לדלג לתוכן

גדי אלגזי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גדי אלגזי
צילום מ-2009
צילום מ-2009
לידה 2 באוקטובר 1961 (בן 63)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס מיכאל ברונו (2002) עריכת הנתון בוויקינתונים
taayush.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גדי אלגזי (נולד ב-2 באוקטובר 1961) הוא היסטוריון, פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, כמו כן פעיל שמאל ישראלי, חבר מזכירות חד"ש.[1]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדי אלגזי נולד ביפו וגדל בשכונת התקווה שבתל אביב ולאחר מכן ברמת גן. אימו, מרים אלגזי, היא ילידת בלגרד, ניצולת שואה שעלתה לישראל באונייה אקסודוס; אביו, יוסף אלגזי, יליד אלכסנדריה, היה עיתונאי ב"הארץ"; הוריו היו פעילי שמאל שהתפרנסו מעיתונות. גדי אלגזי היה מיוזמי הקמת קבוצת התיכוניסטים, שחבריה הכריזו ב-1979 על סירובם לשרת בשטחים ("קבוצת ה-27"). הוא התגייס לצה"ל ולאחר שבעה סירובים חוזרים ונשנים לשרת בשטחים ותקופות מאסר קצרות, הועמד בדצמבר 1980 למשפט פומבי ונידון לשנת מאסר. לאחר מאבק ציבורי למען שחרורו, קיצר הרמטכ"ל את מאסרו וחודש לאחר מכן הוא שוחרר משירות סדיר.[2]

עשה תואר ראשון בחוג להיסטוריה ובחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, והשלים את הדוקטורט באוניברסיטת גטינגן בגרמניה ב-1992. ב-1993 מונה למרצה באוניברסיטת תל אביב, ב-1995 למרצה בכיר, ב-2002 לפרופסור חבר וב-2010 לפרופסור מן המניין. בשנים 2008–2012 עמד בראש החוג להיסטוריה באוניברסיטה. הוא משמש מאז אוקטובר 2020 ראש מכון מינרבה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב. הוא שימש מרצה אורח ועמית מחקר בפריז, בברלין ובסנקט פטרבורג, וזכה בשנת 2002 בפרס מיכאל ברונו מטעם יד הנדיב.[3] בשנת 2020 זכה בפרס ע"ש ריטה לוי-מונטלצ'יני. ב-1995 היה מייסד שותף של התוכנית למחקר התרבות. שימש כעורך כתב-העת "History and Memory" בשנים 2000–2012,[4] וכחבר מערכת כתב-העת "Historische Anthropologie".[5] כעת הוא חבר מערכת כתב-העת ההיסטורי "Past & Present".[6] מאז 2018 הוא עורך שותף, יחד עם מרים שפר-מוסנזון וענבל עופר, של הרבעון להיסטוריה "זמנים".

בשנות השמונים היה פעיל בקבוצת קמפו"ס (קבוצת סטודנטים שמאליים יהודית-ערבית), נגד מלחמת לבנון הראשונה ובמסגרת הליגה לזכויות האדם. בשנת 2000 נמנה עם מייסדי ארגון תעאיוש – שותפות ערבית-יהודית, שיזם פעולות סיוע ומחאה ישראליות פלסטיניות משותפות במהלך האינתיפאדה השנייה.[7] כפעיל חברתי ופוליטי היה מעורב במאבקים נגד הפרטת שירותים חברתיים[8] ובמיוחד נגד הפרטת ההשכלה הגבוהה,[9] נגד הריסות בתים (ביפו, בכפר שלם ובוואדי עארה), במחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה, השנייה ובעזה,[10] בתמיכה בהתאגדויות עובדים, בקהילות פלסטיניות בגדה המערבית,[11] ונגד גדר ההפרדה.[12] מתוך פעילותו כתב את מאמרו "מטריקס בבילעין",[12] שפתח דיון ער בשאלת היחס בין אי-שוויון והפרטה בישראל לבין התרחבות ההתנחלויות בשטחים ובניית גדר ההפרדה. היה פעיל בארגון השמאל היהודי-ערבי תראבוט-התחברות. אלגזי פעיל גם למען ההכרה ביישובים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב והוא נעצר כמה פעמים בכפר אל עראקיב.[13]

מחקריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה התמחותו העיקרי של גדי אלגזי הוא ההיסטוריה החברתית והתרבותית של ימי הביניים המאוחרים, בעיקר האזורים דוברי הגרמנית במערב אירופה בין 1350 ל-1600. הוא עוסק באנתרופולוגיה היסטורית, במחקר התרבות, בסמנטיקה היסטורית, בהיסטוריה של משפחה ושארות, בהיסטוריה ובמתודולוגיה של מדעי החברה, ובקולוניאליזם וחברות מתיישבים. במסגרת זו פנה בעשר השנים האחרונות לעסוק בהיסטוריה החברתית של ישראל בשנות החמשים.

אלימות האדונים ושלטונם בימי הביניים המאוחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנושא זה עסק אלגזי בעבודת הדוקטורט שלו שיצאה לאור כספר.[14] בספרו ניסה אלגזי לבדוק, האם שלטונם של האדונים היה לגיטימי בעיני האיכרים בימי הביניים המאוחרים והאם אנחנו יכולים לדעת את זה. הטענה המקובלת במחקר הייתה, שבין אדונים לאיכרים שוררים יחסי תן-וקח, שבמסגרתם נותנים אדונים הגנה וחסות לאיכרים תמורת התשלומים והחובות שחייבים להם האיכרים. אלגזי ניסה להראות, שהאדונים נתפסו על ידי האיכרים בראש ובראשונה כאיום על שגרת חייהם, ואין עדויות מספקות לכך שהתחיבו כלפי איכריהם להגן עליהם. בעזרת ניתוח דברי האיכרים באסיפות ניסה אלגזי לשחזר את הדרך שבה נאבקו אדונים ואיכרים על הגדרת המסורת המחייבת וגבולותיה. טענתו המרכזית השנייה הייתה, כי אלימות האדונים ומלחמותיהם בימי הביניים המאוחרים לא הייתה בגדר "אנרכיה פיאודלית"[15] אלא מרכיב מרכזי בשעתוק הסדר הקיים וביטוי ל"כלכלה המוסרית" (moral economy) של האדונים.[16] הטענה השלישית של הספר עוסקת בייצור הידע ההיסטורי עצמו. תאוריית ההדדיות ביחסי אדונים ואיכרים קיבלה את נוסחה המחייב בהיסטוריוגרפיה הגרמנית בידי אוטו ברונר בספרו משנת 1939, Land and Herrschaft (נחלה ושררה). בעזרת בדיקת תשתית המקורות עליה הסתמך ברונר ניסה אלגזי להפריך אותה מדעית ולהראות, שהיא נטועה באידאולוגיה פולקית, ובמיוחד בתורת המשפט הנאצית, אותה ניסו משפטנים גרמנים לפתח בשנות השלושים.[17]

