נשים בתנועת הבריחה
נשים בתנועת הבריחה מתיחס להתנהלותן ולפעילותן של נשים שורדות שואה, במסען בנתיבי אירופה אל ארץ ישראל, במסגרת תנועת הבריחה. הבחירה בחיים אחרי זוועות מלחמה, ההתמודדות עם קשיי המסע בדרכים והחיים במחנות העקורים משותפים לגברים ולנשים. עם זאת הפניית הזרקור לחוויות ולהתומדדויות המיוחדות של נשים, תרחיב ותעמיק את ההבנה של תקופה מורכבת זו.
ניתן לחלק את הנשים בתנועת הבריחה לשלוש קבוצות: קבוצה של שורדות השואה - פליטות שלקחו חלק במסע הבריחה בדרכי אירופה, קבוצה של שורדות שואה פעילות בריחה - שמילאו תפקיד ניהולי או מבצעי בתנועת הבריחה, וקבוצת נשים פעילות ,שהיו שליחות לאירופה מארץ ישראל כדי לסייע לשורדי השואה במסעם.
שורדות שואה פליטות בדרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשים, כמו הגברים צעדו בדרכים, "גנבו גבולות" ביער, בהרים, ובקור של אירופה, או עברו בתחנות גבול עם נירות מזויפים. אם ניתפסו, בדרך-כלל, נשלחו חזרה אל המקום ממנו יצאו או נאסרו והוכנסו לבית סוהר. כמו הגברים הן עמדו בתלאות בדרכן אל ארץ ישראל, דרך שהייתה קשה נפשית ופיזית[1] בה הנשים התמודדו עם קשיים המיוחדים להן. הן התמודדו עם כאב, בדידות ושכול וחשש פן לא תוכלנה ללדת לאחר מה שעברו בשואה. הן בנו משפחה והולידו ילדים עוד בדרך, לפני שידעו איפה ואיך יחיו[2][3]. בשנים 1946-1945 שעור הילודה של השורדים במחנות העקורים היה הגבוה בעולם.[4] [5] היו נשים שילדו בדרכים, היו שילדו במחנות מעבר, על אונית המעפילים או במחנות המעצר של הבריטים. המספר הגדול של התינוקות שנולדו בתקופת הבריחה וההעפלה היה ניצחונן של הנשים על הנאצים.
נשם התמודדו במסע בדרכים בתנאים מורכבים, לפעמים כשהן בהריון או עם תינוק על הידיים. מבחינה פיסית הן היו חייבות לדאוג לילדיהן גם כשהן עייפות, רעבות או חולות.[6] מבחינה פסיכולוגית הן היו צריכות להיות קשובות לצרכים של הילדים גם כשהן עצמן היו במצבים נפשיים של יאוש, דכאון ושכול. [7]הן 'בחרו בחיים' ולמרות קשיי הדרך לא ויתרו. הבחירה לחזור לחיים, למצוא בן זוג, לבנות משפחה הייתה בחירה אמיצה ולא מובנת מאליה. חתונה הייתה אירוע שמח - עצוב. אירוע שמח כי החיים ממשיכים, כי יש מישהו בעולם ששיך לי ואני שייכת לו. אירוע עצוב כי החתונה נערכה בלי הורים, בלי משפחה, אפילו בלי חברים.[8] החברים בחתונה היו לפעמים אנשים שהכירו רק לפני ימים אחדים, עם בואן למחנה.[9]
בדרכים הדאגה לילדים הייתה עניין מורכב. צריך היה לשאת את הקטנים על הידיים או על הגב. צריך היה למנוע מתינוקות לבכות במעברי גבול לא חוקיים, אם יבכו הם יסכנו את חברי הקבוצה כולה. במחנות התנאים היו לפעמים קשים מאוד: האוכל לא תמיד היה מספיק ובוודאי לא מספיק מזין.[10] התנאים הסניטריים גרועים, מזג האוויר קשה, חלק מהדרך הבורחים עברו בחורף האירופי הקפוא ללא ביגוד מתאים.[11] אימהות היו צריכות לרחוץ את ילדיהן בגיגית בחוץ. לרוב האימהות הצעירות לא הייתה אמא, אחות או אפילו חברת ילדות, שתעזור במשימה של טיפול בתינוקות, שתדריך, שתנחם, שתקל על הנטל הפיסי והנפשי.
