נשים באירופה בימי הביניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נשים במנזר. המנזרים שימשו לנשים בימי הביניים, תחליף לחיי נישואים. ציור של ג'ון אוורט מיליי

בימי הביניים האישה נחשבה כנחותה ביחס לגבר. בתקופה זו הכתיבו את התודעה הכנסייה, שראתה באישה את התגלמות הגשמיות ושכבת האצולה, שראתה באשה נספח לנחלה. נשים ניהלו את משק הבית וסייעו בעבודת הגבר, אך לא נטלו כלל חלק בתפקידי הנהגה ושלטון חוץ מבמקרים יוצאי דופן.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים באירופה נהוג היה לחלק את החברה לשלושה מעמדות: הלוחמים, המתפללים, והעמלים. בתיאור זה אין התייחסות נפרדת לנשים, אך החל במאה ה-12 מתחיל תיאור חדש של החברה כמחולקת למעמדות חברתיים - מקצועיים, בספרות זו ישנה חלוקה למעמדות משנה חברתיים מקצועיים ובה באופן עקבי מופיעות הנשים כמעמד נפרד.[1] בחלוקות אלו מושם דגש על מצבן המשפחתי והכלכלי של האישה.[2] היחס לאישה בימי הביניים נבדל בהתייחסות אליה מבחינה תאורטית, מבחינה חוקית ובחיי היום יום, ומעמדה האמתי נגזר משלושתם.[3]

היחס לאישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האישה בימי הביניים באירופה, הנשלטת על ידי הנצרות, נחשבה כנחותה ביחס לגבר וזכויותיה הוגבלו.[4] ההצדקה החילונית לכך הייתה קלות הדעת, העורמה ותאוות הבצע של האישה, ההצדקה התאולוגית הייתה מקומה המשני בבריאה וחלקה בחטא הקדמון.[5] חשוב לציין שהיחס התאורטי לאישה עוצב בעיקר על ידי הכנסייה והאצולה, ולכן הרעיונות הוכתבו למעשה על ידי שכבת שלטון צרה שצד אחד שלה התנזר מנשים וראה באשה גורם חטא, וצד שני ראה אותה כנספח לנכס העיקרי שלו, הנחלה.[6]

לעומת ההשקפה על נחיתות האישה, במאה ה-12 וה-13 בעת הפריחה התרבותית של ימי הביניים עלו פולחני הבתולה מריה ומרים המגדלית בכנסייה ובמקביל שירת האהבה החצרונית בשכבת האצילים, שרוממו את דמות האישה.[7] למרות זאת, לא נראה שבפועל הייתה לכך השפעה מעשית על חיי הנשים, פולחן הבתולה בכנסייה העלה רק את מעמדה של הנזירה הבתולה המקדישה את עצמה לאל,[8] ושירת האהבה החצרונית הייתה פופולרית רק בקרב אליטת אצולה צרה.[9] בנוסף לכך השירה החצרונית התייחסה רק למערכות יחסים לא ממומשות. חלק מתפיסת עולמה הייתה שאהבה מושלמת יכולה להתקיים רק ללא יחסים פיזיים, ואהבה במסגרת הנישואים הינה כמעט בלתי אפשרית.[10] למרות ההשפעה הדלה של שירת האהבה החצרונית בימי הביניים עצמם, היא הייתה למקור השראה לעיצוב היחסים בין גבר לאישה בתקופות מאוחרות יותר.[11]

מעמד ציבורי ומשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאישה לא ניתנה בימי הביניים רשות חוקית להחזיק במשרות שלטוניות ודתיות. בדרך כלל החוק שיקף את מציאות חייה של האישה שלא השתתפה כלל בהנהגה, יוצא דופן הוא מעמדן של נשים אשר ירשו נחלה פיאודלית שמתוקף שליטתן על שטחים השתתפו באספות הפיאודליות של הסניורים שלהן וכינסו את הואסלים הכפופים להן, לעתים הן גם שירתו במשרות שירשו יחד עם הפיאודום, בנוסף גם לאימהות בתי מנזר שחלשו על שטחים היו סמכויות שנבעו מהפיאודום של המנזר.[12]

במערכת המשפט, נאסר על אישה לשמש כשופטת או עורכת דין וכנציגה של צד במשפט מלבד בעלה. נשים לא יכלו אף לשמש כעדות, מלבד במקרים בהם לא הייתה ברירה אלא לקבל את עדותה של אישה. זכותה של האישה לתבוע גם כן הייתה מוגבלת, רווקה יכלה לתבוע בעניינים אזרחיים ונשואות יכלו לעשות זאת רק בהסכמתו של בעלן. בדין הפלילי יכלו נשים לתבוע רק על פגיעה גופנית, אונס והטחת עלבון שבוצעו בהן עצמן. אישה נשואה יכלה גם לתבוע על רצח בעלה.[13]

