אקסודוס (אוניית מעפילים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"אקסודוס"
Exodus
EXODUS.jpeg
אוניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז - EXODUS-1947"
כינוי "יציאת אירופה תש"ז EXODUS-1947 "
שם צופן "הנשיא"
ארגון המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
נמל המוצא נמל סט - Sète בדרום צרפת, כ-200 ק"מ דרומית מערבית מ-מרסיי
מספר מעפילים 4,554 איש
רב החובל אייק אהרונוביץ'
מפקד האונייה יוסי הראל המבורגר (אמנון)
גדעוני עזריאל ענב (עוזי) וגם מקס כהן
יום היציאה 11 ביולי 1947
מקום ההגעה נמל חיפה
נתפסה 18 ביולי 1947 על ידי משחתות בריטיות והובאה לנמל חיפה. המעפילים הועברו ל-3 אוניות גירוש ב-18 ביולי והוחזרו לאירופה, לצרפת ומשם לגרמניה.
נתוני האונייה
סוג האונייה אוניית נוסעים בעלת 2 סיפונים עליונים מעץ
( Two wooden deck passenger ship)
מספנה Pusey and Jones Corp, וילמינגטון, דלאוור
הושקה 6 בפברואר 1928
בעלים קודמים א. Old Bay Line , Baltimore,
ב. מ-1942 War Shipping Administration של ממשלת ארצות הברית,
ג. החברה לפירוק אניות לגרוטאות, שנקראה, .Potomac Shipwrecking Co שמוקמה על גדת נהר הפוטומקמק, בעיר Popes Creek שבמדינת מרילנד, ארה"ב. בבעלות לואיס "שורטי" לוין ואחיו
.
שם קודם SS President Warfield על שם נשיא חברת Old Bay Line ששמו היה דייויס סלומון וורפילד
.
תאריך רכישה 9 בנובמבר 1946 על ידי המוסד לעלייה ב',
מהחברה של שורטי לוין , באמצעות החברה הסינית שנקראה "החברה התעשייתית הסינית אמריקנית - The Chinese American Industrial Corporation "
.
תפוסה 1,814 טון ברוטו
הדחק 3,200 טון
אורך 98 מ'
רוחב 17.2 מ'
שוקע 5.6 מ'
גודל הצוות 70 איש
הנעה מנוע קיטור
מהירות 15 קשר עם יכולת לפתח מהירות של 20 קשר למספר שעות.
גורלה נשרפה בנמל חיפה באוגוסט 1952
מקום טביעתה חוף שמן
"אקסודוס" - מסלול ימי
מעפיל פצוע מהאונייה אקסודוס מובל על ידי חיילים בריטיים
חיילים בריטים מחפשים נשק על ילדים שיורדים מהאוניה
תעודה מס' 725 שניתנה ב-26 ביולי 1947 להניה דוידוביץ, (לאחר מכן הניה דוד), על ידי מזכירות מחנה הגרוש פפנדורף בצפון גרמניה.
"אקסודוס"
אתר הנצחה לאקסודוס בנמל חיפה

אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז הוא שמה של אוניית מעפילים שיצאה מנמל סט (עיר) שלחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,554 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1,284 נשים, 1,568 גברים, 1,017 נערים ו-685 ילדים. הנוסעים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, וגורשו בכוח לצרפת ומשם למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר.

שם הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקסודוס, במקור, היא מילה יוונית שמשמעותה "יציאה". בתרגום התנ"ך ליוונית נעשה שימוש במונח אקסודוס לאירוע שנקרא בעברית יציאת מצרים, ומכאן גם התקבע אקסודוס כשמו היווני (שאומץ בלשונות רבות אחרות) של ספר שמות. בחירת שם האונייה כוונה ליצור הקבלה היסטורית בין יציאת היהודים מתלאות אירופה שלאחר השואה, לבין האירוע המכונן בעברו ההיסטורי של עם ישראל, מכאן "יציאת אירופה תש"ז" בעברית ו"EXODUS 1947" בלע"ז.
הנחיית ההגנה למפקדי האנייה ששם האנייה יהיה מורכב משני השמות ביחד העברי והלועזי. אך כתוצאה מהפרעות בתקשורת נקלט השם הלועזי והשם העברי נקלט משובש כלהלן:- "יציאת תש"ז" רק מאוחר יותר התבאר שמה המלא של האנייה:- יציאת אירופה תש"ז EXODUS 1947