חילופי מתנות בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הטרום-מודרנית חלק ניכר, ולעיתים רוב הטובין והשירותים לא עברו מיד ליד באמצעות מנגנוני השוק אלא מחוצה לו, באמצעות העברות חד-צדדיות (מיסים ושלל) או כמתנות ומנחות, שעברו בין קבוצות שארות (נדוניות ומתנות חתן), בין הדורות (ירושות), בין חברי אליטות פוליטיות וקהילות כפריות ועירוניות ובין אדונים ומשרתים, פטרונים וקליינטים. חילופי מתנות הפכו לנושא מחקר מרכזי מאז הופעת חיבורו של מרסל מוס "המתנה" (1925).[18] אלגזי ערך ספר כללי המוקדש לנושא (Negotiating the Gift), ביחד עם ולנטין גרובנר (פרופסור באוניברסיטת לוצרן) וברנהרד יוסן (פרופסור באוניברסיטת פרנקפורט).[19] ייחודו של הספר בכך שאינו מסתפק ביישום תובנות המחקר האנתרופולוגי למחקר ההיסטורי אלא מציע לבדוק את המסורת הזו עצמה על-סמך מקרי בוחן היסטוריים, ובכלל זה – את עצם ניסוח תאוריות המתנה במדעי החברה. מעבר לכך מציע הספר, בעיקר במאמר המבוא של אלגזי,[20] תפיסה של חילופי מתנות המתמקדת במשא-ומתן המובלע או הגלוי בין הצדדים על משמעות מעשיהם. מתנות, לפי תפיסה זו, אינן מוסד או מהות קבועה, אלא שדה למאבק על משמעות, הנערך לפי כללים משתנים וסותרים. את תפיסתו בדבר הבניות ההדדיות הסותרות בין אדונים לאיכרים מדגים אלגזי בספר באמצעות מקרה בוחן המנתח סדרת מפגשים בין אדונים לאיכרים. הוא מנתח סדרת מסמכים, המאפשרת לעקוב אחר התהליך שבמהלכו ניסו האיכרים לקשור את מילוי חובותיהם בהתחייבויות מצידם של אדוניהם, וכך להפוך זיקות רופפות בין חובות וזכויות לעבותות של הדדיות, המחייבות גם את אדוניהם.[21]

תרבות החצר: השוואה בין מזרח ומערב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלגזי חקר בצוותא עם פרופסור רינה דרורי את תרבות החצר העבאסית למן השליש האחרון של המאה השמינית ובמהלך המאה התשיעית. כשהם מסתמכים על עבודתם המשותפת ביחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב, ניסו אלגזי ודרורי להראות כיצד מתעצבים רפרטוארים תרבותיים תוך פרק זמן קצר יחסית, כשהם מתמקדים בהשוואה בין תרבות החצר העבאסית לבין התרבות החצרונית שהתפתחה באירופה המערבית בימי הביניים התיכוניים. תוך פרק זמן קצר התעצבו בחצר העבאסית דגמי התנהגות כדוגמת עידון ההליכות וטיפוח הניקיון, ודפוסי יחסים מורכבים, כגון אהבה, שלא היו מוכרים עד אותה עת, ואלה הטביעו את חותמם על התרבות הערבית הקלאסית. במקרה העבאסי, טענו אלגזי ודרורי, הפכה אהבה למשחק חברתי, שיצר מוטיבציה לגיטימית לעידון ההליכות ולרכישת תרבות גבוהה ואיפשר לאנשי החצר לטפח מיומנות פוליטית.[22]

מחקר התרבות וההיסטוריה והתאוריה של מדעי החברה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השמונים נמנה אלגזי עם קבוצת חוקרים באוניברסיטת תל אביב סביב מה שהפך ל"היחידה למחקר התרבות". אנשי הקבוצה ניסו לפתח את מחקר התרבות מעבר לסמיוטיקה, בין השאר, בהישענות על עבודותיו של פייר בורדיה. בעבודותיהם על תרבות החצר ניסו דרורי ואלגזי להראות כיצד משמשים דגמים תרבותיים לליטוש הביטוס חברתי, ובעבודתו על חיי המלומדים עוסק אלגזי בעיצובו של הביטוס ספציפי של המלומדים בעת החדשה המוקדמת. אלגזי תרגם כמה ממאמריו של בורדיה לעברית[23] ופרסם מאמר על עיצוב מושג ההביטוס בעבודתו.[24] כן הציג בעברית את עבודתו של ברנאר לאהיר, סוציולוג ותאורטיקן צרפתי, המבקר את בורדיה ומנסה לקדם ניתוח סוציולוגי ברמת המקרה היחיד.[25]

מוקד שני של עבודתו של אלגזי הוא בעבודתו של נורברט אליאס. אלגזי תרגם כמה קטעים מספרו "תהליך הציוויליזציה" לעברית.[26] שמונה שנים מאוחר יותר, כתב מאמר ביקורתי שהעריך את ההישגים המתודולוגיים הגלומים בעבודתו של אליאס כמו גם את חולשותיה העיקריות.[27] בעבודה נוספת הציע כי חידושים המתודולוגיים במדעי החברה בשנות העשרים והשלושים כרוכים באפשרויות החדשות שפותח הקולנוע במאה העשרים, באפשרות לשחזר תנועה סמויה מן העין ולהתמקד בג'סטות גופניות פעוטות כמפתח לזהות החברתית.[28]