בממסד הדתי לא יכלו נשים לשמש ככומר או כמטיפה, זאת בהתאם לתפיסה הנוצרית הרואה בכומר ממלא תפקיד סמלי של ישו, שהיה גבר. רוב הנזירות בימי הביניים חיו בקהילות נזיריות, היו גם כאלו שחיו בהתבודדות ליד כנסייה או קאפלה. גם במנזרי נשים לא יכלו אמהות המנזר לשרת בתפקיד כהן ולכן נזקקו לשירותם של גברים על מנת לקדש אישה לנזירות, לקבלת ווידוי ולברכות. סמכותן של אמהות המנזרים הייתה סמכות ארגונית והן יכלו לאכוף את המשמעת ואת תקנון הכנסייה. היו בתי מנזר מעורבים בהם חיו הגברים והנשים בבתים נפרדים.[14]

נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס כלפי הנישואים בתאולוגיה הנוצרית ונתפס כ"רע במיעוטו" למי שלא יכול לעמוד בפני תשוקתו ולהיות פרוש, גם בשכבה המלומדת התמסרות לאישה נחשבה כהסחת דעת מהעיסוק בידע לטובת התמסרות לתשוקה ולארציות.[15] התנזרות מנשים לא הייתה מנת חלקם רק של אנשי הכנסייה, אלא גם של מלומדים ואנשי האוניברסיטה. ההצדקה העיקרית לנישואים לפי הכנסייה הייתה מניעת חטא, העמדת צאצאים וחברות.[16] בספרות החילונית הנישואים תופסים מקום מרכזי בחיים, אולם רק מעט מהן הן מתוארים כמקור לאושר וכמתבססים על אהבה.[17]

רוב הנשים בימי הביניים, כמו בכל התקופות, היו נשואות. נשים התחתנו בדר"כ בגילאי 15–18, ולעומתם הגברים בדרך כלל לא התחתנו לפני גיל 25.[18] לנשים הנשואות הייתה חובה לשמוע לבעליהן והן נחשבו ככפופות להם, לבעל אף הייתה זכות להכות אשתו במידה.[19]

לעתים קרובות אינטרסים כלכליים ומעמדיים הכתיבו את הנישואים, דבר זה בולט במיוחד בחברת האצולה בה הייתה לנישואים חשיבות מדינית, כלכלית וגאוגרפית,[20] בשכבת האצולה היה ייחוד נוסף בכך שהסניור יכול היה להתערב בהסדר הנישואים של בתו של ואסל שתחת מרותו. כיוון שירושת נחלה הייתה כרוכה בסמכויות הקשורות לנחלתו, הוא רצה לוודא שאדם מתאים לתפקיד יינשא ליורשת, נישואים ליורשת הייתה גם אחת מהדרכים בהם יכל סניור לגמול לווסל על תפקידו ונאמנותו לכן לעתים הסדר נישואים נעשה לא רק בניגוד לרצונה של הנערה אלא אף בניגוד לרצון משפחתה.[21] כאשר אשה התאלמנה, היו שבחרו להמשיך לחיות כאלמנות, יש שהצטרפו למסדרי הנזירות ורבות גם נישאו בשנית. הכנסייה קידשה נישואים שניים והם לא נחשבו לחטא. עד המאה ה-14 אלמנות היו נשפטות תחת בית הדין הכנסייתי, הן היו תחת חסותו כיוון שהכנסייה נתפסה כבעלת סמכות על המדוכאים והחלשים בחברה. לאחר המאה ה-14 שיפוטן עבר בהדרגה לבתי דין חילוניים. למרות שאלמנות נתפסו כשייכות לקטגוריית המדוכאים בעיני הכנסייה, ניתן לומר שאלמנות זכו למירב הזכויות שיכלה אישה לקבל בימי הביניים, האלמנה לא הייתה כפופה לבעלה או למשפחתה והובטחו לה אמצעי קיום ביחס לגודל נכסיו של בעלה.[22]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכישת השכלה בסיסית קיבלה עידוד גם מצד הכנסייה, ההשכלה עבור אישה בימי הביניים נחשבה כאמצעי לטיפוח הצניעות והחסידות הדתית והיא גם העלתה את ערכה של האישה בנישואים. למרות זאת מוסדות ההשכלה הגבוהה והאוניברסיטאות היו סגורים בפני נשים, דבר שיצר פער ביכולת ההתקדמות המקצועית של האישה.[23]

בדרך כלל נשי האצולה קיבלו השכלה ראשונית. הן למדו לקרוא ולעתים אף לכתוב. הן יכלו לקרוא בספר תפילה וקראו שירה וסיפורי מעשיות על פי עצתם של מחברי ספרות ההדרכה לנשים. בנות למדו אצל מורים פרטיים, בתי הספר של המנזרים ובתי הספר לילדי האצילים בעיר. השכלה לשם מילוי תפקיד הועלתה רק באופן יוצא מן הכלל כאשר האישה הייתה עתידה לשלוט בחלק מנחלה. בעיר בשכבות הנמוכות לא קיבלו הנשים השכלה (כמו גם הבנים בשכבות אלו). בנות הסוחרים ובעלי המלאכה קיבלו הכשרה מקצועית וייתכן שחלק מהן נשלחו לבתי ספר בתקופת זו. ידוע על קיומם של בתי ספר מעורבים לגילאי 6–12 שבהם למדו בנים ובנות קריאה.[24]