משה סנה, מראשי "ההגנה", היה האיש שהציע את השם "אקסודוס". מאוחר יותר אמר על כך משה שרת שזה היה "שם גאוני". התרגום העברי, "יציאת אירופה תש"ז", מעולם לא נרשם על האנייה עצמה וגם לא הופיע על השלטים שהחזיקו המעפילים, אך היה זה שם הספינה מלכתחילה.[1] רק מאוחר יותר "שופצו" תצלומי הספינה והוסף עליהם השם העברי, כאילו היה רשום על דפנות הספינה.[2]

קורות הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונייה, בת 1,814 טון, נרכשה בארצות הברית על ידי זאב שינד מהמוסד לעלייה ב'.[3] שמה המקורי היה President Warfield והיא נבנתה במקור כספינת נהר והייתה בעלת גחון שטוח, דבר שאיפשר הפעלתה כנחתת המסוגלת להגיע עד החוף. הספינה הייתה משיטה נופשים בקו שבין בולטימור (מרילנד) לנורפוק (וירג'יניה).[4] במלחמת העולם השנייה שירתה בצי האמריקאי והושאלה לצי המלכותי הבריטי במסגרת הסדרי "החכר והשאל", בו שימשה כאוניית בית-חולים ולהובלת כוחות בין אנגליה לצרפת. אחרי המלחמה, עמדה הספינה לסיים את דרכה ולהימכר כגרוטאת ברזל, אולם אז רכשה אותה חברת קש בשם "החברה התעשייתית הסינית אמריקנית - The Chinese American Industrial Corporation " של המוסד לעלייה ב' בניהולו של איש שה"ם זאב שינד (דני) תמורת 50 אלף דולר מחברת . Potomac Shipwrecking Co שמוקמה על גדת נהר הפוטומק, בעיר Popes Creek שבמדינת מרילנד, ארצות הברית, של האחים לוין .[4] הרעיון שעמד בבסיס הרכישה של ספינה זו דווקא היה להגיע לחופי הארץ מכיוון מצרים ולנחות עם הספינה על החוף ממש מבלי להזדקק לסירות או להורדה מסובכת של אלפי בני אדם.

האנייה נועדה מלכתחילה למלא תפקיד במאבק המדיני של התנועה הציונית. עיתוני ארצות הברית הוזמנו לסקר את סיפורה, בין היתר באירועים חגיגיים שקדמו ליציאתה. גם סיפור רכישתה, הכנתה להפלגה והשבעת צוותה לא נשמרו בסוד. המוסד לעלייה הוציא כ־5,000 יהודים ממחנות העקורים בגרמניה והעביר אותם לצרפת בסיוע פקידי ממשל צרפתים. הבריטים ניסו למנוע את הפלגת האנייה באמצעים דיפלומטיים. כאשר הגיעה לצרפת, שם הועלו נוסעיה, כבר ידעו עליה הבריטים מידע רב, כולל שמותיהם של אנשי הצוות – מתנדבים יהודים ילידי ארצות הברית.[4]

ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב החובל של האונייה היה אייק אהרונוביץ' (יצחק ארן), שהיה אז בן 23, והקצין השני באנגלית Second mate ביל ברנשטיין, שהיה בן 24. במרסיי היה אחראי שמריה צמרת על המבצע מטעם המוסד לעלייה ב', ופעל תחת שם הקוד 'רודי'.[5] מפקד המבצע מטעם ההגנה היה יוסי הראל (המבורגר), וסגנו, איש הפלי"ם מיכה פרי. מנהיג הפליטים היה מרדכי רוזמן. האונייה יצאה לים הפתוח מנמל סֵט הנמצא כ-200 ק"מ מדרום מערב ל-מרסיי ב-11 ביולי 1947 רק בשעה 06:30 לפנות בוקר כתוצאה מתקלות ועליה על שירטון, משעה שהוחלט לעזור את רציף סנט לואיס עצמאית וללא נתב בשעה 03:30. בנוסף שהו על האנייה עוד שמונה מלווים ארץ-ישראליים, חברי ה"הגנה". שלטונות הנמל עמדו לאסור את יציאת האנייה עם אור ראשון של ה-11 ביולי. על כן שאול אביגור פקד על מפקדיה לצאת מיידית לים, מבלי להמתין לסירת הנתב שהייתה אמורה להוביל את האנייה אל הים הפתוח, פעולה מסוכנת ביותר בלילה. מיד עם יציאתה מהנמל לים הפתוח, עקבו אחריה מפציץ בריטי, 4 משחתות, פריגטה והסיירת הקלה איג'אקס - (אנ') HMS Ajax (22) מצי האגן המזרחי של הים התיכון הבריטי בפיקודו של אדמירל אלגרנון, ו. ויליס - Algernon U. Willis, שליוו אותה עד חופי ישראל.[6]
להלן המשחתות שליוו את האקסודוס מרגע יציאתה מנמל סט:- המשחתת צ'פטיין - (אנ') HMS Chieftain (R36) ; המשחתת צ'לדרס - (אנ') HMS CHILDERS - R91 ; המשחתת צ'קרס R61 (אנ') HMS Chequers) ; המשחתת צ'ריטי - (אנ') HMS Charity (R29) ; הפריגטה כקדיגן באיי - (אנ') HMS Cardigan Bay (K630)

על סיפון האקסודוס שהו 4,554 נפש, רובם הצטופפו בבטן האנייה שנבנתה לתכולה של כ-800 נוסעים בלבד. החלל בבטן האונייה חולק למאות דרגשים, והנוסעים הצטופפו חמישה בדרגש. במהלך ההפלגה פעלו חברי תנועות הנוער החלוציות בקרב הנוסעים בעידוד, לימוד שירים עבריים והתגוננות עצמית. רוב הנוסעים היו ניצולי שואה. חלקם משפחות וחלקם בני נוער, חברי תנועות חלוציות שאורגנו על ידי עליית הנוער. בין הנוסעים היו גם תינוקות ונשים הרות, שני תינוקות נולדו בדרך ואם אחת נפטרה במהלך הלידה על האנייה ונטמנה בים בקבורה ימית.[6]

הספינה בוצרה היטב על ידי כוחות ה"הגנה" מפני ניסיונות טיפוס אפשריים עליה מצד חיילים בריטים. כל גובהה מעל פני המים כוסה בגדרות תיל והוכנו זרנוקים להתזת מים ושמן על מי שיטפס על האנייה. כמו כן רוכזו במצבורים מיוחדים קופסאות שימורים, תפוחי אדמה ויתדות ברזל ככלי נשק ליידוי על כוחות אויב. חברי תנועות הנוער בגילאי 16 - 18 חולקו לחוליות, הופקדו על גזרות שונות ותורגלו בתרחישים שונים.

בעת ההפלגה שהתה בארץ משלחת ועדת אונסקו"פ, שתפקידה היה לבחון את שאלת ארץ ישראל. מפקדי ההגנה ראו תועלת הסברתית רבה בשידור רדיו שיערך מעל סיפון האקסודוס על מנת להשפיע על דעת הקהל בארץ ובעולם. בערב ה-17 ביולי שודר באמצעות עמדת הגדעונים רבת העוצמה שהייתה על האונייה, שידור רדיו בעברית שהועבר בקול ישראל, התחנה המחתרתית של תנועת המרי העברי. השידור נקלט היטב בארץ ועורר התרגשות רבה ביישוב.