אורח החיים של מלומדים במערב אירופה, 1600-1400

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויקט המחקר המקיף של אלגזי מאז סוף שנות התשעים עוסק במהפך העמוק באורח חייהם של מלומדים במערב אירופה החל מן המאה החמש עשרה. בתקופה זו התבטל בהדרגה האיסור על הנישואים בקרב מורי האוניברסיטאות והופיע דגם חדש במערב האירופי – המשפחה המלומדת.[29] בעוד שבתקופה מוקדמת יותר, כפי שניתן לראות מהתכתבותם של אבלר ואלואיז במאה ה-12, הודגש כי חיי הרוח אינם עולים בקנה אחד עם חיי המשפחה,[30] עתה נאלצו מלומדים שבעבר פרשו מהעולם ליצור חיי למדנות בתוך העולם הזה. בשורת מחקרים מתאר אלגזי איך נוצר דגם חדש של המשפחה המלומדת, כיצד אורגן מחדש המרחב הביתי ונבנו חומות סמויות מהעין סביב המלומדים החולקים את המרחב הביתי עם בני משפחתם, כיצד ארגנו מחדש את חיי היום-יום ובנו לעצמם הביטוס מובהק.[31]

המסורת שבעל-פה בין אדונים ואיכרים 1550-1400

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלגזי חקר את עיצובה של המסורת שבעל-פה בימי הביניים, העלאתה על הכתב ושימוש המלה הכתובה. במוקד מחקרו עמד המשפט במערב גרמניה בשלהי ימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת בקרב קהילות איכרים. דוברי הקהילה הכריזו את המשפט באספת הכפר, במהלכה של סדרת שאלות ותשובות שהחליפו עם אדוניהם, בטקס הקרוי Weisung. לעיתים זומנו כתבנים על מנת לתעד את האסיפות הללו וכך הגיעו לידינו אלפי תעודות בשפה המדוברת המתעדות דיאלוגים בין צדדים בלתי-שווים לאורך עשרות שנים.[32] בהשראתו של גופמן השתמש אלגזי בטקסטים אלה כדי לחקור, כיצד התנהלו אינטראקציות בימי הביניים,[33] כיצד התעצב זיכרונם של דוברי האיכרים תוך משא ומתן מתמיד עם אדוניהם, וכיצד התרכבו מסורות שבעל-פה ובכתב בתוך הקשר זה.[34] העלאת המשפט על הכתב הייתה כרוכה בארגון מחדש של גוף הידע המשפטי, שפרשניו המוסמכים היו מכאן ואילך משפטנים מלומדים ולא עוד איכרים עמי-ארצות.

סמנטיקה היסטורית וניתוח השיח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכיב מרכזי בעבודת הדוקטורט של אלגזי היה ניתוח שימוש הלשון של אדונים ואיכרים כמפתח לשחזור דגמים מובלעים של הסדר החברתי. בעבודות נוספות ניסה לפתח את המתודולוגיה של ניתוח שימוש הלשון (language use) בהקשריו המשתנים ולהציע ביקורת הן של המסורת הגרמנית של "ההיסטוריה של מושגים" (Begriffsgeschichte) והן של ניתוח השיח (discourse analysis). במאמר מרכזי מ-1995 ניסה לשרטט מפה של דגמי ה'עצמי' (self) בתרבות ימי הביניים המאוחרים, של הדרכים בהן מייחסים זהות עצמית ליחידים ולקבוצות, ושל הדרכים העומדות בפני אנשים להשיל מעליהם את הזהות שיוחסה להם.[35] בסדרת הרצאות במכון ון ליר (2007), "במעבה השיח: קולות המדוכאים במחקר ההיסטורי", ניתח גישות שונות במחקר שימוש הלשון והתווה מהלך מחקרי חלופי.