ועם זאת, היו נשים שמצאו את כוח שאיפשר להן להיות שם גם בשביל אחרים, לעזור, לתמוך, לטפל. הן עזרו זו לזו עם הילדים, עזרו לטפל בחולים ובילדים אחרים, דאגו לניקיון למניעת מחלות או התפשטותן, תפרו בגדים משמיכות שקיבלו מהג'וינט, הכינו אוכל.[12]
שורדות שואה פעילות בריחה, מנהיגות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתנועת הבריחה היו נשים שמלאו תפקידים ניהוליים, מבצעיים או טיפוליים-חינוכיים. זו הייתה תקופה ותרבות שבהן לא היה מובן מאליו שנשים יכולות למלא תפקידי מנהיגות או להתנהל במרחב הציבורי.[13] לנשים פעילות הבריחה היו עוצמה אישית, יכולת להפעיל כוח מול סמכות, כושר לקבל החלטות במצבי קיצון ובתנאי אי ודאות[14]. למשל, רגה רנה גלובמן גוברין[15] מונתה למרכזת הבריחה בגרמניה באזור הבריטי. אזור זה היה בעייתי במיוחד, מאחר שהבריטים נלחמו בתנועת הבריחה. הם הבינו שכל יהודי בדרכי אירופה הוא מעפיל פוטנציאלי לארץ ישראל ויש לעשות מאמץ לעצור אותו בדרכו. [16] באחריותה של גוברין היה הקשר עם מפקדי המחנות הבריטיים, הדאגה לחינוך, בריאות, התנהלות החיים במחנות וסיוע לבורחים בהמשך מסע הלאה אל חופי הים התיכון. היא הייתה אחראית גם על מעפילי האונייה 'אקסודוס'[17], שהבריטים הביאו למחנות המעצר בהמבורג.
היו לנשים פעילות בריחה אומץ לב ויצירתיות. למשל, מרישה פליישר זילבר [18] איתרה ואספה ילדים ממנזרים ומבתי נוצרים. פעילותה נעשתה בכפרים פולניים רוויי אנטישמיות אכזרית והייתה כרוכה בסיכון חיים ממשי. היא הסתובבה בכפרים עם סוס ועגלה בזהות של מוכרת סידקית. כך הייתה אוספת מידע על ילדים יהודיים במנזר הקרוב לכפר או אצל משפחה נוצרית בסביבה. היו לפעילות הבריחה יכולת ניהול, יוזמה, נחישות ויכולת לפעול בתנאים לא מוכרים, אליהם הן לא הוכשרו. למשל, חסיה בורנשטיין בילצקי [19], לנה קיכלר,[20] פרנצ'סקה אוליביה,[21] חייקה גרוסמן [22] ונשים רבות אחרות, פתחו וניהלו בתי ילדים של הבריחה. לא היו אנשי מקצוע להדריך איך לעבוד עם הילדים ולעזור להם בהתמודדות. הן הובילו את הילדים בדרכי הבריחה מארץ לארץ וממחנה למחנה בתנאים קשים, למקום לא ידוע. הן יצאו עם הילדים, בלילה לכיוון חופי הים התיכון משם יצאו לתחנה האחרונה באוניות לארץ-ישראל.
היו לפעילות הבריחה עוצמה אישית, כושר אלתור, הבנה במצבי מצוקה, מחויבות ויכולת לפעול בתנאי אי ודאות. למשל, לאק'ה רוזנבלום – צור[23], לאה פרזמה שפר,[24] מרי גרבר-רגב,[25] ונשים רבות אחרות, שעבדו בבתי הילדים, טיפלו בהם וחיו אתם. הן היו עם הילדים מרגיעות, נוזפות, מחבקות, מקשיבות, מנקות, מכינות אוכל, מחפשות דרכים להחזיר לילדים את ילדותם האבודה, להחזיר להם את האמון באדם. הן דאגו לילדים במסירות, רובן היו בעצמן נערות, שזה עתה ניצלו מהשואה.
היו נשים בתפקידים מבצעיים, שפעלו כאחראיות על מעברי גבול, למשל, שנייה שיינברג-גרינגרוס,[26] לובה קרוניק ,[27] מרים מרישה פוקס, בניהלה את תחנות הגבול בין פולין לצ'כיה,[28] לובה גלר.[29] ז'ניה קלס וולקן נשלחה בתפקיד מבצעי אל תוך ברית המועצות, נתפשה ונאסרה ילתקופה ארוכה, יחד עם קבוצת פעילים הידועים בשם: אסירי לבוב.[30][31]
שליחות שנשלחו על ידי היישוב בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהישוב בארץ יצאו שליחים לסייע לשורדים במסעם. השליחים מהארץ כללו את מתנדבי היישוב, שהתגייסו לצבא הבריטי, כדי להילחם בצבא הנאצי. במפגש עם שורדי השואה הם התגייסו לעזור לשורדים והיו הישראלים ראשונים שהגיעו אליהם. הקבוצה השנייה, שהגיעה לאירופה לסייע לתנועת הבריחה, הייתה של אנשי המוסד לעלייה ב, שעם בואם הפכו למעשה למפקדי הבריחה בארצות אליהן נשלחו. פעלו בתנועת הבריחה שליחים נוספים, למשל, שליחי ההגנה ושליחי משלחת פלוגות הסעד, מטעם הסוכנות היהודית.