תפיסת האונייה והקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

יציאת אירופה תש"ז לאחר שנתפסה בידי חיל הים המלכותי
חיילים בריטים מורידים מהספינה מעפילים לפני גירושם

ב-02:30 לפנות בוקר ה-18 ביולי 1947, כיממה לפני שהייתה אקסודוס אמורה להגיע לחופי ארץ ישראל, נגחו בה, משני צדיה, משחתות בריטיות. באותה עת נמצאה "אקסודוס" במרחק כ-20 מייל ימי מחוף עזה. הבריטים הצליחו להעלות לאונייה 50 חיילי מרינס, תוך ירי פצצות עשן ורימוני גז מדמיע ולכבוש את תא ההגה. כיבוש זה לא סייע בתפיסת האונייה כיוון שרב החובל אייק אהרונוביץ' נהג את הספינה מהגה חלופי שהיה בחדר המכונות. חיילי המרינס נרגמו ב"תחמושת" שהוכנה מראש - קופסאות שימורים, תפוחי אדמה ושמן שהותז מזרנוקים. עקב כך פתחו חיילי המרינס באש חיה כנגד המעפילים. מים החלו לפרוץ לתוך האנייה והופעלו משאבות. כ-30 חיילי מרינס בריטים נלקחו בשבי על ידי יחידות המגן של האנייה. במהלך מאבק קשה, נהרגו שלושה מנוסעי האנייה: שני מעפילים ניצולי שואה - מרדכי בומשטיין וצבי (הירש) יעקובוביץ (נער בן 15) - וקצין יהודי אמריקאי, יליד סן פרנסיסקו, ויליאם (ביל) ברנשטיין, ממתנדבי מח"ל, ששימש כקצין השני של האנייה[7] (שלושתם נקברו בחלקת קדושי ההגנה וההעפלה, בבית העלמין בחיפה[8]). כמו כן, נפצעו עשרות מנוסעי האונייה. לאור זאת, הורה מפקד האונייה יוסי הראל על כניעה. האונייה הפליגה לנמל חיפה מלווה על ידי שייטת בריטית. האנייה הגיעה לנמל בשעות אחר הצהריים של יום שישי, סמוך לפני כניסת השבת. בהיכנסה לנמל אלפי הנוסעים החלו לשיר את "התקוה", ובסופו של דבר הורדו בכוח לאוניות הגרוש. אמיל סנדסטרום משוודיה, יושב-הראש של ועדת אונסקו"פ, וחבר הוועדה מיוגוסלביה, ולדימיר סימיץ נענו לקריאתו של משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וצפו בהורדת המעפילים בנמל, דבר שהותיר עליהם רושם עז.

הגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל ה-18 ביולי (ראש חודש אב) הועלו המעפילים בנמל חיפה על שלוש אניות גירוש: "אושן ויגור" - (אנ') SS Ocean Vigour ‏ (1,494 מעפילים), "אמפייר ריוול" (אנ)SS Empire Rival (1,526 מעפילים) ו"רונימייד פארק" (אנ) SS Runnymede Park (1,409 מעפילים).[9] אניות הגירוש כללו סיפון עטור גדרות תיל. צילומים שהועלו בתקשורת, במיוחד בעיתונות, של פליטי מחנות הריכוז מאחורי גדרות תיל עוררו הדי זעם בישראל ומחוצה לה.

שעות לאחר גירוש המעפילים מהאנייה אייק, יוסי הראל, חלק מהמתנדבים האמריקאים ויתר חברי הפלמ"ח-פלי"ם שהובילו את "אקסודוס" יצאו ממקומות המסתור שהוכנו מבעוד מועד באנייה, ירדו בחשאי בחיפה, מלובשים כעובדי נמל (דבר שעורר ביקורת כלפי צורת ההתנהלות של הפלמ"ח). רק פלמ"חניק אחד, מיכה פרלסון (פרי) המשיך עם המעפילים ולקח פיקוד על אוניית "אמפייר ריוול". על ה"רונימייד פארק" נטל את הפיקוד מרדכי רוזמן, אחד המעפילים מה"שומר הצעיר", שהצליח להלהיב את המעפילים בנאומיו. ל"אושן ויגור" הצליח לעלות שליח המוסד לעליה ב', מאיר שורץ ("חיים"), רק לאחר שהאנייה עגנה בפורט דה-בוק, וזאת לפי הוראות שאול אביגור ומשה סנה (ששהה באותו הזמן בפורט דה-בוק).