ספר שכתב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Herrengewalt und Gewalt der Herren im späten Mittelalter (Frankfurt am Main/New York: Campus, 1996); Cf. Konstantin Langmaier, Dem Land Ere und Nucz, Frid und Gemach: Das Land als Ehr-, Nutz- und Friedensgemeinschaft, in: Vierteljahrschrift für Sozial- und Wirtschaftsgeschichte 103, 2016/2, 196.

ספרים שערך

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Gadi Algazi, Valentin Groebner & Bernhard Jussen, eds., Negotiating the Gift: Pre-Modern Figurations of Exchange [Veröffentlichhungen des Max Planck Instituts für Geschichte, 188] (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 2003).

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גדי אלגזי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ נאומו המלא ביום האדמה בעיר סכנין [1], 30 במרץ 2013
  2. ^ גדי אלגזי, הקשיבו לקול הסירוב, בתוך: דב חנין, מיכאל ספרד ושרון רוטברד (עריכה) משפטי הסרבנים, באתר "מכונת קריאה"
  3. ^ Michael Bruno Memorial Award, Recipients
  4. ^ אתר כתב העת History and Memory
  5. ^ אתר כתב העת Historische Anthropologie
  6. ^ אתר כתב העת Past & Present
  7. ^ אתר תעאיוש
  8. ^ גדי אלגזי, הפרטת המעונות לחוסים: הנסיך הרגיש מציג, באתר העוקץ, 16\8\2007
  9. ^ גדי אלגזי, המאבק הוא נגד הפרטה, באתר העוקץ, 29\3\2005
  10. ^ גדי אלגזי, לשחרר את בני הערובה מידי הפוליטיקאים של המוות, באתר העוקץ, 29\12\2008
  11. ^ גדי אלגזי, עזמי בדיר, הטרנספר כבר כאן, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2002
  12. ^ 1 2 גדי אלגזי, מטריקס בבילעין - הון, התנחלות והתנגדות אזרחית סביב גדרות ההפרדה, או סיפור על קפיטליזם קולוניאלי בישראל, 2005, באתר העוקץ, 3\12\2005
  13. ^ גדי אלגזי, ממשלת ישראל נגד אזרחי מדינת ישראל: פרק במלחמת ההתשה נגד הבדואים באתר העוקץ, 27 ביולי 2010; יאיר בראף, למען חברה צודקת יותר, באתר כביש ארבעים, גיליון 118, יוני 2011
  14. ^ Herrengewalt und Gewalt der Herren im späten Mittelalter (Frankfurt am Main/New York: Campus, 1996)
  15. ^ Gadi Algazi, “The Social Use of Private War: Some Late Medieval Views Reviewed”, Tel Aviver Jahrbuch für deutsche Geschichte: Zur Sozial- und Begriffsgeschichte des Mittelalters 22 (1993), pp. 253-274
  16. ^ Gadi Algazi, “Pruning Peasants: Private War and Maintaining the Lords’ Peace in Late Medieval Germany”, in: Medieval Transformations: Texts, Power and Gifts in Context, Esther Cohen & Mayke de Jong eds. (Leiden: Brill, 2000), pp. 245–274
  17. ^ Gadi Algazi, “Otto Brunner: ‘Konkrete Ordnung’ und Sprache der Zeit”, in: Geschichte als Legitimationswissenschaft, 1918-1945, Peter Schöttler ed. (Frankfurt am Main: Suhrkamp, 1997), pp. 166–203
  18. ^ גדי אלגזי, "אסירי תודה: עם פרסום ספרו של מרסל מוס, מסה על המתנה", באתר הארץ, 12 באפריל 2006
  19. ^ Gadi Algazi, Valentin Groebner & Bernhard Jussen, eds., Negotiating the Gift: Pre-Modern Figurations of Exchange [Veröffentlichhungen des Max Planck Instituts für Geschichte, 188] (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 2003)
  20. ^ Gadi Algazi, “Doing Things with Gifts,” in: Negotiating the Gift: Pre-Modern Figurations of Exchange, Gadi Algazi, Valentin Groebner & Bernhard Jussen eds. (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 2003), pp. 9–27
