טיפוס טקסט ביזנטי
טיפוס הטקסט הביזנטי (מכונה גם טיפוס הרוב, טיפוס אנטיוכי ועוד; מסומן אקדמית ב-𝕸 מלשון Majority/Mehrheit, "רוב", או ב-Byz מלשון ביזנטיון) הוא הכינוי במחקר לאחת המסורות הטקסטואליות של הברית החדשה ביוונית. הטיפוס הביזנטי התגבש בין המאה הרביעית למאה השמינית, בעיקר על ידי סופרים באגן הים התיכון המזרחי. למן המאה התשיעית הוא הנפוץ והדומיננטי בין עדי הנוסח וכתבי-היד, ומכאן נובע שמו הנוסף "טיפוס הרוב". כיום הקונצנזוס האקדמי בביקורת המקרא רואה בו גרסה מאוחרת ומשוכתבת בכבדות, והנוסח האלכסנדרוני נחשב לקדום יותר.
כמו כל מסורת טקסטואלית, הביזנטי איננו נוסח קבוע אחד ויחיד, אלא ענף או משפחה של סגנונות כתיבה הדומים מאוד זה לזה, וחולקים קריאות טיפוסיות של הטקסט באלפי המקומות בהם קיימים הבדלים עם ענפים טקסטואליים אחרים. ישנן חמש "משפחות" עיקריות המסווגות במובהק כשייכות לענף הביזנטי (Π, E, K1, Kr, Kx) לצד וריאציות נדירות המוגבלות למעט מאוד כתבי-יד. המאפיינים העיקריים של הביזנטי הם הרמוניזציה בין פסוקים סותרים או החלקה של פסוקים בעייתיים, ותיקון הטקסט למשלב לשוני ודקדוקי גבוה ומדויק יותר. כך, לדוגמה, נוסחים קדומים של הבשורה על-פי מרקוס א' ב' מביאים את הציטוט "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וּפִנָּה דַּרְכֶּךָ" אך מייחסים אותו לישעיה (שאמר את פסוק ג' שם בלבד) ולא למלאכי; הביזנטי שינה את "ככתוב בישעיה" ל"כַּכָּתוּב בַּנְּבִיאִים". במרקוס ח' כ"ו משלב הביזנטי שתי קריאות על דברי ישו אל העיוור, "אַל־תָּבֹא אֶל־תּוֹךְ הַכְּפָר" ו"אַל־תְּדַבֵּר לְאִישׁ בַּכְּפָר", ומציב אותן זו לצד זו, "וַיְשַׁלְּחֵהוּ אֶל־בֵּיתוֹ וַיֹּאמַר אַל־תָּבֹא אֶל־תּוֹךְ הַכְּפָר וְאַל־תְּדַבֵּר לְאִישׁ בַּכְּפָר". במישור הלשוני, הביזנטי הסיר הבראיזמים רבים מתוך הטקסט היווני כדי לעשותו בהיר יותר: בבשורה על פי מתי ו' א' נכתב ἐλεημοσύνην, שמשמעו בפירוש הוא "מתנות צדקה", ולא δικαιοσυνην, המשמר את הכפילות העברית בין "צדקה" ל"צִדְקוּת".