כשהתמלאו מחנות המעפילים בעתלית ובקפריסין בגורשים ובניגוד למדיניות הקודמת של גירוש לקפריסין החליטו הבריטים ליישם החלטת ממשלה שנקראה " ריפולמנט - Refoulement ", שהתקבלה ימים אחדים לפני כן, ועל פיה יגורשו המעפילים ובראשם מעפילי ה"אקסודוס" לנמל ממנו הפליגו. ב-29 ביולי עגנו האוניות בנמל פורט דה-בוק - (צר') Port-de-Bouc בדרום צרפת. ניסיון הבריטים להוריד את המעפילים נכשל לאחר שהמעפילים התבצרו על גבי האניות במשך שלושה שבועות. ממשלת צרפת סירבה להיענות לדרישה הבריטית להוריד את המעפילים לחוף בכוח, והודיעה שההורדה תתבצע רק אם המעפילים ירדו מרצון. השהות בנמל בצרפת עוררה מהומה תקשורתית עולמית רבה, וכן סערה ומחאות ברחבי העולם היהודי, שהתחזקו בשל סרבנותם הראשונית של הבריטים לספק מזון לאסיריהם. העיתונות העולמית שהוזמנה לנמל, תיארה את המעפילים כאסירים ב"אושוויץ צפה".[10] על שלוש אניות הגירוש היו מלווים מארץ ישראל, שחלקם הצליחו לעלות אליהן בפורט דה בוק. אחד מהם התחפש לספק לחם ואחר הסתתר בארגז מזון שהועלה לסיפון. נוכחותם עודדה את המעפילים. המוסד לעלייה שכר סירות ששייטו סביב אניות הגירוש ושידרו אליהן ברמקולים הוראות וסיסמאות עידוד. כמו כן, הצליחו כמעט מדי יום להבריח מכתבים מהאנייה ואליה.[11] במהלך תקופה זו אירגנו המעפילים אירועי מחאה שונים ובהם שביתת רעב של יום אחד ב-18 באוגוסט, ב' באלול, בדרישה להחזירם לארץ ישראל. רק 130 מעפילים ירדו אל החוף בצרפת מסיבות רפואיות, בעידוד הנהגת הספינה. במהלך תקופה זו התנהלו על גבי האוניות חיים חברתיים ותרבותיים עצמאיים (כולל הוצאת עיתון), בין היתר בסיועם של נציגי ה"הגנה" בצרפת ומלווים ארץ-ישראליים שהסתננו לאניות. גם מעפילים ששקלו לרדת מאניות הגירוש, נמנעו מלעשות זאת משום שידעו שבעיני האחרים ייחשבו כעריקים ומשום שחששו שיוותרו לבדם, ללא עזרה, ללא מסמכי זיהוי וללא מטענם - שלא ידעו היכן הוא והיה כל מה שנותר להם.[10] בספר הפלמ"ח נכתב: "ציבור המעפילים התגלה כבעל משמעת עצמית, תחושת סולידריות וכוח סבל, היודע להתלכד למען המשימה הלאומית שהוטלה עליו כמעט באקראי".[12]

