נואל אירווין
 | |
| לידה |
1892 מוטיארי, הודו הבריטית   |
|---|---|
| פטירה |
1972 (בגיל 80 בערך) הולפורד, סאמרסט, הממלכה המאוחדת  |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| השכלה |
|
| השתייכות |
 הצבא הבריטי |
| תקופת הפעילות | 1911–1948 (כ־37 שנים) |
| דרגה |
 לוטננט גנרל |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד הדיוויזיה ה-2 מפקד הדיוויזיה ה-38 מפקד הקורפוס ה-11 מפקד הקורפוס ה-4 מפקד פיקוד המזרח ההודי מפקד פיקוד מערב אפריקה | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
| |
  | |
נואל מקינטוש סטיוארט אירווין (באנגלית: Noel Mackintosh Stuart Irwin; 24 בדצמבר 1892 – 21 בדצמבר 1972) היה קצין בכיר בצבא הבריטי, שמילא תפקיד בולט בצבא הבריטי לאחר פינוי דונקירק, ובמערכת בורמה במלחמת העולם השנייה. הוא גם היה אחראי לכמה רפורמות באימוניהם וציודם של חיילים בריטים לאחר התבוסה בצרפת בשנת 1940, שנועדו לעמוד בדרישות הלוחמה המודרנית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נואל אירווין נולד ב-24 בדצמבר 1892 במוטיארי, ביהאר ואוריסה, הודו הבריטית, והיה בנם הבכור של ויליאם סטיוארט ארווין. הוא התחנך במכללת מרלבורו, לפני כניסתו למכללה הצבאית המלכותית, סנדהרסט.[1][2]
הוא היה נשוי פעמיים; תחילה בשנת 1918 למרגרט מוד בוין שנפטרה בשנת 1963, ובשנת 1966 לגברת אליזבת קולייר (במקור פרהליך). נולד לו בן אחד מאשתו הראשונה.[1]
אירווין סיים את לימודיו בסנדהרסט בשנת 1912 והוסמך כלוטננט משנה ברגימנט אסקס. הוא הועמד לגדוד ה-2 של הרגימנט, איתו הוא נשאר עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה כמעט שנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1914.
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיעוד השירות של ארווין במהלך המלחמה היה יוצא מן הכלל. הוא לחם בחזית המערבית לאורך כל המלחמה, בתחילה שירת עם הגדוד שלו, אז חלק מהחטיבה ה-12 של הדיוויזיה ה-4, ברוב הקרבות הגדולים של 1914 ו-1915, לפני ששירת בשנתיים האחרונות כמפקד של הגדודים הראשון והשני ברגימנט לינקולנשייר והגדוד השמיני ברגימנט לסטרשייר .[3][2] אירווין שהיה עדיין לוטננט משנה עם פרוץ המלחמה, התקדם במהירות בדרגתו, והועלה לדרגת לוטננט ב־24 בספטמבר 1914, קפטן ב-7 בנובמבר 1915, מייג'ור ב-10 במרץ 1917, ולוטננט קולונל ב-6 באפריל 1918.
הוענק לו הצלב הצבאי ב-3 ביולי 1915, צו השירות (DSO) ב-1 בינואר 1918 ואוזכר בשדרים ארבע פעמים, בנוסף לצלב המלחמה הצרפתי בנובמבר 1918.
בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תום המלחמה, הועלה אירווין לדרגת מייג'ור קבועה ב-3 ביוני 1919. בהמשך השתתף במכללה לפיקוד ומטה, קימברלי כסטודנט בין השנים 1924–1925, ועם חבריו נמנו אלפרד ריד גודווין אוסטן, גווילם אייבור תומאס, דאגלס גרהאם, נואל ברספורד-פייר, האמפרי גייל, ארצ'יבלד ניי, וילוובי נורי, דאריל ווטסון, תומאס רידל-וובסטר ואוטו לונד. בעקבות זאת, שירת במטה ארמיית הריין הבריטית. בין 1920 ל-1932 שירת בתפקידי מטה, ובשנת 1927 הועבר לרגימנט הגבול.
בשנת 1933 מונה למדריך הראשי במכללה הצבאית המלכותית, סנדהרסט, במשך שלוש שנים.[3] בשנת 1937 שימש כקצין מטה של הכוחות בריטים שהוצבו בסין.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, אירווין שהועלה לדרגת בריגדיר ב-15 במרץ 1939, מונה למפקד חטיבת הרגלים ה-6,[3] שהייתה חלק מהדיוויזיה ה-2. ב-20 במאי 1940 הועלה לדרגת מייג'ור גנרל ובמהלך הנסיגה לדנקירק מונה למפקד הדיוויזיה ה-2, ופיקד עליה במהלך קרב צרפת.
לאחר פינוי דנקירק במאי 1940, נעשה ארווין עמית מסדר האמבט ב-11 ביולי 1940. ב-28 באוקטובר הוא מונה למפקד הדיוויזיה ה-38 (וולשית) בבריטניה. ב-7 בנובמבר 1941, אירווין הועלה לדרגת לוטננט גנרל, ומונה למפקד הקורפוס ה-11, שבסיסו במזרח אנגליה והיה לו אחריות משמעותית להגנת בריטניה במקרה של פלישה גרמנית.
הוא הועבר למזרח התיכון בשנת 1942, לפיקוד על הקורפוס ה-4 בעיראק.[3] מטה הקורפוס הועבר להודו לאחר כיבוש בורמה על ידי היפנים. אירווין מונה למפקד הראשי של המזרח, הודו ביולי 1942. לצבא המזרח היה אחריות רחבה להגנה על הגבול המזרחי של הודו מפני היפנים, ולשמירה על הביטחון באזורים נרחבים בהודו.
לקראת המתקפה בארקאן בשלהי 1942 עקפו ארצות הברית והמפקדה של הצבא המזרחי את מפקדת הקורפוס ה-15 לאחר חילוקי דעות עם המפקד המקומי, ביל סלים, והשתלטו על המבצע.[3] ההתקפה נכשלה, עם השפעות חמורות על המורל והיוקרה של בעלות הברית. ב-6 באפריל 1943 נתן אירווין מסיבת עיתונאים בה הוא מתח ביקורת על ציוד, אימונים ומוטיבציה של צבאות בעלות הברית בהודו. [4] אף שהתוודעו כי הדברים היו נכונים במידה רבה, סירובו של אירווין להודות בכל טענה שהייתה קשורה לעצמו ולאנשי צוותו גרמה לפיטוריו, והוא חזר לבריטניה בחופשת מחלה.
בשנת 1944 מונה למפקד על מחוז סקוטלנד המזרחי[5] ונשאר בתפקיד זה עד תום המלחמה.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מכן שימש שלוש שנים כמפקד הכוחות הבריטי בפיקוד מערב אפריקה,[3] שבמהלכן הועלה לדרגת קבע של לוטננט גנרל, ובשנת 1948 פרש לחיים פרטיים. ב-21 בדצמבר 1972 הוא מת בביתו בהולפורד, סאמרסט.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 "British Army officer histories". Unit Histories. נבדק ב-2017-09-06.
- ^ 1 2 Smart, p. 169
- ^ 1 2 3 4 5 6 Liddell Hart Centre for Military Archives
- ^ Christoper Bayly and Tim Harper, Forgotten Armies, Penguin Books (2005), ISBN 0-14-029331-0, pp.274–275
- ^ Mead, p. 222.