מקורות הטיפוס הביזנטי לוטים בערפל. עדי הנוסח הקדומים ביותר של הברית החדשה רחוקים ממנו. בעבר היה נהוג לייחס בסיסו לשכתוב נרחב שערך לוקיאנוס מאנטיוכיה, מלומד נוצרי חשוב, במאה הרביעית, ושאודותיו דיווח הירונימוס הקדוש. השערה זו נדחתה כרעועה על ידי החוקרים. השוואה מדוקדקת של כתבי-יד לאורך המאות מראה שהביזנטי התפתח לאטו, מתוך הלחצים הרגילים שאפיינו את שכתוב נוסח הברית החדשה, כמו הצורך בבהירות לשונית והמלחמה האורתודוקסית נגד תנועות כפירה שונות, שעודדו סופרים ומעתיקים להסיר קריאות בעייתיות ולהחליפן בניסוחים חד-משמעיים. קריאות ביזנטיות של פסוקים שנויים-במחלוקת מצוטטות כבר אצל אבות הכנסייה יוחנן כריזוסטומוס ובזיליוס הגדול, ועד הנוסח הראשון הוא "קודקס אלכסנדרינוס" שנכתב אחרי 400; הבשורות בו הן ביזנטיות, ויתר ספרי הברית החדשה הם בנוסח האלכסנדרוני. עדי הנוסח במהלך המאות הבאות, כמו ה"קודקס וושינגטוניאנוס" בן המאה החמישית או ה"קודקס גוולפרביטנוס" בן המאה השישית, מורים על כך שהטקסט הביזנטי היה בשלבי גיבוש הדרגתיים, שהסתיימו רק בסוף המאה השמינית או תחילת המאה התשיעית. עדי נוסח מראשית המאה התשיעית, כמו "קודקס בוריליאנוס", מציגים עדיין קריאות לא-ביזנטיות רבות, ורק מאותה עת לערך מופיעים טקסטים שהם ביזנטיים כמעט במובהק, כמו "קודקס אנגליקוס". המשלב המהוקצע, ההרמוניזציה בין סתירות והדגשים התאולוגיים כולם כנראה עשו את הנוסח לפופולרי בקונסטנטינופוליס, מרכז העתקת הכתבים הגדול בנצרות המזרחית, ומשם הוא התפשט ונעשה דומיננטי במהרה. הרוב המוחלט של כתבי-היד המצויים שנכתבו למן המאה התשיעית ועד מהפכת הדפוס במאה החמש-עשרה נכתבו בנוסח ביזנטי; מבין כל כתבי-היד של הברית החדשה ביוונית מאז ומתמיד, למעלה מ-80% שייכים לסיווג זה.
הטיפוס הביזנטי הוא המסורת הטקסטואלית של הוצאות הברית החדשה היווניות בכנסייה האורתודוקסית, ועודנו משמש שם (הטקסט האורתודוקסי המוסמך ביוונית, שפורסם על ידי הפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול ב-1904, נערך על ידי ועדת מלומדים מתוך עשרים כתבי-יד מהמסורת הביזנטית שנחשבו למהימנים ביותר). הייתה לו השפעה מכרעת על המסורת הטקסטואלית של הנצרות הפרוטסטנטית, בשל כך שה"טקסטוס רצפטוס", שארסמוס מרוטרדם החל בעריכתו, וששימש בסיס לתרגומי הברית החדשה הפרוטסטנטיים הקלאסיים, תורגם מתוך קומץ כתבי-יד ביזנטיים מאוחרים (אם כי ארסמוס תרגם בעצמו ליוונית מהוולגטה קטעים חסרים, והמבחר המועט של כתבי-יד גורם לכך שהרצפטוס משקף במקומות רבים קריאות-מיעוט נדירות למדי). עד המאה ה-19, עם גילוי קודקס סינאיטיקוס וכתבים עתיקים אחרים, נחשב הביזנטי באקדמיה למובחר ולנכון שבין נוסחי הברית החדשה. עד המאה ה-20 עורער מעמדו כליל בעקבות השוואת נוסחים דקדקנית; הנוסחים האקלקטיים הביקורתיים, שהותקנו בידי הוצאות מדעיות, נסמכו בעיקר על הטיפוס האלכסנדרוני, המשתקף בסינאיטיקוס וכדומה. בחוגים פרוטסטנטיים שמרניים, דוגמת "תנועת תרגום המלך ג'יימס לבדו", ישנה התעקשות רבה על קדמות ומהימנות הביזנטי, הנובעת מן האמונה שההשגחה האלוהית הנחתה את מייסדי הכנסיות הללו ואת מתרגמי המקרא שלהן בעת הרפורמציה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Kurt Aland, Barbara Aland, The Text of the New Testament: An Introduction to the Critical Editions and to the Theory and Practice of Modern Textual Criticisms. הוצאת בריל, 1995. עמ' 154–170.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים המוקדשים לטקסט הביזנטי בספרי הייעץ של הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, באתר Oxford References.