ביקורת המקרא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביקורת המקרא היא המחקר האקדמי של המקרא. בשונה מפרשנות המקרא המסורתית, ביקורת המקרא רואה אותו כספרות רגילה, ושואלת מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות טקסט מסוים חובר, אלו השפעות תרמו לעיצובו ומהם המקורות מהם נגזר, כגון השערת התעודות. בהבדלים קלים, הביקורת ממוקדת בתנ"ך העברי, בברית הישנה, במכתבי הברית החדשה ובבשורות. היא גם ממלאת תפקיד חשוב בחיפוש אחר ישו ההיסטורי.

ביקורת המקרא עוסקת גם בלשון המקרא, לרבות משמעות הביטויים בהקשרם, שימור הנוסח והשינויים שחלו בו; תת־תחום זה נקרא ביקורת נוסח המקרא.

ביקורת המקרא נסמכת על מגוון תחומים אקדמיים ובהם ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, פולקלור, בלשנות, היסטוריה ולימודי דתות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת המקרא צמחה מהתפתחות הרציונליזם במהלך המאה ה-17 והמאה ה-18. במאה ה-19 היא נחלקה לשני ענפים נפרדים, הביקורת הגבוהה, שעסקה בניסיון לזהות את המקורות הספרותיים מהם התפתח הטקסט המקראי והביקורת הנמוכה, שעניינה בשיבושים והשינויים שחלו לכאורה בטקסט המקראי במהלך העתקתו לאחר גיבושו הסופי. מונחים אלו לא נמצאים בשימוש יותר, וביקורת מתקופתנו עוסקת יותר בנקודות מבט חדשות הנשענות על ספרות וגישות שונות מתחום הסוציולוגיה מתוך מטרה להבין את הטקסט ואת העולם בו הוא נוצר.

עדיין נעשית לעיתים חלוקה בין הביקורת ההיסטורית לביקורת הספרותית. הביקורת ההיסטורית עוסקת בניסיון להתאים את הטקסט להיסטוריה. היא עוסקת בשאלות מתי נכתב הטקסט, מי עשוי להיות הכותב, וכדומה. הביקורת הספרותית עוסקת בשאלות כמו, עבור מי נכתב הטקסט, מה הייתה מטרת כותביו ואיזה התפתחות חלה בטקסט במשך השנים.

הביקורת ההיסטורית הייתה התחום הדומיננטי של ביקורת זו עד סוף המאה ה-20, אז מבקרי המקרא החלו לעסוק יותר בחקר משמעות הטקסט ומקורותיו. עיסוק זה פיתח שיטות שונות שהתבססו על תחום הביקורת הספרותית הקלאסית. כיום מבחינים בין שני תחומים אלו כשהאחד נקרא ביקורת דיאכרונית והשני ביקורת סינכרונית. המונח הראשון מתייחס לתולדותיו של הטקסט והתפתחותו לאורך הזמן, והאחרון מתייחס לפן הספרותי של הגרסה הסופית של הטקסט שנמצאת בידנו כיום.

התייחסות דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר המקרא הביקורתי נתקל בהתנגדות עזה בקרב שומרי המצוות. מייסד הרבנות הראשית לישראל, הראי"ה קוק, תיאר אותה כ"הרכבה של רשעה וסכלות", תולדה של ניתוק פשט התורה מרובדיה העמוקים יותר, שהתרחבה בצורה מפלצתית "על ידי המלומדים הגרמנים השקועים בשנאת ישראל בכל אופי רוחם האכזרי"[1]. עם זאת, הרב קוק ייחס ערך לכלי המחקר כשהם בשימוש "שלומי אמוני ישראל"[2].

בעולם הפרשנות, המשיכו רבנים והוגים לכתוב פרשנות מסורתית המתעלמת מביקורת המקרא, על אף שהיא מתייחס לדילמות מודרניות אחרות, לרבות פילוסופיות ומוסריות, בהן עסקה היהדות. בין פירושים אלו ישנם פירושים שהפכו לחלק בלתי נפרד מעולם לימוד התורה המסורתי, כדוגמת "משך חכמה" מאת הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, ו"העמק דבר" של הנצי"ב. בפרשנות הישראלית המודרנית גישה זו בולטת בגיליונותיה של פרופ' נחמה ליבוביץ, המתעלמת לחלוטין מקושיות הביקורת.

מספר פרשנים נקטו בדפוס פעולה שונה ומגיבים לניתוח הביקורתי של המבקרים, אך בלי לאזכרם במפורש וגם זאת באופן אגבי לעיקר פירושם, שעוסק בתחומים פרשניים קלאסיים, פרשניים או הגותיים. גישה זו ניכרת אצל המלבי"ם, הרש"ר הירש ובעיקר בפירוש המודרני "דעת מקרא"[3].

דפוס נוסף של התייחסות לביקורת המקרא בקרב היהדות המסורתית, הוא דפוס ההתנצחות הישירה. פרשנים אלו התייחסו בפירוש לבעיות העולות מן הביקורת, ותירצו אותן באופן ישיר. פרשנים שנקטו בדפוס פעולה זה הם למשל שד"ל בפירושו על חמישה חומשי תורה, ורבי דוד צבי הופמן, שהתנצח באופן ישיר עם תורת התעודות בכלל (בפירושו לספר ויקרא שיצא בימיו, וכן בפירושיו על בראשית, שמות ודברים שיצאו אחרי מותו, בתקופות שונות) ועם שיטתו של וולהאוזן בפרט (בספר "ראיות מכריעות כנגד וולהאוזן").