עצם גיוסן של נשים למאבק הלאומי בבריחה ובהעפלה היה עניין משמעותי ביותר ולא התאים לתפקידן המסורתי של אימהות באותה תקופה. חציית גבולות, מצבים של הגירה, של מלחמות או של שינויים חברתיים עשויים להעצים את הזהות הנשית. כך במקרה של השליחות לאירופה אל תנועת בריחה. עצם גיוסן של נשים למאבק הלאומי במרחב הציבורי, תרם לשנוי בזהות של מה זה להיות אשה. וזאת גם מן המבט של הנשים וגם מזה של הגברים. נושא זה יעלה באופן דרמטי מאוחר יותר סביב השאלה של מקומן ותפקידן של נשים בצבא[32] [13]
להיות מרגל, אז והיום, זה עניין לא חוקי וחשאי, אולם כולם ריגלו אצל כולם. מפקדים בבריחה נהלו פעילות חשאית, לא חוקית מורכבת ומסוכנת הרבה יותר. הם לא רק אספו ידיעות סודיות, הם התערבו בהתנהלות של אנשים בארצות שרותם.[33] עדה סרני,[34] אולי המפורסמת מבין השליחות שפעילו בתנועות הבריחה וההעפלה, מונתה להיות מפקדת המוסד לעליה ב' באיטליה. היא, למשל, הזיזה "כוחות". באופן לא חוקי. היא הזיזה אנשים לתוך איטליה, הזיזה בתוך איטליה והחוצה ממנה. סירני לבשה ופשטה דמויות בהתאם לצורכי המבצעים אותם ניהלה. פעם הייתה "רופאה" שבאה למחנה פליטים עקב "מגפה" וכך מנעה כניסת שוטרים למחנה. פעם הייתה "מדריכת תיירים אמריקאית" שהובילה 800 "תיירים" לחוויית לינה תחת כיפת השמים. למעשה "התיירים" הועלו על אוניית מעפילים שחיכתה להם לא רחוק מן החוף.
מלכה שפירא [35]עמדה בראש מבצע בו הובילה שירה של 18 משאיות טעונות מטען של תינוקות וילדים שורדי שואה ומלוויהם. בלילה קר וגשום, צריך היה 'לגנוב' שני גבולות ולעבור אותם עם ניירות מזויפים של הילדים והמלווים. שפירא ידעה כי בבדיקה יסודית שומרי הגבול יגלו את הזיוף של התעודות. זה היה מבצע מורכב ומסוכן שהצליח. רות קליגר-עליאב[36] הייתה יד ימינו של שאול אביגור.[37] קראו לה 'הגברת הראשונה של המוסד'. איה מאיר פינקרפלד [38]הייתה גדעונית. הגדעונים [39]היו אלחוטנים של המוסד לעליה ב'. לבדה היא החזיקה תחנת קשר בצפון איטליה ונתפשה על ידי המשטרה. כשליש מן הגדעונים בבריחה ובהעפלה היו נשים.[39] אנדה עמיר פינקרפלד,[40] המשוררת, דודתה של איה אמיר, הייתה שליחה מורה במחנה עקורים באירופה. בעזרת העיתון דבר לילדים היא יצרה קשרי מכתבים בין ילדי הארץ לבין הילדים שורדי השואה, אותם לימדה במחנה.
כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
נושא הנשים בתנועת הבריחה עדיין לא נחקר באופן מספיק, למרות היותו נדבך חשוב בהבנת התקופה. בשנת 2023 קיימה עמותת מורשת הבריחה בבית הפלמ"ח כנס בנושא "נשים בבריחה ובהעפלה". [41]פועלן של הנשים בבריחה היה חשאי ולא מוכר מספיק, כך אז וכך הוא עדיין גם היום.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
חסיה בורנשטיין - ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים, תל אביב, הוצאת מורשת, 2003.
- חייקה גרוסמן, אנשי המחתרת. מורשת 1965.