כעבור שלושה שבועות, הודיעה בריטניה על כוונתה להחזיר את המעפילים אל אזור הכיבוש הבריטי בגרמניה.[10] ביום שישי ה-22 באוגוסט ו' באלול הפליגו אוניות הגירוש לנמל המבורג בגרמניה (אזור שהיה בשליטת בריטניה באותה עת). במפרץ ביסקאיה הובא תינוק בן יומו לקבורה ימית בקופסת פח שהורדה לים.[10] ב-6 בספטמבר הגיעו שלוש אניות הגרוש לשפך נהר האלבה, נתיב המים מהאוקיינוס האטלנטי לנמל המבורג. עקב ערפל כבד ששרר מעל לנהר הוחלט שהאניות תכנסנה במעלה הנהר אחת אחת. על פי הסדר הבא: האושיין ויגור הראשונה, האמפייר רייוול השנייה והרנימייד-פארק השלישית. בין ה-8 ל-9 בספטמבר (כ"ג וכ"ד באלול) הורדו בכח רבים מהמעפילים מהספינות ושוכנו בשני מחנות בצפון גרמניה ליד ליבק, "פפנדורף" ו"אַם שטאוֹ", באזור הכיבוש הבריטי. בשתי אוניות גירוש, "אושן וויגור" וב"ראנימיד פארק", גילו המעפילים התנגדות נמרצת וסירבו לרדת לחוף. אולם ב"אמפייר רייוול" ירדו המעפילים לחוף במהירות וללא התנגדות. עובדה זו עוררה את חשדם של הבריטים וכך גילו מטען חומר נפץ שהוטמן באוניה על ידי חברי ה"הגנה", מיכה פרלסון (פרי) ואלחנן ונחוצקר. המטען לא גרם כל נזק. לקראת החורף הועברו יושבי המחנות לשני מחנות חורף באזור אמדן.[13] ב-13 בספטמבר כ"ט באלול, תפילת ליל סליחות של מוצאי שבת לפני ראש השנה על סיפון האניה אושן וויגור עשתה רושם הן על הבריטים והן על המעפילים וחיזקה את נחישותם.[14] ימים אחדים אחר כך הורדו לחוף בכוח.

לאחר שהות של כשנה במתקני המעצר בגרמניה, עלו רוב נוסעי האוניה לישראל, חלקם בעזרת ניירות מזויפים (עלייה ד'). ב-7 בספטמבר 1948 הועלו אחרוני מעפילי "אקסודוס" ארצה.

החשיבות ההסברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשיבות הגדולה של פרשת "אקסודוס" הייתה במהומה התקשורתית שהיא עוררה ברחבי העולם. הכומר האמריקאי ג'ון סטנלי גראוול היה חלק מצוות האונייה. ה"הכיסוי" שלו היה עיתונאי של העיתון הנוצרי "The Churchman", ותפקידו היה לפרסם את סיפור אוניית אקסודוס ומסעה ברחבי העולם. לאחר שגראוול נעצר עם הצוות, הוא הזדהה בשמו וירד מהאוניה.[15] הוא נחקר והושם במעצר בית במלון סאבוי בחיפה, שם הפקיד אמר לו שיש עיתונאים רבים בלובי. גראוול ניצל את ההזדמנות לספר לעיתונאים מכל העולם על האקסודוס. לאחר מכן, בעוד שהמשטרה באה לעוצרו, ארגון ההגנה עזר לו להימלט, ולהגיע לירושלים כדי להעיד בפני חורחה גרסיה גרנדוס, נציג אונסקו"פ. לאחר שמיעת עדותו, הוא הוזמן להעיד בפני שאר חברי הוועדה. הוא העיד כי לא היה נשק בספינה במהלך הקרב מול הבריטים.[16] עדותו, כאיש דת נוצרי, היה משמעותית ביכולתה לשכנע את חברי הוועדה.[17] ההד התקשורתי הגדול והתגובות המזועזעות בעולם היו בין הגורמים שהביאו את ממשלת בריטניה לידי מסקנה כי אין באפשרותה לטפל בבעיית הפליטים היהודיים ועליה למסור את הטיפול בארץ ישראל לידי האו"ם. גם שהותה של ועדת אונסקו"פ בארץ והתרשמות חבריה מכלי ראשון הכריעה כנגד המשך המדיניות הקשוחה אותה הנהיג שר החוץ של בריטניה, ארנסט בוין.

סופה של האוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהמעפילים הורדו ממנה בנמל חיפה, האוניה נשארה נטושה בנמל מספר שנים.

ב-10 באפריל 1950 פנה ד"ר אהרוני, מנהל בית הספר הימי בחיפה, במכתב אל שאול אביגור בבקשה "שאניית המעפילים 'יציאת אירופה תש"ז' תועמד לרשות בית הספר הימי, ותהפוך לבית מלאכה בשביל המחלקה למכונאות ימית... אנו חושבים, שבית מלאכה, אשר נערים יעבדו בו, יכול להפוך את אניית המעפילים למצבה חיה לצי המעפילים ועלילותיו...".