  21. ^ Gadi Algazi, “Feigned Reciprocities: Lords, Peasants, and the Afterlife of Medieval Social Strategies,” in: Negotiating the Gift: Pre-Modern Figurations of Exchange, Gadi Algazi, Valentin Groebner & Bernhard Jussen eds. (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 2003), pp. 99–127
  22. ^ Gadi Algazi & Rina Drory, “L’amour à la cour des ‘abbasides: Un code de compétence sociale”, Annales: Histoire, Sciences Sociales 55:6 (2000), pp. 1255–1282
  23. ^ פייר בורדיה, ‏ביקורת השיח המלומד, תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006, עמ' 70–74
  24. ^ גדי אלגזי, "לימוד הטבע הנלמד: על עיצוב מושג ההביטוס בעבודתו של בורדייה", סוציולוגיה ישראלית 4:2 (2002), עמ' 410-401
  25. ^ גדי אלגזי, "עבודתו של ברנאר לאהיר: הזמנה לקריאה", תיאוריה וביקורת 33 (2008), עמ' 73–75.
  26. ^ נורברט אליאס, קטעים מתוך תהליך הציוויליזציה, כרך ראשון, תרגום: גדי אלגזי, זמנים 70 (2000), עמ' 89-84
  27. ^ גדי אלגזי, "הלכות הגוף וארגון החברה: תהליך הציויליזציה של נורברט אליאס", בתוך: זמנים חדשים: מחקרים בהיסטוריוגרפיה המודרנית, בעריכת יוסי מאלי (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2008), עמ' 83–128.
  28. ^ Gadi Algazi, “Norbert Elias’s Motion Pictures: History, Cinema and Gestures in the Process of Civilization,” Studies in History and Philosophy of Science 39 (2008), pp. 444–458.
  29. ^ Gadi Algazi, “Scholars in Households: Refiguring the Learned Habitus, 1480-1550,” Science in Context 16:1-2 (2003) (special issue: Scientific Personae, edited by Lorraine Daston and H. Otto Sibum), pp. 9–42
  30. ^ מתוך: נשים, זקנים וטף: קובץ מאמרים לכבודה של שולמית שחר, בעריכת מירי אליאב-פלדון ויצחק חן (ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2001), עמ' 98-85.
  31. ^ Gadi Algazi, “Food for Thought: Hieronymus Wolf grapples with the scholarly habitus,” in: Egodocuments in History: Autobiographical Writing in its Social Context since the Middle Ages, Rudolf Dekker ed. (Hilversum: Verloren, 2002), pp. 21–44
  32. ^ גדי אלגזי, "תבנית נוף מולדתו: ניקולאוס קוזאנוס, איכרי המוזל והמשפט הכפרי", בתוך: תוך: "תבנית נוף מולדתו: ניקולאוס קוזנוס, איכרי המוזל והמשפט הכפרי", בתוך: התרבות העממית, עורך: ב"ז קדר (ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1996), עמ' 123–139.
  33. ^ Gadi Algazi, “Tradition als Gespräch der Ungleichen: Bauern und Herren in der spät¬mittel¬alterli¬chen Dorfversammlung”, in: Eid und Wahrheitssuche, Stefan Esders & Thomas Scharff eds. [Gesellschaft, Kultur und Schrift: Mediävistische Beiträge, vol. 7]
  34. ^ Gadi Algazi, “Lords Ask, Peasants Answer: Making Traditions in Late Medieval German Village Assemblies”, in: Between History and Histories: The Making of Silences and Commemorations, Gerald Sider and Gavin Smith eds. [Anthropological Horizons, vol. 11] (Toronto: Toronto University Press, 1997), pp. 199–229
  35. ^ Gadi Algazi, “ ‘Sich selbst Vergessen’ im späten Mittelalter: Denkfiguren und soziale Kon¬figurationen”, in: Memoria als Kultur, Otto Gerhard Oexle ed. (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 1995), pp. 387-427
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גדי_אלגזי&oldid=39173083"