עיסוקי הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל השכבות החברתיות היו הנשים אחראיות על ניהול משק הבית. במעמד האצולה לא עשו את מלאכות הבית בעצמן אלא היו אחראיות לניהול צוות המשרתים. בנוסף שימשו האצילות כעוזרות לבעליהן והיו אחראיות לניהול ענייני הנחלה בהיעדרם.[25]

לנשים העירוניות היה חלק מרכזי בכלכלה בעיר שהקנה לה מקום גם בגילדות המקצועיות.[26] נשים עסקו בעבודות שונות כחלק מבית המלאכה המשפחתי וכעזרה לבעליהן. היו גם נשים שלמדו מקצוע מילדותן, יש שנישאו בהמשך לאותו בעל מקצוע ויש שנישאו לבעל מקצוע אחר והמשיכו במקצוען. ב"ספר המקצועות" שחובר בידי אטיין בואלו במאה ה-13, מתוארים כל הגילדות המקצועיות בעיר ומתואר בו שנשים עבדו ב-86 מתוך 100 מקצועות ושש מלאכות בלבד היו בלעדיות לנשים. בין המקצועות הבלעדיים לנשים היו: טווית משי, ייצור כיסויי ראש מהודרים וייצור חריטים. רבים מהמקצועות בהם עסקו נשים היו קשורים לתחום ייצור מלבושים ומלאכות עדינות הדורשות מיומנות רבה כמו צורפות, הכנת כלי עבודה ועוד.[27] למרות מעורבותן הרבה בחיים העירוניים, גם בעיר נאסר על נשים ליטול חלק בהנהגה ולעומת זאת, נשים רבות נמנו על שכבת המשרתים שהייתה הנמוכה שבשכבות העובדים בעיר.[28] נשים עבדו גם בזנות שלא נאסרה בעיר והוכרה כמקצוע, אך נחשבה לבזויה ושפלה.[29] בכפרים לקחו הנשים חלק בכל העבודות כולל בעבודות החקלאיות. רק בכריתת עצים ובנייה עסקו גברים בלבד. שכרן של הנשים היה נמוך משל הגברים.[30]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שולמית שחר, האישה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, (דביר: תל אביב, תשנ"א).
  • (Ennen Edith, The Medieval Women, (Basil Blackwell: Cambridge, 1989
  • ([Power Eileen, Medieval Women, (Cambridge Press: Cambridge, 1997 [1975

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, (דביר: תל אביב, תשנ"א), ע' 12
  2. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 14
  3. ^ Eileen Power, Medieval Women, (Cambridge Press: Cambridge, 1997 [1975]), p1, p11
  4. ^ Eileen Power, The Medieval Women, p1
  5. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 19
  6. ^ Eileen Power, Medieval Women, p1
  7. ^ Eileen Power, Medieval Women, p11. שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 28-30
  8. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 33
  9. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 147. Eileen Power, Medieval Women, p19
  10. ^ Eileen Power, Medieval Women, p15
  11. ^ Eileen Power, Medieval Women, p20 שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 148
  12. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 19-20
  13. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 21-22.ע' 88
  14. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 28-30
  15. ^ מרים גריילסאמר, "האשה בימי הביניים מין או מעמד", זמנים: רבעון להיסטוריה, חוברת ,24 (חורף ,1987) עמוד 105. שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 66–67, ע' 72–73 גדי אלגזי, "נשים ספרים ומלומדים במאה ה-14", זמנים: רבעון להיסטוריה, (חורף 2010), ע' 94.
  16. ^ מרים גריילסאמר, "האשה בימי הביניים מין או מעמד", עמוד 105.שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 66-69
  17. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 71
  18. ^ Edith Ennen, The Medieval Women, (Basil Blackwell: Cambridge, 1989), p269
  19. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 86
  20. ^ Edith Ennen, The Medieval Women, p270
  21. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 120
  22. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע 89, 92 ,210
  23. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 180. גדי אלגזי, "נשים ספרים ומלומדים במאה ה-14", ע' 97. Edith Ennen, The Medieval Women, p279
  24. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 139, 141, 191-192
  25. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 134–135. Edith Ennen, The Medieval Women, p271, 267
  26. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע'154. Edith Ennen, The Medieval Women, p277
  27. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 172
  28. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 182. Edith Ennen, The Medieval Women,p282
  29. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 183
  30. ^ שולמית שחר, האשה בחברת ימי הביניים: המעמד הרביעי, ע' 221 , 215