הרב מרדכי ברויאר, שחיבר בנושא שני ספרים - "פרקי בראשית" ו"פרקי מועדות", ייסד את שיטת תורת הבחינות שמקבלת במידה רבה את ביקורת המקרא ומפרשת אותה באופן שלא סותר את האמונה הדתית. לטענתו, תורת משה אכן ניתנה מהשמים, אך הוכתבה באופן כזה, שתכלול אפיונים שונים וגם מנוגדים וסותרים. כך נראה לאדם המתבונן מבחוץ, כאילו כמה אנשים עסקו בכתיבת המקרא, ולכל אחד מהם היה סגנון אחר ותפיסה אחרת, אבל באמת אלוהים שיצר את התורה, עשאה באופן הזה, וכך הכתיב אותה למשה, על מנת לייצג את הבחינות שונות שבהתגלות ה' לעולם. כך מפרש ברויאר את מאמר חז"ל דיברה תורה כלשון בני אדם - התורה סוגננה בסגנונות אנושיים שונים, כי כך ראה הקב"ה לכתוב את התורה. אמנם לגבי שאר התנ"ך הוא בהחלט הסכים עם שיטת תורת התעודות, ובמאמרו, "תורת התעודות של השאגת אריה", טוען שהיו פרשני תלמוד מוקדמים שראו ספרים מסוימים בתנ"ך כליקוטי מקורות אחרים.[4] לפי גישתו, עריכת הספר נעשתה ברוח הקודש, ובעקבותיה התקדש.

הרב יואל בן נון אימץ את גישת תורת הבחינות, והלך צעד נוסף כאשר ניסה להעמיקה למחלוקות פילוסופיות המצויות בעולם ההגות היהודית, וכך למשל לתלות מחלוקות של בית הלל ובית שמאי, בשתי הבריאות הסותרות של בראשית, או לקשר את המחלוקת בין ריה"ל לרמב"ם לגבי מעמדה של ארץ ישראל, ארץ קודש רוחנית או ארץ ריאלית בעלת גבולות מדיניים, לסתירה המצויה במקרא לגבי גבולות הארץ.

לעומת הרב יואל בן נון שנשאר בתלם שחרש הרב ברויאר, חלק מתלמידיו ובהם ישראל קנוהל לקחו את שיטתו צעד נועז נוסף קדימה. לדעתם יכולה ההשקפה הדתית לסבול גם את ההנחה שבתורה נקבצו דבריהם של נביאים רבים נוספים לצד משה. דבר זה הוא העומד מאחורי הרבדים שאפשר למצוא בחמשת החומשים. עמדתם הביאה את הרב ברויאר להסתייג מהם ולטעון שאמונתם אינה חלק מהאמונה היהודית, משום שהיא מערערת את האמונה בתורה מן השמים, אחד משלושה עשר העיקרים של הרמב"ם.

שיטת הרב ברויאר זכתה לביקורת רבה, הן בעולם הדתי והן בעולם האקדמי: בעולם הדתי, בשל הנכונות של הרב ברויאר לקבל באופן מוחלט את מסקנות ביקורת המקרא יחד עם הסתמכותו היתרה על תורת הסוד, ובעולם האקדמי, בשל האפולוגטיות של השיטה, המתעלמת מממצאים אחרים של ביקורת המקרא שאינם מתיישבים עם שיטתה, כגון פסוקים אנכרוניסטיים, סימני עריכה המשתקפים בתרגומים השונים, ממצאים ארכאולוגיים ועוד.[5]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יום הבּכּוּרִים - זמן מתן תורתנו, נדפס ב"מאמרי הראיה", עמ' 176.
  2. ^ בנאומו המפורסם בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים, הביע תקוה "שיהיו המורים אשר ללימודי היהדות, החל מספר הספרים התנ"ך, אור חיינו, [...] אנשים אשר עם כל גדולת המדע שלהם, כל אחד במקצועו, יהיו גם שלומי אמוני ישראל, ברגשותיהם ובכל דרכי חייהם". באיגרתו למשה זיידל, אחד המקצועות האקדמיים שהמליץ לו לבחור היו "השפות השמיות וספרותן," שהן "הצור של מחצב אומתנו." [...] "כי אם נעמיד חניכים, ממולאי כשרון ויושר לב, באלה המקצעות, ירבו את האור על ידי עבודה חפשית, שתהי' ממילא ברורה ומכוונת אל האמיתיות היסודיות, שעל ידן יהיו לעזר לברר את הרעיונות המסובכים של הדור."
  3. ^ ראו למשל במבוא לפירוש דעת מקרא לספר יהושע, מאת יהודה אליצור
  4. ^ וכך הוא מצטט את דבריו של ה"שאגת אריה": "וי"ל דעזרא (=ההסבר הוא שעזרא) העתיק (את ספר) דברי הימים מכמה ספרים שמצא כמו שכתבתי שם. משום הכי (=ולכן) ייחוס הדורות אינן על הסדר; גם יש סתירות הרבה מניה וביה (=יש הרבה סתירות פנימיות בספר דברי הימים), ומדברי הימים לספר עזרא, כי בספר אחד מצא כן ובספר אחד כן, וכמו שמצא כן העתיק. והכי נמי (=וכך גם) יש לומר, שמצא בספר קדמון (=עתיק), שנכתב קודם בלבול סנחריב (=לפני שהמלך סנחריב הגלה אותם משם) וכתוב בו כן - 'ומבני שמעון הלכו', וכו', עד 'ויהיו שם עד היום הזה', ובלשון שמצא כתוב כן העתיק, ולא רצה לשנות."
  5. ^ ד"ר אלחנן שילה, "התגלות אלהית בטקסט אנושי", מקור ראשון", מוסף שבת, כ"ז סיון תשס"ט, 16/6/2009, עמ' 22 – 23.
Asereth Haddibberoth.png ערך זה הוא קצרמר בנושא תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.