10.1007/978-3-476-03977-4. ISBN 978-3-476-10278-2
  17. ^ Moretti, Franco. (1999), Atlas of the European novel, 1800-1900, Verso, pp. 34–35, ISBN 1-85984-224-0, OCLC 778577173
  18. ^ Geppert, Hans Vilmar (2009). Der historisch Gegenwart. Francke. pp. 8–101. ISBN 978-3-7720-8325-9. OCLC 516135008
  19. ^ Granlid, Hans Olof (1964). Då som nu: historiska romaner i översikt och analys. Natur och Kultur. pp. 46–65. OCLC 247481387
  20. ^ Andersen, Per Thomas (2014). Dingstad, Ståle; Norheim, Thorstein; Rees, Ellen (eds.). Kulturmøter i nordisk samtidslitteratur: festskrift til Per Thomas Andersen. Oslo: Novus. ISBN 978-82-7099-778-7. OCLC 897358174
  21. ^ Women Writers and Old Age in Great Britain, Devoney Looser, 1750–1850, pp. 157 ff. JHU Press, 2010. ISBN 978-1-4214-0022-8
  22. ^ Nobody's Argument: Jane Porter and the Historical Novel, Thomas McLean, Journal for Early Modern Cultural Studies, Vol. 7, No. 2 (Fall - Winter, 2007), pp. 88-103
  23. ^ England's Future/Poland's Past: History and National Identity In Thaddeus of Warsaw, Thomas F. Anessi, November 9th 2017
  24. ^ The Oxford Companion to English Literature (1985), ed. Margaret Drabble, Oxford: Oxford University Press, 1996, p.310
  25. ^ The Historical Novel, Gyorgy Lukàcs, 1962, 15-29
  26. ^ The Historical Novel, Gyorgy Lukàcs, 1962, 31-38
  27. ^ Hardy and The Trumpet Major, Dorset Life, 2010
  28. ^ Past Presentisms: Suffering Soldiers, Benjaminian Ruins, and the Discursive Foundations of Early U.S. Historical Novels, Joseph J. Letter, March 1st 2010
  29. ^ The Historical Novel, Gyorgy Lukàcs, 1962, 69-72
  30. ^ The Last of the Mohicans, Merriam-Webster's Encyclopedia of Literature. Merriam-Webster, 1995, ISBN 0877790426, p.661
  31. ^ Lease, Benjamin (1972). That Wild Fellow John Neal and the American Literary Revolution. Chicago, Illinois: University of Chicago Press. p. 39. ISBN 0-226-46969-7
  32. ^ Sears, Donald A. (1978). John Neal. Boston, Massachusetts: Twayne Publishers. p. 82. ISBN 080-5-7723-08
  33. ^ Kayorie, James Stephen Merritt (2019). "John Neal (1793-1876)". In Baumgartner, Jody C. (ed.). American Political Humor: Masters of Satire and Their Impact on U.S. Policy and Culture. Santa Barbara, California: ABC-CLIO. p. 90. ISBN 9781440854866
  34. ^ Hester Prynne: Sinner, Victim, Object, Winner, Andrea Seabrook, Match 2nd 2008
  35. ^ The Historical Novel, Gyorgy Lukàcs, 1962, 92-96
  36. ^ Honoré de Balzac, Petri Liukkonen, Books and Writers. Finland: Kuusankoski Public Library
  37. ^ Restoration in France: A gradually-developing consciousness, Notre-Dame Cathedral of Reims
  38. ^ Alexandre Dumas, The Count of Monte Cristo 2004, Barnes & Noble Books, New York. ISBN 978-1-59308-151-5, p. 601
  39. ^ Pevear, Richard. "Introduction". War and Peace. Trans. Pevear; Volokhonsky, Larissa. New York City, New York: Vintage Books, 2008
  40. ^ Archibald Colquhoun. Manzoni and his Times. J. M. Dent & Sons, London, 1954
  41. ^ על אהבה, מעמדות ומה שביניהם - על הרומן יצירת המופת "המאורסים" של אלסנדרו מנצוני, באיטליה, נדיה קרישי, תרגום ליאת נאוס, 9 בנובמבר 2018
  42. ^ The Historical Novel, Gyorgy Lukàcs, 1962
  43. ^ Seymour Menton Latin America's New Historical Novel, University of Texas Press 2010
  44. ^ William Harmon and C. Hugh Holman A Handbook to Literature. Upper Saddle River, NJ: Prentice Hall, 1996, p.251
  45. ^ How a Quaker gets his oats, Adam Mars-Jones
  46. ^ Women Medievalists and the Academy, Jane Chance, 2005
  47. ^ The Walls Behind the Curtain: East European Prison Literature, 1945-1990, Harold B. Segel, November 1st 2012
  48. ^ "Time of Parting" is the favorite film of Bulgarian viewers, Wayback Machine, June 7th 2015
  49. ^ Nobel Prize in Literature 1929, Nobleprize.org
  50. ^ Once Upon a Time in Silesia, cannonballread.com, May 15th 2019
  51. ^ "Argument" to Owen Glendower. New York: Simon & Schuster, [1941], p.x; "Historic Background to the Year of Grace A.D. 499", Porius. New York: Overlook Duckworth, 2007, p. 18
  52. ^ Obituary: Naomi Mitchison, Elizabeth Longford, January 13th 1999
  53. ^ The Penguin Dictionary of Literary Terms, p.384
  54. ^ Prusse, Michael C. (2003). British and Irish Novelists Since 1960. Detroit, Michigan: Gale. ISBN 978-0-7876-6015-4
  55. ^ Kristin Lavransdatter, Encyclopedia Britannica.