ב-25 באוגוסט 1952, במהלך עבודות שימור שבוצעו באוניה כאשר זו עגנה ליד שובר גלים בחיפה, פרצה בה שריפה והאוניה עלתה באש.[18]
מחשש שהאנייה תטבע ליד הרציף ותסתום אותו ואת הנמל היא נגררה מיד לחוף שמן וטובעה שם. לימים חברת "הנדסה ימית" זכתה במכרז לניקוי חוף שמן מגרוטאות האניות שטובעו בו. אמודאי בשם דניס יורדן העיד שעבד במקום בחיתוך גוף האנייה העשוי ברזל על מנת שניתן יהיה להוציא את חלקי הברזל מהים ושילוחם לקריית הפלדה הנמצא ליד עכו, להתכה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקסודוס בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1947 - לולה פולמן כתבה את הלחן ובעלה, יצחק פרלוב את המלים לשיר ביידיש "דאס יידעל פון אקזודוס" (הידוע כ"המנון האקסודוס") נתן אלתרמן כתב שיר על המרד באקסודוס בספרו עיר היונה (1954) בשם "חופת ימים".
  • ב-1958 יצא הספר אקסודוס שמחברו, ליאון יוריס, יהודי-אמריקאי, התבסס על סיפור ההעפלה והתקומה הציונית באופן כללי ואינו מתמקד בספינה אקסודוס.
  • ב-1960 הופק הסרט אקסודוס. הסרט, שבויים על ידי אוטו פרמינגר ומבוסס ברובו על הספר, זכה להצלחה קופתית גדולה גם בגלל השחקן הראשי פול ניומן. הסרט צולם ברובו בארץ והפך לשגרירה של ישראל בעולם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אקסודוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספינת פליטים מתקרבת אל תופי הארץ, קול העם, 18 ביולי 1947
  2. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ג, 2, עמ' 116–117, הערה.
  3. ^ שמעון פינס, ממנו נרכשה "אכסודוס", דבר, 31 במאי 1960
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 תום שגב, המיליון השביעי, ג, 2, עמ' 117.
  5. ^ מרישומי מטה 'המוסד לעליה ב'
  6. ^ 6.0 6.1 שידור רדיו מ-17 ביולי 1947 בתוך: יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, ירושלים 1974, עמוד 105
  7. ^ הצי הבריטי ניצח... אחר התנגדות נואשת הועברו 4529 מעפילים לקפריסין
  8. ^ הישוב מפגין את זעמו על גירוש מעפילים ומתאבל על חללי-העם
  9. ^ הנתונים מ מרכז המידע של הפלמ"ח
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 תום שגב, המיליון השביעי, ג, 2, עמ' 118.
  11. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ג, 2, עמ' 119.
  12. ^ ספר הפלמ"ח, כרך א', עמוד 592.
  13. ^ על העברת הפליטים לשני מחנות בגרמניה, באתר יד ושם
  14. ^ מפורט דה בוק עד המבורג - אקסודוס מאיר שוורץ, מתוך "בשדה חמד" עיתון לחינוך הממלכתי דתי, גיליון 4, תשנ"ד (סביבות 1994, אתר דעת)
  15. ^ רשימת אנשי הצוות על האקסודוס
  16. ^ "John the Priest". palyam.org. בדיקה אחרונה ב-28 באוגוסט 2018. By Jerry Klinger from the June 2009 Edition of the Jewish Magazine
  17. ^ García Granados, Jorge (1948). HathiTrust Digital Library, ed. The birth of Israel : the drama as I saw it. babel.hathitrust.org (New York, NY, USA: Alfred A. Knopf). עמ' 173–187. בדיקה אחרונה ב-24 באוגוסט 2015.  Testimony of Grauel before UNSCOP
  18. ^ כובתה הדליקה ב'יציאת אירופה', הצופה, 27 באוגוסט 1952
    עלה באש המבנה העליון של "יציאת אירופה תש"ז", הארץ, 27 באוגוסט 1952