- לנה קיכלר, מאה ילדים שלי (תרגם מכתב-היד הפולני שמשון מלצר), ירושלים: יד ושם וקריית ספר, תשי"ט 1958
- שרון גבע, ניצולה, מורה, אמא: גיבורת השואה לנה קיכלר-זילברמן, החינוך וסביבו, שנתון המכללה ל"ה, תשע"ג (2013)
- עדה סרני, ספינות ללא דגל, הוצאת עם עובד, 1975. (הספר בקטלוג ULI)
- עדה סרני, ספינות ללא דגל, הוצאת עם עובד, 1975. (הספר בקטלוג ULI)
- נחמה טק, נשים וגברים בצל השואה, יד ושם ומכון בן-גוריון, 2013.אסתר הרצוג,
- נשים ומשפחה בשואה, אוצר המשפט, 2006.
- אניטה שפירא (עורכת), העפלה: מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה, ההעפלה ושארית הפליטה, תל אביב: הוצאת העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור ואוניברסיטת תל אביב, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
- אתר עמותת מורשת הבריחה.
- מרים סעדה, לשרוד כדי לספר, יד ושם 2008
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 355
- ^ מירי נהרי, הבריחה הביתה, עמותת מורשת הבריחה, 2021, עמ' 119-99
- ^ הקמת משפחות במחנות העקורים אחרי השואה | יד ושם, באתר www.yadvashem.org
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 672
- ^ החזרה לחיים במחנות העקורים, באתר יד ושם
- ^ אבא גפן, פורצי המחסומים, יסוד, 1961, עמ' 246
- ^ מרים סעדיה, לשרוד כדי לספר, יד ושם, 2008, עמ' 338
- ^ חנה ויס ומירי נהרי, בנתיבי הבריחה, מעברי האלפים ברגל, עמותת מורשת הבריחה, 2021, עמ' 165
- ^ מירי נהרי, הבריחה הביתה, עמותת מורשת הבריחה, 2021, עמ' 102
- ^ יהודה באואר, הבריחה, מורשת וספרית הפועלים, 1970, עמ' 81
- ^ החזרה לחיים במחנות העקורים, 1956-1945, באתר מאוספי יד ושם
- ^ מחנות עקורים, באתר המכלול
- ^ 1 2 לילך רוזנברג פרידמן, בנות אלוהים או בנות אדם? לשאלת זהותן של נשות הישוב בהעפלה, כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה, תרבות, חברה 18-19, 2011, עמ' 181-157
- ^ מירי נהרי, החזרה הביתה, עמותת מורשת הבריחה, 2021, עמ' 118-99
- ^ עדות, ארכיון ההגנה, תיק 13.20
- ^ מירי נהרי, החזרה הביתה, עמותת מורשת הבריחה, 2021, עמ' 142-119
- ^ אביבה חלמיש, אקססודוס הסיפור האמיתי, עם עובד, 1990
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הבטחון, 1963, עמ' 123-121, 133-126
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הבטחון, 1963, עמ' 142-136
- ^ לנה קיכלר-זילברמן, 100 ילדים שלי, יד ושם, 1959
- ^ יש ושם סיפורו של בית הילדים באוטווצק, פולין
- ^ חייקה גרוסמן, באתר המכלול
- ^ ניבה אשכנזי, אולי הלילה זה יקרה, כרמל, 2021
- ^ ניבה אשכנזי, ארץ ישראל באה אליהם, יד ושם, 2009
- ^ אהוד רגב, אחות במנוסה, eBookPro, 2023
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 308, 356
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 309
- ^ סרט הבריחה, במוי מני אליאס, הפקה טל ברדה ומיכה שגריר, 2013
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 379
- ^ צביקה דרור, בנתיבי הצלה, הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 175-174
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 227-226
- ^ ענת גרנית כהן, האשה העיבריה אל הדגל, שירותן של נשות היישוב בכוחות הבריטיים במלחמת העולם הדמייה: היבטים לאומיים ומגדריים, עבודה לקבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח
- ^ אריה בועז, עלום ונוכח בכל, משרד הביטחון, 2002
- ^ לילך רוזנברג-פרידמן, הגברת בשמלה השחורה, מאפייני מנהיגותה של עדה סירני,, עלי זית וחרב י', 2010, עמ' 130-100
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הבטחון, 1963, עמ' 183-577
- ^ אשה במחתרת: הסוכנת רות קליגר- עליאב, באתר הארכיון הציוני
- ^ אריה בועז, עלום נוכח בכל, משרד הביטחון, 2002
- ^ ננה נוסינוב, העפלה מאיטליה, איה אמיר (פינקרפלד), המדור לתעוד בע"פ סרט 902, 18.10.1960
- ^ 1 2 דניאל רוזן, הגדעונים, העמותה להנצחתתחללי חיל קשר והתקשוב, 2017
- ^ אנדה עמיר פינקרפלד, באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה
- ^ [פייסבוק עמותת מורשת הבריחה נכנס שים בבריחה ובהעפלה], באתר פייסבוק עמותת מורשת הבריחה, 24.3.23