  56. ^ Sven Hakon Rossel, A History of Danish Literature, University of Nebraska press 1992, p.305 ff
  57. ^ Paul Schellinger Encyclopedia of the Novel, Routledge 2014
  58. ^ Mika Waltari, Petri Liukkonen
  59. ^ Sven Hakon Rossel, A History of Danish Literature, University of Nebraska press 1992, p.565
  60. ^ Why Are We Living in a Golden Age of Historical Fiction?, Megan O'Grady, July 24th 2020
  61. ^ De Groot, Jerome The Historical Novel Introduction, Routledge 2010
  62. ^ 1 2 M. H. Abrams A Glossary of Literary Terms. Fort Worth: Harcourt Brace, 1999, p.194
  63. ^ "Becoming the Emperor: How Marguerite Yourcenar reinvented the past". Books, The New Yorker, February 14, 2005, Wayback Machine
  64. ^ De Groot, Jerome The Historical Novel Chapter 2: Origins, early manifestations and some definitions, Routledge 2010
  65. ^ 1 2 3 Mysteries of History, Lenny Picker, March 3rd 2010
  66. ^ 1 2 Five Best Historical Mystery Novels, The Wall Street Journal, David B. Rivkin Jr., February 27th 2010
  67. ^ A Guide for Historical Fiction Lovers, Providence Public Library, December 2nd 2013
  68. ^ The Dagger Awards winners archive, Crime Writers' Association
  69. ^ Alternative history, Collins English Dictionary
  70. ^ Brave New Words: The Oxford Dictionary of Science Fiction, Oxford University Press, 2007, pp. 4–5
  71. ^ Alternative history (AH/althist) handout, Alison Morton, ‏2014קובץ PDF
  72. ^ AH, The Free Dictionary
  73. ^ 20: Historical Fantasy, TheVeronica Shanoes, Cambridge Companion to Fantasy Literature. Cambridge University Press. p. 236 ISBN 978-0-521-42959-7
  74. ^ Sinclair Frances, "Historical Fantasy", Riveting Reads plus Fantasy Fiction (UK: School Library Association), 69
  75. ^ Stableford, Brian (2009). "Historical Fantasy". The A to Z of Fantasy Literature. Scarecrow Press. ISBN 9780810863453
  76. ^ Time Machines: Time Travel in Physics, Metaphysics, and Science Fiction, Paul J. Nahin, Second Edition ISBN 978-0-387985718
  77. ^ Nahin, Paul J. (2011). Time Travel: A Writer's Guide to the Real Science of Plausible Time Travel. Baltimore: Johns Hopkins University Press. p. ix. ISBN 9781421401201
  78. ^ 1 2 3 4 Science fiction – Time travel, Bruce Sterling, May 3rd 2016
  79. ^ 1 2 Time travel in fiction: why authors return to it time and time again, Alison Flood, September 23rd 2011
  80. ^ Can You Escape Your Fate? Science Fiction Has The Answer!, Charliejane, January 31st 2008
  81. ^ Liquid Metal: the Science Fiction Film Reader, Sean Redmond, New York: Columbia University Press. p. 114. ISBN 978-0-231501842
  82. ^ The Collected Novels of José Saramago. Boston: Houghton Mifflin Harcourt. 2010. ISBN 9780547581002
  83. ^ Other Voices, Other Views: Expanding the Canon in English Renaissance Studies, Helen Ostovich, Mary V. Silcox and Graham Roebuck, University of Delaware Press. ISBN 9780874136807
  84. ^ Ribner, Irving (December 1955). "Marlowe's Edward II and the Tudor History Play". ELH. 22 (4). The Johns Hopkins University Press: 243–253. doi:10.2307/2871887. JSTOR 2871887
  85. ^ Anne Boleyn, Shakespeare's Globe, London, Michael Coveney, July 19th 2011
  86. ^ Abraham, G. and Lloyd-Jones, D. (1986) "Alexander Borodin" in Brown, D. (ed.) The New Grove: Russian Masters 1, New York: W. W. Norton & Co., pp. 45–76
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רומן_היסטורי&oldid=42148079"